"הבנתי שיש פה סימן מאלוהים": בר קופרשטיין מתחיל את החיים מחדש

לבר קופרשטיין היה חשוב לקיים את הריאיון הזה דווקא בביתו החדש ולא בבית הוריו בחולון. גם זה סימן לשיקום. באוגוסט האחרון נכנס לדירה החדשה ששכר באחד ממגדלי היוקרה החדשים בתל אביב עבורו ועבור ליאה, בת הזוג בחצי השנה האחרונה. כשנה אחרי שהשתחרר מהגיהינום במנהרות של עזה הוא גם יוצא מבית ההורים. עבור בר, זה הבית הראשון שהוא מקים ממש מאפס. "הייתי בכמה דירות Airbnb, אבל בית שהכול בו שלי מאפס - זו פעם ראשונה", הוא אומר. "אין לך כלום, אין לך אפילו סכו"ם. זה לא שאתה עובר דירה ומגיע עם הדברים שלך".

ובכלל, השבועות האחרונים היו מרובי התפתחויות ומרגשים במיוחד במשפחת קופרשטיין. גם דביר, האח הצעיר, יצא לראשונה מבית ההורים ועתיד להינשא בקרוב. בין לבין הלכה לעולמה לפני כחודשיים פאינה, סבתם - מי שאצלה (ואצל סבא מיכאל יבדל"א) התגורר בעת שנחטף.

הבית החדש כבר מתחיל להרגיש ביתי. "רק הכיסאות שהזמנו עוד לא הגיעו בגלל החגים", מעיר בר, שעיקר גאוותו בשואב האבק המתקדם. את רגעי ההמתנה להוריו המתעכבים הוא מנצל כדי להדגים לקצינת הנפגעים המלווה את המשפחה את שלל יכולותיו. אבל לא הכול יכול להיות מושלם. "המיטה לא בצבע שהזמנו", מעירה ליאה לאימו של בר כשהיא מגיעה לבסוף. "בסדר, אז היא מתאימה לאורחים", משיבה ג'ולי קופרשטיין. בר בן ה-24, שמאזין לדיאלוג מהחדר השני, דואג לנעול את העניין: "לאורחים עזתים אולי". הכיסאות אומנם טרם הגיעו, אבל ההומור השחור כבר הספיק להתיישב בבית החדש.

הדירה כבר מושכת אליה גם את בני המשפחה. יונתן, אחיו הצעיר של בר, בן תשע, מעניק לה ציון תשע מתוך עשר, אף שאינו יודע להסביר מדוע הפחית נקודה. מה מושך אותו לבקר כאן דווקא ברור יותר: "יש פה את כל מה שיש לי בבית - אוכל, מיטה. לפעמים אני משחק בסוני שלי בבית, וגם פה יש סוני". ועדת הביקורת המשפחתית טרם מסרה אילו ליקויים מנעו את הנקודה העשירית. בין רגלי האורחים מתרוצץ מיילו, גור פודל בן חודשיים שהצטרף לבית רק שבוע קודם לכן. מדוע בחרו בשם הזה? בר מספק תשובה שרומנטיקה אין בה: "אני לא יודע, הצ'אט בחר לנו. היו מלא-מלא שמות".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"לא תמיד מזהים אותי"

כדרכם של צעירים שעושים צעדים ראשונים של עצמאות בבית חדש, הלך בר קופרשטיין עם אימא ג'ולי למקום שהוא תחנת חובה בכל מעבר דירה: איקאה. "עשיתי טעות", אומר בר. "זה היה מצחיק, כל שנייה אמרו לי, 'בוא תמונה'. זה נחמד. אתה לא חושב שדווקא שם באיקאה, כשאתה הולך לקנות דברים לדירה, יבואו אליך ויגידו, 'אה, הינה בר, מה קורה? מה נשמע? התפללנו עליך'. יש הרבה אנשים שרוצים לבוא ולהראות אהבה, אבל אתה יודע, יש רגעים שאתה אומר, 'רגע, רק תן לי לסיים לקנות את הדברים שלי'". בסוף, גם מתוך כל תועפות האהבה שהורעפו עליו, משימת הקניות הושלמה בהצלחה: "הבאנו שני עציצים, מגש לסכו"ם ומתקן למפיות", מסכם בר.

"זה היה די מצחיק. הקהל שם היה ציבור חרדי ואני בשנתיים של בר בשבי הופעתי הרבה מול הציבור הזה", מסבירה ג'ולי, שבמהלך השנים האחרונות חזרה בתשובה ונהפכה לפנים של המאבק להשבת החטופים בקהל החרדי. "הם באים אליי ורק אז קולטים שגם בר שם. ישבנו לאכול, ואז מישהי באה אליי וחיבקה אותי, 'ג'ולי, וואי, וכמה התפללנו'. פתאום היא קולטת את בר, זה היה מצחיק. גם הייתה משפחה שבא להצטלם איתי והם לא קלטו בכלל שבר שם. זה היה קטע מצחיק".

"לפעמים, אם אני הולך ברחוב, אני שם כובע ומשקפי שמש ולא תמיד מזהים אותי", מעיד בר. "אני יודע להתחבא טוב. אבל אם אני הולך עם אימא. או עם אבא, בכלל – אין, אין שום סיכוי שלא מזהים. אנשים מסתכלים, באים אל אבא, ואז הוא תמיד אומר, 'הינה בר, הינה בר', ושולח אותם אלי".

טל קופרשטיין מתבונן בהתרחשות מכיסא הגלגלים שאליו הוא מרותק כבר שבע שנים. הדיבור כבד ומאומץ בעקבות אירוע מוחי, אבל השורה התחתונה שלו קצרה וחותכת. כששואלים אותו על המהפך של השנה האחרונה ועל הנדל"ן החדש של בנו, הוא מסרב להיגרר לסנטימנטליות: "אחלה! הוא הרוויח".

"יש לך נוף מטורף פה", ממשיך אותו בר. "הסתכלתי גם בצד השני של הבניין על דירה עם נוף לים, אבל הייתה רוח חזקה, פחות אהבתי. זה גם אחלה אזור".

כך דמיינת את החיים שלך לפני שנתיים?
"נראה לך?!"

"הייתי בשוק וישר רדפתי אחריו"

מה שעוד יותר היה קשה לדמיין לפני שנתיים, כשעוד ישב במנהרות, היה נוכחותה הבולטת של ליאה. כשאני מבקש ממנו לספר על סיפור ההיכרות שלהם, המבט הנלהב על פניו של בר מתחלף בייאוש קל. חילופי מבעים חדים כאלו מאוד מאפיינים אותו. כל תשומת הלב האדירה שקיבל בשנה מאז שהשתחרר מביכה אותו לעיתים, ולעיתים מלהיבה. "נראה לי שהיא תספר את זה יותר טוב", הוא אומר בטון חצי-מתנצל-חצי-עייף. "את זה אני תמיד משאיר לה. למה? כי יש לי מיליון ואחד דברים שאני יכול לספר, עד שיש מישהו אחר שיכול לדבר... תמיד אני מפיל עליה את זה".

כשליאה - ביישנית ומהוססת, כאילו עדיין נבוכה להיכלל במפגש המשפחתי שלתוכו היא נטמעת בצעדים מדודים - נעתרת להפצרותיו של בן זוגה ומתיישבת לידו, היא כבר מתקשה להפסיק לדבר. מיילו נח על ברכיה ונהנה מליטופים נמרצים, והיא פורשת את סיפור הזוגיות היפה הזאת לפרטיו הקטנים ביותר. בר, מצדו, מסתפק בתקציר: "אם היית שואל אותי, הייתי אומר: הכרנו במסיבה, בערב".

