"הופה יש בננה": עפרי אוכלת מהזבל, חיה בלי להוציא שקל - ומנסה להוכיח שאפשר לחיות אחרת

לתאם פגישה עם עפרי דג זו משימה לא מאוד פשוטה. היא בעצמה התנצלה שאין ממש מקום שהיא יכולה לקרוא לו בפשטות "בית". לבסוף סגרנו על פרדס חנה, שבה בילתה את חלק הארי של הקיץ האחרון. אבל יומיים קודם לכן היא ביקשה להעתיק את פגישתנו למקום האחרון שגרה בו, במובן הפורמלי לפחות, בחיפה.

"בפעם האחרונה שהיה לי בית, גרתי שנה פה בשכונה הזאת", היא מספרת כשאנחנו נפגשים בצומת הרחובות הנביאים והרצל. מאז אותו בית כבר חלפה כמעט שנה שבה לא הייתה לה כתובת קבועה, אבל אל סיפור הנדודים הזה עוד נחזור. כרגע דג חזרה לשכונת הדר למטרה אחרת לגמרי. "כאן הייתי 'מדמפסטרת' את לחמי באופן קבוע וחיה על הרבה אוכל טוב. אני ממש מקווה שיהיה, לא תמיד יש", היא אומרת רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך.

פעם היה צומת הנביאים והרצל חלק מליבה הפועם של חיפה. הרבה הוד לא נותר כאן בימינו, ולמרות שמה של השכונה, גם לא הרבה הדר. את ההדר שלה, בכל מקרה, מוצאת דג בפחי הזבל. אנחנו מתחילים ללכת. אין פח מסוים שאליו היא מכוונת ואין שום ודאות שנמצא משהו. דג מכירה את האזור ואת המקומות שבהם הסיכויים טובים יותר, אבל גם היא תלויה במה שמישהו אחר החליט, כמה שעות קודם לכן, שאין לו עוד שימוש בו.

תוך כדי הליכה היא מסבירה שגם לדמפסטרינג יש גיאוגרפיה משלו. "הסכֵמה היא כזאת: ככל שהסביבה עשירה יותר, כך הדמפסטר יהיה איכותי ומשובח יותר, וגם הסבירות שיעיפו אותך או ינעלו מראש את הפחים גבוהה יותר". במצפה רמון, היא מספרת, נתקלה בגרסה קיצונית במיוחד של התופעה. "עיר מפוצצת היפים, הם התחילו לשפוך אקונומיקה על האוכל שהם זורקים. שזה, וואו, מעציב אותי מאוד. אסור להוציא אוכל מפחים של סופרים, כי הם חוששים שיתבעו אותם על כך שאכלו אוכל מקולקל, אבל זה סתם כיסוי תחת. הם מעדיפים שיקנו משיוציאו מהפח".

"הופה, יש בננה", היא קוטעת את השיחה. רק התחלנו את המסע הקטן בין פחי הזבל של השכונה, וכבר צד את עינה אשכול בננות. "אולי תיקח אחת הביתה?" היא מפצירה בי, ואז מעיפה בממצא עוד מבט ומחזירה אותו אל פח האשפה. "אה, לא, בעצם הן לא כאלה טובות. אתה מתרגש? התחלנו".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"סומכים על החושים"

אם להיצמד להגדרות מדויקות, דג היא דאמפסטרית, תופעה שכבר זכתה לפני שנים גם לשם בעברית: צוללנות פחים או צלילת פחים. עם כל שפע המזון שהכלכלה הקפיטליסטית מציעה לנו, חלק ניכר ממנו מגיע אל פחי הזבל של המכולות, החנויות והמסעדות. לפי נתוני לקט ישראל, בשנת 2024 אבדו בישראל 2.6 מיליון טונות מזון - שהם 39% מכלל המזון המיוצר במדינה ושוויים 26.2 מיליארד שקל. במקטע הקמעונאות וההפצה לבדו אבדו באותה שנה 445 אלף טונות מזון בשווי 6.7 מיליארד שקל.

הטיפ מספר אחת לדאמפסטר המתחיל: מים. לדג יש בתיק בקבוק המשמש גם לשתייה, אך בעיקר לשטיפת הידיים. "כן, יש פה דברים קצת למטה שאני לא רוצה להגיע אליהם", היא אומרת אחרי עוד נבירה שהגיעה עד למעמקי הפח של אחד הסופרמרקטים. המצאי בינתיים דליל, רק קרטון עם כמה עגבניות. מבחינת דג זו הזדמנות למדריך קצר. "אני לא אוכלת עגבניות, אבל אני אראה לך לצורך העניין, סבבה? יש פה עגבניות שלא מומלצות", היא אומרת ומשליכה חזרה כמה כאלו שכתמי רקב ראשונים כבר אוחזים בהן. "ויש פה עגבניות שהן קצת מצ'וקמקות. זה בעיקר טוב לבישול. אז כן הייתי משתמשת בהן. אם הייתי אוכלת עגבניות".

עם השנים, היא אומרת, רק התרחבו גבולות הגזרה. "עקומת הלמידה שלי הייתה שעם הזמן הרשיתי לעצמי דווקא יותר ויותר להרחיב את הדברים שאני מעיזה לטעום. סומכים על החושים", היא מסבירה. "ספציפית עם ביצים, יש ניסוי עם כוס מים מלאה: אם הביצה שוקעת אז היא טובה, ואם היא צפה – היא מקולקלת. תאריך התפוגה לא אומר יותר מדי, למרות שעם מוצרי חלב זה אולי קצת יותר טריקי, אבל בעיקרון תאריך התפוגה הוא כדי להימנע מבעיות משפטיות, הם לוקחים טווח ביטחון מאוד-מאוד רחב, כך שזה לא באמת אומר הרבה".

אבל גם למה שנשאר בפח יש מבחינתה כללים. את העגבניות שלא לקחה היא מסדרת כך שיהיה קל לראות אותן. "יש לי קוד מוסרי דמפסטרי. מה שאני לא לוקחת, אני משאירה גלוי", היא מסבירה. "זה לא שיש ספר הדרכה לדמפסטרנים. למרות שכן צילמתי כמה סרטונים שמסבירים את זה. בקיצור, הקוד הוא כזה: להשאיר נקי, לא ללכלך מסביב, משהו טוב שלא לקחנו להשאיר נגיש, לא לקחת יותר ממה שאני צריכה כי אולי דמפסטרנים אחרים יגיעו אחריי. זה גם תלוי במקום שאתה מדמפסטר בו. פה בהדר יש אנשים שבאמת קשה להם. יש לי אמצעים, כן? אני לא רעבה, לא הגעתי משכבה סוציו-אקונומית נמוכה. אז בשכונה כמו הדר, עוד יותר, אני אשים לב שאני לא לוקחת יותר ממה שאני צריכה".

"קלקול הקיבה מעולם לא הגיע"

לא תמיד היא הייתה מסוגלת להכניס יד לפח ולשלוף ממנו את ארוחת הערב. המשיכה לעולמות האקולוגיה הייתה שם עוד קודם, אבל גם דג של לפני עשור, היא אומרת, הייתה מסתכלת בגועל על חלק מההרגלים של דג כיום. "עפרי של לפני עשר שנים הייתה נגעלת מדמפסטר. היא דמיינה שעפרי של גיל 30 כבר תחיה באיזו קהילה, תגדל לעצמה את כל האוכל שלה, אבל זהו בגדול. היא נגעלה מכל מיני דברים שהיום אני כן עושה".

הרגע שבו האפשרות לחיות אחרת התחילה להיראות לה ממשית היה כשחברה סיפרה לה על תקופה שבה חייתה באירופה והתפרנסה מנגינה ברחוב. "היה לי רגע של קסם שאי אפשר להסביר אותו. למדתי שלדמפסטר זה מגניב. כך זה היה", היא נזכרת.

זמן לא רב אחר כך, והיא בת 23, טסה דג לאירופה לטיול שנמשך כשנה. 800 אירו בלבד היו באמתחתה. לדבריה, גם כששבה ארצה לא הספיקה לבזבז את כולם. "נחתי בפולין, התחלתי לתפוס טרמפים, התחלתי לדמפסטר, בשבוע הראשון שהייתי שם לא הוצאתי כסף בכלל. ישנתי על עץ, על ספסל, עשיתי קאוץ' סרפינג, פגשתי חברים שאהבו ולקחו אותי. פגשתי שם מישהי, היא נתנה לי גיטרה, והייתי מנגנת ברחוב, עושה קצת כסף ואז עושה איתו מה שבא לי. פגשתי עוד אנשים שחיים ככה וטיילתי בקרוון עם חברים חלק מהזמן".

גם החשש המתבקש מאכילת מזון שנשלף מפח לא החזיק מעמד זמן רב. "אני זוכרת שאמרתי שכשאנחת שם, אתמסר לזה ואראה מה קורה – וכשאחטוף קלקול קיבה אפסיק. אבל קלקול הקיבה מעולם לא הגיע. כי כשאתה מוציא משהו מהפח אתה מריח אותו, ואולי גם טועם, אז אתה פשוט יודע. כשאני הולכת למסעדה לפעמים אני לא שמה לב, ואז יש לי קלקול קיבה. כשאני מוציאה מהפח אני תמיד שמה לב. והחושים שלנו הביאו אותנו עד הלום, הם יודעים מה הם עושים".

"עם הזמן הרשיתי לעצמי יותר ויותר להרחיב את הדברים שאני מעיזה לטעום. סומכים על החושים. תאריך תפוגה לא אומר יותר מדי"

אחרי אותו הטיול המשיכה לבדוק כמה מעט באמת צריך כדי להסתדר. אחת התחנות המשמעותיות הייתה קדיתא, באזור צפת. "רוב הזמן שם חייתי בחווה, שהייתי מתנדבת בה, חיה בה, מוציאה את העיזים, מגדלת צמחים, ולא הייתי משלמת על זה. הייתי תופסת טרמפ לראש פינה, מביאה ארגז דמפסטר, חוזרת ל'מאספת', ככה קוראים למקום הזה, וחיה. ולא משלמת שכר דירה".

במבט מבחוץ, כל זה יכול להישמע כמעט אידילי. אבל בין מיטה מזדמנת, טרמפ וחיים בלי שכר דירה, נשאר גם דבר אחד שלא תמיד נמצא בפח כשצריך אותו: יציבות."אני חיה, אתה יודע, שבועיים פה, שבועיים שם", אומרת דג. אחרי שנה שבה התגוררה בחיפה היא טסה למזרח לחצי שנה, וכשחזרה, לדבריה, "לא ממש מצאתי קרקע". מאז עברה בין תקופות בטבע, וזמן אצל סבתה, אביה ואימה.

ההתמכרות לחופש

באחת התקופות האחרונות שלה בטבע שהתה גם בעין פית שבגולן. "זו נביעה מקסימה שאפשר גם לשתות ממנה, שזה יקר מפז בשבילי", היא מספרת. "אין יותר מדי מקומות בארץ שעדיין אפשר גם לשתות מהם מים נקיים, אמיתיים וחיים, וגם לישון בהם בלי לקבל דוח. הסיסטם לא רוצה שיהיה לנו מקום בחינם לישון בו בלילה. אז יש כל מיני נביעות שהייתי, נגיד, ישנה בהן בעבר בטבע, ועכשיו מחלקים שם דוחות".

כשנפגשנו בתחילת יולי, התחנה הבאה שלה כבר הייתה מתוכננת: שבועיים או שלושה של קטיף ליצ'י, ולאחריהם מעבר לירושלים. מאז המעבר כבר יצא לפועל. גם בתקופות שבהן היא לא יודעת בדיוק איפה תישן בעוד שבועיים, דג אומרת שהיא כמעט לא חווה את אורח החיים הזה כוויתור. "לא קרה לי הרבה פעמים שממש הרגשתי כאילו, 'פאק, עפרי, גזרת עלינו סבל'. או שהרהרתי בזה שאני לא יודעת איפה אני הולכת לישון ואיזה באסה לי. אני גם מאוד יודעת להתכלב, אני יכולה לחיות על אורז ועדשים תקופה, אין לי בעיה. אני לא אדם חומרי, זה טבעי לי כך".

השיחה נקטעת שוב מול פח של ירקן. בפנים מונחת כמות גדולה של מלונים, ורבים מהם נראים כאילו לא עבר זמן רב מאז שהיו מונחים על מדף. דג שולפת אחד, בוחנת, מחזירה וממשיכה לחפש את המלון המושלם. "זה מרגיש מוזר", היא אומרת מול השפע. ואז מוצאת מועמד ראוי. "או-קיי, יש פה מלונים ממש טובים. אולי תיקח מלון?".

