יש משפטים שנאמרים בכיתה ונשכחים עוד לפני הצלצול, ויש כאלה שממשיכים להדהד גם שנים אחרי. המחנכת של הדר הפכה את גירושי הוריה לדוגמה בשיעור תנ"ך, מור ספגה הערה משפילה על הלבוש שלה מול כל הכיתה, ועילית שמעה ממורה, כמה שבועות אחרי מות אביה, שהיא "לא נראית כמו אחת שאבא שלה נפטר". הצלקות הבלתי נשכחות מבית הספר

"המורה הזאת הייתה מאוד מוערכת בתחומה, אממה, יחסי אנוש היו ממנה והלאה, היא הייתה מתנשאת והסתכלה עלינו כאילו אנחנו מטומטמים", פותחת מור ורובל, כיום בת 35 מגבעתיים, את הסיפור על הרגע מבית הספר שלא תשכח לעולם.
באותה תקופה למדה מור בתיכון במגמת פסיכולוגיה-סוציולוגיה. "כמה ימים לפני הבגרות, כשכבר אין לימודים רגילים", היא נזכרת, "הגענו לבית הספר במיוחד למרתון לימודים עם המורה הזאת. באתי לבושה בגופייה, התיישבתי בשיעור, ובמהלכו חטפתי ממש מיגרנה".

"באיזשהו שלב קמתי אליה לשולחן ואמרתי לה בפרטיות שאני לא מרגישה טוב ושאני הולכת הביתה", היא ממשיכה לספר. "היא סרקה אותי מלמעלה למטה, דפקה לי מבט, הגבירה את הקול ואמרה מול כל הכיתה: 'בטח שאת לא מרגישה טוב, תראי אותך, כל הציצי שלך בחוץ'. בשנייה הראשונה קפאתי ונעלבתי, אבל מהר מאוד הגברתי את הקול בהתאמה ואמרתי לה: 'איזה ציצי, איפה את רואה פה ציצי? חוץ מזה יש לי מיגרנה'. ואז פשוט הסתובבתי והלכתי לה מול הפנים".
הניצחון הקטן של מור מול המורה הגיע מתוך מנגנון הגנה שפיתחה עוד בילדות. "בתור ילדה הייתי שמנה", היא משתפת. "בתקופה שזה קרה כבר ירדתי הרבה במשקל והייתי ממש רזה, אבל למדתי מגיל מאוד קטן לא להראות חולשה, אחרת הלך עליי. מה שהייתי עושה במקרים דומים זה מגייסת את כל ההצגה של הביטחון העצמי, וכאילו משתיקה אנשים עם הפה. זה היה המנגנון שפיתחתי. ברגעים האלה הרגשתי שיצאתי משם המנצחת. כל הכיתה צחקה והרגשתי שהצלחתי להשתיק אותה".

מבחינת מור הסיפור לא הסתיים באותה יציאה דרמטית מהכיתה. בעקבות האירוע היא לא חזרה לשיעורים של אותה מורה, ובסופו של דבר גם לא השלימה את חובות המגמה. "אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם זה היה קורה לי בתחילת השנה, אולי הייתי מבקשת לעבור מגמה, אבל פשוט הגיעו מים עד נפש", היא מבהירה. גם שנים לאחר מכן, כשהגיעה ללימודי עיצוב גרפי בשנקר הנדסאים, מור הרגישה שהיא נתקלת שוב באותה חוויה, הפעם מול מרצים. "הם לא נתנו ביקורת בונה או עניינית, אלא הרסנית. זה ישב על אותה נקודה: דמות שאמורה להיות חינוכית, תומכת, מנחה, ועשתה בדיוק את ההפך".
כשמור מסיימת לספר היא שולפת את הטלפון ומסמסת לחברותיה מהתיכון כדי לבדוק אם גם הן זוכרות את התקרית. "ברור שאני זוכרת. המורה לפסיכולוגיה", משיבה אחת מהן. התשובה המהירה הזו מוכיחה שהרגע ההוא לא נמחק, לא אצל מור ולא אצל מי שישבו לידה.

המקרה של מור הוא לא יוצא דופן: תלמידים רבים נושאים בליבם צלקות ממורים שבמקום לחנך הצליחו לפגוע. הדר לא שוכחת איך המחנכת שלה בתיכון הזכירה את גירושי הוריה מול כיתה שעוד בקושי הכירה. נדב לא מצליח להוציא מהראש עד היום משפט מקטין ששמע מהמחנכת בכיתה ד'. ועילית רוזין משחזרת תגובה פוגענית שקיבלה מהמורה לאזרחות כמה שבועות אחרי שאביה נפטר. ד"ר שי גלבר, מומחה להומור יישומי, מסביר למה הערות כאלה נשארות איתנו ומה אפשר לעשות איתן.
"הייתי בהלם, מה לעזאזל שמעתי?"
אצל הדר (שם בדוי), בת 28 מראש העין, הפגיעה התרחשה כבר בתחילת התיכון. היא הגיעה לבית ספר חדש, עם כיתה חדשה ומורים שעדיין לא הכירה. דווקא המחנכת, שהייתה גם המורה לתנ"ך, הייתה זו שחשפה בפני כולם פרט אישי ורגיש במיוחד עליה. "היא תמיד הייתה גולשת מהנושאים הלימודיים למחוזות אחרים", משחזרת הדר. "היא הייתה ממש טיפוס, לא ידענו כל כך איך 'לבלוע' אותה. אני תמיד הייתי תלמידה מצטיינת, שקטה, שלא מעוררת הרבה בעיות".
הדר לא זוכרת בדיוק איך שיעור תנ"ך אחד קיבל תפנית אישית מאוד: "מללמוד את ספר בראשית, המורה שלי התחילה לנאום על איך כל המבוגרים בוגדים. 'זה למה כל כך הרבה מתגרשים, גם ההורים שלכם. הינה תשאלו את הדר ואת אימא שלה'. הייתי בהלם ולקח לי כמה שניות להבין מה לעזאזל שמעתי", היא מתארת. "ההורים שלי נפרדו רק כמה שבועות קודם לכן, אז זה היה לי סופר רגיש. לא סיפרתי עדיין לחברות שלי, אז לכל הכיתה? היא פשוט הוציאה אותי מהארון ליד כל הילדים החדשים שאני בקושי מכירה".
הדר מבהירה כי כך גם נודע לה על סיפור הבגידה שעמד מאחורי הגירושים של הוריה. היא זוכרת היטב את המבוכה שהשתררה בכיתה ואת הרגע שבו כבר לא הצליחה להישאר שם. "אחרי כמה שניות, כשהבנתי שהיא באמת מדברת עליי וכולם הסתכלו לכיווני ולא ידעו איפה לקבור את עצמם, יצאתי מהכיתה בוכה".
בדיעבד, היא הבינה שהמקרה שלה לא היה היחיד. "אני באמת לא מבינה מה עבר לה במוח באותם הרגעים, אבל היא עשתה סצנות כאלה בהמשך לעוד המון ילדים. ירדה על חיי האהבה שלהם, לילדה אחת היא אמרה שאם היא הייתה אימא שלה היא הייתה מתביישת בה. היא באמת לא שלטה בשטויות שיצאו לה מהפה".

"אתה חושב שאתה חכם, אבל אתה לא"
אצל נדב (שם בדוי), כיום מנהל פרויקטים בן 31 מכפר סבא, הסיפור אפילו מוקדם עוד יותר. "התחלנו כיתה ד', ובדיוק קיבלנו מחנכת חדשה. אני מודה, הייתי ילד שטותניק. אהבתי לעשות צחוקים בשיעורים, אבל אף פעם לא בצורה מוגזמת", הוא מספר. "היה שיעור חשבון שקצת הפרעתי למורה ודיברתי עם חברים, והיא ישר העיפה אותי מהכיתה ואמרה לי לחכות לה בחוץ. לא ייחסתי לזה חשיבות. כשהיא יצאה, היא כמובן נזפה בי על ההפרעה וכשניסיתי להסביר למה דיברתי, היא חתכה אותי ואמרה: 'אתה אולי חושב שאתה אחד הילדים החכמים בכיתה, אבל אתה לא'".
נדב חזר לכיתה, ובאותם רגעים הרגיש שההערה חלפה על פניו. "בהתחלה זה היה קופץ לי לראש במהלך הלימודים, כשבאתי להגיד משהו בכיתה או מול החברים. זה גרם לי לחשוב פעמיים לפני שאני מדבר", הוא אומר. נדב שמר את הסיפור לעצמו במשך שנים. "כשהייתי בצבא סיפרתי את זה בארוחת שישי כבדרך אגב לאימא שלי, שהיא גם כן מורה באותו היסודי. היא הזדעזעה ולא הבינה איך לא אמרתי משהו קודם. אני מניח שאני בן ה-10 לא עשיתי כלום ולא סיפרתי לאף אחד, כי לא האמנתי כמה המשפט הזה יישאר חקוק לי במוח גם בגיל 30", הוא מסביר. "למרות שעברו עשרים שנה מאז, אני עדיין זוכר את הסיטואציה בבירור. המורה הזו בטח שכחה כמה דקות אחר כך את המשפט שאמרה ולא עצרה לרגע לחשוב לפני שהמשיכה את היום".

"היא אפילו לא אמרה שהיא מצטערת לשמוע"
עילית רוזין, כיום סופרת ומנהלת קמפיינים דיגיטליים מתל אביב, זוכרת היטב את הרגע שבו דווקא הדמויות שאמורות היו להיות שם בשבילה - אכזבו אותה. "כמה ימים לפני תחילת י"ב אבא שלי נפטר בפתאומיות. הייתה שבעה וכל המורות וגם המנהלת הגיעו, ואמרו לי כמה הן מצטערות ושהן פה בשבילי", מספרת עילית, ששיתפה את החוויה שלה בקבוצת הפייסבוק "יפו-תלאביביות". למרות הקושי, היא התחילה את שנת הלימודים כרגיל. "כמה שבועות לתוך השנה, המורה החדשה לאזרחות, שלא הכירה אותי, דיברה איתנו בשיעור על הסדרי קבורה בישראל", היא משתפת. "כמובן שזה הציף אצלי דברים, כי הכול היה נורא טרי. ואז מישהו מהכיתה הסביר ואמר לה שאבא שלי נפטר לאחרונה".

עילית, שהייתה אז בת 17, לא ציפתה לתגובה שקיבלה מהמורה. "בסוף השיעור היא באה אליי ואומרת: 'וואי, את לא נראית כמו אחת שאבא שלה נפטר. אני מכירה ילדים שההורים שלהם נפטרו, הם ישר נהיו מסוממים ואלכוהוליסטים'. הייתי בשוק". היא מוסיפה כי "אני די בטוחה שקפאתי ולא אמרתי לה כלום, כי מה אמורים להגיד למישהי בעמדת סמכות שאומרת דבר כזה? אני זוכרת שהסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי בראש: 'מי את ובאיזה קטע את אומרת לי את זה?'"
את האמירה המקוממת של המורה, עילית זוכרת גם אחרי שנים. "היא אפילו לא אמרה שהיא מצטערת לשמוע או איך היא יכולה לעזור. עברו כבר 17 שנים מאז, אבל זה משהו שנשאר איתי. לא סיפרתי בזמנו גם לחברות או לאימא שלי. גם ככה כל הנושא היה רגיש נורא ופגיע", היא מבהירה.

מבחינתה של עילית, האמירה של המורה לאזרחות הייתה רק חלק מחוויה רחבה יותר של היעדר תמיכה מצד בית הספר. למרות ההבטחות שקיבלה בשבעה, בפועל היא הרגישה שנותרה לבדה להתמודד עם האובדן. "לא קיבלתי שום תמיכה מבית הספר. שום תמיכה רגשית או עזרה בלימודים. אני בתוך כל הדבר הזה רק רציתי להראות שאני בסדר, למרות שבפנים ברור שהייתי רחוק מזה", היא אומרת בכאב.
רק שנים לאחר מכן הצליחה עילית להבין עד כמה הייתה זקוקה לעזרה באותה תקופה, ועד כמה המבוגרים שסביבה לא זיהו את המצוקה. "הבנתי שבעצם אף מבוגר בבית הספר לא בא ואמר לעצמו: 'היא הייתה תלמידה מצטיינת, הציונים קצת ירדו, בואו נראה איך אפשר לעזור כי היא הרגע איבדה את אבא שלה'", היא משתפת. "זה השפיע עליי בשנים שאחרי, כנראה יותר מכול המורות האחרות שהיו יותר טובות ממנה".
"לא הבנתי שזה לא בסדר ואמרתי לעצמי שאני מסתדרת לבד, אבל אלה דברים שאת יודעת רק בדיעבד", היא אומרת, והחוויה הזו נשארה איתה הרבה אחרי שסיימה את הלימודים. "היום כשאני מספרת על זה לחברים, כולם אומרים שזה הזוי ומאשימים את מערכת החינוך שלא תומכת בתלמידים שלה. שנים אחר כך כל הדברים האלה שהצטברו בפנים, והחוויה של לאבד הורה ולהרגיש שאת לבד, התפתחו והובילו אותי לכתוב את הספר שלי 'המטענים שבלב', שמדבר על בחורה שאיבדה את אבא שלה בגיל צעיר. אני מאמינה שהכול מתחבר בסוף למה שעברתי בזמנו".