אבל סיפורה של ליאה בת ה-21, ילידת ניו יורק שגדלה בקליפורניה, מתחיל עוד כשבר היה בעזה. חודשים בודדים לפני 7 באוקטובר היא עלתה לישראל. אחרי הטבח התקשתה לשאת את החדשות, וכשאביה ביקש ממנה לשוב הביתה, נענתה. גם כשחזרה כעבור חודשיים כדי להתחיל את לימודיה באוניברסיטת רייכמן, המשיכה לחיות בבועה שיצרה לעצמה. "הייתי מדלגת על החדשות והדיווחים, כי היה לי קשה מדי לצפות", היא אומרת. ובכל זאת, אחת מחברותיה סיפרה לה שמשפחתה בארצות הברית מארחת את אחיו של חטוף ששמו בר קופרשטיין ופועלת למען שחרורו. "היא שלחה לי תמונה ואמרתי, 'אני לא מכירה, לא מזהה אותו, לא מזהה את החברים שלו, לא כלום'. המשכתי בחיים שלי, אבל הוא תמיד היה לי בראש. גם ראיתי את אבא שלו הרבה בחדשות". בר משלים את החיבור: "האחים שלי היו בארצות הברית, והם ישנו אצל המשפחה שלה בבית".

כחודש וחצי לאחר שחרורו של בר, הוזמנה ליאה לארוחת חג ההודיה עם חברים בישראל. היא הגיעה ובידיה עוגיות שהכינה, הסתובבה - וראתה מולה את האיש מהתמונה. "הייתי בשוק וישר רדפתי אחריו. אמרתי לו, 'אפשר חיבוק?', וביקשתי ממנו תמונה". בהמשך הערב יצאה החבורה לבילוי משותף. ליאה, שהרגישה כי היא "ממש רק רוצה להיות בסביבה שלו", שבה ומשכה אותו לשיחות עם חברותיה, עד שאלה אחזו בתיק שלה ומשכו אותה לאחור. "הן אמרו לי, 'די, די'", היא נזכרת, ומיד מתעקשת: "לא נדלקתי עליו. פשוט נדלקתי על זה שהוא, וואו, מישהו שהיה שם, ואני רואה אותו בעיניים שלי".

בר השיב: "את נעלמת" - ושוב נעלם

לאותה ארוחה הגיע בר בעקבות הזמנה של חברו הטוב של אחיו. "דביר (האח - י"כ) כתב לבר, בוא תציל אותי, יש פה יותר מדי אמריקניות". אחר כך, כשיצאו לבילוי משותף, החמיא בר לעוגיות ושאל אם היא עוקבת אחריו באינסטגרם. מכאן, אף שהוכחש בתוקף, החל מחול חיזור דור ה-Z קלאסי, שבו שני הצדדים מכחישים כל עניין הדדי תוך ניהול לוחמת לייקים מתוחכמת: ליאה השיבה שלא תעקוב אחריו אלא אם יעקוב אחריה בחזרה, והוא נענה. אז ביקש ממנה את המתכון. "כאילו הוא היה מכין את העוגיות", היא מגחכת. "חרטטן, חרטטן ממש". ובכל זאת, היא שלחה לו את המתכון. כשהוא נעלם בסוף הערב, שלחה לו הודעה ושאלה: "למה נעלמת?". בר השיב: "את נעלמת" - ושוב נעלם.

למוחרת סיפרה למשפחתה על הבחור החמוד שפגשה. "אמרתי להם, 'אל תשאלו את מי ראיתי. קוראים לו בר קופרשטיין, הוא היה חטוף'". דודתה פסקה מיד: "את תצאי איתו, אני יודעת". ליאה ביטלה את האפשרות: "אמרתי לה, 'מה יש לך? מה הקשר? אנחנו חברים'". אלא שזמן קצר אחר כך בר הזמין אותה למסיבת הודיה שערך עם משפחתו. כשסיפר לה שהוא עומד לנסוע לאילת ומשם לחודש בחו"ל, היא כבר התקשתה להעמיד פנים שאינה מעוניינת. "קצת היה לי עצוב. אמרתי 'מה, הרגע הכרתי אותו וזהו? הוא יטוס לחודש, לא נהיה בקשר והקשר ילך לאיבוד'". למוחרת כתבה לו: "אני חייבת לראות אותך שוב לפני שתלך", אך עדיין הקפידה להבהיר לעצמה שזה יהיה מפגש חברי בלבד. היא ניסתה לצרף חברות כדי שבר לא יחשוב שמדובר בדייט, והוא מצידו הציע לאסוף אותה מהרצליה ולהחזיר אותה בתום הערב. "אמרתי, 'אה, איזה חמוד'".

בדרך סיפרה לו על אחותה שחזרה בתשובה ועל בתה הקטנה, אמונה. "הוא הסתכל עליי במבט נבהל, סובב את הראש ממש מהר ואמר, 'וואו, שם מאוד חזק, איזה מהמם'". אז הוריד בר מידו צמיד שעליו נכתב באנגלית "Emuna" - בדיוק כפי שאחייניתה כותבת את שמה. הוא סיפר שאדם שפגש בארצות הברית נתן לו את הצמיד ואמר שהוא יתגלגל הלאה, וכי בר יידע בדיוק מתי ולמי להעבירו. "'תני לה מתנה ממני', הוא אמר לי", נזכרת ליאה. "ואז אמרתי, 'וואו, נראה לי שזה סימן מאלוהים. מקרה כזה לא קורה ככה'. שם הבנתי שאולי יש פה משהו, שאולי דודה שלי צדקה. ככה הכול התחיל, מהצמיד".

את התמונה השלימה עבורה שיחה מקרית עם חברה מהעבודה. "הייתי בבאסה כי הוא טס לארצות הברית ושיחק איתי קצת משחקים", היא מספרת. רק בסוף השיחה חשפה את זהותו: "אמרתי לה, 'אולי את מכירה אותו, בר קופרשטיין'. היא התחילה כמעט לבכות ואמרה, 'אני בהלם שאת אומרת לי את זה. הוא החטוף שלי. לכל אחד יש חטוף - הוא החטוף שלי'". אז סיפרה החברה כי היא ניצולת נובה וכי בר סייע להציל אותה מהמסיבה. "לא ידעתי בכלל שהיא שורדת נובה", אומרת ליאה. "היא אמרה שהיא זוכרת אותו על הריינג'ר, עם פצועים באוטו. אמרתי לה, 'כן, כן, זה הוא'. היא הייתה בהלם". בר לא זוכר אותה, אך היא זכרה היטב אותו. "משם פשוט הכול התחבר", מסכמת ליאה, "והבנתי שיש סימן" - יותר מדי סימנים, מבחינתה, מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם.

שרשרת הנסיבות שהובילה את בר לרעים

תשומת הלב, כבר אמרנו, מעוררת בבר הצעיר תחושות מעורבות. "נכון, לפעמים כל הסיפורים האלו - קצת מביך. קצת. מתרגלים, זה חלק מהחיים. לפעמים זה מפריע, שואלים אותך כל מיני שאלות. לא ממש מביך, זה סתם... יש גם הרבה-הרבה דברים מצחיקים. נגיד, למשל, לפני יומיים הייתי במעלית, ואיזו מישהי באה, מסתכלת עליי. אני קולט שהיא קולטת, אבל היא לא אומרת כלום. ואז היא אומרת, 'זה אתה, נכון?'. רק עשיתי לה 'כן' עם הראש, היא הנהנה בחזרה, אתה רואה עליה שאין לה מה להגיד. זה קורה הרבה. נראה לי שהאנשים האלו יותר מובכים ממני".

מה בדרך כלל אנשים שואלים?
"לא חסרות שאלות. 'איך אתה מרגיש?', 'איך אבא?', 'איך להיות בבית?', כל השאלות האלה. 'מה אתה עושה היום?'".

החיים עם ליאה ומיילו במרפסת המטופחת שלהם באמת נראים רחוק ממה שיכול היה בר לדמיין רק לא מזמן. אבל את הזמן במנהרות, הוא מספר, העדיף להקדיש כמה שפחות לדמיונות. "ידעתי שלא משנה מה אדמיין, זה לא יהיה קרוב למה שיקרה באמת. המחשבות הלכו קודם כול למשפחה, מה קורה איתה, מה קורה עם אבא, עם האחים. זה הדבר שהכי מעסיק אותך כשאתה שם. אני הייתי זה שדואג למשפחה ועוזר, הייתי מסדר הכול. ועכשיו אני לא נמצא, אז מי עושה את זה?".

אחרי התאונה של טל, משפחת קופרשטיין לא שבה עוד לחיים שהכירה. רק זמן קצר קודם לכן פתח טל דוכן פלאפל בבת ים, וכעת, בעודו מאושפז במצב קשה, נפל ניהול העסק על בר, שהיה אז נער בן 17. בתחילה עוד הצליח האב להדריך אותו ממיטת בית החולים: לאיזה ספק להתקשר, מה להזמין ובמי להיעזר. אבל כעבור כחודשיים לקה טל באירוע מוחי.

הפלאפל היה רק חלק קטן מהאחריות שנפלה עליו. ג'ולי שהתה רוב הזמן לצד טל בבית החולים, ובר נשאר בבית עם ארבעת אחיו הצעירים. הוא העיר אותם בבוקר, הכין אותם, שלח אותם לבתי הספר ולגנים, ערך קניות, בישל, שילם חשבונות וטיפל בתקלות - כל אותן משימות שאביו נהג לבצע. אחר כך היה יוצא לעבוד בפלאפל. "אני הייתי שורצת בבית החולים", נזכרת ג'ולי. "המצב של טל היה קשה, הוא היה תקופה ארוכה בטיפול נמרץ, וכל פעם שהייתי מגיעה הביתה מאוחר הילדים כבר היו ישנים. אז בר היה שם. בזמן שהם היו בלימודים הוא למד, ואחר כך הלך לפלאפל. כשהוא היה עושה סגירה הייתי באה לעזור לו, והיינו עובדים עד שעות מאוחרות באמצע הלילה כדי לנקות ולסדר ולהכין את המקום ליום המחר. זו הייתה תקופה משוגעת. אני לא יודעת איך עשינו את זה. איזה ברירות יש".

לבסוף, תחת העומס ובצל משבר הקורונה, נסגר הפלאפל. בר חזר ללימודים. "סיימתי את הבגרויות, אין לי מושג איך זה קרה", הוא אומר. אחר כך התגייס, אבל גם כחייל הוא לא חדל להיות, במידה רבה, ראש המשפחה ותחליף אב לארבעת אחיו. כשהגיע הביתה היה לוקח את המכונית של אימו, מנקה אותה, יוצא לקניות ומבשל. בסופי השבוע שבהם יצא מהצבא הוא גם עבד כדי לסייע בפרנסת הבית.

אחת העבודות האלה הייתה בחברת אבטחה שקיבלה את האחריות לאבטחת פסטיבל נובה. בשבוע שאחרי האסון הייתה אמורה משפחת קופרשטיין לעבור מחולון לפתח תקווה, כחלק משיקומו של טל. כך, בבוקר 7 באוקטובר, הגיע בר לפסטיבל לא כצעיר שיצא לבלות, אלא כחייל בחופשה שעבד בסוף השבוע. בר נשכר רק לשלושת ימי הפסטיבל כדי לממן את חברת ההובלה. כעת כבר מותר לומר בגלוי שבר נחטף כחייל בשירות חובה. שרשרת הנסיבות שהחלה בפציעת אביו - העסק שנפל לידיו, האחריות שקיבל על הבית והצורך להמשיך לפרנס את המשפחה גם בזמן שירותו - היא שהביאה אותו לעבוד באותו בוקר לחניון רעים."אתה חושב כל הזמן, מה קורה, מי משחק עם יונתן, מי מוציא את קיילי, הכלבה שלנו, החוצה, מה קורה עם אבא, אם הוא הולך לשיקום, לטיפולים", חוזר בר למה שהטריד אותו במנהרות.

"כל פעם זה השיקום שלו, זה כל הזמן עליות וירידות, זה גם המון לפי מצב רוח. פתאום דבר כזה יכול לדפוק את השיקום שלו. אמרתי לעצמי שיש שתי אופציות: או שהוא נותן בראש בשיקום בשבילי, או שהוא כבר בדאון". טל קופרשטיין, יודע כל מי שעקב אחרי שתי שנות המאבק למען השבת החטופים, היה - חרף מגבלותיו - הדמות הבולטת ביותר במאבק למען בנו. לא היה אפשר לפספס אותו בכל מפגש ובכל אירוע.

