"ירקתי את השן, הרגשתי שאין לי פנים": לוחם השייטת שספג כדור בבארי חוזר להתחרות

"רק לפני חצי שנה בערך יכולתי לשים שוב קסדה. האזור עדיין רגיש, אבל התרגלתי. הצלחתי לחזור לאופניים, לרכב ולחזור לעניינים", מספר ד', אלוף ישראל לשעבר ברכיבת אינדורו. רוכב אופניים שחוזר להתחרות לראשונה אחרי פציעה הוא בדרך כלל לא סיפור גדול מדי, אך כשמתעמקים ברוכב הזה ובפציעה שלו – מקבלים תמונה שיכולה להתקיים רק בישראל. ד' הוא רוכב מעוטר וגם לוחם בשייטת 13. בבוקר 7 באוקטובר הוא התעורר בבית של בת זוגו - כשהוא לא יודע שתוך כמה שעות חייו ישתנו לחלוטין.

בריאיון ראשון למגזין N12 הוא מספר על השעות הקשות שבהן היה בין חיים ומוות לאחר שספג כדור ישירות בפניו, ועל החזרה ההדרגתית לכשירות ולתחרויות. "אני רוכב על אופניים בערך מגיל 4. כבר בגיל צעיר התחלתי להתחרות ולהתאמן בצורה יותר רצינית, ודי מהר הגעתי לפודיומים", הוא נזכר בתחילת הדרך, הרבה לפני השנים הקשות של הפציעה והשיקום. "בגיל 17 ו-18 הגעתי לפודיומים בתחרויות ישראל. במשך שנתיים הייתי אלוף הארץ. אפשר להגיד שהייתי מהטובים בארץ", הוא מתגאה.

אינדורו זו תחרות שבה רוכבים עם אופניים של 160 מ"מ, והיא משלבת טכניקה ברמה גבוהה וכושר ברמה גבוהה. בתחרות נמדד הרוכב במספר הסטייג'ים - מסלולים של כ-4-5 דקות בירידה שכוללים הרבה אלמנטים שונים. בסוף לוקחים את כל הסטייג'ים ועושים ממוצע, מי שבממוצע הזמנים הנמוך ביותר זוכה. "בגיל 18 כמובן התגייסתי, תמיד ידעתי שאתגייס", מבהיר ד' "לא רציתי להיות ספורטאי מצטיין, תמיד רציתי להיות קרבי. תוך כדי אימוני האופניים שילבתי גם אימונים לגיבוש והכנות לצבא".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"ראינו המון מחבלים, ניהלנו הרבה קרבות"

ב-7 באוקטובר ד' ישן אצל בת זוגו במה שהתחיל כעוד סוף שבוע שגרתי. "אימא שלה העירה אותנו בסביבות 8 בבוקר ואמרה לנו 'קומו יש מלחמה'. לא הבנו מה היא רוצה", הוא נזכר. "פתחנו טלוויזיה וחשבנו שאולי זו רק חולית מחבלים בודדת. המשכנו לצפות ולא הבנו מה אנחנו רואים. 10 דקות אחרי זה כבר שלחו הודעה בקבוצה של הצוות: 'שימו לב מה קורה בדרום, תהיו מוכנים'. לאט-לאט זה התחיל לעלות מדרגות".

בהתחלה הצוות התבקש רק לשמור על זמינות, אבל עד מהרה הם נקראו לשירות המילואים. "יצאתי מהבית שלה, עברתי בבית לקחת ציוד של הצבא ונסעתי ליחידה. הייתי יחסית מהראשונים שהגיעו וישר חתמנו על ציוד ונשק", הוא מספר. "הסבירו לנו את המשימות וחיכינו למסוק. עדיין לא ידענו לאן אנחנו הולכים, רק בכניסה למסוק הסבירו לנו לאן אנחנו נשלחים ומה קורה". הכוח הגיע לדרום בשעות הצוהריים, וד' מספר: "פרקנו מהמסוק והתחלנו תנועה לכיוון בארי, לשחרר את השליטה בקיבוץ שהיה כבוש לידיים ישראליות".

"פחות מקילומטר עובר וחטפנו התקלה באמצע הפרדס", משחזר ד'. "שני הלוחמים הראשונים חטפו כדורים, למזלנו הם חיים אבל היו חייבים פינוי. ברגע הזה פתאום הסתכלתי והבנתי 'וואו, פצועים זה משהו שבאמת יכול לקרות'. המשכנו בתנועה, במטרה להגיע כמה שיותר מהר לבארי. הגענו לשער הדרומי ראשונים והתפצלנו לשני כוחות. הכוח שלי הופקד על השער שממנו הוציאו הרבה חטופים, והמשימה שלנו הייתה לסרוק ולחסל מחבלים שמנסים לברוח חזרה לעזה".

"ראינו המון מחבלים, ניהלנו הרבה קרבות", הוא מוסיף. "באחת ההיתקלויות, בסביבות חצות, היה כוח שיצא לאיגוף. נתנו מכת אש ביחד, ופתאום קיבלנו אש מטורפת מעומק המטע. הייתה שם חוליה שלא זיהינו והתחבאה. קיבלנו אש תופת". ד' התרומם מעט כדי ליישר קו עם חבריו. "איך שהרמתי את הראש חטפתי כדור בפנים", הוא מספר. "זה כמה שניות, אולי יותר. אני זוכר שאתה מרגיש שכל הפנים שלך נופלות, נשפכות. שמתי יד והרגשתי כאילו אין לי פנים".

"ירקתי את השן שלי, אגב אחרי כמה חודשים הלכתי לחפש אותה ולא מצאתי", ממשיך ד'. "הבחור שהיה לידי חשב שזהו, הלכתי. תפסתי אותו ואמרתי לו שנפצעתי, הוא קרא לתגבורת אבל לא באמת הייתה אפשרות לטפל בי תוך כדי קרב". את הדימום המסיבי מפניו, נאלץ ד' לעצור בעצמו בלחיצה עם היד. "אחרי 20 דקות מאוד מלחיצות הפרמדיק הגיע אליי. הוא אמר לי 'אה בסדר, אתה לא תמות, זה לא פגע לך בעורק'. זה באמת הרגיע אותי".

"חברה שלי הייתה בחמ"ל וקיבלה את העדכונים"

בזמן הזה חבריו המשיכו לנהל את הלחימה, בעוד שד' ירד לנחל קרוב כדי להתפנות משם לבית החולים. "אחרי הערכה ראשונית הכניסו אותי במהירות לניתוח של 7 שעות", הוא משתף. "יצאתי ממנו עם פה סגור, לסת עם ברזלים, אבל הוציאו את הקליע מהצוואר".

ספר על הרגעים אחרי שנפגעת. איך מרגישים?
"בכמה שניות אחרי שפגע בי הכדור הרגשתי שאו שאני מחזיק את עצמי וחוזר לחיים, או שאני מאבד הכרה ולא יודע מה יקרה. הייתה לי החלטה עם עצמי שאני לא מאבד הכרה, מחזיק חזק. אבל אלו היו כמה שניות של שקט עם הרבה מחשבות. חשבתי על האנשים הקרובים אליי, על החברה שלי, על המשפחה שלי. לא נפרדתי מהם כי לא נתתי לעצמי לחשוב על זה".

מתי אתה פוגש שוב את המשפחה?
"פגשתי את החברה והמשפחה בבית חולים. הם ראו בבית חולים שאני בהכרה וביקשו ממני לדבר עם אבא שלי כדי להגיד לו שהם צריכים לבוא. ב-5 לפנות בוקר אמרתי לו 'אני בסדר, קיבלתי מכה בלסת, אבל אני פה בבית חולים'. הוא מהלחץ נסע לבית חולים אחר ממה שאמרתי לו, אז הוא לא הספיק לראות אותי אחרי הניתוח".

ואיך זה נודע לחברה שלך?
"זה סיפור מעניין כי גם חברה שלי משרתת באותה יחידה, אז גם אותה הקפיצו. היא הייתה בחמ"ל וקיבלה את כל העדכונים. היא קיבלה את ההודעה שהכוח שלי הותקל ויש פצועים, גם פצועים קשה. אז היא נלחצה. היא השתדלה לא להיחשף לזה יותר מדי, ואז אבא שלי התקשר אליה להודיע שנפצעתי. זה קצת הקל עליה שרק נפצעתי. דרך אגב, מאז כבר הספקנו להתארס ואנחנו מתחתנים בקרוב".

השיקום והחזרה למילואים אחרי שבועיים

הפינוי לבית החולים החל פרק ארוך נוסף בחייו – השיקום הממושך. "רק אחרי שנה בערך של התאמות עשו לי השתלה, השתילו לי חניכיים ושיחזרו לי חלק גדול מהפנים". לדברי ד', תהליך השיקום כלל הרבה עליות וירידות. "לקח לי בערך חצי שנה עד שהצלחתי להתנהל כרגיל. במשך שלושה חודשים הפה שלי היה סגור לגמרי, ויכולתי להכניס רק נוזלים, אפילו לא אוכל רך", הוא מסביר. "לפעמים הצלחתי להכניס חומוס עם מזרק בין השיניים. גם אחרי שלושת החודשים האלו כאב לי מאוד ללעוס, אז לקח זמן עד שחזרתי לאכול כרגיל". ד' מעיד שרק לאחרונה חזר לאכול סטייקים, לאחר חצי שנה בלי אף סטייק. "אבל איזה סטייק זה היה", נזכר ד' בחיוך.

למילואים חזרת?
"אצלנו אומרים שכל עוד יש לך שתי ידיים אתה יכול לעשות מילואים. אחרי שבועיים החזירו אותי כדי להעביר גיבוש. האמת שזו הייתה הדרך הכי טובה שלא לשקוע לאיזה בור. את זה אני עושה עד היום".

מתי אתה חוזר לאופניים?
"אחרי החצי שנה שבה קצת חזרתי לחיים, עדיין חיכו שהאזור של הלסת יתחזק ויתאחה ורק אחרי שנה עשו לי עוד ניתוח שבו לקחו לי עצם מהאגן והשתילו בלסת, אז הייתה לי מגבלה מאוד גדולה באגן, כאב לי מאוד ללכת. במשך חודשיים שוב יכולתי להכניס רק נוזלים לפה. עד שזה עבר עשו לי עוד השתלות חניכיים וכל התעסקות כזאת הייתה מאוד קשוחה עבורי מבחינה מנטלית. ממש עד לפני חצי שנה עוד היו טיפולים. רק לפני חצי שנה בערך יכולתי לשים שוב קסדה. האזור עדיין רגיש אבל הצלחתי להתרגל לזה.

"הצלחתי לחזור לאופניים, לרכב ולחזור לעניינים. אני מאוד אוהב ספורט, ופתאום כשאין לך את האפשרות לעשות את זה, קשה להתמודד עם זה. זה היה מאוד משמעותי עבורי לחזור לאופניים - ומאז אני לא יורד מהן".

חזרת גם לאינדורו?
"המנתח אמר לי שלמרות כל החיזוקים שעשינו בלסת היא מאוד רגישה, אז עדיף שלא להסתכן. אני לא עושה את הסינגלים המטורפים שהייתי עושה לפני הפציעה. אני רוכב קצת יותר רגוע בשביל לשמור על האזור. בת הזוג שלי מנסה להגיד לי לא לרכב, אבל היא יודעת שזה לא יעזור, גם לפני הפציעה הייתי רוכב שטח שמתרסק כל הזמן, אז היא יודעת שזה אני".

"לא התחריתי הרבה מאוד שנים"

ממש בימים אלה ד' משתתף במרוץ Winner Epic Israel, המתקיים לזכרו של גיורא צחור ז"ל מאז שנת 2013. המהדורה הנוכחית חוזרת לראשונה מאז המלחמה לגליל המערבי, ונערכת בין 14 ל־17 באוקטובר במועצה האזורית מטה אשר ובנהריה. "האפיק היא תחרות בסגנון מרתון במשך 4 ימים, במצטבר 300 קילומטר ברכיבה", הוא מספר בהתרגשות. "לא התחריתי הרבה מאוד שנים, זה מדהים לחזור להתרגשות של לפני תחרות, להכנות. אני מאוד מחכה לזה".

למרות ההצלחה בשיקום, עד היום ד' לא לגמרי חזר לחייו טרם הפציעה. "יש לי פגיעה עיצבית תחושתית ומוטורית, חסרות לי עדיין 2 שיניים ואני חווה עוד כאבים", הוא משתף. "אני לא יכול לישון על הצד וכל האזור מאוד כאוב. אבל איך מתמודדים עם הכאב? סובלים".