"מורה רע עלול לעצב את החיים שלנו לרעה"
למורים ולמילים שלהם יש השפעה גדולה על ילדים ובני נוער, והן נשארות איתם גם אחרי שנים רבות. "כמו שאומרים שמורה טוב הוא מורה לחיים, אני חושב שגם ההפך הוא הנכון. גם מורה רע עלול להשפיע ולעצב את החיים שלנו לרעה", מסביר ד"ר שי גלבר, מומחה להומור יישומי. "חשוב לדעת לקחת את ההערות האלו בפרופורציות, אבל עם זאת משהו יכול להידבק ולהשפיע עלינו לשלילה או לחיוב".

לדבריו, דווקא בגיל צעיר שבו תפיסת העצמי עדיין מתעצבת, להערה של דמות סמכותית יש פוטנציאל להשפיע הרבה מעבר לרגע שבו היא נאמרה. "לפעמים כשיש דמות סמכותית שאומרת לנו משהו פוגעני, אנחנו יכולים לקחת את זה קשה, במיוחד בגילים שבהם אפשר הרבה יותר לעצב ולהשפיע עלינו. כשאתה ילד יש גמישות מחשבתית לגבי איך אתה תופס את עצמך, זאת בניגוד לגיל מבוגר, כשאתה שלם עם עצמך ולא מתרגש מאמירות מזלזלות".
אבל לא כל הערה שנצרבת בזיכרון חייבת להמשיך ללוות אותנו באותו האופן. ד"ר גלבר מסביר שלפעמים אפשר להפוך את הדברים שנאמרו למקור של מוטיבציה. "הרבה פעמים אפשר להשתמש בזה כדי להוכיח אחרת, שמה שנאמר עליי הוא לא נכון", הוא אומר. "אפשר להוכיח למורה שאמרה לך שאין לך פוטנציאל ושום דבר לא ייצא ממך שהיא טעתה. תמיד רואים את ההוא שהצליח כנגד התחזיות של הסביבה".
אחד הכלים שד"ר גלבר מציע להתמודדות עם הערות פוגעניות הוא הומור עצמי. "שריר ההומור צריך חדר כושר. אף אחד לא נולד מצחיק, זה משהו שדורש עבודה והתמדה", הוא מבהיר. "ילד שגדל בסביבה מצחיקה, שלומד להקליל באופן אישי, יודע איך לא להיעלב כשהבדיחה נעשית על חשבונו".
ד"ר גלבר נותן כדוגמה את בנו, שכשהיה בכיתה א' קיבל את הכינוי "ציף ציף". "במקום להיעלב הוא חיבק את הכינוי, והתחיל לקרוא לעצמו ככה", הוא מספר. "אם אנחנו נצחק מעצמנו, לאחרים לא יהיה מה לצחוק עלינו. אם פחות נתרגש מזה, לא תהיה לזה אותה השפעה לטווח רחוק".
עם זאת, ד"ר גלבר מדגיש שהאחריות אינה יכולה להיות מוטלת רק על התלמידים. "מורה נמצא בעמדת כוח על התלמיד, ולכן יש לו הרבה יותר אחריות לאופן שבו הוא מדבר ומשתמש בהומור", הוא מבהיר. "הרי התלמיד לא יכול לצחוק באותה מידה על המורה. יש פה חוסר שוויון בשיח".
"המורים צריכים להבין שהם לא יכולים להשתמש בהומור שעלול להיתפס כפוגעני וסרקסטי, כי כמעט תמיד יש בו טון מזלזל ועוקץ", הוא מוסיף. "אם אתה מורה, אפשר להשתמש בהומור יותר 'פרווה' או מרים. ואם מישהו 'מפסיד מהבדיחה', שזה יהיה המספר עצמו, במקרה הזה המורה".