השותפים המתחלפים לשבי - והמידע על העולם שבחוץ

בר מספר שידע כל העת, גם מבלי שהיה חשוף במלואו לעוצמת המאבק שמתנהל בחוץ, ששחרורו קרוב. "זה לא 'עוד רגע'. ידעתי שאני אהיה שם תקופה. אבל כן, אני אצא הביתה. ידעתי שיש הפגנות כל מוצאי שבת, שזה נמצא בשיח. המחבלים היו באים ואומרים לנו, 'עושים הפגנה היום בתל אביב' לפעמים הוא היה אומר לך בערבית שההפגנה 'כַּתִיר' ("גדולה" בערבית), לפעמים הם היו מספרים לנו על דברים שקורים, כשיש להם מצב רוח טוב. הוא מספר מה שבא לו להגיד. אחרי שנה וחצי, הביאו לי תמונה של אבא, וגם שמעתי את אימא ברדיו".

"בחודשים האחרונים הביאו לנו רדיו", מספר בר על מקרה אחד שבו הצליחו הוא וחבריו לאותו חלל - אלקנה בוחבוט, מקסים הרקין ויוסף חיים אוחנה - להערים על שוביהם. "הביאו לנו מכשיר רדיו עם USB, שיש שם בדיסק-און-קי כל מיני שיעורים על הקוראן שלהם. הם רצו לאסלם אותנו. שיחקנו עם זה, ואיכשהו גילינו שיש קליטה במנהרה, שזה גם הזיה. והם בכלל לא ידעו מזה. ולחשוב שאנחנו 50 מטר מתחת לאדמה. היום אתה נכנס לממ"ד, סוגר את הדלת, אין לך קליטה בטלפון, אבל אנחנו איכשהו הצלחנו לקלוט גלי צה"ל. זה מטורף. אלו דברים לא הגיוניים שקרו. הרדיו עבד רק שעתיים, ודווקא בשעתיים האלה היו חדשות, כשבדרך כלל שמים שירים בשעות האלו. אחרי שחזרנו אמרו לנו שבגלי צה"ל נזכור שיש להם משדר AM שכבר שנים לא משתמשים בו ובזמן המלחמה הם הפעילו אותו, אולי כדי שתהיה לחיילים בשטח שם קליטה".

זה היה האפיק הישיר היחיד שלכם למה שקורה בחוץ?
"כן. וגם זה רק חודש, ואז הוא נהרס".

לאורך כמעט כל התקופה בת 738 הימים שבה היה בשבי נשאר בר באותה מנהרה, אבל שותפיו לשבי התחלפו - וכל אחד מהם הביא עמו עוד פיסה מתמונת העולם שנותר בחוץ. בחודש הראשון הוחזק לצד אלקנה בוחבוט, גיא גלבוע-דלאל ואביתר דוד. הארבעה לא השתייכו לאותה חבורה: גיא ואביתר הגיעו לנובה כמבלים, ובר הגיע כבעל תפקיד, כאמור. הגורל הפגיש אותם בדיוק באותה נקודה כששוביהם לכדו אותם. כעבור כחודש הופרדו גיא ואביתר מהאחרים, הוא מספר, ובר נותר לבדו עם אלקנה - שגם הוא היה בצוות האבטחה באירוע.

אחרי שחרורה של רז בן עמי בעסקת הנשים והילדים בנובמבר 2023, צירפו השובים אל בר ואלקנה את בעלה, אוהד. "חיפשו עם מי לשים אותו, אז הביאו אותו אלינו", מספר בר. לדבריו, חלוקת החטופים נעשתה על פי האזורים והמפקדים שאליהם השתייכו שוביהם. אוהד, שנחטף מביתו בבארי, הרחיב לראשונה את התמונה שהכירו בר ואלקנה מהנובה. ממנו שמעו על החדירה לבתי הקיבוץ, על שרפתם ועל חטיפתן של משפחות שלמות, ובהן נשים וילדים קטנים. "רק אז הבנו שזה משהו הרבה יותר גדול", אומר בר.

