"כשילדתי אבא שלי סימס מזל טוב, כמו ההודעה שקיבלתי מהמוסך"

"ארזת לבד? 'לא, אשתי עזרה לי'. יש לך חפצים חדים? 'הלשון של אשתי'. המון בדיחות 'אשתי' אוהבים פה", משחזרת גיתית פישר בדוכן הבידוק הביטחוני בנתב"ג. מי שעקב אחרי הקריירה שלה יודע למה היה ברור שאת הכתבה איתה היינו חייבים לפתוח בנתב"ג.

אבל גם מי שלא ראה את "בודקת", הסדרה שכתבה על קורותיה כבודקת ביטחונית בנתב"ג, מכיר את גיתית מ"ארץ נהדרת". לפני שהצטרפה לתוכנית, היא הייתה "תותית" - הדמות שסימנה את הפריצה שלה.

"לקח לי המון שנים להבין שאני אמיתית"

פישר בנתה לעצמה קריירה שלמה מדמויות גדולות, פרועות ומצחיקות, כמעט תמיד מאחורי פאה, קול או מסכה. אבל בקיץ האחרון, בפעם הראשונה, היא החליטה להוריד את כולן. בסדרה "בודקת" שמשודרת ב"יס", חוץ ממזוודות, היא פתחה את הדלת לבית שבו גדלה. בריאיון גיתית חושפת את הסיפור האמיתי מאחורי הסדרה והסטטוס ביחסים המעודכן עם ההורים האמיתיים שלה.

את הסיפור הקלאסי של הילדה שידעה שהיא תמיד רוצה להיות שחקנית?
"לא, הייתי ביישנית נורא, אבל זה היה לי יוצא פתאום. הופה, אני על השולחן. רוקדת ריקודי בטן ועושה... לא יודעת מה, חיקוים של אריק שרון".

ואז מכריחה את כולם גם לראות? עומדת על השולחן?
"ממש לא".

הסיפור על הרבה ילדים שבוחרים במשחק, זה הרצון הזה שיראו אותם.
"נכון, אבל אתה צריך... שיהיה מי שיראה אותך".

זה לא היה?
"לא, המבטים שלהם היו במקומות אחרים אז. אימא שלי מאוד הייתה בהישרדות. אבא שלי היה מאוד בגיטרה. ולא, הריקודים על השולחן דווקא קרו בבתים של אחרים".

שם ראו אותך?
"כן. פתאום אמרו: 'וואי, איזו מצחיקה'. זה פתאום מישהו משקף לך את זה, לא ידעתי את זה".

אז היום בדיעבד, הבחירה בבמה, במשחק, בקומדיה. זה כדי שיראו אותך?
"כן, אני חושבת שזה ממש... ילד חייב את המבט של ההורה. אם אין מבט של הורה, אין ילד. זה מאוד פשוט".

אז לא הייתה ילדה?
"לא, לא הייתי קיימת. במובנים מסוימים, לקח לי המון שנים להבין שאני אמיתית".

אנשים שראו את 'בודקת' ואז נזכרו שכתבת אותה על החיים שלך, אמרו לעצמם: 'וואו, הייתה לה ילדות ממש קשה".
"נכון, הייתה לי ילדות קשה".

היום את מחייכת. או שגם אז?
"כרגע, איתך, אני צוחקת. בחדר הטיפולים אני בוכה".

עדיין?
"בטח. זה פצע שלא נגמר".

להפוך את החיים לתסריט

עם הצלקת הזאת, גיתית לומדת משחק ב"בית צבי", ולאחר מכן, כמו הקלישאה, הופכת למלצרית. "גיל 25, אני זוכרת את זה, הגיע לשיא של פחד. כשאתה מבין שאין רשת ביטחון. מה קורה עם החיים שלי? למה אני מחזיקה מגש? מה קורה? למה יש לי אחמ"שית? כאילו, למה אני צריכה להוציא סופלה? זה כאילו נוחת עליך. הייתי בוכה בדרך למשמרת".

