הכול (לא) נשאר במשפחה: הסודות של סנדרה שדה ומוני מושונוב

"לפני איזה שנה וחצי, מוני ואני קיבלנו פרס של אמ"י על מפעל חיים, ולקחתי לו את הכסף ועם הפרס קניתי את המיטה", מספרת סנדרה שדה בעודה מתאמנת על מיטת הפילאטיס שרכשה. "זאת עלתה 7500, וזה בערך מה שקיבלנו יחד". השבוע קיבלנו הזדמנות די נדירה לשבת לקפה עם אחת המשפחות המצליחות והמוכשרות בישראל. במשפחה שבה כמעט כולם כוכבים, יש אחת שבכל זאת מצליחה לגנוב את ההצגה: סנדרה שדה, הכוכבת הבלתי מעורערת של המושונובים.

זאת לא תמונה שכיחה במשפחה – כולם ביחד.
כולם עונים: "ממש לא".
מוני: "זו הזדמנות כזאת כיפית להיות ביחד".

הייתי צריך לבוא מאולפן שישי כדי שתשבו ביחד?
מוני מושונוב: "האמת, כן. אנשים הגיעו מחו"ל במיוחד".
סנדרה שדה: "אנשים הגיעו מצפת, מברלין ומ... רמלה, לא?".

מה אני צריך כדי להתקבל למשפחת מושונוב?
מוני מושונוב: "לא הרבה. תדבר עם סנדרה".

כשאת מסתכלת עכשיו במראה, את רואה אישה בת 77 או שאת רואה אישה בת 77 פשוט עם ניתוחים?
"לא חושבת על ניתוחים בכלל, זה לא חולף לי בראש. אני רואה אישה בת 77, לצערי. תמיד יש לי ציפיות שזה 67, אבל זה לא, זה 77. לא חגיגה גדולה, אבל שורדים".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

תנאים של חיבה

סנדרה שדה לא רק שרדה את השנים האחרונות, היא גם הפכה אותן לשנות הפריחה הגדולות בקריירה שלה. בגיל 77 היא אחת השחקניות העסוקות והאהובות בישראל. כבר יותר מ-50 שנה היא על הבמה, גילמה שורה ארוכה של תפקידים גדולים ומשמעותיים, ועדיין במשך שנים נתפסה בעיקר כאשתו של מוני מושונוב.

את הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית עשתה דווקא אחרי גיל 60 בתפקיד ריקי רוזן, החמות הבלתי נשכחת של 'סברי מרנן', שהפך אותה לגברת הראשונה של שישי בערב. יש שחקניות גדולות ויש את סנדרה שדה, שכל רגע שלה על הבמה הוא אירוע בפני עצמו. "לא היה סדר או משמעת ברורה. היה משהו פרוץ מבחינתי לגבי הילדים", חושפת סנדרה על האווירה בבית המשפחה. "אני זוכרת שבאתי פעם... ביקשו ממני שאני אעשה קטע בגן של אלמה, והתחפשתי לליצן ובאתי. אלמה באה ואמרה לי בשקט: 'אף פעם אל תעשי את זה יותר'".

"היה לי על זה דיון עם אימא, שלפעמים ההפרדה צריכה להיות הפוכה", אומר הבן מיכאל. "לפעמים אני צריך שתתמקד בתפקיד האימא ולא בתפקיד השחקנית המבקרת, כי לי זה מאוד קשה. עכשיו הייתה לי הצגה שעבדתי עליה מאוד קשה ואימא אמרה 'אני אבוא לראות'. אז זרמנו ונסענו לבאר שבע. הייתה נסיעה ארוכה עם התרגשות גדולה, והייתה נסיעה חזרה עם רשימות והערות. וברגע הזה קורה לי משהו שאני מבקש את אימא". הוא מבהיר כי "זה מה שקורה לכל ילד וכל ילדה בעולם. כולם רוצים את החיבוק והאישור של אבא ואימא. בלי תנאים".

לסנדרה יש תנאים?
"יש. תנאים של חיבה".
סנדרה: "מי שרוצה להתעסק באומנות כל החיים, עד היום האחרון על הבמה, חייב לדעת להתמודד עם ביקורת ושתמיד הוא יכול להיות טוב יותר".

כן, אבל יש ביקורת בעיתון שממנה אתה מתבאס, ואז יש אימא, שאתה רוצה לשים עליה את הראש.
סנדרה: "אין ראש. אין ראש ואין אימא".
אלמה: "אבל ברגע שמבינים שהביקורת הזאת באה ממקום מאוד עמוק של הישרדות - אם אתה לא תהיה טוב על הבמה הערב, למרות שיכולת, אז זה לא מגיע סתם כביקורת, זה מקום עמוק שמגיע מעבר מאוד עשיר של הדבר הזה. זה צורך הישרדותי עמוק, זה לא סתם".
מיכאל: "אני באמת אומר את זה בלב שלם. אין סבא וסבתא כאלה ואין הורים כאלה. אני לא הייתי יכול בלי התמיכה של ההורים שלהם. זו האמת".