עד אז, עיקר המידע הגיע דווקא מהשובים, שצפו בטלוויזיה בחלל סמוך ובאו לעדכן את החטופים כשהתרחש אירוע גדול - או לפחות לספר להם את הגרסה שבחרו. לעיתים ניסו להעצים בעיניהם את ממדי האסון ולהתרברב בהישגי המתקפה. אחד מהם טען בפניהם: "השמדנו הכול, הרגנו שם המון, את כל החיילים". אלא שבר כבר למד לא לקבל את דבריהם כפשוטם. "זה היה מאוד לא אמין", הוא אומר. "אתה רואה על בן אדם שהוא מחרטט. כל אחד מספר לך סיפור אחר, ואתה כבר לומד מתי הוא משקר ומגזים ומתי זה באמת נכון".

הצורך לפענח את השובים לא נועד רק להבין מה קורה בישראל, אלא כלי הישרדות יום-יומי. בר וחבריו עקבו ללא הרף אחר מצב רוחם: מי עצבני, מי שמח, אל מי אפשר לפנות ומתי אפשר לבקש עוד אוכל. הם זיהו מי ממלא את תפקיד 'השוטר הטוב' ומי את 'השוטר הרע', וניסו לקרוא כל שינוי בהתנהגותם. "זה כל הזמן ככה", מסביר בר. "אתה מפענח אם הם עצבניים היום או שמחים היום, מתי אתה יכול לבקש עוד אוכל ומתי לא. זה חלק מההישרדות".

"לקראת הסוף הקפידו יותר לשמור עלינו"

אחרי מבצע "ארנון" ביוני 2024 השתנה שוב הרכב הקבוצה: אל בר, אלקנה ואוהד צורפו שגב כלפון, מקסים הרקין ויוסף חיים אוחנה. גם השלושה, שנחטפו מהמסיבה, השלימו עבורם פרטים חדשים על שאירע שם ועל גורלם של אנשים שהכירו. כך, בכל מפגש ובכל מעבר, נאספו עוד שמות ועדויות, ועוד חלק בפאזל התחבר.

מה השלב שאתה כבר מבין עד הסוף מה היה?
"עד עכשיו אני לא משוכנע שאני יודע הכול. כל פעם אתה מגלה עוד סיפורים ועוד ועוד. אבל כן, כל פעם נסגר לך עוד מעגל פה ועוד שם ועוד סיפור. גם היום".

"לקראת השחרור היינו רק אני, אלקנה ומקסים", נזכר בר בשלב הסופי שטרם השחרור. "שגב ויוסף, הפרידו אותם מאיתנו באיזשהו שלב כמה חודשים לפני. והמחבלים קוראים לנו אליהם לחדר שלהם, אומרים 'בואו תראו טלוויזיה'. זה היה קורה מדי פעם, פעם בכמה שבועות, הם נותנים לנו כמה דקות של טלוויזיה. ובכל פעם אתה מגיע, אתה אומר 'אני הולך להוציא עכשיו מהטלוויזיה אינפורמציה'. אני יושב על זה. זה הרגע שאתה מחכה לו, מתי אפשר לבוא לראות טלוויזיה. בחודשים האחרונים זה היה בתדירות קצת יותר גבוהה, היו נותנים לנו לראות.

"גם כי היינו שלושה חטופים, כבר לא חמישה, זה יותר נוח. בסוף זו מנהרה. כשהיינו באים אצלם, אתה לא יכול להכניס שישה אנשים. בגלל שהיינו שלושה היה להם קצת יותר נוח לארח אותנו. וגם היחס, שמנו לב שבחודשים האחרונים הרגשנו שהם יותר מנסים לשמור עלינו. קיבלו איזושהי הוראה כנראה מלמעלה. לא בהכרח שהם הבינו שהולכים לעסקה, אבל כן שמנו לב שהקפידו יותר לשמור עלינו".

הבנת בכלל איפה אתה נמצא?
"ידענו שאנחנו באזור, במחנות הפליטים שם, לא בעיר עזה. פשוט ידענו את זה. כשצה"ל נכנס לעיר עזה, זמן קצר לפני שיצאנו, פחות הרגשנו את זה, אבל ידענו שזה קרה".