זו מין אלרגיה לכסף?
"זו התמכרות לחופש. הינה הכותרת שלך", משיבה דג בלי להסס. "מה זה פריגניזם? זו התמכרות לחופש". ורק בשלב הזה מתברר שהחיפוש אחר מלונים ועגבניות בפחים, השינה במקומות מזדמנים והתקופות שבהן כמעט לא הוציאה כסף אינם מבחינתה אוסף מקרי של הרגלים. יש להם גם שם. פריגניזם - מונח שנולד מחיבור המילים Free ו-Vegan - מבקש, לפחות בגרסתו האידיאלית, לצמצם ככל האפשר את ההשתתפות בכלכלה הצרכנית. "הימנעות, במידת האפשר, מלצרוך בכסף. בעצם זו השאיפה להתנתק ככל האפשר מן המערכת הכלכלית", מסבירה דג.

היא עצמה מבהירה שאינה פריגנית במאה אחוזים, וגם כבר אינה טבעונית, אף שהייתה כזו בעבר. "בעיני הפריגנים, אם יורשה לי להכליל, האנושות כרגע משועבדת למשהו שהיא לא נמצאת במרכז שלו. האנושות לא משרתת את עצמה, היא משרתת את המערכת הכלכלית, שמפרסמת את עצמה דרך המסך", היא אומרת. "האדם הפריגני הוא כזה שלא משלם שכר דירה. אולי הוא חי פה, במאורת הנרקומנים הזאת", היא מצביעה על בניין נטוש בצד השני של הרחוב. "אולי הוא נרקומן. גם הם קצת פריגנים. הוא חי כאדם שאינו ישות כלכלית בעולם. כן. הוא מוציא את עצמו מהכלכלה. זה אומר גם לא להחזיק עבודה בתשלום של כסף. הוא לא מחזיק נכסים ולא רוכש לעצמו ציוד אישי. זה האידיאל".

בישראל, היא אומרת, מדובר עדיין באורח חיים שולי יחסית. "ברור שבארץ זה קצת פחות באופנה מאשר בארצות מפותחות אחרות. יש הרבה מדינות שבהן הפריגניזם כבר מאוד מקובל. כל אירופה, אוסטרליה, ארצות הברית. הרבה פעמים אתה תראה אותם בערים, כי בערים יותר קל לחיות כך. או שהם נוודים, וזה גם קל. בכפר אין לך יותר מדי אוכל בפח. אז תלך במקום למטע ותאסוף מהרצפה. החקלאי לא צריך את זה, וזה ירקב ממילא".

אבל אפילו אחרי שהיא מנסחת אידיאל של אדם שמוציא את עצמו מן הכלכלה, דג אינה מציגה את הכסף עצמו כאויב. "כסף יכול להיות דבר נפלא, ואין לי התנגדות לכסף כשלעצמו", היא מבהירה. "אני גם חולמת למצוא את המקצוע שיפרנס אותי ואני אחווה סיפוק מללכת לאותה עבודה. כל יום אני חולמת את זה, אבל עוד לא מצאתי. אני עוד לא יודעת מה אני רוצה".

"אני מאוד יודעת להתכלב, אני יכולה לחיות על אורז ועדשים תקופה, אין לי בעיה. אני לא אדם חומרי, זה טבעי לי"

אצל דג, פריגניזם הוא לא רק אוסף של הרגלים שאימצה לעצמה. היא גם רוצה להראות לאחרים שאפשר לחיות אחרת. "יש גם בריחה באורח החיים הזה, אני מודה, וגם בכל אורח חיים אחר יש בריחה", היא אומרת. "מנגד, יש בזה גם הגשמה מאוד גדולה. באיזשהו מקום אני רואה את עצמי כמחנכת, זה קצת מביך אותי לומר, אבל אני כן חווה סיפוק והגשמה מעצם זה שאני מדגימה דברים לאנשים אחרים, בגלל זה אני גם מתראיינת אצלך".

"אני גם פאנקיסטית וגם פיה"

את הדמפסטרינג היא כבר ניסתה להעביר הלאה בהרצאה ובסרטוני הדרכה, ובגאווה, היא אומרת, כבר חנכה לא מעט אנשים לאורח החיים הזה, או לפחות להתנסות בו. היא גם מנגנת לעיתים על גיטרה ברחוב, עם קייס פתוח, ובימים אלה משלימה כתיבה של ספר. זה לא אומר שהיא נמנעת מכל קנייה. "היה יום אחד שממש רציתי נרות, ואפילו שזו הייתה תקופה מאוד פריגניסטית בחיי החלטתי לקנות. ממש לפני זה דמפסטרתי ומצאתי חבילה של נרות. וגם היו כמה פעמים שממש רציתי אוכל מסוים, אז קניתי אותו, ואז כשדמפסטרתי מצאתי את אותו האוכל במצב טוב. זה קרה מלא פעמים".

בחזרה לפחים בהדר, קרטון השלל שלה כבר הולך ומתמלא. מבחינת דג, כל מה שנערם בו הוא גם עדות מוחשית לבעיה שהיא מבקשת להצביע עליה. "אני יכולה לחפור לך על סטטיסטיקות ששליש מהמזון בעולם מושלך לפח עוד לפני שהוא מגיע לצרכן. בגלל הקפיטליזם הולכים ומגדלים יותר ויותר ירקות, כי יש את חברות הזרעים, יש את חברות השינוע", היא אומרת.

אלא שהשפע שהיא מבקרת הוא גם זה שמאפשר לה לעבור בין הפחים וללקט מתוכם ארגז של אוכל ראוי לחלוטין. את המתח הזה היא לא נשמעת להוטה לפתור. "בסוף העולם הוא בדיוק מה שהוא אמור להיות. זו כבר אמונה רוחנית שיש לי. אני נהנית מהעולם. האם אני מודה על איך שהעולם בנוי? כן, כיף לפאנקיסטים כמוני להתלונן על הכול. אני גם פאנקיסטית וגם פיה. אז הפיה שבי מודה על הכול, מרגישה שהעולם מושלם כפי שהוא".

"כל המשפחה שלי יודעת. כולם בגדול סבבה"

לא תמיד קל להסביר למי שמביט מהצד שהאישה שמפשפשת עכשיו בתוך פח עושה זאת מבחירה. דג נזכרת במקרה שבו הפער הזה הפך כמעט לאבסורדי. "פעם נברתי בפח וניגשה אליי בחורה, בערך בגילי, ממש מתוקה, והתחילה לבכות", היא נזכרת. "היא הביאה לי כסף והמשיכה לבכות. סירבתי ואמרתי לה שאני ממש בסדר והכול טוב ואין צורך לדאוג לי. והיא עדיין בוכה. היא ממש התחננה בשלב מסוים, 'בבקשה, קחי את זה'".

גם אצל אנשים שמכירים אותה היטב, הפריגניזם נשאר משהו שקשה להתייחס אליו כאל עוד הרגל שגרתי. "יש לי מלא חברים ואנשים שהכירו אותי וידעו עליי שאני מדמפסטרת, והתגובה שלהם הייתה 'אוי, או-קיי'. וכשהם ראו את הבית שלי ואת המטבח שלי, הם היו בהלם. אמרו לי, 'אני לעולם לא אהיה מסוגל למלא את המטבח שלי באוכל הזה שיש לך'".

האוכל הוא רק הביטוי הבולט ביותר. "יש הרבה דרכים, הרבה דברים. היום בבוקר מצאתי אחלה בגדים בשקית חמודה כזו שחיכתה על ספסל. אני לא קונה בגדים כבר כמה שנים". במשפחה, היא אומרת, כבר מזמן התרגלו. "פעם אחת עשיתי הרצאה על דמפסטר, ואימא שלי באה ואפילו הזמינה חברות שלה. כל המשפחה המורחבת שלי יודעת. כולם בגדול סבבה, לא יצא לי לקבל ממש דחייה".

ובכל זאת, גם לקבלה המשפחתית הזאת יש גבול מאוד קונקרטי. את מה שדג אוספת עכשיו ברחובות הדר היא תצטרך, בעוד זמן קצר, למצוא דרך לקחת איתה הלאה.

המסע שלנו נגמר מהר הרבה יותר מהצפוי. היבול היה פשוט טוב מדי. בתוך זמן לא רב דג כבר מחזיקה קרטון מלא בשלל, ועכשיו מתברר שהבעיה היא כבר לא מה אפשר למצוא בפחים, אלא מה עושים עם כל מה שנמצא. מכאן היא אמורה להמשיך לחזרה עם להקת הפאנק שבה היא מנגנת בס, אבל גם שם הקרטון לא ממש מתקבל בברכה. "אני חוזרת לאימא הערב, והיא לא מסכימה להכניס דמפסטר הביתה. גם החבר שאני הולכת אליו לחזרה הוא לא בדיוק בקטע".