סוד הזוגיות של מוני וסנדרה

"אני עוד לא הפנמתי שאני עושה סרטונים ומברכת ומתחבקת, אבל זו מתנה, כי כל שחקן רוצה להגיע להכי הרבה קהל", אומרת סנדרה. "לפעמים אני מאבדת את הפרופורציות, ואומרת: 'וואי, אם הייתי בארה"ב, בטח היו לי כבר ארבע רולס-רויס או משהו כזה, אבל מהר מאוד אני נכנסת למטבח, חותכת בצל ומאושרת עם מה שיש לי". היא מבהירה כי "לא ציפיתי שזה יקרה. הייתי מאושרת בתור אשתו של 'זהו זה'".

פתאום זה התהפך אצלכם?
"קצת זה התהפך, אבל עדיין הוא הכוכב פה בבית".

את ומוני יחד כבר כמעט 50 שנה, נכון?
"נכון".

מה הסוד?
"פשוט מצאתי בחור מקסים, נאמן. יודע לאהוב אותי, את הגוף שלי. את הנפש אולי קצת פחות, אבל יודע לתת לי בית ומסגרת ולהגיד לי מה כן ומה לא. לפעמים אין לי סבלנות לזה או אין לי חשק, אבל אני אוהבת להיכנע לדרישות של 'מה זו משפחה', במובן הסולידי של המילה, שזה משהו שלא היה אצלי בבית".

אפשר להיות נאמנים אחרי 50 שנה יחד? בתוך מקצוע כל כך יצרי, ערב-ערב על הבמה, פרטנרים מתחלפים, פיתויים?
"אפשר".

אבל פיתויים היו, אני מניח.
"פיתויים היו, במיוחד כשהייתי צעירה ועוד היה מקובל, לא היה 'MeToo'. אף פעם לא התפתיתי לשחקנים או לבמאים, למנהלי תיאטרון".

איך לא מתבלבלים?
"בקלות. בקלות לא מתבלבלים. מותר על הבמה להרגיש תשוקה מטורפת או אהבה ענקית, ולבוא הביתה ולעשות קאט, כאילו זה איננו".

ככה, בקלות, קאט?
"אולי לא בקלות, אבל קאט. אנחנו בחלק הרומנטי חזקים. זה לא שאחרי גיל 40 זה מפסיק פתאום, לא. אתה צריך לטפח את זה, זה הדבר הכי חשוב בזוגיות בעיניי. היחסים האינטימיים, האישיים, הפרטיים, הנסתרים מהעין. צריך להשקיע בזה דמיון ולתת לתשוקה להיות קיימת כחלק מהחיים שלך. עם מוני זה קל. הוא חתיך, יש לו גוף נהדר. כל פעם שהוא הולך להתקלח אני אומרת 'וואו, עדיין זה אותו תחת יפה כמו במסע אלונקות'. הוא אהב להראות את התחת שלו, ובצדק. ואני זוכה לראות אותו כשהוא הולך למקלחת כל יום, ואני עדיין מתפעלת מזה".

מוני, אני לא יודע אם אתה הולך להיות נבוך מכל הדברים שסנדרה סיפרה.
"אני גם יכול לצטט אותה בעל-פה. 'אימא של מוני אמרה לי...'".
אלמה: "שכל מה שחשוב זה שיהיה סקס טוב. כולנו מכירים את הציטוט הזה".

אחרי 50 שנה יחד כבר אין מריבות סוערות?
סנדרה: "פחות, ויש אהבה מסוג אחר. אהבה גדולה שהצלחנו להגיע לזה".

את גדולה ממנו, נכון? בשנתיים, שלוש?
"הוא בן 75 היה עכשיו, אני בת 77, רק שנתיים".

רק שנתיים. לא כזה נחשב.
"נחשב מאוד. בהתחשב בעובדה שכל מיני גברים לוקחים אישה 20 שנה יותר צעירה. לפעמים אני מפנטזת על האישה הצעירה שמוני ייקח".

כן?
"אני קצת מרחמת על מוני שיש לו אישה זקנה".

"לכל אישה יש זכות להיראות קצת יותר טוב"

בימים אלה היא משחקת בהצגה החדשה של תיאטרון חיפה - 'היה לנו עולם'. דרמה קומית משפחתית על שלושה דורות, וסבתא אחת חסרת רחמים. אצל סנדרה, כמו אצל סנדרה, ההצגה מתחילה הרבה לפני שעולים על הבמה. "אני מרגישה שלהיראות טוב על הבמה זו אופציה טובה, וזה נותן לי תירוץ לחלום על עוד ניתוח, למרות שלא בטוח שזה יקרה", היא אומרת.

