"אבא, מי זה?"

דרור הקטנה שלי, בת שנתיים, התחילה לדבר.
היא דעתנית ("לא בא לי!").
היא עקשנית ("לבד!!!").
היא נחרצת ("די!").
אבל בעיקר היא סקרנית: "אבא, מי זה?"
כשאני מדבר בטלפון – "אבא, מי זה?"
כששליח דופק בדלת – "אבא, מי זה?"
כששכן אומר לה בוקר טוב במעלית – "אבא, מי זה?"
לא מזמן לקחתי אותה לאכול כדור שוקולד בבית קפה.
על הדלפק היה מודבק סטיקר של חייל מחייך.
דרור בהתה בו ואז שאלה אותי, כמעט באותה תמימות שהיא שואלת אותי על כל אדם אחר שהיא פוגשת, "אבא, מי זה?"

בקורס הדרכת הורים לא לימדו אותנו איך עונים על שאלה כזאת.
הסתכלתי על דרור מסתכלת על החייל וחשבתי לעצמי –
7 באוקטובר שינה, בין היתר, גם את הדרך שבה אנחנו מנציחים.
פעם, כדי לפגוש את הנופלים שלנו, היינו צריכים להגיע אליהם.
היום, הם מגיעים אלינו.

הסטיקרים הפכו להיות הדרך האלטרנטיבית להנציח –
הם קטנים, יום-יומיים, פשוטים, מודבקים כמעט בחופזה.
לא מבקשים רשות. לא מחכים לטקס. לא עומדים דום.
לא נכנסים בדלת הראשית, אלא דרך הקירות.
גרילה של הנצחה.

הם תופסים אותך במקומות הכי לא צפויים.
על תחנת אוטובוס כשאתה ממתין לקו 5.
על הפגוש ברכב שלפניך בפקק.
על דלפק בית הקפה כשאתה יושב עם הבת שלך על כדור שוקולד.
על פלקט השגרה של החיים עצמם.

נכון, עדיין יש דרכים רשמיות לזכור נופלים.
יש ימי זיכרון, יש צפירות, יש טקסים, יש אנדרטאות – גבוהות, מרשימות, קבועות.
יש מקומות ומועדים ממוסגרים שבהם אנחנו מתכנסים לזיכרון.
אבל פתאום הזיכרון מפסיק להיות ממסדי והופך לפעולה כמעט אינטואיטיבית.
כל אחד יכול להדביק סטיקר.
כל ספסל הוא אתר זיכרון.
כל סטיקר הוא צוואה.

הזיכרון כבר לא מתרחש במקום קבוע ומוגדר.
לא מתנקז ליום אחד ביומן.
הוא זולג.
נוכח.
מבולגן.
מתפרץ.
פוגש אותך באמצע היום בין אספרסו לפגישה.

הוא כבר לא מצוחצח או מפואר.
הוא כבר לא שיש או אבן.
הוא הגרפיטי החדש.
מפציע על קירות מטונפים.
על פח זבל ירוק.
על תמרור בכביש.
בפרצוף.
הסטיקרים דוהים בשמש.
נקרעים בגשם.
מכוסים בעוד סטיקרים.
בדיוק ההפך מאבן.
הם מתיישנים, מתקלפים, מודבקים מחדש, משנים צורה –
ממש כמו הזיכרון עצמו.
ואין הכנה רגשית.
ואין נשימה עמוקה לפני.
ואין חולצה לבנה ומדבקה של יזכור.
הסטיקרים האלה נועזים וחצופים ולא שואלים מתי נוח לך.
בדיוק כמו פני הנערים והנערות שמצולמים בהם.

ככל שהזמן עובר, נדמה שהם מציירים מפה חדשה של הארץ.
לא מפה של כבישים וגבולות.
מפה רגשית.
אבני דרך של פנים, שמות ומשפטים.
כל סטיקר כזה הוא כמעט פרדוקס – נוצר מתוך מוות אבל מזכיר לנו לחיות.
כאילו מי שכבר איננו כאן, משאיר אחריו לא רק זיכרון, אלא הוראה ברורה –
לחלום. לצחוק. לאהוב. להאמין.
כמו מצפון או מצפן.
הם לא עוסקים בסוף, אלא בהמשך.
מי שכבר לא יכול לממש את התורה שבסטיקר, מפקיד את המשימה בידינו.
ואולי, רק אולי –
הסטיקרים כאן כי אנחנו, הישראלים, מסרבים להיפרד.
אנחנו מטשטשים את ההפרדה בין החיים למתים כי אנחנו זקוקים להם במרחב שסביבנו.
מקומם כבר לא רק בין גדרות בתי העלמין, מקומם איתנו.
אנחנו רוצים אותם ביום-יום שלנו.
בגובה העיניים.
בגובה החיוך.
כאילו אנחנו אומרים –
אם החיים ממשיכים, משהו מכם ממשיך איתם.
בחזרה להמולת בית הקפה.
דרור לא משחררת (בכל זאת, גיל שנתיים הקסום) וממשיכה לשאול:
"אבא, מי זה?
מי זה?
מי זה?"

אני עדיין מחפש את המילים כדי לענות, ובינתיים מנגב לה את השוקולד מהפה.
המלצרית מגיעה, שומעת אותה, מתכופפת ועונה לה בסבלנות: "זה חייל שקוראים לו אסף. הוא עבד כאן פעם. היה מכין את הקפה הכי טעים!"
דרור מקשיבה ומהנהנת.
המלצרית ממשיכה לספר לה על אסף.
אני מביט בשתיהן מהצד וחושב – כמה דרכים יש להעביר זיכרון ולהנציח אדם.
לפעמים בטקסים.
לפעמים בשירים.
ולפעמים, ככה – ממלצרית בבית קפה לילדה בת שנתיים.
מפה לאוזן.
בלי מתווכים.
רק כמה מילים על אסף, חייל עם עיניים יפות שהיה מכין קפה טעים.
והינה, בזכות הסטיקר המתקלף שהודבק באגביות על הדלפק, עוד ילדה קטנה בעולם יודעת מי הוא היה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן