השידור החי מעל גופת מחבל ומראות הקרב שלא עוזבים

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, לא האמנתי שאזכור כל כך הרבה מאותו יום נורא וארור. במרחק הזמן מפתיע אותי מאוד לגלות שאני זוכר פרטים מדויקים ונקודות ספציפיות. דברים שכנראה הגוף והמוח לא מסוגלים לשחרר.

הבוקר של 7 באוקטובר נפתח בשבילי בבית של ההורים של אשתי בגוש עציון. עד אותו יום שמרתי שבת לגמרי. הטלפון היה דלוק ושמענו הרבה מאוד רטט. רטט מטורף מרוב הודעות. אני פותח את הטלפון, ואני רואה שיש אזעקות בעוטף ובמקומות נוספים. כבר בשעה מאוד מוקדמת בבוקר, באזור 7:00 להערכתי, התחלתי לקבל הודעות מתושבים בעוטף, שמספרים לי שהם שומעים קולות של מחבלים, שומעים קולות דיבור בערבית, שומעים ירי, גם מנשק קל ולא רק רקטות.

בהתחלה לא האמנתי, אבל מהר מאוד התארגנתי ויצאתי משם בהחלטה די מהירה. התקשרתי לעורך שלי, יניב הלפגוט, שאלתי אותו מה לעשות, כי עד אז מעולם לא עבדתי בשבת, באף סיטואציה ובאף תרחיש. שמרתי שבת. אני זוכר את המשפט שהוא אמר לי עד היום: "זה אירוע של פעם בהיסטוריה. מאז יום כיפור לא היה אירוע כזה. אם אתה צריך הכשר רב, אין לי רב להשיג לך, אבל מבחינתי אני נותן לך את האישור לצאת". הסמכה לרבנות הוא לא עשה, אבל זה הרגיש לי מספיק כדי להניע את הרכב ולנסוע.

האזינו: ניצן שפירא על המראות הקשים, ההשפעה והטיפול הפסיכולוגי

אמרתי לעצמי: "אני חייב להיכנס לשדרות"

אני זוכר את הנסיעה לשדרות. הנעתי את הרכב שלי ושמתי בוויז "שדרות". לא באמת הבנתי שיש שם מחבלים, לא הבנתי מה זה אומר. במהלך הנסיעה הדלקתי את הרדיו כדי להבין מה תמונת המצב, ובכול רגע נתון הייתה אזעקה, אז בכלל לא היה שידור רדיו. כל שנייה התפרץ "צבע אדום", כל פעם אזעקה במקום אחר.

בשעת בוקר מוקדמת הגעתי למחסום בכניסה לשדרות. אנשים בדיוק התחילו לצאת מהנובה. אנשים פצועים, מחלצים פצועים ועוד פצועים. פתחו שם מעין חפ"ק קדמי כזה, כדי לפנות לשם פצועים. אני זוכר הרבה מאוד אמבולנסים של איחוד הצלה, ואני פתחתי מצלמה והתלבטתי מה לעשות. הבנתי שאני צריך להיות בשדרות כי אין כרגע כתבים ישראלים שנמצאים בתוך שדרות. בדיוק יצאו הסרטונים של הרכבים עם המחבלים עליהם משדרות, והייתה תחושה שהעיר נכבשה.

• תיעוד: הדקות הראשונות של פלישת המחבלים לשדרות
• מה קרה בשדרות ב-7.10? | התחקיר המלא

אמרתי לעצמי: "אני חייב להיכנס לשדרות". התחלתי לנסוע, נסעתי דרך השדות, בדרך שאני בעצמי לא מכיר. בדיעבד זה לא היה חכם בכלל, כי היו הרבה מאוד מחבלים שהסתובבו באזור הזה. כך נכנסתי דרך העוטף לשדרות. פתאום אני מסתכל אחורה וקולט מאחוריי הרבה מאוד רכבים של עיתונאים נוספים שהצטרפו ופשוט נסעו אחריי. היה מאוד מפחיד לנסוע, פחדתי שיירו עליי. בדרך ראינו אנשים מרחוק בתוך השדות. אתה לא יודע אם אלו מחבלים. בדיעבד אני מבין שכנראה מדובר או באנשים שברחו או במחבלים.