למה? מה המניעה?
"כי אתה צריך להיות סופר בריא. אני טרום-סוכרתית, אז אני לא בטוחה שאני... כל פעם שאני אוכלת אני אומרת 'טוב, יאללה, לא ינתחו אותי עוד פעם בטוח'. ואם חלילה, תהיה לי קצת סוכרת, זה אבוד. אבל אימא שלי, כשהתחלתי את הניתוחים ואת כל ה... אמרה: 'סוף-סוף את נראית יותר טוב'. היה לי חיזוק ממנה".

אבל בסופו של דבר הרבה אנשים עושים ניתוח כדי שיראו אותם ויחשבו 'וואו, הם נראים ממש טוב', אבל במקרה שלך אומרים 'היא נראית טוב, אבל היא עשתה כל כך הרבה עבודה בשביל זה'.
"נכון. זו בעיה שלהם שהם חושבים ככה. אני מצטטת את העובדה שלכל אישה יש זכות להיראות קצת יותר טוב כל יום מחדש".
מוני: "זה אמביוולנטי. מצד אחד אתה אומר 'וואלה, אלו החיים שלה', והיא תמיד נותנת לנו דוגמאות של פסיכולוגיה כשאנחנו מדברים על אושר. ומצד שני, זה קצת מביך. יש בזה סוג של מבוכה כזאת".

למה?
"זה שאת מדברת על זה באופן כל כך... שזה פתאום הנושא העיקרי".

את משחקת ערב-ערב ב-4 הצגות במקביל, מצטלמת לסרטים ולסדרות, עובדת בלי הפסקה כבר יותר מ-50 שנה. רוב החברות שלך, אני מניח, כבר בפנסיה. לא מתחשק לך קצת לנוח?
"זה כמו ששאלו את מוני אם לא נמאס לו לחיות. 'תמות כבר'. זה דומה קצת, אבל זו טעות. אני מקבלת פרופורציה אחרת לגמרי".

אני אומר את זה באהבה.
"אין לי ספק. לא, ממש לא מתחשק לי, ולמזלי יש לי גילה אלמגור ומרים זוהר וליה קניג, שהן נותנות לי דרך. אני מרגישה ממש צעירה, קטנטונת, שרק פורצת עכשיו".

רק בתחילת דרכך?
"בתחילת דרכי לגמרי. זה נותן חיים, הדבר הזה. וזה מקצוע ש... אם יש לך מזל, ואני רואה הרבה מזל בסיפור הזה, אתה לא יוצא לפנסיה. אין לך את הלוקסוס הזה".

"רציתי לא להיות מושונוב"

כשנולדים למשפחה כמו משפחת מושונוב, נדמה שאין באמת אפשרות לבחור במקצוע אחר. הדור הבא הלך בעקבות הוריו. אלמה פיתחה קריירה בין-לאומית מצליחה כזמרת אופרה בברלין, מיכאל הפך לאחד משחקני הקולנוע והתיאטרון המוערכים בישראל. "הייתי בסופו של דבר ילד שגדל בתיאטרון ובסטים, וגם לעיתים השתתף", אומר מיכאל. "כמו כל דבר בחיים, יש שני צדדים למטבע. זה היה קסום ומדהים וכיפי. ומצד שני זה גם היה חשוף ואחר ושונה. ההשפעה הייתה כל כך יום-יומית וחזקה, שבאיזושהי יקום מקביל לבחור במשהו אחר יכול היה להיות נחמד, אבל זה כנראה היה בלתי נמנע".

"אני נורא ניסיתי לא להיות. רציתי כל דבר אחר", מספרת אלמה. "רציתי שתהיה לי חנות פרחים או רציתי להיות רופאה או לעשות משהו אחר, אבל לא הצלחתי. רוב האנשים שהילד שלהם אומר להם 'אני רוצה להיות זמרת אופרה', הם מרימים גבה, הם לא מבינים מה זה. אבל להפך, הם אמרו 'ברור, כן, מעולה' ותמכו בשתי ידיים".

מוני מספר כי "אלמה באיזשהו אינסטינקט הגנה על עצמה בזה שהיא לא שיתפה אותנו. אני למשל לא ידעתי שהיא שרה. באתי לאספת הורים, שאלתי מה זה הציון הזה כי היה 11. אמרו לי: 'זה הפיתוח קול, השירה'. אמרתי: 'מה, היא שרה?'. היא כל כך הסתירה את זה, כי היא לא רצתה שאף אחד ייכנס לה לעולם הזה. ובצדק, היום אני יודע שזה בצדק".

