מלחמה - ושלום: התפקיד המפתיע של הקומיקאי האהוב בסרט החדש של אבי נשר

"אני התאמנתי חצי שנה לסרט, ועדיין לא הגעתי לממדים שלו", אומר שלום מיכאלשווילי כשהוא יושב לצידו של שמעון פורטל בסרט "האהבות שלנו" בבימויו של אבי נשר. "אבי רמז לי בעדינות לקראת הסרט... אתה תיראה את שמעון, אתה תרצה להיות כזה", הוא מוסיף. חצי שנה התאמן שלום מיכאלשווילי כדי שיוכל לגלם את דמותו של פורטל – אגדה במשטרה וגיבור 7 באוקטובר. "העליתי שבעה קילו לסרט הזה", מבהיר שלום. "רואים את העבודה", מפרגן פורטל.

מיכאלשווילי הגיע לסרט הזה אחרי הסרט "לשחרר את שולי 2", ואי אפשר לחשוב על ניגוד גדול יותר בין הדמות של נתי ב"שולי" לבין בן דמותו של פורטל הרציני והדרמטי. "הוא עושה תפקיד דרמטי כל כך עוצמתי וכל כך חשוף, וכל כך קל להזדהות איתו", אומר הבמאי המיתולוגי אבי נשר. "בטורונטו אנשים שאלו אותי: 'באיזה סרטים הוא כבר היה?', ועניתי: 'אני לא יודע, הוא קומיקאי'. הם שאלו: 'מה?', אמרתי: 'הוא קומיקאי, זה מה שהוא עושה'. הם אמרו: 'לא, תפסיק, הוא לא קומיקאי, לא יכול להיות'".

כשהסרט התקבל לפסטיבל טורונטו, זו הייתה הפתעה. טורונטו הוא אחד מארבעת פסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם. הוליווד מגיעה לשם להציג את הסרטים שיהיו חזקים במרוץ לאוסקר. אבל בשנים האחרונות כמעט ולא היו בו סרטים ישראלים - תוצאה של החרם הלא רשמי על אומנות מישראל וחשש מהפגנות של פרו-פלסטינים, הפגנות שהתגברו בטורונטו בשנים האחרונות.

"חמישה סרטים שלי נבחרו לבחירה רשמית בטורונטו, ותמיד מקבל אותך בחור שמחזיק שלט שכתוב עליו 'אבי נשר' וזה", מספר נשר. "פתאום אני מקבל מייל יומיים לפני הטיסה: 'האם אתה יכול להשתמש בשם אחר ולא אבי נשר?'. אז אני אומר: 'למה?'. אז אומרים לי שזה מסוכן. בשדה התעופה מישהו יכול להוציא אקדח, מישהו יכול להוציא סכין, אתה פגיע לגמרי'. וככה זה נמשך".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

קבלת הפנים המפתיעה בטורונטו

סרט שמציג את נקודת המבט הישראלית ל-7 באוקטובר הוא מבוא למהומות. לפני הפסטיבל היו קריאות להחרים את הסרט. המארגנים חששו מהפגנות ומהתארגנויות לקנות כרטיסים בהיחבא כדי לשבש את ההקרנה. "אומרים לי שכל הכרטיסים, איזה 500 כרטיסים, נמכרו תוך איזה ארבע-חמש דקות", מוסיף נשר. "החדשות הפחות טובות הן שזה ראש השנה, וכנראה שאין שם יהודים בקהל. פשוט פחד מוות".

הבמאי נשר והשחקנים - יניב ביטון, נועה כהן ודניאל גימפל - קיבלו אבטחה מיוחדת: שומרי ראש חמושים, מכונית משוריינת. הם הגיעו לפרמיירה מהכניסה האחורית, ולא צעדו על השטיח האדום החגיגי. "מתייחסים לכל העניין כמו לבצע צבאי לכל דבר", מבהיר נשר. "אתה לא הולך לשירותים לבד, אתה הולך עם המאבטח. מכניסים אותנו לגרין-רום, הוא נעול, הוא סגור. אתה רואה שהם קיבלו התרעות מאוד רציניות".

הראיונות מאוד דיפלומטיים. השחקנים תודרכו לא להיכנס לפרובוקציות פוליטיות, העיקר שההקרנה תעבור בשלום. "עוברות שעתיים ואומרים: 'חברים, נגמר הסרט, עכשיו אתם צריכים לעלות לבמה'. אנחנו הולכים כמו אסירים לגרדום, זה דבר מטורף", מספר נשר. "אני עולה לבמה, האולם מפוצץ בצופים. אתה עולה לבמה, וזה נראה כאילו עובר נצח. זה לא נצח, זה בטח שתיים-שלוש שניות. ואז פתאום מתחילות מחיאות הכפיים".

"אנשים קמים על הרגליים ומתחילים לצעוק 'בראבו', אנחנו מסתכלים אחד על השני, זה לא ייאמן", מבהיר נשר. "ומפחד גדול אתה עובד לאושר עילאי. אני מסתכל שמאלה ואני רואה את השחקניות עם דמעות בעיניים, וביטון הפה שלו פעור, ואני רואה את האסיסטנטית שלי בכניסה בוכה מרוב אושר", הוא נזכר. "זו הרגשה מדהימה. אני מכיר את טורונטו, אין שם דברים כאלה, זה קהל קנדי מאוד מאופק. זה לא רק מרגיש שניצלנו, זה מרגיש שניצחנו. אתה מרגיש ניצחון. אתה מרגיש שכאילו באת חושך לגרש, והצליח לך".

הסרט הזה כבש לבבות של קנדים, לא בדיוק אוהבי ישראל, גם כי נשר בחר לספר אותו באופן די מתוחכם. "האהבות שלנו" הוא שבעה סיפורים על אנשים שחשבו ששישה באוקטובר היה היום הגרוע בחייהם. הצופה, גם אם הוא לא ישראלי, מזדהה עם הדמויות, עם סיפורי האהבה שהסתבכו, ואז מגיע 7 באוקטובר - האסון המטלטל הלאומי והאישי. אנשים רגילים שנקלעו ליום הנורא בתולדות המדינה, ומתוך האפלה צריכים למצוא את הדרך לשרוד, תוך כדי שהם בוחנים את חייהם מחדש.

בעדינות אופיינית בונה כאן נשר מארג של סיפורים אנושיים: רגעים מותחים, עצובים, רומנטיים, ואפילו לפעמים משעשעים בתוך הגיהינום. "זה סרט, לא המצאתי בו שום דבר", מבהיר נשר. "כל מה שקורה בסרט, מטורף ככל שיהיה, הוא סיפור שקרה".

"לא מרגיש גיבור. פשוט היה לי מזל"

אחד הסיפורים הוא של שמעון פורטל, קצין המודיעין של המחוז הדרומי במשטרה, תושב זיקים. בתו נטע גרה בכפר עזה. "הבן שלי מראה לי את הטלפון, אומר לי: 'תסתכל, מחבלים בשדרות'. זה מטורף. אני מנתק את הטלפון, רץ למטה, לוקח את האקדח ואני רץ לכיוון הרכב". פורטל נלחם בתחילה שעות ארוכות בשדרות, רואה עשרות הרוגים. "פתאום אני מקבל טלפון מליאור גרושתי, והיא אומרת לי: 'שמעון, נטע, כפר עזה, מחבלים בכפר עזה'. ואני אומר לעצמי, היא בהיסטריה, שמעה שיש מחבלים בשדרות וחושבת שזה בכל מקום. כשאני מנתק את השיחה, אז אני רואה את ההודעות מנטע", הוא משחזר.

הבת שלו, שגרה בכפר עזה, שואלת: "יש פה צבא? הם קרובים". פורטל עוזב את שדרות וטס לכפר עזה בנסיעה מטורפת. "פשוט לוחץ גז ונכנס למארב", מספר פורטל. "מתחיל ירי על הג'יפ, לא נפסק הירי עלינו. זה פוגע בכל מקום, רק בי זה לא פוגע". כשרואים את התמונות של האוטו, זה בלתי נתפס כמה כדורים ספג הרכב, וכמה קר רוח נשאר פורטל.

"הם מרימים קלאץ', ואז אני יורה בהם במהירות עם האקדח, זה מרחק של שני מטר ממני", ממשיך פורטל. "אני פוגע ונותן גז, ממשיך ובורח מהם, עד שאני מגיע לתחנת הדלק בכפר עזה". נטע כותבת לו: "אבא ירו בי הצילו". פורטל מגייס חיילים שעברו במקום במקרה. "הם נכנסים איתי לרכב. עכשיו, זה ילדים, ילדים", מספר פורטל. "אני אומר להם: 'תקשיבו לי טוב, יש ארבעה מחבלים. אם תעשו בדיוק מה שאני אומר, אבל בדיוק, אולי יש סיכוי שאחד או שניים מכם ייצאו בחיים מהסיפור הזה'. ואז אחד מהם אומר לי: 'דרוך את הנשק'. אני אומר לו: 'דרוך את הנשק, תוציא קנה'. הם לא מבינים את האירוע".

