"נלחמתי פעמיים בבינת ג'ביל. הבן שלי כבר לא יילחם שם"

"אמרו לך שלא רציתי להתראיין?" שואל בחיוך אל"ם רועי צוויג-לביא, מח"ט הצנחנים בשנה וחצי האחרונות, כשאנחנו נפגשים מחוץ ללשכתו בבית ליד, הבסיס ההיסטורי של החטיבה האדומה. "לא אמרו", אני מסגיר את נציגי דובר צה"ל. "אני לא בקטע של לפאר", הוא מסביר. "עשינו הרבה, אבל אנחנו לא שם". גם מדי הא' שלו, שהעלו אבק במהלך המלחמה הארוכה בתולדות צה"ל, מספרים משהו על השבוע שעובר עליו. "אני בשבוע של אזכרות. אתמול דיברתי עם אבא של חלל החטיבה שנפל בנובה ב-7 באוקטובר. אמרתי לו: נכשלנו".

בתוך המשרד מחכים עוד ארבעה צנחנים. סא"ל נ', מג"ד 890, שנפצע קשה ב-8 באוקטובר; סרן א', בן 25 מירושלים, מ"פ בגדוד 202; סג"ם ד', בן 21, מפקד צוות בגדוד 101; וסמ"ר נ', בן 22 מקיבוץ רעים, לוחם בסיירת הצנחנים. "אין לי בעיה לדבר", מבהיר צוויג, "אבל אני לא הסיפור. יש כאן אנשים שבחרתי שיישבו כאן מסיבה מסוימת, ואתה תבין למה".

כשהם יושבים זה לצד זה, הסיבה מתבהרת די מהר. שלוש שנים אחרי היום ששינה את ישראל, מתכנסים בחדר אחד כמה דורות של אותה מלחמה: מי שיצא אליה כבר בשעות הראשונות של 7 באוקטובר וכמעט נהרג למוחרת; קצין צעיר שעוד המתין אז לשיבוץ; נער שהיה נצור בתוך אחד הקיבוצים שעליהם פשטו המחבלים; ומי שבכלל התגייס לצה"ל רק חצי שנה אחרי הטבח - וגדל כלוחם על הלקחים שהותירו לו אלה שקדמו לו, ועל אלה שהדור שלו כבר הספיק ללמוד בעצמו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

צוויג עצמו בן 43, נשוי ואב לשלושה. הוא איש החטיבה מיום גיוסו לצה"ל ב-2001, ובין תפקידיו מחוץ לה שירת בסיירת מטכ"ל, פיקד על מגלן ועל חטיבת שומרון ושימש קצין האג"ם של פיקוד המרכז. במלחמת לבנון השנייה היה מ"פ בצנחנים. ב-7 באוקטובר, לראשונה מאז שהתגייס, הוא היה בפוזיציה אחרת.

"זו הייתה המלחמה הראשונה שלא הובלתי בה לוחמים מהצנחנים", הוא אומר בריאיון מיוחד למגזין N12. "מאז שהתגייסתי, בכל מלחמה - לבנון השנייה, "עופרת יצוקה", "צוק איתן", בטח באירועי גאות ושפל - תמיד הובלתי צנחנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על החטיבה האהובה שלנו מרחוק, וזה שבר אמיתי".

באמצע המלחמה הוא חזר אליה כמח"ט. מאז הספיק להוביל אותה בשורה של זירות, אבל כשהוא מתבקש לסכם את מה שעברה, הוא חוזר שוב לאנשים. "הסיפור של החטיבה הוא בראש ובראשונה סיפור של אנשים", הוא אומר. "במלחמה הזאת הרבה פעמים הטנק והנמ"ר היו על ראש שמחתנו. הייתי אומר למפקדים: תקשיבו, אין לי נמ"רים, יש לי ארבעה טנקים ואיזה שתי אכזריות. אבל באמת-באמת יש לי את האנשים הכי טובים. אנחנו נדע להמציא את עצמנו. כל אחד מאיתנו, מהלוחם ועד המח"ט, קטן מהסיפור החטיבתי".

"חמישה מחבלים מול שלושה לוחמים"

סא"ל נ' היה ב-7 באוקטובר סמג"ד סיירת הצנחנים. החטיבה הייתה ברגילה. הטלפון ממפקד הסיירת הקפיץ אותו, והמשימה הראשונה הייתה פשוטה להגדרה ומסובכת לביצוע: לאסוף את היחידה ולרדת דרומה מהר ככל האפשר. בסביבות שתיים בצוהריים עלו הלוחמים על מסוקים בדרך לעוטף. היעד השתנה תוך כדי תנועה.

מה ידעתם באותו שלב?
"אנרכיה. כלום", הוא משיב. "בהתחלה אומרים לי שהמשימה היא כפר עזה, אחרי זה אומרים שהמשימה היא רעים. לא יודע כלום. באמת ניזונים רק מהפייק ניוז או לא פייק ניוז, מהסרטונים שצצים בטלפונים. בעיקר מבשרים לך רעות - אומרים לך 'החבר הזה מת, זה מת, זה נחטף'. והמשימה שלך בסוף היא לשים רגע הכול בצד ולהתרכז במשימה".

כבר בעשר בבוקר, הוא מספר, הצליחה הסיירת להוציא ארבעה צוותים על האמרים דרומה. כמה שעות אחר כך הגיע יתר הכוח במסוקים. ברעים הם חילצו תושבים וניהלו היתקלויות, ומשם המשיכו למפקדת אוגדת עזה ולחולית. "בעיקר אנרכיה. המון גופות, פצועים, הרוגים".

בבוקר 8 באוקטובר עבר סא"ל נ' עם החפ"ק שלו בין נתיבי החדירה באזור חולית. הם לא ידעו שמחבלים עדיין מסתתרים במטע. "אני מותקל מתוך המטע. חמישה מחבלים. אנחנו שלושה, אני והחפ"ק שלי, מצליחים להרוג שניים בהיתקלות הזאת, אבל אני נפצע קשה - שני כדורים בחזה".

הוא זוכר כמעט הכול. את הירי, את הגרירה לאחור, את הרופא שמסרב לתת לו מורפיום ואת הכעס שלו עליו. את ההאמר שעליו העמיסו אותו. אפילו את הלוחמים שלוקחים ממנו את המחסניות כשהוא כבר לא מסוגל להשתמש בהן. "אני חושב שזה אחד הקרבות ההרואיים שאני צפיתי בו מהצד, גוסס", הוא אומר. "באמת קרב שלפחות בהתחלה היה של מעטים מול רבים".

אחרי שלושה חודשי שיקום הוא חזר לסיירת. היום הוא מפקד על 890. צוויג מקשיב לו ואז קוטע לרגע. "היום בחטיבה, קודם כול באתוס שלנו, אין פצוע בר-הצלה שאנחנו לא מצילים אותו", הוא אומר. "נבחנו בזה בהמון גזרות".

הוא מזכיר את נ', לוחם גדוד 890 שכף רגלו נקטעה וניצל בזכות הטיפול המהיר והפינוי. "אתה לוקח אחורה שנים - זו לא פציעה שהוא היה שורד. היכולת היום של אנשי המקצוע, המפקדים והלוחמים לחתור לפינוי ולטפל בו - בזכות זה הוא חי".

"עד היום אני לא יודע מה היה נכון לעשות"

סרן א' התחיל בכלל במקום אחר. חצי שנה בקורס טיס הספיקה לו כדי להבין, כהגדרתו, ש"המקום שלי זה פחות להטיס מטוסים אלא לצנוח מהם", והוא ביקש להגיע לגדוד 202.

בבוקר 7 באוקטובר היה א' רגע לפני סיום בה"ד 1. את השבת עשה בירושלים, וכשהבין שמשהו קורה צעד במשך כשעה וחצי לביתו. הוא פתח את הטלפון וקיבל פקודה להגיע לבאר שבע. חברו הטוב, לוחם אגוז סרן הראל אטינגר ז"ל, אסף אותו. אטינגר, שנפל שנה מאוחר יותר בקרב בדרום לבנון, לחץ עליו באותו בוקר לנסוע ישר לבארי. א' החליט אחרת.

"אני חושב שאני צריך להיות שקול ואומר לעצמי - הכול טוב, ניסע לבה"ד 1, נתארגן על הציוד, נבוא חזקים, נתארגן לקרב ונהיה יותר יעילים בקצה", הוא אומר. "עד היום זה משהו שמלווה אותי. לא יודע מה נכון. אני חושב שזו דילמה שליוותה הרבה מאוד לוחמים ומפקדים - אם להסתער או לבוא קצת באיחור, יותר קטלניים. לא יודע אם למישהו יש תשובה. אבל בסוף, כשאזרחים נרצחים, אני חושב שהמטרה היא לחתור למגע, גם אם זה בידיים חשופות".

כשהגיע לאזור צומת מעון, הוא מספר, הבין לראשונה את ממדי האירוע. "אתה מגיע ואתה רואה אפוקליפסה. הרבה מאוד גופות, שרובן לצערנו של יהודים. הרבה יותר גופות של יהודים מאשר של מחבלים". בימים הראשונים נלחם עם גדוד גפן של בה"ד 1, ולאחר כשבועיים חזר לגדוד 202. חודשים אחר כך כבר היה מפקד צוות בפלוגת ח"ץ - הפלוגה החרדית של הגדוד - ונכנס איתה לג'באליה.

שם, ביום העצמאות 2024, פגש אויב מאורגן ומוכן לקרב. באותו קרב נפצע קשה מפקד הפלוגה, רס"ן גל שבת ז"ל, בהיתקלות מטווח קצר עם מחבלים. ארבעה ימים לאחר מכן מת מפצעיו. שעות אחדות לאחר ההיתקלות ספגה הפלוגה מכה נוספת: חמישה מלוחמיה נהרגו מירי שני טנקים של צה"ל, לאחר שהכוח זוהה בטעות כמחבלים, ובהם המפק"ץ, סרן רועי בית יעקב ז"ל.

אבל עוד לפני שנהרג, בית יעקב הבחין במשהו חשוד בשטח. הוא סרק, איתר פיר והזעיק כוח יהל"ם. פצצות של חיל האוויר כבר הקריסו את המנהרה משני צדדיה, כך שהפיר שאיתר נותר דרך הגישה היחידה אליה. בחקירת הפיר אותרו גופותיהם של ארבעה חללים חטופים, ובמקום נמצאה גם קלטת וידאו שבה נראו מחבלים גוררים גופות ב-7 באוקטובר. המידע מהקלטת הוביל לפיר נוסף, שבו אותרו גופותיהם של שלושה חטופים נוספים.

א' עוצר כשהוא מספר על כך. "אותו מפק"ץ בקצה, ביחד עם הצוות שלו, מצא פיר", הוא אומר. "הם הוציאו שבע גופות שנתנו שקט למשפחות. לצערנו הם לא בחיים, אבל יש קבר לפקוד אותו. אני משתדל שלא יראו את זה כי אנחנו מפקדים, אבל זה אירוע שאני באמת מתרגש בכל פעם שאני מדבר עליו".

צוויג מאמין שהלקח כאן גדול הרבה יותר מהקרב עצמו. "היו כאלה שאמרו שזה לא לקח כי זה היה צריך להיות מובן לפני כן. התמרון הוא מה שמכריע. מלחמות מכריעים על ידי תמרון. מלחמות מכריעים על זה שאנשים הולכים ברגל וזחלים נוסעים לידם. לא רק מודיעין, גם להכריע, להרוג מחבלים ולכבוש תא שטח. יש לנו הרבה הערכה לחברינו בחיל הים ובחיל האוויר, הם עושים עבודה נהדרת, שותפים מלאים, אבל הכרעה משיגים בתמרון".

בימים שבהם צה"ל משווע לאלפי לוחמים נוספים, וההשתמטות החרדית ההמונית קורעת את החברה הישראלית, בצנחנים רואים בפלוגת ח"ץ הוכחה לכך ששילוב חרדים בלחימה אפשרי. "זו פלוגה רגילה ככל הפלוגות, והיא עבדה מצוין במלחמה", אומר א'. גם המח"ט משוכנע שמדובר במודל מוצלח: "המסלול הזה הוא מודל לשילוב נכון ובריא של אוכלוסייה חרדית ולחימה". אבל המודל הזה עדיין מוגבל מאוד בהיקפו: בפלוגה משרתים כמה עשרות לוחמים בסדיר, שחלקם חיילים בודדים שעלו מארה"ב ומצרפת, לצד לוחמים מרקע דתי או חרד"לי.

“בסופו של דבר, האוכלוסייה החרדית היא אוכלוסייה מגוונת, ויש גם שונות פנימית בתוכה", אומר צוויג. "אני חושב שהצבא היום, בחץ, בנצח יהודה, בחטיבת החשמונאים ובמסלולים אחרים שאינם לוחמים, מציע מגוון אפשרויות שבהן חרדי יכול לבצע שירות צבאי משמעותי ולשמור על אורח חייו. הצבא נתן את הפלטפורמה שזה יתממש".

"נולד" לתוך המלחמה

ד', בן 21 מירושלים, יושב לידם ושומע סיפורים מימים שבהם הוא עוד לא היה חייל. הוא התגייס כחצי שנה אחרי 7 באוקטובר. גם אצלו המורשת המשפחתית נוכחת: דוד ובן דוד שירתו ב-101, וסבו היה בין מקימי גדוד 51 שממנו צמח בהמשך 101. אבל בניגוד לאחרים בחדר, הוא לא מכיר את צה"ל שלפני המלחמה. "מהיום הראשון חלק מהבסיס שלי זה הלחימה", הוא אומר.

הסמל שלו היה מאותה "כיתת המוות" של לוחמי 101 בקורס המ"כים בביסל"ח, שהוקפצה לכיסופים ב-7 באוקטובר ושישה מחבריה נהרגו בקרבות. "פשוט גדלתי על זה", הוא מתאר. "אני רואה כמה הלקחים שלמדנו, שגדלתי עליהם, מושרשים בנו. כל הגדוד קופץ, כל הגדוד מגיע, מנטרלים את המחבלים, מפנים אחורה. זה משהו שהוא בדם שלנו".

שבועיים בלבד אחרי שנכנס לתפקיד מפקד צוות כבר מצא את עצמו בדרך ללחימה. בבינת ג'ביל ראה את מה שהמפקדים הוותיקים בחדר מתארים כתוצאה של שלוש שנות לחימה.

"הבן שלי לא יילחם בבינת ג'ביל"

בינת ג'ביל היא קודם כול סמל, וגם מקור לזעזוע. מקום שסימל את הכשלים במלחמת לבנון השנייה, את הגבורה תחת אש, ואת השנים הרבות מאז, שאופיינו בהתעצמות המפלצתית של חיזבאללה לנגד עינינו. עבור צוויג, היא גם עניין אישי. ב-2006 הוא לחם שם כמ"פ. הקרבות הקשים של מלחמת לבנון השנייה נותרו צרובים בו ובחטיבה כולה. "יצאנו בתחושה שוואלה, היינו ליד", הוא אומר. "לא הכרענו לגמרי את בינת ג'ביל".

עשרים שנה אחר כך חזר אליה כמח"ט - ופגש חטיבה אחרת מזו שהכיר. "רמת המומחיות בשטח בנוי, בתחום החבלה, טובה לאין שיעור. גדולה בעשרת מונים ממה שאנחנו היינו לפני זה. התקדמות מטאורית".

אבל הדרך של צוויג בחזרה לקן הצרעות של חיזבאללה עברה קודם צפונה משם. במהלך מבצע "שאגת הארי" הוטל על אוגדה 98 לחצות את נהר הליטני ולהתקדם לעבר הבופור, כחלק ממאמץ שנועד לסייע למשימתה של עוצבת הקומנדו. כוחות מגדוד 890 של הצנחנים ומיהל"ם כבר פעלו במרחב, כשנקלעו להפגזה כבדה של חיזבאללה: בתוך דקות נורו לעברם עשרות פצצות מרגמה ורקטות. סמל משה יצחק הכהן כץ ז"ל נהרג וכ-20 לוחמים וקצינים נפצעו.

גם אחרי ההפגזה והנפגעים התעקשו בצנחנים להשלים את חציית הליטני ולהישאר בשטח. אלא שבפיקוד הצפון ובאוגדה החליטו לעצור את המהלך, ולמוחרת כבר לא נעשה ניסיון נוסף להגיע לבופור. במקום זאת הופנתה אוגדה 98 לבינת ג'ביל. הצנחנים עברו בתוך יממה מהניסיון לחצות את הליטני לקרב על העיירה שבה נלחמו עשרים שנה קודם לכן: תחילה השתתפו בכיתורה ובהמשך בלחימה בתוכה, לצד חטיבות הקומנדו וגבעתי.

בבינת ג'ביל ריכז חיזבאללה, לפי הערכות הצבא, כ-400 מחבלים. הצנחנים איגפו את העיירה ממערב וגבעתי ממזרח, ובכך השלימו את כיתורה. עם פתיחת המתקפה נותרו בה כ-150 מחבלים, ומולם ניהלו הכוחות גם קרבות פנים אל פנים. בסך הכול חיסלו כוחות אוגדה 98 במהלך הפעילות במרחב יותר מ-200 מחבלי חיזבאללה.

צוויג אומר שהזיכרון מ-2006 לא עזב את שולחן התכנונים. מפקדים שלחמו שם בעבר הוזמנו לחשוב יחד עם החטיבה. אחד מהם אף הזהיר אותו שאין שום סיכוי להכניס טנקים למרחב מסוים. "היו טנקים", מחייך צוויג. ומכאן הוא מגיע למה שהוא מגדיר כאחד הלקחים החשובים ביותר של המלחמה כולה: "לא לדבר עם סימני קריאה. לדבר עם סימני שאלה. לתת מקום לדעתנות ולתת חופש לדעה להישמע".

בקרב בינת ג'ביל של 2026 התמונה הייתה שונה. "אתה רואה כוח צנחנים שמתקדם, מבצע קרב התקדמות, כוח מחבלים שמנסה לעשות השהיה - ובשלב כלשהו זה הופך להיות בריחה. פשוט התפרקו אל מול האגרוף החטיבתי שהתקדם כל הזמן".

נ' היה שם כקשר. "בינת ג'ביל היה הדבר הכי עוצמתי שחוויתי בשירות שלי, גדול אלפי מונים מכל דבר אחר", הוא אומר. "לצפות על בינת ג'ביל מלמעלה, לראות את הטנקים, לראות את העוצמות שיש לצה"ל להציע, לשמוע את אח שלי (טייס מסוקי קרב בטייסת 190, א"א) ואת המקביל שלו בקשר. היה לילה שידעתי שהוא עף מעליי. זה עוצמות אחרות. לראות את כל החטיבה שועטת קדימה בלי עצירה אחת".

נ' נפצע ביום העשירי ללחימה, שבר פתוח ביד. עד אז, הוא מספר, הכול עבד כמו מכונה משומנת: התקפה בלילה, נוהל קרב ביום, ושוב התקפה. צוויג מסתכל על בינת ג'ביל גם דרך העיניים של אב לשלושה. "שיר לשלום כבר לא יהיה פה", הוא אומר. "גם הילדים שלנו יצטרכו להיות על המשמר, וגם הילדים שלהם (מצביע על הלוחמים, א"א). אבל אני נדרשתי להילחם פעמיים בבינת ג'ביל. הבן שלי לא יילחם כבר בבינת ג'ביל, כי בינת ג'ביל הוכרעה והושמדה".

40 מטר מהבית

הסיפור של נ' מתחיל במקום אחר לגמרי. לא בבינת ג'ביל ולא בבא"ח צנחנים. בקיבוץ רעים. ב-7 באוקטובר הוא היה אזרח בן 19. בית משפחתו נמצא סמוך לכניסה לקיבוץ. גם בית הצעירים שבו היה אמור לישון נמצא שם. במקרה, באותו לילה לא ישן בו. "אני חוויתי את המתקפה מהצד של האזרח", הוא אומר. "כל הנושא הזה הוא באמת קשוח בשבילי".

חבר ילדותו, סמ"ר גיא שמחי ז"ל, לוחם סיירת הצנחנים, נהרג בקרב בקיבוץ אחרי שהפגין גבורה ושמר על חבריו מפני מחבלים שפרצו לדירה. נ' היה במרחק עשרות מטרים ממנו. "מבחינתי להיות לוחם בחטיבה זו סגירת מעגל מטורפת, במיוחד כלוחם בסיירת. שמחי היה חבר ילדות שלי, שנתון מעליי. הוא נהרג בקיבוץ, בערך 40 מטר ממני".

מה שנשאר אצלו מאותו יום הוא גם כעס, לא מוצדק אם יורשה לי לומר, על עצמו. "אני בחוויה האישית שלי בכעס עצמי עד היום על זה שלא יכולתי לעזור ולא יכולתי לעשות כלום בעצם באותו יום. הייתי חובש במד"א הרבה שנים והייתה לי התלבטות אם לצאת או לא לצאת. עד היום אני אוכל את עצמי על זה".

במרץ 2024 הוא התגייס. מסיירת הצנחנים הגיע לעזה, לאיו"ש ולבסוף לבינת ג'ביל. בסבב האחרון של החטיבה ברפיח, לפני חודשים אחדים, הוא יצא לפתיחת ציר שנראתה שגרתית, ארבעה ימים בלבד אחרי שהכוח הגיע לגזרה. כמאה מטר מהמוצב הופיע לפתע מחבל חמוש בקלצ'ניקוב ובארבע מחסניות. "המחבל לא אמור להיות שם", הוא אומר. "אבל באותו רגע הייתה היתקלות".

המחבל חוסל ואיש מהכוח לא נפגע. מבחינת נ' וחבריו, דווקא האירוע הקטן יחסית הזה הפך לשיעור גדול. "למדנו לפקפק בכל דבר. הצוות הזה נשאר עם תודעה של לחימה עד היום. הם מוודאים כוננות לפני העלייה למשימה הכי פשוטה".

זה בדיוק מה שצוויג רוצה להשיג. "האתגר הגדול הוא לא לשלם את מחיר הדמים כדי לצרוב את זה. ללמד את זה אצל חבר'ה שלא חוו את ההיתקלות, או חס וחלילה את הפצועים וההרוגים".

"אין בן אדם שלא מפחד תחת אש, זה טיפשי לא לפחד"

בשלוש שנות מלחמה נעלי הצנחנים האדומות עברו כמעט בכל זירה: עוטף עזה, ג'באליה, ח'אן יונס, סג'עייה, לבנון, סוריה, שוב עזה, יהודה ושומרון ושוב לבנון. באוגוסט האחרון ירדה החטיבה שוב לרצועה למשימת הגנה ובספטמבר כבר עלתה לאיו"ש. "יכולים להרים אותנו מח'אן יונס למשימה בסג'עייה, או מסג'עייה לג'באליה, או מג'באליה למבצע ארנון וחזרה לח'אן יונס", מסביר סא"ל נ'. "תעלו את החיילים על האוטובוסים, נוהל קרב קצר, מיומנים בזה ויוצאים למשימה חדשה".

אבל אותה מיומנות גם דרשה מהצעירים האלה, בני 20-18 בסך הכול, המון. בסג'עייה, הוא נזכר, לאחר נפילת לוחם בקרב מול מערך מחבלים מבוצר, המשיכה הסיירת להילחם במשך יומיים עד שאחרון המחבלים חוסל. בח'אן יונס, אחרי שמחבלים חדרו למרחב ההגנה של הפלוגה והרגו לוחמים, נמשך הקרב כ-18 שעות.

בכל האירועים האלה, אומרים בחטיבה, נבנתה תרבות של מפקדים מלפנים. "אחת ממילות הקוד של החטיבה היא 'אחריי'", אומר צוויג. "המפקדים בפנים. בכל היתקלות שהייתה לנו בתמרונים שפיקדתי עליהם, אני מדבר עם מ"פ ומג"ד שנמצאים שם בקו הראשון, מנהלים את הלחימה בעצמם".

כל קרב מאפשר את זה?
"אין ברירה אחרת", הוא משיב. "אתה לא יכול לשים אנשים בסיטואציות מורכבות והם שומעים: 'לכו לשם, אני עוד מעט מגיע'. אין בן אדם שלא מפחד תחת אש. לא קיים דבר כזה. זה טיפשי לא לפחד. לכבוש את הפחד ולצאת - זה אתגר. לצאת מאחורי זיג וללכת אל מול כדורים זה אתגר. כדי להניע אנשים לתוך האתגר הזה, בראש צריכים להיות המפקדים שלהם".

א' מוסיף: "כשאני מסתכל על גדוד 202, אחוז הקצינים שנפגעו הוא לא פרופורציונלי. וזה לא רק אצלנו, רואים את זה בצבא כולו - הקצינים מלפנים. לצערנו, זה ניכר גם אצל משפחות השכול".

"נכשלנו מול הרחפנים, האויב למד מהר יותר והפתיע אותנו"

שלוש שנות לחימה העניקו לחטיבה ניסיון שבלתי אפשרי לצבור באימונים. אבל צוויג מתעקש שהניסיון הזה עלול להפוך גם למלכודת. "אסור לנו להתבלבל בין תחושת המסוגלות האישית והמסגרתית לבין זלזול", הוא אומר. "אנחנו לא מזלזלים באויב".

הוא מזכיר את תחום הרחפנים כדוגמה כואבת. "אני חושב, כמפקד בכיר בצבא, שנכשלנו בתחום הרחפנים. האויב ביצע למידה מהירה מאיתנו והפתיע אותנו. עכשיו, כולנו, גם בתוך החטיבה, מתחקרים את עצמנו ולומדים לתוך העניין הזה. צריך לתחקר את זה".

בדרום לבנון הם גילו עד כמה ממשית הייתה תוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה. כמעט בכל בית הם מצאו נשק. נ' מספר על בית מגורים שבו מצאו יותר מ-50 רקטות, לצד מטענים ואמצעי לחימה נוספים. "כמויות האמל"ח היו משהו שלא הפסיק להפתיע. אתה מבצע פשיטה, מוצא כמה כלי נשק, ממשיך לעוד פשיטה ומוצא יותר. הגענו לבית מגורים שמצאנו בו יותר מ-50 רקטות. אפילו לא מתאמצים להחביא את זה, באמצע הסלון. אתה נכנס ורואה ארגז ועוד ארגז ועוד ארגז, ומתחת לגרם עוד שלושה ארגזים. בדיעבד, כשניתחנו את הבית, זיהינו גם נתיב שבו מחבל יכול לקחת את האמל"ח, לצאת, להגיע משם בבטחה ולחזור לבית".

"נסראללה עשה סרטונים על התוכנית שלו", אומר צוויג. "הם האמינו בעצמם, הם האמינו שזה אמיתי. ויותר מזה - זה היה יכול להיות אמיתי אם היו מצליחים לחדור במסות גדולות לתוך המדינה. אנחנו זלזלנו באויב וביכולת שלו לממש את האיומים".

א' מוסיף: "כשאני מגיע לגזרה, לא מעניינת אותי הכוונה של האויב. מעניין אותי אילו יכולות יש לו. אם אני יודע כמה נשקים ואיזה אמל"ח יש לו - אני נערך כאילו זה מחר בבוקר".

"הלוחמים שלנו לא גודלו לראות מראות כאלה"

שלוש שנים של לחימה משאירות גם צלקות שהמדים הטקטיים לא מכסים. "יש פה כמה דורות של לוחמים שהכתפיים שלהם סוחבות צריבות מאוד משמעותיות", אומר צוויג. "שמעת כל אחד אומר: אני מתחרט על זה, אני מתחרט על זה, הייתי יכול לעשות כך או אחרת. זו אחריות אישית וקבלת אחריות. אם אתה חושב שזה לא משנה בן אדם - זה משנה בן אדם".

הוא מדבר גם על המשמעת שנשחקת אחרי שלוש שנות מלחמה. "אנחנו בצבא, צבא בנוי על משמעת. משמעת במקום עבודה קיימת כדי להשיג את האפקטיביות הכי טובה. אצלנו המשמעת נועדה בראש ובראשונה לשמור על האנשים שלנו. משמעת בטיחותית ומבצעית זה לפני הכול. האם אין בזה בעיות? בוודאי שיש. רק בשבוע וחצי האחרונים אני מתעסק בזה המון ופוגש מפקדים נהדרים שגם טועים בזה".

ואז הוא עובר לנושא שבצבא של פעם היה טאבו. "יש פציעות שאתה רואה אותן ויש פציעות שאתה לא רואה אותן", אומר צוויג. "האנשים האלה לא גודלו בבתים שלימדו אותם לראות מראות כאלה. האחריות שלנו כמפקדים היא לתת להם את הכלים. פסיכולוגים, קב"נים - זו לא מילה גסה. זה חשוב. זו האחריות שלנו כמפקדים, לא רק על הגוף אלא גם על הנפש של האנשים שלנו".

בינתיים, גם כשהגדודים עסוקים במשימות באיו"ש כמעט מדי לילה, החטיבה ממשיכה לאמן ולבחון את הפלוגות לקראת התמרון הבא. "על פניו אפשר להגיד: יאללה, בואו נעזוב אותם בשקט, גם ככה מורכב להם", אומר צוויג. "אבל לא. כל הפלוגות הולכות להיבחן בבוחן פלוגה".

"כבר יודעים לדמיין עד לאן נצטרך להגיע"

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, השאלה שכל לובש מדים בגבול הצפון ובעוטף שומע בסוף מגיעה גם לבית ליד. האם אפשר להבטיח לתושבים שזה לא יקרה שוב?

א', שסיים לא מזמן תקופה ברצועה מול יישובי העוטף, נזהר ממילים גדולות. "הדבר היחיד שאני יכול להבטיח זה שאנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים על מנת לשמר ולעמוד במשימה הזאת", הוא אומר. "השתדלנו לעשות את זה בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים. זה מה שאני יכול להבטיח".

צוויג נחרץ יותר: "אנחנו צרובים מהכישלון הנורא, ועושים הכול כדי למנוע כזה דבר. בצורה אקטיבית, בפעולות אקטיביות. לא מחכים".

הוא מבקש לדבר גם על ניצחון. לא ניצחון מוחלט או אסטרטגי, אלא ניצחון במונחים של מפקד חטיבה. "התפקיד שלנו הוא שבכל מקום שחטיבת הצנחנים מגיעה, ההכרעה תהיה ברורה. הכרעה ברורה, במונחים שלנו כדרג טקטי, זה שאין מחבלים חיים ואין תשתיות אויב קיימות. כך ברפיח וכך גם בבינת ג'ביל - תמונת ניצחון. זה ניצחון ברמה הטקטית, בצורה הכי פשוטה".

מתי יהיה אפשר לומר שהמלחמה כבר מאחורינו?
"גם לי יש בית. אני הולך בקיבוץ שלי ושומע את השאלות והאמירות האלה. מתי שיסכמו את המלחמה, כשהיא תעמוד בכל היעדים שלה ועם ישראל יחיה בארצו שנים רבות וארוכות קדימה - אני אשמח מאוד. עד אז יש לנו את האנרגיות, יש לנו את העוצמות להמשיך קדימה".

בקרוב צוויג יעזוב את החטיבה שבה גדל מאז גיוסו ב-2001 ויתמנה לקצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, בדרגת תת-אלוף. אחרי שלוש שנות מלחמה, הוא אומר שהחטיבה השתנתה כמעט בכל מה שנוגע לדרך שבה היא נלחמת ולומדת - אבל לא בבסיס שעליו גדל בה. "הערכים הם אותם ערכים", הוא אומר. "אותם ערכים שמפקדיי גידלו אותי עליהם".

לא בכדי הוא מסרב לסכם את המלחמה. "אני לא חושב שיש שאלה אם החטיבה תשוב ותידרש לתמרן, אלא מתי זה יקרה. זו השאלה היחידה. אנחנו מתכוננים גם למקומות אחרים שהחטיבה עשויה להגיע אליהם. אנחנו כבר יודעים לדמיין עד לאן נצטרך להגיע, והאמונה שאנחנו יכולים להגיע לכל מקום - היא חשובה בעיניי".