כמה ההחלטה לחיות רחוק מישראל, רחוק מהמשפחה, רחוק מלהיות מושונוב, קשורה בזה שאת חיה שם היום?
אלמה: "היא מאוד קשורה. אני זוכרת שעשיתי אודישן כשהייתי 17, ונכנסתי לאודישן... אני כבר לא זוכרת למה זה היה. אמרו: 'זאת אלמה, הבת של סנדרה ומוני מושונוב'. אמרתי 'אין לי אפילו אלמה מושונוב, זו אלמה הבת של סנדרה ומוני מושונוב'. נגיד מיכאל, תמיד נורא הערכתי בו את זה שזה לא מפריע לו, ולי זה נורא הפריע. הרגשתי שאם אני רוצה להיות איזשהו סוג של אומנית, אני לא יכולה לעשות את זה בארץ".

בלי מחשבות על הסוף

את הכתבה הזאת אנחנו מצלמים בשבוע הסוער של הבחירות. אלמה אפילו הגיעה במיוחד מברלין כדי להצביע. אבל במשפחת מושונוב כבר למדו על בשרם כמה השיח הפוליטי בישראל הפך אלים. לפני כמה חודשים מצא עצמו מוני מותקף ברחוב על ידי פעיל ימין בתקרית מטרידה שתועדה בסרטון שהפך ויראלי.

כשקורה משהו כל כך מטלטל כמו הבחור הזה שמתנפל על מוני באמצע הרחוב, מה זה מעורר אצלך?
סנדרה: "קודם כול, שמחתי שמוני התאפק, מה שנקרא. יידע להתנהג יפה ולא הכניס לו איזה... לא הלכו מכות. לא שמוני הולך מכות עם כל אחד, אבל יש יצרים כאלה שעדיין בתוכנו. הוא קיבל כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה הודעות תמיכה, והכעס נגד הבחור הזה היה כל כך גדול. ביום כיפור הוא צלצל וביקש סליחה, שזה נפלא בעיניי.

"בשבילי כיום, הוא בחור שאני גאה שיש כאלה: גם עשית מעשה מגעיל, אתה יודע להרים טלפון ולהגיד 'סליחה, טעיתי'. אנחנו חיים בתקופה אלימה, שהאלימות קיימת בתגובות. אני כבר חושבת מה יכתבו עליי, עם הניתוחים וכמה זה ואיך היא נראית וכל מיני כאלה. הרוע הפך לחלק אקטיבי בכל האינטרנט ובכל התגובות, ולכן הרף של הגועל נפש עלה. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה, כי זו המציאות שבה אנחנו חיים".

בדרכה, סנדרה מנסה לתקן וליצור מציאות טובה יותר. בחודשים האחרונים היא נבחרה לשמש נשיאת הגראז' - מיזם שיקומי חינוכי פורץ דרך שמבקש לתת לאנשים הזדמנות חדשה. "המקום הזה בעצם נותן חסות, נותן סוג של פרה-אקדמיה לצעירים אומנים עם נפש כואבת ושלא מסתדרת בחברה הרגילה, ופה נותנים להם בית שאומר לכם: 'עופו, תגשימו חלומות, אנחנו נעזור לכם'", היא מספרת.

היא כנראה לא תגיד את זה על עצמה, אבל בשורה הראשונה של השחקניות הגדולות של התיאטרון הישראלי כבר מזמן שמור מקום גם לסנדרה שדה. למרות כל הדרמה שהיא מביאה על הבמה, בחיים עצמם היא לא עושה מעצמה עניין.

סנדרה היא לא בדיוק הדיווה שחולמת למות על הבמה, וגם לא עסוקה מדי במחשבות על הסוף. "שם אין חרדות. מה שייתן אלוהים – לקבל", היא אומרת. "לא הרבה זוכים להגיע לגיל הזה, אני אומרת לעצמי כל יום. אני כבר בגיל שזה נורמלי להיפרד מהחיים. אני רואה את כל החברים, ומוני גם סופר אותם: 'וואי, גם זה הלך, גם זה הלך'. אין רגשנות לגבי זה. יש משהו שאתה נעלם, וטוב שככה. אז הם אומרים ככה, אומרים ככה, אבל בסופו של דבר אתה נבלע לתוך המקום הזה שכולנו נעלמים".

אבל בסוף שחקנים, כל מה שהם רוצים זה שיסיימו את הערב ויגידו שהם היו בלתי נשכחים.
"אני מודה שאני לא מהחבר'ה האלה. אני גם לא חושבת שאני בלתי נשכחת. אני משתדלת כל ערב לשחק הכי טוב, אני שמחה שאנשים אוהבים את העבודה שלי, אבל אני לא במחלקה של הבלתי נשכחים".

את לא גדולה מהחיים?
"לא, אני לא מרגישה ככה. לחלוטין לא".

תחקיר: תמר סגל