החוויה הקשה במלצרות הובילה אותה לעבודה ההיא בנתב"ג. "קצת באתי הביתה", היא אומרת בחיוך כשאנחנו צועדים בנמל התעופה. "אני קצת מתרגשת, אני לא אשקר. לחזור לפה, ב-state of mind אחר. זו עבודה רצינית בסופו של דבר, הבידוק הזה. אני מאוד חרדתית. הם צחקו עליי שבאתי לעבוד בביטחון, כאילו, שאני הכי לא החומר. אני כל הזמן בסטרס. אבל אולי בגלל זה אני טובה בזה, כי המוח שלי כל הזמן סורק מצבי סיכון ושם לב. ואני גם בטוחה כל הזמן, אני יודעת שדברים כאלה קורים".

אז אם היינו ב"טיסת הבלהות", הייתי יכול לסמוך עלייך שאת תשתלטי על האירוע?
"אני לא הייתי משתלטת, אבל אני הייתי מתריעה תוך שנייה".

כן?
"כן, כן. הייתי כזה: 'הוא מצמץ מוזר'".

"לא בקשר עם אבא שלי כבר כמה שנים"

אבל גם אחרי שהפכה את החיים שלה לתסריט, המציאות המשיכה לכתוב אותו מחדש. אלון אבוטבול, שהיה אמור לגלם את אביה, נפטר רגע לפני תחילת הצילומים, וצחי גראד נכנס לתפקיד במקומו. "'בודקת' - קודם כול ברור שזה על יחסי הורים וילדים, וזה יותר על השאלה מה בן אדם יכול לעשות אם ההורים שלו לא אוהבים אותו? והאם יש לו סיכוי לצאת מזה טוב?", היא אומרת.

ההורים שלך לא אוהבים אותך?
"אימא שלי אוהבת אותי. יש בעיות, אבל היא אוהבת אותי. אבא שלי - הוא יגיד לך שהוא אוהב אותי, אבל אני לא חושבת שהוא מבין מה זאת אהבה. אני חושבת שהוא חושב שאהבה זה רעיון. הוא לא מבין שאהבה היא משהו שאתה עושה פעולות. תיראה, אני לא בקשר עם אבא שלי כבר כמה שנים. אם הילד שלי יגיד לי 'אני לא רוצה לדבר איתך', אין מצב מבחינתי. אין מצב. אם אני אצטרך לבוא עם שק שינה מחוץ לדלת שלו ולהגיד לו: 'כשתרצה לפתוח את הדלת אני פה'. אין מצב שאני משלימה עם זה ואומרת: 'טוב', ועוד בטח בלי מאבק".

למה בעצם אתם לא מדברים?
"כי אני הגעתי למסקנה שאין לי עם מי לדבר. שהוא לא מצליח, והוא ניסה, אבל הוא לא מצליח לראות אותי. הוא לא מצליח לראות אותי כבן אדם. עברתי דברים איומים ונוראים, וגם עברתי שיאים, והוא מעולם לא היה חלק בזה. הייתי ב'בית צבי', אני מספרת לו על מה אנחנו עובדים שם, והמבט שלו נודד. ואני אומרת לו: 'אתה לא מקשיב', אז הוא אומר לי: 'כי זה משעמם'".

זאת החוויה גם של האחים שלך? כלפיו וכלפי המשפחה?
"תשמע, האחים שלי - זה לא שלי לדבר על החוויה שלהם. גם ככה אני עושה בלגן".

כן? עשית בלגן בבית?
"בטח שעשיתי בלגן. מאז שהתחלתי לדבר. זה להיות הראשון שאומר: 'מה שקורה פה לא סבבה'".

איך ההורים שלך הגיבו לסדרה?
"אבא שלי אני לא יודעת. לא בקשר איתו".

לא שמעת? לא גיששת?
"אני יודעת שהוא יודע שיש אותה, וזהו".

לא ניסה לכתוב?
"לא. כשילדתי הוא סימס לי: 'מזל טוב, ברוך השם'. קיבלתי אותו SMS מהמוסך".

ענית לו?
"כתבתי לו: 'תודה אחי. תודה גבר'. אני לא יודעת מה הוא הרגיש. התגרשתי, הוא לא היה... כאילו עברתי דבר, אני עוברת תחנות והוא לא יודע. זאת תחנה זניחה".

אין לך רצון, את האינסטינקט לכתוב לו, לשבת ולנסות לפתור את הדבר הזה?
"פעם היה לי, פעם. היום נשבעת לך - אין לי שום אינסטינקט או רצון לעשות את זה".

מדהים. אחרי שהפכת לאימא בעצמך, ואת מבינה כמה הקשר הזה חשוב.
"כן. אבל מה אני אעשה? לא קיבלתי אותו, אז מה אני אעשה?".

אין רצון שבריאיון הזה הוא ישמע אותך ויגיד...
"זה לא יעזור. השמעתי באלף ואחת דרכים - בריקוד, בסדרה, בצרחות, במגילה, בטיפול זוגי. אין. זה לא יהיה הדבר הזה".

כשילד שלך ישאל אותך ביום מן הימים: 'למה את לא מדברת עם אבא שלך?', מה תגידי לו?
"אני אגיד לו את האמת. שהרגשתי שהקשר הזה רק מאמלל אותי ומשאיר אותי בכאב, ואין סיבה להחזיק כזה קשר. שום קשר. גם אם זה אבא שלך".

איך אימא שלך הגיבה לסדרה?
"קודם כול, היא נורא-נורא משתדלת, וזה כבר 70% מהעניין, כי זאת אהבה. את יכולה לא להצליח, וזה 'אם טובה דיה' באיזושהי וריאציה מאוד ספציפית. היא נורא משתדלת. אני רואה שהיא הולכת נגד המון. היא רגילה ללכת ככה, זה גם ההורות שהיא קיבלה בבית. אני בטוחה שמה שהיא קיבלה היה יותר גרוע, אלו הזמנים שהיו. אין לי ספק שהיא מנסה היום כמיטב יכולתה ועושה פעולות ממשיות. היא עכשיו עברה דירה כדי לגור קרוב יותר אליי, שתוכל לעזור לי עם הילד שלי".

כי את מטיחה בה גם דברים לא פשוטים בסדרה.
"חד-משמעית. אני לא נחמדה, אני לא באתי להיות נחמדה. אני באתי להתרכז רגע בכשלים האלה כדי שכולם ילמדו מזה. שכל בן אדם יתפוס את עצמו – אם זה הורה על הילד שלו, ואם זה ילד שישאל איזה הורות קיבלתי. יכול להיות שזה שאני רוצה למות קשור לזה. יכול להיות שזה שאני חושבת שאני גרועה או שאני לא נותנת לאף אחד להתקרב אליי באמת, שאני לא מסוגלת לייצר אינטימיות עם אנשים או שאני בלחץ כל הזמן שיינטשו אותי – יכול להיות שזה קשור לבית. אני רוצה לחבר את זה כי זה קשור בקשר ישיר".

"תמיד זה ככה במשפחות"

גיתית מבצעת בסדרה למעשה אאוטינג של דברים משפחתיים. "כבר שנים אני מכבסת כביסה מול אנשים זרים", היא אומרת בחיוך, ואחיה אבירם מסביר: "לגיתית יש יותר ביצים, יש לה ביצים מאוד גדולות, מטאפורית. היא שוברת תקרות זכוכית והיא ממש... שמה את הנשמה שלה גם במופע וגם בסדרה. את הנשמה שלה בחוץ".

כשאתה רואה את הבית ב'בודקת', אתה מזהה את הבית שגדלתם בו?
אבירם: "זה מה שאני הבנתי בסדרה, שלגיתית יש יכולת לקחת את הנרטיב ובאמת לחפור אותו דרך הסדרה בצורה די מדהימה. עכשיו, ברור שזה לא המציאות, זה לא דוקו, אבל אני לגמרי הזדהיתי עם הרבה דברים. אני חוויתי את ההורים שלי עם הגרסה המתקדמת ביותר שלהם – יותר מתוקנת, עם יותר ניסיון. היה רצון גם של אבא שלי לעשות תיקון איתי. אנחנו מדברים על זה הרבה".

"תמיד זה ככה במשפחות", אומרת גיתית. "לאף ילד אין את החוויה שיש לאחיו או אחותו. אפילו אחים תאומים, כל אחד חווה משהו אחר. זה נורא תלוי מי אתה ומתי נולדת, ומה המגדר שלך ומה היה הלך הרוח בבית".

כשיוצאים לדרך ומחליטים לחשוף דברים מאוד אישיים ואינטימיים על המשפחה, מבקשים את ברכת הדרך? מבקשים אישור להשתמש בזיכרון שלך כמו שאת זוכרת אותו?
גיתית: "לא".

אבירם: "אני גם ידעתי שזה מה שאני אקבל".

אבל לא היה רגע שראית ואמרת: "רגע, גיתית, זה לא בדיוק ככה'?
אבירם: "לא התנהל משא ומתן, אני גם לא מתערב לה באומנות. כן, הייתי לעיתים באיזה חשש שזה בחוץ, ופחדתי על גיתית. הרבה פעמים בסדרה פחדתי על ההורים שלי. חשבתי שמישהו ייפגע. אני ראיתי אותה בהרבה חרדה. רציתי לברוח מהארץ בזמן הסדרה. אמרתי: 'די, שיעשו חרבו-דרבו, אני לא בפנים, תורידו את זה ממני'".

יש משהו משחרר בזה שכל הדברים האלה, שהם חלק מהסודות שלכם, פתאום חשופים לעיני כל?
אבירם: "אצלי יש יותר משהו משחרר מאז שגיתית הוציאה את האומנות שלה. אני באמת חווה את ההצלחה שלה. אנחנו עברנו הרבה דברים ביחד, אני הייתי שם בהתחלה עוד, אז מבחינתי זה השחרור".

"הבנתי כמה קל לאהוב את הילד שלך"

לפני כשמונה שנים ניסתה פישר לבנות לעצמה בית משלה. היא הכירה את דודי וולקוב, וב-2023 נולד בנם. קצת יותר משנה אחרי הלידה השניים נפרדו, אבל ממשיכים לגדל אותו יחד.

הורים אומרים לילדים שלהם: 'כשתהיה הורה בעצמך, תבין'. והפכת להיות אימא בעצמך?
"כן. ואתה יודע מה הבנתי? כמה קל לאהוב את הילד שלך וכמה זה בולשיט. זה מה שהבנתי. הבנתי כמה אני לא מתאמצת כדי לאהוב אותו. כמה זה קשה ברמה של הפעולות שצריך לעשות, אבל כמה זה קל כשהוא בוכה - לעטוף אותו, וכמה זה קל כשהוא בחרדה - להעניק לו ביטחון. זה היה כיף לי.

"היה יום אחד שהיינו צריכים להיפרד כי הוא הולך לגן, ואחר כך הוא לא איתי, הוא עם אבא שלו. והוא היה נסער מזה. הוא התחיל לזרוק נעליים, זורק נעליים בכניסה לבית. עכשיו, אני זוכרת - אם אני הייתי מעזה להיראות ככה, הייתי חוטפת צרחות. אני פשוט אומרת: 'הוא במצוקה, הוא לא עושה כלום נגדי'. והתפקיד שלי זה לווסת אותו. אז אני יושבת איתו, ואני אומרת לו: 'קשה לך שאנחנו נפרדים?'. והוא אומר לי: 'כן' ויורדות לו דמעות. אז אני אומרת: 'זה באמת מעצבן שאנחנו צריכים להיפרד. אתה יודע מה? בוא נזרוק נעליים ביחד'. התחלנו לזרוק את הנעליים, עד שהעפנו את כולן מהמעמד. ואז כשנגמר, הוא אומר לי: 'אימא, בואי נסדר בחזרה את הנעליים'. ואז סידרנו בחזרה. ואז הוא חיבק אותי. זה כיף".

האחריות הזאת הפכה למורכבת יותר אחרי הפרידה. "כשאתה עם פרטנר הרבה, אתה יכול לשאוב ממנו איזושהי רוגע ונחת, ויסות רגשי. הוא עוזר לך, הוא מרגיע אותך, הוא הקונטרה שלך", היא מספרת. "חסר לי החיבוק שלו הזה. חסר לי מאוד, אני מפנטזת על זה. זה קשה. מה אתה עושה לי לבכות?".

על מה כואב בעיקר? על זה שזה לא עבד?
"על הכול. על החלום ושברו. על זה שהחיים מפחידים. על געגוע".

התיקון מתחיל במקום הכי בסיסי

ב"ארץ נהדרת", פישר היא אולי לא החקיינית הקלאסית של הנבחרת, אבל את החותם שלה היא משאירה גם מאחורי הקלעים, כי היא שותפה לכתיבה של כמה מהמערכונים הבולטים והמצחיקים בעונות האחרונות.

אנחנו נמצאים שבוע וקצת לפני הבחירות. כמה את עסוקה בזה? כמה את מוטרדת?
"אין לי כוח. אין לי כוח יותר. אני מפחדת מאוד. זה כבר באמת, נשבעת לך, כואב לי כמה שזה כבר שחוק. זה לא עניין של שמאל או ימין, אני פשוט מרגישה שאין לי ביטחון בכלום. 7 באוקטובר זה... משפחת ביבס בראש שלי. אני לא יכולה. אם לא היה לי ילד, הסיטואציה מבחינתי הייתה אחרת לחלוטין. אני מרגישה כזה חוסר ביטחון.

"ועכשיו הטיסה הזאת שהייתה... אני מבינה ש... כמו שמישהו אמר, הכול פה מודבק ברוק. אני מבינה שזה לא... זה פשוט לא מנוהל. אתה צריך לפעמים להיות הילד הזה שאומר: 'המלך הוא עירום'. מה שקורה פה זה לא טוב. זה משהו שהמנהיגים שלנו חייבים להיות מסוגלים לעשות. אבל אם הם לא מסוגלים, אנחנו כאזרחים חייבים להסתכל על זה ולהגיד: 'זה לא טוב'. לא אכפת לי מי, רק שיהיה שפוי. בבקשה, לא אכפת לי מי. רק תביא לי מישהו שפוי".

יש אנשים צעירים, מבוגרים, שאומרים: 'כולם אותו דבר, לא נצביע'.
"יש להם ילדים? אם יש לך ילד, אתה לא יכול להרשות לעצמך להגיד את זה. אתה מחויב להיות אופטימי ומחויב עד כל עוד אתה פה לעשות הכול כדי שזה לא יישאר ככה".

בסופו של דבר, התיקון של פישר מתחיל דווקא במקום הכי בסיסי - ביחסים שלה עם עצמה. הילדה שלמדה להצחיק כדי שיראו אותה, הייתה צריכה קודם ללמוד לקבל את עצמה כדי לתת לאחרים לאהוב אותה גם בלי להצחיק. "אחרי 'בודקת' פתאום ראיתי סוויץ'. פעם החיבוק הוא היה כזה 'את מצחיקה אותי', והיום אנשים רוצים לדבר איתי. הם רוצים להגיד לי דברים על עצמם ועל מה זה עשה להם", היא מספרת. "בואו נדבר על הנשמות שלנו, בואו נדבר על החיים עצמם".

אבל בשביל זה גם היית צריכה להוריד את כל הפאות והאיפור.
"נכון, ואני שמחה שהורדתי את זה. חיכיתי להוריד את זה. היום אני מרגישה שזהו, האישיות שלי היא בחוץ. תאהבו את זה, לא תאהבו את זה – זה מה יש".