המראות שאי אפשר לשכוח

הנסיעה עצמה בסביבה הזו הייתה סיטואציה מאוד-מאוד מפחידה. בסופו של דבר הגעתי לשדרות, ואיך שנכנסתי לעיר שמעתי הרבה מאוד ירי מנשק קל. הירי כמעט ולא מפסיק, וחוץ מזה העיר שקטה לחלוטין. שומעים רק את קולות הירי. זה למעשה הרגע הראשון שבו הבנתי מה קורה, וזאת תמונה שאני לא אשכח לעולם. אני נכנס ורואה ערמה של גופות ליד המיגונית, יחסית בכניסה לשדרות. זו הייתה קבוצה של גמלאים שהיו בדרך לטיול בים המלח. הם עצרו בשדרות בגלל האזעקות והמחבלים תפסו אותם שם. הבנתי את זה בדיעבד כמובן. עצרתי שם כדי לראות אם יש מישהו בחיים, ואלו מראות שאותם אני לא אשכח לעולם.

המראות מהיום הזה הם מראות שמספרים עליהם בסיפורי שואה. אלה דברים שאני זוכר עד היום, גם שלוש שנים אחרי. אני זוכר את הכדורים בתוך הגופות של האנשים, את הדם, את הגופות הלבנות, את הערמה של הגופות במיגונית בשדרות. ראיתי שכולם מתים, והמשכתי בנסיעה.

בכל העיר שדרות – מלא גופות פזורות. רכבים עם גופות בצדי הכביש, במצבים לא טובים. אף אחד לא הספיק לטפל בגופות בשלב הזה, היה מוקדם יחסית בבוקר. עם כל הרכבים ההרוסים שזרוקים בצדי הכביש, האזור נראה כמו שטח מלחמה. תוך כדי הנסיעה לא האמנתי שאני נוסע שם ושאנחנו נמצאים בישראל, ולא במדינה אחרת ורחוקה בזמן מלחמות ברחבי העולם.

אני זוכר את זה עד היום. את הגופות בצד הכביש ואת הרכבים ההרוסים והמרוסקים - על עמודי תאורה, על מבנים - רכבים פתוחים וגופות לידם של אנשים שניסו לברוח. אני זוכר שאני נוסע בשדרות בין הגופות, מסתכל לראות שאין אף אחד שאפשר לעזור לו. הכביש היה מלא בגופות, ואני פשוט נוסע בין ערמות של גופות על כל אי תנועה.

השידור הראשון משדרות

בשדרות חברתי לצלם רא'אד איבראהים, שהיה בצד השני של העיר. התארגנו מהר לשידור, והתחושה הייתה של בהילות. הבנו שחייבים לספר לאנשים מה קורה בשדרות באותם רגעים. החשש שלי היה שייראו בשידור את הגופות מאחוריי, מראות שאי אפשר להראות בטלוויזיה. אז אני זוכר שבשידור הראשון שלנו משם, רא'אד מצלם אותי מדווח, כשמתחת לרגלינו שכבה גופה של מחבל חמאס עם סרט ירוק לראשו - ועשרות כדורים שריססו את גופו.

שידרנו משדרות לאורך היום, והיו כל מיני קרבות ירי. בשעות הצוהריים מתקשרים אליי מהמערכת ואומרים: 'תיסע לתחנת המשטרה בשדרות'. חשבתי שזו טעות, כי בראש שלי זה המקום הבטוח, אבל אמרו לי שכבשו אותה. נסעתי יחד עם רא'אד הצלם, ושידרנו משם כשברקע מתחולל הקרב על התחנה. אני זוכר את הירי המטורף שהיה שם, ואנשים שנכנסים ויוצאים, המולה של אמבולנסים ומשטרה וצבא.

גם זה אירוע ששלוש שנים אחרי קשה מאוד לשכוח. הירי המטורף וריח אבק השרפה, ואתה אומר: "אני נמצא בעיר בישראל" ולא מאמין למה שאתה חווה ולמה שאתה רואה. רכבים וטנדרים של מחבלים פזורים לידך. ליד תחנת המשטרה יש טנדרים של מחבלים, שלפני רגע מחבלים יצאו מהם. הנשקים עוד טעונים על הטנדר.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הקרבות האלו היו אירוע דרמטי במיוחד. היינו שם עד חמש-שש לפנות בוקר, ואז נגמר למעשה השידור. אמיר כהן, מפקד מחוז הדרום במשטרה, אמר שהתחנה טוהרה ושיש הוראה להרוס אותה. היום הזה נגמר עבורי כשאני כבר רואה את הדחפורים מרחוק.

אני לא אותו בן אדם שהייתי לפני

היום, שלוש שנים ל-7 באוקטובר, אני לא מאמין כמה אני זוכר. אני זוכר שלא הרבה אחרי אותו יום אמרתי לראש עיריית שדרות אלון דוידי בתמימותי: "אין, שבוע-שבועיים זה נגמר, לא יכול להיות אירוע כל כך ארוך". ועכשיו, שלוש שנים אחרי - אנחנו עדיין בתוך מלחמה. מי היה מאמין שהמלחמה הזו הובילה אותנו למקום הזה?

גם ברמה האישית, 7 באוקטובר שינה אותי לעד. אני לא אותו בן אדם שהייתי לפני, והמראות מהטבח מלווים אותי יום-יום. אלה דברים שאי אפשר לשכוח ואי אפשר להתעלם מהם בשום צורה. גם בדברים שמחים שיש לי בחיים, תמיד יש משהו, איזו קופסה מאחור במוח שתמיד מזכירה את 7 באוקטובר ואת מה שראית שם.

מילדות האמנתי שהכול טוב, וכאשר ראיתי את מה שראיתי ב-7 באוקטובר הבנתי שיש הרבה מאוד רע בעולם, וממש לא הכול טוב. מה שראיתי שינה את התפיסה שלי וזה השפיע גם על מי שאני היום, וישפיע על מי שאני אהיה בעתיד. אחרי היום הזה אי אפשר שלא להשתנות. וזה שינה אותי לגמרי.

כשאני מסתכל בפרספקטיבה לאחור על היום הזה, ועל מה שראיתי שם, אני לא מבין איך אין חקר מעמיק של הדבר הזה. אני לא מאמין שמנסים לטייח את האמת בהקשר הזה. כמי שראה את המראות האלה, זה נראה לי בלתי נתפס היום, בפרספקטיבה של שלוש שנים. גם היום, אלו דברים שלא יוצאים לי מהראש, ונשארים איתי.

חשוב לדבר ולשתף, זה הרבה פעמים משחרר

זה לא קרה מיד באותו יום, אבל עם הזמן הגעתי למסקנה שכדאי שאדבר עם מישהו. קיבלתי גם דחיפה מאשתי, מאנשים במערכת ובסביבה שלי. הבנתי ש-7 באוקטובר השפיע עליי בכל מיני דרכים, והסביבה שלי ראתה את זה. היו לא מעט התלבטויות, כי מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי לפני כן, אבל הלכתי לכמה מפגשים שהיו מצוינים. זה עשה לי טוב לדבר, ואני חושב שזה יכול לעזור לכל מי שהיה באותו יום בעוטף. חשוב לדבר, וזה לא חייב להיות בהכרח פסיכולוג. חשוב לשתף ולדבר ולספר, הדבר הזה הרבה פעמים משחרר.

כולנו כחברה חווינו משהו קשה מאוד, והדרך של דיבור ושיתוף - בטיפול או בדרכים אחרות - הרבה פעמים מסייעת. אף אחד לא מכין אותנו לדברים כמו אלו שראינו שם, האירועים הקשים ביותר שאפשר לדמיין, וזו לא בושה לבקש טיפול או לקבל טיפול. לגבי עצמי, אני יכול להעיד שאני מאוד שמח שעשיתי את זה. נפש האדם לא יכולה לראות דבר כזה בלי להישרט באיזשהו אופן.