הוא נלחם עוד שעות ארוכות בכפר עזה, חילץ פצועים, חיילים ואזרחים, הרג מחבלים. סיפורים מסמרי שיער. "נטפליקס צריכים לעשות מנוי לשמעון פורטל", מסכם מיכאלשווילי. איך בדיוק הגיע פורטל לבת שלו, תראו בסרט. לסיפור שלו אומנם היה סוף אופטימי, אבל כמו שאומר פורטל, זה היה די במקרה. "אין שום רגע שאתה חושב או מרגיש שאתה גיבור. פשוט היה לי מזל ענקי", הוא מבהיר. "בכלל, אחרי מה שראיתי, הורים הלכו להציל את הילדים שלהם, ופשוט לא הצליחו כי לא היה להם מזל".

"זה לא חשוב קולנועית, זה חשוב ישראלית"

באחד מימי הצילום הראשונים, יוני 2025, שחזרו בהפקה את פסטיבל הנובה במתחם מבודד ליד פתח תקווה. זה היה מרשים. הם צילמו לאורך כל הלילה עם מאות ניצבים, התכוננו עוד מעט לצלם את הרגע שבו מתחילים הטילים מעזה. "ואז, במוזיקת הטראנס, יש מין צפצוף כזה כחלק מהמוזיקה", מספר נשר. "נגמר שוט ואני אמרתי: 'קאט', והצפצוף המשיך. אז אני לא הבנתי, אמרתי: 'אמרתי קאט', וזה מפריע לי. אני אומר: 'מה הצפצוף הזה? זה חלק מהפעילות הטכנית?', ואז אני מבין שזו אזעקה".

זכרו, יוני 2025, הרבה לפני שההתרעות מאיראן הפכו לשגרה, אף אחד לא מבין מה קורה. זאת הייתה ההתחלה של "עם כלביא". נשר אומר כי "פתאום המציאות והדמיון וההיסטוריה, העבר וההווה, הכול מתערבב לך". כל השחקנים והניצבים הובלו הביתה. רק ארבעה שבועות אחר כך חזרה ההפקה לצילומים.

רוב הצילומים התקיימו בסטים משוחזרים, רחוק מעוטף עזה. אבל בכמה סצנות התעקש נשר לצלם במקום האמיתי. לשם כך הגיע אתר הצילומים לפאתי שכונת הזיתים בקיבוץ בארי. בבית ההרוס של משפחת גד, סימני האש עדיין על הקירות, הכלים עדיין נטושים. כל מה שבבית וסביבו הם לא תפאורה - הם חלק מהמציאות המדממת של הקיבוץ, ש-102 מתושביו נרצחו ב-7 באוקטובר.

חלק מהסרט צולם בשכונת מישור הגפן באופקים. השכונה שבה ב-7 באוקטובר נרצחו 33 אזרחים. "במשפחה הכי מתוקה בעולם שאירחה אותנו, משפחת אלקיים, הם סיפרו לי את הסיפור שלהם רגע לפני שהתחלתי את יום הצילום. אני כמעט לא תפקדתי", מספרת מגי אזרזר. "זה היה יום שבו אני בעצם מנטרלת שני מחבלים, מתפעלת אירוע. אני הייתי עם גולה בגרון, אני לא הצלחתי. לא היה לי טייק אחד רציף. זה לא קורה לי בחיים".

אבי נשר מבהיר כי "נעשו ניסיונות רבים בעולם להכחיש. אתה יודע שיגיע הרגע שאתה תעמוד באיזה פסטיבל, ואיזה מישהו יגיד ככה וככה, ואתה תגיד: 'חברים, אנחנו צילמנו את הסצנה הזאת בבית בקיבוץ שנשרף, באמת'. המטבח הזה הוא מטבח שנשרף בקיבוץ. המטבח הזה הוא מטבח שנשרף באמת. זה המקום האמיתי שהדברים האלה קרו. זה לא חשוב קולנועית, זה חשוב ישראלית".

כשהמציאות מתערבבת עם העלילה

הערבוב בין המציאות לדמיון נמשך כשההפקה צילמה בשדות סמוך למתחם הנובה. השחקנית הצעירה דניאל גימפל משחקת בתפקיד עוצמתי של נערה דתייה, שלראשונה בחייה מחללת שבת כדי לצאת למסיבת הנובה, ובטוחה שכל מה שקורה הוא עונש על מה שעשתה. בזמן הצילומים, בקיץ 2025, המלחמה בעזה עדיין התנהלה בעוצמה כשחלק מהחטופים עדיין שם. ברקע כל הזמן בומים, מסוקי קרב ורחפנים.

תוך כדי הצילומים במקום שבו נסו על נפשם המבלים מהנובה, אנחנו פוגשים את קייטלין, עוזרת הפקה בסרט. "אני הייתי בנובה", היא חושפת. "חציתי את השדה ממש כאן, בקצה השדה הזה אני שכבתי שמונה וחצי שעות". שלושה חברים איבדה קייטלין מהקבוצה שהגיעה איתה לנובה, אז היא הייתה סוכנת של חברת אלכוהול, אבל אחרי הטבח החליטה לעבוד למען הנשמה - בקולנוע.

קייטלין מוצאת את עצמה עובדת בסט שרחוק 400 מטר בלבד מהמקום שבו התחבאה בפחד מוות ב-7 באוקטובר. "זה לא כיף. אבל אני כאן, מה אני אעשה? אני פה, נבהלת וזה עובר", היא אומרת בחיוך עם אחד הפיצוצים משטח הרצועה שנשמעים על הסט. אל תיתנו לחיוך להטעות, קייטלין עדיין מתמודדת עם פוסט-טראומה מאובחנת רשמית, ומאוד לא פשוט עבורה לחזור למקום הזה.

כשאת חוזרת מיום צילום פה, את מצליחה לישון?
"לא. אבל זה שווה את זה. אני בחרתי לעבוד בסרט הזה כי ככה אני מרגישה מנצחת. ככה אני רואה ניצחון. אף אחד לא יכול עליי כאן. אז זה לא משנה. לא משנה מה קרה כאן – אני הפכתי את האדמה הזאת למנצחת. אני פה הפעם, וזה לא בגלל משהו רע".

קייטלין לא נותנת לטראומה להגדיר אותה. היא לוקחת את גורלה בידה, לא נכנעת לפחד ולייאוש. בעצם כמו הדמויות בסרט. הדמויות ב"אהבות שלנו" מגלות שאין אף אחד למעלה שיבוא להציל אותן – לא הצבא, לא המדינה. הכול בידיים שלהן. האזרחים הקטנים שמבינים שאם הם לא יתעוררו ויפעלו יחד, אין להם סיכוי לשרוד. באחת הסצנות, באמבולנס, כדי למנוע מפצוע קשה להירדם, הם שרים לו.

"הביחד הישראלי הוא צורך קיומי", אומר נשר. "זו חזרה לאלמנטים המיתולוגיים הישראליים שלא מפקירים פצועים בשטח. יש עזרה הדדית, יש ערבות הדדית. ערבות הדדית זה ה-DNA של המקום הזה. המקום הזה הוא מקום יקר לנו, והאחראים לשינוי זה אני ואתה. אנחנו לא יכולים לחכות שמישהו יבוא מבחוץ".

שלום מיכאלשווילי מספר כי "בפסטיבל חיפה ככה התגנבתי מאחור, וכשהסצנה הזאת מוקרנת, אתה רואה פשוט 1,200 איש בוכים בקהל. אני חושב שזה רגע שאנשים פשוט מורידים את החומות, פשוט מתפרקים ברגע הזה". במוצאי סוכות הסרט פתח את פסטיבל הקולנוע חיפה. נשר קיבל פרס מפעל חיים. זה היה בדיוק ביום ההולדת של בנו ארי ז"ל. ממש כאן, בדיוק לפני שמונה שנים, פתח את הפסטיבל הסרט של נשר "סיפור אחר", כשארי הגיע לראות אותו לראשונה.

"בסוף ההקרנה, כל האולם קם על הרגליים, ובשורה 10 עמד הבן שלי ארי, עם חיוך גדול על הפנים. זו הייתה הפעם האחרונה שאני ראיתי אותו", סיפר נשר עם קבלת הפרס. "אני מצטער, לא התכוונתי לבאס, אבל עם משפחה חולקים הכול – גם פרסים, גם הישגים וגם עצב".

לפני שלוש שנים הודיע נשר כי הוא פורש מעשיית סרטים, אבל 7 באוקטובר שינה הכול. הבמאי שכל יצירותיו שן מסע מתמשך לחקר הסיפור הישראלי והזהות הישראלית, הרגיש חובה, ממש בער בו לספר את הסיפור הזה, לא רק כדי להסביר לעולם אלא כדי לתקשר עם הקהל כאן. התגובה בטורונטו ונקודת המבט הישראלית של הסרט הביאו למיתוג של אירוע שכבר גדול יותר מסרט ישראלי.

תחקיר: מאי פכט

הסרט "האהבות שלנו" יעלה לאקרנים בבתי הקולנוע בשבוע הבא.