הבנת שזה עשוי להרחיק עסקה?
"דווקא לא חשבתי שזה ירחיק. אם כבר, ידעתי שזה יפחיד אותם יותר. הלחץ והציפייה היא כל הזמן משתנה, כל פעם זה היה עולה-יורד, עולה-יורד, כל יום אתה מחכה לאיזשהו דיווח, אבל בתקופה שלנו עם הרדיו לא היה משהו מיוחד. אתה מחכה, אתה שעתיים יושב, אתה רואה שאין כלום. בתקופה ההיא, למרות המלחמה, למרות שהבנו שיש משא ומתן דווקא לא הייתה תחושה שמשהו הולך לקרות". ובכל זאת נזכר בר, "זה היה מתי שעידן אלכסנדר יצא, ואתה רואה, בוא'נה, הוא יצא, ולא יצא כלום אחריו. אתה מבין שהולכת להיות פה עכשיו מלחמה".

"הוא נהיה יותר מיושב בדעתו"

"הוא יותר בוגר", אומרת ג'ולי קופרשטיין בתגובה לניסיון להבין עם איזו גרסה של הבן שלה התאחדה מחדש לפני שנה. "הוא תמיד היה בוגר. עכשיו הוא יותר בוגר. זה מצחיק, אני אגיד משהו שבר אמר. הוא דיבר על זה שפעם הוא היה יותר פלספן, עכשיו הוא נהיה יותר מיושב בדעתו. לא משנה באיזה נושא, תמיד יש לו פתרונות, המוח שלו עובד יותר חזק. הוא גם התחזק יותר בפן האמוני. אגב, לא רק הוא, הרבה מהחטופים חזרו ככה מאוד-מאוד אמוניים. בכל זאת, הם עברו משהו מטורף, והחיבור שם לבורא עולם מגיע לשיא דווקא מתוך הקושי", אומרת ג'ולי, שהקדישה חלק ניכר מהשנתיים הנוראיות הללו לפרויקט 'בר תפילין', שבמסגרתו מסרה את התפילין של בנה למתנדבים שיניחו אותן למענו ובהמשך גייסה מתנדבים שיניחו תפילין למען כל אחד מהחטופים.

היה עוד משהו שהפתיע אותך כשבר חזר?
"חזרתי רזה, אין לי תחת", משיב דווקא בר. "כן. כן, הוא היה בריון יותר, היה לו גוף. האמת שהייתי בהלם מהידיעות שלו, כי הוא ידע הרבה דברים שאני לא ידעתי שהוא יודע", היא מאשרת.

כששואלים את בר עצמו כיצד השתנה המבוכה ניכרת ביותר. הוא מסיט את הדיון דווקא לשינויים שהתחוללו בחוץ, בדגש על אלו שבתחום הטכנולוגיה. "זה ממש מגניב. זה שאתה יכול לדבר עכשיו עם המחשב. כל היום אני עובד עם ה-AI, כל התזכורות מוסיף לי ליומן ומייצר תמונות ב-AI. כשחזרתי לתל אביב בפעם הראשונה היו כל מיני רחובות חדשים, בניינים שלא היו קודם. אני זוכר כשהייתה את התקופה עם הטילים מאיראן (מבצע "עם כלביא" ביוני 2025 - י"כ), אז הם כמובן סיפרו לנו. זה היה זה אחד הדברים שהם מתלהבים מהם, כמובן".

ההתרגלות לעולם שבחוץ כללה גם מפגש עם תל אביב שהמשיכה לצמוח לגובה בזמן שהיה מתחת לאדמה. הדיווחים החיים על מטחי הטילים מאיראן - רגע שהשובים ניצלו לחגיגת ניצחון מול המסך - הפכו עבורו בעיקר למפגש מתסכל עם תנופת הבנייה של גוש דן. "אז הם נתנו לנו לראות חדשות בשידור חי, שמים לך ערוץ ורשום 'תל אביב' מלמעלה, יש תמונה מאחד הבניינים, מצלמים פה את כל העיר. כן. ואני אומר, 'מה זה? זה לא תל אביב, מה זה? אלה בניינים אחרים'". גם הבניין שבו הוא גר עכשיו היה עוד אתר בנייה בעת שעונה במעמקי האדמה. כעת הוא מתגורר בתוך הנוף שלא הצליח לזהות מן המסך במנהרה.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv