"בן 99, מרגיש כמו 50": הסוד של ה"אבא" של מטוס הקרב הישראלי הראשון

את דלת הכניסה לדירתו של בן-עמי גוב בבניין דיור מוגן בתל אביב פותחת בחביבות העוזרת בואנה, ילידת הפיליפינים, שמלווה את המשפחה כבר שנים ארוכות. בן-עמי מבהיר ישר שהוא בכלל לא זקוק לסיוע, למרות שבדצמבר הקרוב ימלאו לו 99 שנים. "לאור גילי המופלג הילדים אמרו לי: 'אתה בריא, אבל יותר נכון שתשאיר את הגברת הזאת שהיא תטפל בך'. לא רציתי בהתחלה, אבל בסופו של דבר זה יצא טוב". בן-עמי, יליד ירושלים אומנם, אבל תל-אביבי בכל ליבו ומהותו. הביוגרפיה שלו נראית כמו גרסה דחוסה, קצת בלתי סבירה, של הסיפור הישראלי בניחוח שמן מנועים.

מלוחם פלמ"ח שהוא אולי אחרון נהגי השיירות לירושלים הנצורה שעדיין איתנו, הוא הפך למהנדס אווירונאוטיקה מבריק שניהל את פרויקט מטוס ה"כפיר". כשסיים את הלימודים בתיכון, בן-עמי רצה להתגייס לפלמ"ח, מה שלא יצא לפועל בגלל שהיה חבר בשומר הצעיר. "היה צו התנועה ורצו שאישאר בתל אביב כדי להדריך", הוא נזכר. "שלחו אותי לנוטרות ושירתי בנמל תל אביב. הייתי חייב לשרת שנה בנוטרות כדי לקבל תעודת בגרות".

הנוטרות הייתה מעין כוח אבטחה, דמוי משטרה, שהורכב מיהודים תחת המנדט הבריטי. "המפקד שלי היה בריטי, קפטן פישר קראו לו" נזכר בן-עמי בימיו כנער בן 18. "אני לא גבוה והוא היה עוד יותר נמוך ממני, אבל הייתי חייב להצדיע לו. ואני, בתור איש השומר הצעיר, אמרתי לעצמי שמה פתאום שאני אצדיע לו. אז סירבתי להצדיע. כל פעם כשהוא היה בא לביקור, הסרג'נט היה מכניס אותי למשפט והיה קונס אותי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הקיבוצניק שחלם על הפלמ"ח

עם סיום שירותו כנוטר, הצטרף בן-עמי להכשרה של השומר הצעיר בקיבוץ עין המפרץ. אלו הימים האחרונים בטרם פורצת מלחמת העצמאות. לאכזבת הפייטר שחלם על הפלמ"ח, הכשרתו הוגדרה כהכשרה התיישבותית שנועדה להבטיח את המשך הייצור החקלאי בעורף, לא ללחימה. בהמשך יועדו בן-עמי וחבריו להקים את קיבוץ סער. זמן לא קצר אחר כך, שבועות בודדים אחרי כ"ט בנובמבר 1947, כשהוא עושה את צעדיו הראשונים כקיבוצניק, מגיע בן-עמי לביקור קצר בעיר בה גדל. בתל אביב מתחילות אז שמועות על שיירות שמתארגנות לעלות לירושלים, שהייתה אז בשיא המצור.

בן-עמי, שכבר צבר הרבה שעות בקבינה של המשאית, מחליט להצטרף ומגיע לקיבוץ חולדה, שהיה לבסיס וממנו יצאו כל שיירות האספקה. המשימה הראשונה שקיבל הייתה לשנע שמונה טון שעורה אל העיר. לא בדיוק התפקיד ההרואי שעליו חולמים נערים שרוצים פלמ"ח, אבל במצור על ירושלים גם שעורה היא תחמושת. "יצאנו בארבע לפנות בוקר, מאתיים וכמה משאיות, לכיוון ירושלים", הוא נזכר. "בכניסה לבאב אל-ואד חטפנו אש רצינית, כמה משאיות נשרפו, הגענו לירושלים ודי מהר התארגנו לחזור. אז כבר בחמש בערב היה עוצר ואסור היה לנסוע בדרכים. חזרתי לקיבוץ ואחרי כמה ימים שמעתי שמתארגנת עוד שיירה".

לאורך השיחה, בן-עמי נזכר בעוד ועוד תקריות ואתגרים שליוו אותו בתקופת השיירות. הוא משחזר כיצד נסע במשאית מלאה חביות של דלק, שהייתה עמוסה גם בטרמפיסטים, תחת אש בכביש מחיפה לתל אביב. ועל מארב שאליו נקלע, יחד עם מאות משאיות נוספות, לפני שער הגיא בדרך לירושלים. "מתחילים לירות עלינו מאחד הכפרים, ואני רואה הנהגים יורדים לתעלה, גם אני יורד ושם אני רואה מכוניות שכבר בוערות. בשלב הזה אני מחליט שאני נוסע. האוטו בקושי עולה. ואז אחד הנהגים מסמן לי לעצור. אני פותח את הדלת ואומר לו לקפוץ פנימה. איך שהוא סוגר את הדלת של המשאית הוא חוטף כדור בראש ונופל עליי. כך אני חולף על פני כל הגיהינום הזה".

"מגיעים לירושלים, ואז אומרים לנו ש'אי אפשר לחזור, הכביש חסום ונשארים בירושלים'. ואז פיזרו את המשאיות בכל מיני מקומות בירושלים ואותנו שיכנו במלון במרכז העיר. כל יום אחרי הצוהריים היו מפגיזים את ירושלים מנבי סמואל. עמדתי בקומה השלישית וראיתי ילד רץ, ופגז נוחת. יחד עם עוד חבר רצנו החוצה. מצלצלים למגן דוד אדום, אין אמבולנסים. אומרים לנו: 'אם אתם יכולים, תביאו אותו לבית חולים'. רצנו עם הילד ל'ביקור חולים', שזה מרחק של איזה עשר דקות ריצה. תוך כמה דקות הילד הלך לעולמו. בהמשך המלחמה ראיתי הרבה דברים, אבל את הילד הזה אני לא יכול לשכוח".

"אם הייתי נהרג, לא היו יודעים מי אני"

בעודו תקוע בירושלים הנצורה, סירב בן-עמי לשבת בחיבוק ידיים במלון. את התפנית העניקה לו הידיעה שחבריו הקרובים מההכשרה החליטו לקחת את גורלם בידיהם, ומאחר שהכשרתם לא הייתה הכשרה מגויסת, הם התגייסו ל"פלמ"ח" על דעת עצמם. בן-עמי, שזיהה את ההזדמנות, החליט להצטרף אליהם. הוא נסע לקריית ענבים, איתר אותם בתוך הגדוד הרביעי של חטיבת הראל, ו"נדחף" פנימה מבלי ששמו נרשם באף רשימה רשמית.

בן-עמי מצא את עצמו שותף לחלק ניכר מפעילות הגדוד באזור ירושלים - מהקרבות בעיר העתיקה ועד ללחימה בקטמון ובבית הספר לשוטרים, כמה מן הזירות שהפכו בדיעבד לפרקים המרכזיים בזיכרון של מלחמת העצמאות. את התקופה הזו הוא מגדיר בדיעבד כאבסורד של לוחם ללא זהות רשמית: "לא הייתי מגויס", הוא נזכר. "אם הייתי נהרג, אפילו לא היו יודעים מי אני". כך, בדרך הרפתקנית ונטולת פרוטוקולים, הגשים בן-עמי את חלומו המוקדם להיות פלמ"חניק בקו האש.

והוא, שאת רבות משעותיו באותן השנים העביר מאחורי ההגה הכיר באותה תקופה גם את אשתו לימים, זהבה, כשלקח אותה טרמפ כמובן. "אני הכרתי אותה עוד בקן של השומר הצעיר בתל אביב, ראיתי אותה כבר אז והיא מצאה חן בעיניי, אבל לא העזתי, הייתי ביישן", הוא נזכר בחיוך. "באוגוסט כבר היינו יחד ועלינו על הקרקע כדי להקים את קיבוץ סער".

"בכלל רציתי להיות רופא כירורג"

אל עולם התעופה והשנים הארוכות בתעשייה הביטחונית הגיע בן-עמי במקרה, אחרי שעזב את קיבוץ סער, שהיה אחד ממייסדיו. "בכלל רציתי להיות רופא כירורג. הייתי בחוג לביולוגיה ועשיתי ניתוחים של עכברים וכל מיני דברים. זה היה החלום שלי מגיל 12. אבל אני נשוי, להורים שלי אין גרוש על התחת, ההורים שלה אותו דבר, ואני לא אלך ללמוד כשאשתי תלך לעבוד, וגם יש רק בית ספר לרפואה אחד, בירושלים", הוא משתף. "אבא שלי לא רופא, אז הסיכוי שלי יותר קטן להתקבל. אבל בקיבוץ אני הייתי ה-ידען באנגלית, אז כשהיו מקבלים איזה מכשיר חדש לאיסוף אספסת או משהו כזה והיה צריך להרכיב אותו, אז היו קוראים לי והייתי עושה את זה".

יום אחד פגש בן-עמי חבר מימיו בשומר הצעיר, שסיפר לו שהוא בקורס בבית ספר הטכני של חיל האוויר. "לאבא שלו היה חבר במפקדת חיל האוויר, והתברר שהחיל עומד לשלוח קבוצה של אנשים לארה"ב ללימודי אווירונאוטיקה", הוא משחזר. "ביקשתי שיסדר לי פגישה עם החבר הזה, וקיבלתי הודעה שאני מוזמן למפקדת חיל האוויר, שהייתה אז ביפו. שם נתנו לי פתק, והשאר היסטוריה. נסעתי לארה"ב ללמוד".

בן-עמי גוב אכן איש רב זכויות, אבל השאלה שנשאל הכי הרבה פעמים בחייו, כמה לא מפתיע, לא קשורה למטוסים, אלא דווקא לגוב אחר. קשר משפחתי, מתברר, דווקא אין שם. "כל הזמן שואלים אם אני קשור לגידי. האמת שיש קשר עקיף, ב-1961 עמדתי לנסוע לקורס בצרפת על המיראז'ים שחיל האוויר בדיוק עמד לקלוט. הייתי אז מפקד טייסת תחזוקה ברמת דוד, ואז בן-גוריון אמר שהקצינים צריכים להחליף את השם. ישבתי עם אשתי והתלבטנו איזה שם נבחר. השם הקודם היה גודוביץ'. אז זהבה אמרה: 'תראה, יש פה מודעת אבל, הלך לעולמו אדם בשם דני גוב'. השם נראה לי די מתאים, זה דומה לגודוביץ', וזה קצר וככה לקחנו את השם. מתברר שזה היה אבא של גידי שנפטר".

והשם הפרטי המאוד-לא-שגרתי, מה איתו? בן-עמי מסביר: "אבא שלי, שהוא במקור מסיביר, רצה לתת לי את השם אלכסנדר. היה לי דוד שאמר לו: 'מה פתאום אלכסנדר? אנחנו הולכים להקים מדינה חדשה, נדבר עברית'. אז הוא אמר: 'יש בתנ"ך שמות' והמליץ על השם הזה, בן-עמי. אני לא כל כך אהבתי אותו בהתחלה. עם האמריקנים יש לי בעיה, אז הם קוראים לי 'בן'". פה בארץ, לעומת זאת, יש כאלו שכבר שנים רבות פשוט קוראים לו "עמי".

"במנטליות שלי אני בערך בן חמישים"

בדצמבר הקרוב ימלאו לגוב 99 שנים. את הפגישה איתו אנחנו מקיימים בחסות הטכניון, שהחליט להעניק לו כעת תואר דוקטור לשם כבוד. הטקס הגדול שתכנן לערוך לכבודו המוסד נדחה בעקבות המערכה נגד איראן, והתקיים השבוע - יום לפני הבחירות, וזמן לא רב לפני יום ההולדת הכמעט-עגול.

כשהוא מתקרב לעשור ה-11 לחייו, בן-עמי מתכתב ללא בעיה בוואטספ וגם אינו מתקשה לעבוד זמן ממושך על המחשב האישי שלו. ללא כל קושי הוא גם מנהל שיחה בת שעתיים בקולו הצלול ודיבורו התקיף. עיניו הכחולות, שחזו בכל כך הרבה, מלאות חיות. מי שינסה למצוא בפניו קמטים, כמעט ולא ימצא. ובכל זאת, מסתתרת לה בצוואר צלקת קטנה.

שבוע לפני שנפגשנו בחודש יוני הוא הגיע לבית החולים אסותא להליך רפואי סטנדרטי של לקיחת ביופסיה מצווארו. הרופא שערך את ההליך כל כך התרשם ממצבו הרפואי המצוין, והתעקש לעשות לו בושות. "אחרי שזה נגמר יצאנו מהמשרד שלו לחדר ההמתנה. ישבו שם שמונה-תשעה אנשים שהמתינו לתור שלהם. הוא הציג אותי בפני כולם ואמר: 'אתם יודעים בן כמה האיש הזה?'". זה לא נגמר שם. "ירדנו למנהל בית החולים, והוא הציג אותי שוב. אחרי כל זה הוא גם ביקש מהמזכירה שלו שתצלם את שנינו יחד והתחיל לראיין אותי. הוא הציג אותי בתור 'דוגמה יוצאת דופן ללונג'ביטי' אריכות ימים".

ה"ריאיון" הזה אצל הרופא, אינו מאוד חריג, כך מספר בן-עמי. "אין רופא שהייתי אצלו שלא שואל אותי איך אני עושה את זה, כי אף אחד מהם לא מבין. אז אני מתאר להם פחות או יותר את אורח החיים שלי, ואין שום דבר יוצא דופן. אין לי הסבר מדעי, רק אולי את האינטואיציה שלי", הוא אומר. "אני לא מתנהג כאדם זקן. במנטליות שלי אני בערך בן חמישים. אני אוהב לחקור דברים".

כיאה למהנדס בנשמתו, בכל זמן הריאיון צמוד בן-עמי לספר על סוגיות מתמטיות, שאותו הוא קורא בימים אלו. "יש הרבה אנשים בגילי שפעילים, הולכים לתיאטרון למשל. גם אני. אבל אני ממעט ללכת לתיאטרון הרפרטוארי. אני הולך בעיקר לתיאטראות פרינג' קטנים. אני גם נוהג בעצמי לכל המקומות האלו. שם אתה מוצא את החבר'ה הצעירים, זה תענוג להיות בחברה של צעירים".

יש משהו במקצוע שלך שעוזר לשמור על צעירות?
"כן. אף פעם לא הסתפקתי בשגרה, תמיד חיפשתי פתרונות לא שגרתיים. במטוסים כל הזמן יש בעיות. הטייסים באים עם תקלות והרבה פעמים מדובר במצבים שאין לך פתרון שגרתי עבורם. תמיד הייתי עסוק בחיפוש אחר פתרונות, ועשיתי גם לפעמים דברים בלי לקבל אישור מדרגים יותר גבוהים. אחר כך ניהלתי את פרויקט 'כפיר', שזה בכלל הכניס אותי לתחומים שלא חלמתי שאגיע אליהם. ממש להקים תעשייה חדשה".

לעשות את הבלתי אפשרי

מרפסת דירתו של גוב פונה לבסיס הקריה. כאילו בהזמנה בולט בתוכו מבנה המטה של חיל האוויר שניצב ממש בקו ישר מול הדירה. הוא יושב שם מדי יום ויכול להביט אל המקום שבו ישבו כמה חודשים קודם ממשיכי דרכו, וניצחו על המערכה האחרונה מול איראן. השיחה שגולשת די מהר למציאת פתרונות ופעולה בתנאים מבצעיים לא שגרתיים, מביאה אותו באופן טבעי לדון במערכה ההיא, שמתחה את יכולותיו של החיל עד לקצה ומעבר לו.

"זה הישג בקנה מידה בין-לאומי", הוא מתפעל. "אני לא עד כדי כך בקי בכל ההיסטוריה של מלחמות, אבל ממה שאני יודע, אין אח ורע לכושר התכנון, הדייקנות והכול. אני לא מכיר את המטוסים של היום, ה-F35 זו חיה חדשה בשבילי. זה אולי אותו דבר, אבל המערכות וההפעלה הן מהפכניות לעומת מה שהיה בזמני. הביצוע בלתי-רגיל, ציון לשבח מכל הבחינות. אגף המבצעים בחיל האוויר תמיד היה יצירתי. גם בזמני הם היו באים עם רעיונות משוגעים, ואתה אומר: 'אבל חבר'ה, אי אפשר לעשות את זה'. ואז שוברים את הראש ומשתדלים להגיע עד כמה שיותר קרוב למה שהמבצעים רוצים. זו המסורת בחיל, עוד מתקופתי".

"יום אחד באים ואומרים לך: 'אני רוצה אפשרות לטוס כך וכך, לשים מכלי דלק של 900 ליטר'", הוא נזכר. מכאן והלאה, השיחה הופכת לסדרת סיפורים על "אי אפשר" שהחזיק מעמד בערך עד שמישהו ניסה. "המתכננים של המטוס, בצרפת, אומרים 'זה לא יעבוד'. אבל החבר'ה אצלנו מתעקשים. הולכים לתע"ש, מפתחים מכל של 900 ליטר, תולים אותו על המטוס, עושים ניסויים, והינה זה עובד".

"כשהחליטו להביא את המכ"ם המצרי (מבצע תרנגול 53 שקיים צה"ל בדצמבר 1969 - י"כ) עשו אין-ספור חישובים של המשקל והמקום. השאלה הייתה אם אפשר בכלל לעשות את זה. אז החלטתי לנסוע לבסיס התחזוקה המרכזי של החיל, פגשתי שם מהנדס צעיר בוגר הטכניון. ישבתי איתו עד שבסוף עשו את כל החיזוקים של המסוק וזה עבד. זו דוגמה של משהו שאף אחד לא האמין שאפשר לעשות".

"באותן שנים הייתה לנו בעיה עם מטוסי ה'ווטור', בשלב מסוים המסבים שלהם היו נשחקים עד שכבר לא היה אפשר היה לטוס איתם, ולא היו חלקי חילוף", ממשיך בן-עמי. "המהנדסים שתכננו את המטוסים האלה היו גאונים, אבל בלי טיפת מחשבה על תחזוקה. באותה תקופה קיבלנו מחרטות צרפתיות חדשות לרמת דוד ואז עלה לי רעיון. הלכתי למעבדה בטכניון, שייתנו לי את הרכב החומר של המסבים. מצאתי איזה חומר דומה, וזה לא היה מאה אחוז אבל עשיתי הנדסה לאחור וייצרתי מסבים כאלה מאפס. בדרך כלל שינויים כאלה חייבים לקבל אישור מהמטה, אבל אני לא אמרתי לאף אחד", הוא אומר בחיוך של מי שעדיין לא לגמרי משוכנע שהיה צריך לבקש רשות.

האמברגו שהביא את ה"כפיר"

שנים ספורות לאחר מכן, אותם מטוסי ווטור עם המסבים המאולתרים של בן-עמי כיכבו בקרבות מלחמת ששת הימים. המלחמה הזו הייתה ללא ספק לרגע השיא בשנות שירותו הארוך. המלחמה ההיא הביאה איתה גם אמברגו נשק ארוך וקשה מצד צרפת, שעד אותו רגע הייתה ספקית המטוסים העיקרית של ישראל, ולמעשה בת הברית הגדולה ביותר שלנו. כדי להתגבר על המצוקה שנוצרה הגיע לעולם הפרויקט שבן-עמי רואה כגולת הכותרת של פועלו רב השנים - פרויקט ה"כפיר", מטוס הקרב הראשון שנהגה בישראל. הוא כל כך גאה בחלקו בפרויקט, שלפני כמה שנים פרסם ספר שלם על המטוס שהיה בבת עינו.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, הלכתי לארכיון של משרד הביטחון. לקח בערך שלוש שנים עד שהם בכלל הסכימו לתת לי חומרים, כי אז עוד לא עברו 50 שנה והפרויקט היה סודי ביותר", הוא מספר. "הפעלתי את כל מי שיכולתי להפעיל, והסכימו לתת לי להיכנס לחלק הפנימי והסודי ביותר בארכיון. אסור לרשום שום דבר, רק לקרוא ולהגיד מה אתה רוצה שייתנו לך. מצאתי את עצמי עם 400 מסמכים".

ואז, בתוך הניירת המאובקת של מה שהיה פעם סוד מדינה, הוא מצא מכתב קטן ששינה את כול הסיפור. "לא האמנתי למראה עיניי", הוא מכריז. "במרץ 67', עוד לפני המלחמה, ראש מנה"ר (מנהל הרכש הביטחוני במשרד הביטחון - י"כ) כותב למפקד חיל האוויר ולבכירים נוספים שמקימים ועדה לבדיקת ההיתכנות של ייצור מטוס קרב בישראל. במרץ עוד לא היה אמברגו, הוא נכנס לתוקף רק באפריל. אז מתברר שמשרד הביטחון התחיל לגלגל את הרעיון הזה, גם קצת בדחיפה של התעשייה האווירית. אחר כך גיליתי שכבר ב-65' התחילו לעבוד על זה. הוועדה שהם הקימו אז מעולם לא פעלה, מפני שנכנסנו לכוננות לקראת המלחמה".

בסתיו, בערך חצי שנה אחרי הניצחון המפואר של צה"ל על שלושה צבאות, גוב, שנבחר לנהל את הפרויקט - כבר מוצא את עצמו שקוע במיזם הסודי וטס לשורת פגישות באירופה כדי לגייס משאבים, חלקים ותכנון. "הרעיון המרכזי היה לקחת את הפלטפורמה הקיימת, את ה-M5 (שמו המקצועי של מטוס המיראז' הצרפתי, שהיה אז מטוס הקרב הראשי בחיל האוויר ושימש אב טיפוס ל"כפיר" - י"כ) ולהחליף את כל הקרביים שלו". זה התחיל עם המנוע, המשיך עם כנון תא טייס מתקדם יותר, וכלל גם את מערכות הנשק.

מה עוד היה בחלומות שלך כשאתה בא לתכנן מטוס חדש?
"אנחנו פיתחנו מכ"ם שלא היה קיים עד אז במפעל. הוא היה כל כך חדש, שחיל האוויר התעקש לקחת חברה אמריקנית שתבדוק את ההיתכנות של הצעת הפיתוח שלנו. המכ"מים הקודמים עבדו אלקטרו-מכנית, כלומר המכ"ם נע פיזית. אנחנו המצאנו מכ"ם קבוע שבמקום שהוא ינוע בעצמו, האות שיוצא ממנו יהיה זה שינוע. אף אחד לא חשב על זה עד אז".

"שטיקים וטריקים" של צרפתים

האמברגו הצרפתי, שהטיל צל כבד בעיקר על חיל האוויר, לא נתפס על ידי בן-עמי כדרמה, אלא כבעיה הנדסית ולוגיסטית מורכבת שדרשה פתרון מידי. במערכת הביטחון דבקו אז בגישה פרגמטית מוחלטת. "מה שיותר מהר להשתחרר מהתלות", כפי שהוא מסכם את הלך הרוח שהניע את התעשייה האווירית באותן שנים. כדי להוציא לפועל את הפרויקט, נדרשו גוב ואנשיו למה שהוא עצמו מכנה "שטיקים וטריקים". הצרפתים אומנם היו מחויבים לאמברגו ברמה הרשמית, אך בבסיסם היו סוחרים שחיפשו דרכים עוקפות. "הם אוהבים כסף והם יעשו הכול כדי לעקוף את המגבלות", הוא מבהיר. "אז הם עזרו לנו. בדיעבד אני כמעט משוכנע שכל מה שעשינו, השלטונות שם ידעו ושתקו".

המערך הלוגיסטי שנבנה היה מתוחכם ונועז. בן-עמי מתאר את תהליך העבודה המורכב שחייב שיתוף פעולה הדוק עם חברת "דאסו", יצרנית המיראז'. "בנינו תוכנית שבשלב הראשון אנחנו קונים מהם 25 מטוסים, אבל בחלקים. הכול הגיע הנה מפורק, ומתחילים לחבר אותו מחדש פה בארץ", הוא אומר. "לפני כן, היינו צריכים להביא את כל מתקני ההרכבה, מתקנים גדולים מאוד ומאוד מדויקים. באו מהנדסים מדאסו לארץ בשביל לעזור לנו, למרות האמברגו. הם לא עשו משהו שמבחינת החוקים שלהם היה לא חוקי, הם פשוט מצאו כל מיני שטיקים לעקוף את זה".

השיטות לעקיפת האמברגו נעו בין היתר דרך מניפולציות של רישום ושינוע. "הארגזים הגדולים שבאים למרסיי וצריך להעמיס אותם על אונייה לארץ, אז כתוב עליהם 'ציוד חקלאי'", מדגים בן-עמי. "אחר כך התחילו להעביר דרך בלגיה, אז הקמנו שם חברה פרטית, וכך היינו עושים הזמנות מחברות שונות שהן קבלני משנה של דאסו".

"הכול אפשר, אבל צריך להיות פרקטי"

ההיסטוריה, כידוע, נעה במעגלים. ימים בודדים לפני פגישתנו, הצהיר ראש הממשלה במפגש עם קציני צה"ל שהוא "מעריך את האמריקנים, אבל צריך להשתחרר מהתלות ולבנות מערך חימוש עצמאי". כמעין איתות לבאות הוא הדגיש כי "היום אני אומר: אנחנו צריכים מערך חימוש עצמאי שלנו. אנחנו מייצרים את החימוש של עצמנו". לכן השיחה עם גוב אינה נשארת בארכיון, אלא מהר מאוד היא נוגעת גם בוויכוח הישראלי הנוכחי - כמה עצמאות ביטחונית מדינה קטנה באמת יכולה להרשות לעצמה, וכמה תלות היא בכלל בחירה.

כאשר משליכים את הניסיון מימי האמברגו ההוא על ימינו שלנו, בן-עמי מציע תובנה מפוכחת לקובעי המדיניות. הוא אומנם מזהה את התשתית התעשייתית העצומה שיש לישראל היום: "פי אלף ממה שהיה בזמני", אך מזהיר כי הקריאה לעצמאות מוחלטת עלולה להיות פשטנית ומסוכנת. "הכול אפשר, ואני אגיד לך, צריך להיות פרקטי", הוא מסביר. "בשביל לייצר עכשיו מטוס מתקדם, יש צורך להשקיע בדברים חדשים שאין פה, וזה השקעות אדירות". הוא גם בוחר להעביר מסר נוקב ליורשיו, אלו ששוקלים כיום את עתיד הביטחון הישראלי מול הלחצים הבין-לאומיים. "אני הייתי הולך על פרויקט כזה רק בשיתוף פעולה. עם עוד איזו מדינה אחת לפחות".

ב-1975 נכנס הכפיר לראשונה לשירות מבצעי בחיל האוויר. עוד קודם נכנס לשירות ה"נשר", שהיה מעין גרסה ראשונית ומתקדמת פחות, ושתוכננה על ידי אותו צוות. ה"נשר" כבר הספיק להשתתף בלחימה במלחמת יום הכיפורים. אבל את כל פיסות ההיסטוריה האלו ראה גוב מרחוק, כאזרח. ב-1971, בשיא העבודה על הכפיר, הוא השתחרר מצה"ל אחרי שלא הצליח להשיג את התפקיד שהיה משאת נפשו, ראש מחלקת ציוד של החיל (היום להק ציוד).

ההחלטה לעזוב לוותה בהצעות מפתות שנענו בסירוב מוחלט. הוא מספר שהוצע לו לשמש מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, למשל. גם מהמגזר הפרטי הגיעו שלל הצעות. לבסוף שימש בן-עמי כנציג בישראל של חברות אמריקניות, דווקא מתחום התקשורת, וכך גם מצא עצמו בשנות ה-70 שותף בהקמת השלוחה הישראלית של אינטל. זה גם מה שסלל את דרכו לתקופה קצרה, בשנות ה-80, שבה שימש מנכ"ל משרד התקשורת.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv