בפעם הראשונה שפגשתי את סמ"ר ד', הוא סיפר בעיקר על העייפות – וכבר פנטז על רגע השחרור. מי שנולד בנופים אחרים לגמרי, תחת משטר האייתוללות האיראני, היה אז לקראת תום תעסוקה מבצעית מתישה בגולן, כאחראי התחמושת של גדוד הארטילריה שלו. בצבא ניסו לשכנע את ד' לחתום קבע, אך הוא רצה לצאת לאזרחות כבר בדצמבר האחרון – ולמציאות היו תוכניות אחרות.
ב-7 באוקטובר בשעות הבוקר הוא היה בבית הכנסת שליד ביתו באשדוד. "קיבלתי שיחה תוך כדי תפילת מוסף, ואמרו לי שאני מוקפץ", הוא מספר, ומשם נאסף ליחידתו היישר מבית הכנסת. "בשתיים וחצי כבר הייתי בבסיס. כשהגיע 7 באוקטובר אמרתי לעצמי 'זהו, הדבר היחיד שבאמת פחדתי ממנו קרה לי'".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"ראיתי את המצב ואמרתי לעצמי שבחיים לא תקרה מלחמה. לא היה שום דבר שהיה גורם למלחמה", נזכר ד' בתחושות שקדמו לאותה שבת נוראה. בילדותו באיראן, הוא נזכר, "חשבתי שהצבא הישראלי מאוד חזק, ושמענו הרבה על המלחמות שלו. בתוך המשפחה דיברו על ישראל, אבל באיראן לא מדברים הרבה על המדינה. בחדשות שם מראים את ישראל כמדינה רעה וכובשת, אבל אני אף פעם לא האמנתי לזה".
"באיראן חשבתי שצה"ל זה כמו מפעל"
לפני כמה שנים הוא עזב את הבית, והגיע ארצה יחד עם אימו ואחיו הצעיר, שגם הוא התגייס בשנה האחרונה. אביו נשאר שם, באיראן, בשל עבודתו: זו גם הסיבה שאנחנו לא מפרסמים את שמו ואת פניו.
שנה בלבד אחרי העלייה וההתמקמות במרכז קליטה בדרום התגייס ד' לתותחנים. "ברוך השם, החיים נעשו קלים יותר. אימא שלי קיבלה דירת עמידר וכבר יש לנו מכונית ולמדנו פה את כל החוקים", הוא סיפר לי בפגישתנו הראשונה – ונזכר: "אמרתי לאימא שלי – עד שלא נעלה למטוס אני לא מאמין שנוסעים לישראל".
"הייתי בכיתה י"ב כשאימא שלי אמרה 'בואו נלך לישראל'. חשבתי שהיא צוחקת כי היא הייתה מדברת הרבה על לעלות, אבל כלום לא היה קורה. תוך כדי שנת הלימודים היא התחילה לעבוד על זה ולסדר את העניינים ובאותו הקיץ הייתי בנמל התעופה באיראן עם אימא ואחי הצעיר. אני ואחי היינו בגיל שעוד רגע אנחנו מתחילים את החיים, והיא לא הייתה מסוגלת לראות את העתיד שלנו באיראן".
"באיראן חשבתי שצה"ל זה כמו מפעל כזה שבו ילדים ישראלים נכנסים מצד אחד ויוצאים גברים עם ראש על הכתפיים", נזכר ד'. "תכלס זה באמת אמור להיות ככה. אבל ראיתי שהמפקדים מדברים בגובה העיניים. מצד אחד זה טוב ומצד שני זה יוצר בעיות. מפקד אמור להיות יותר מהחייל".
המשברים וההצקות בטירונות – ושינוי הכיוון
השירות הצבאי שלו לא עבר חלק – וגם לא התחיל חלק. "בשבת הראשונה שלי בטירונות, כשלא חזרתי הביתה, אימא שלי בכתה", נזכר ד'. "תמיד הייתי רגיל לעזור לה, ועכשיו הייתי חסר. כששמעתי את זה נשבר לי הלב, שאלתי את עצמי למה בכלל הסכמתי להיות רחוק כל כך מהבית".
מיד לאחר הגיוס גילה ד' את מה שברור לנו הישראלים הוותיקים – שצבא של ילדים בני 18, עם מפקדים שלא מבוגרים מהם בהרבה, יכול להיות די שכונה: "כשהתגייסנו ועלינו על האוטובוס בתל השומר בדרך לשבטה אחד המ"מים תפס אותנו וכולו היה אדום. הוא צרח עלינו שאף אחד לא ישתמש בטלפון. הוא צרח שמעכשיו אנחנו חיילים, צרח ממש. שאלתי את עצמי, 'ואללה, לאיזה צבא אני הולך?' אבל הבנתי שכשאתה נכנס למחלקה או צוות, החיילים נהיים אחים שלך. ובאמת חוויתי את זה, הצוות נהיה המשפחה שלי. בסוף הבנתי שיש מלא אנשים שלא רוצים לעשות מה שפוקדים עליהם או שכל דבר קטן קשה להם. כולם בכיינים".
כשנפגשנו בפעם הראשונה התברר שהגענו אל הגדוד בעיצומו של קמפיין שכנוע מסיבי על ד' כדי שיחתום קבע – ואפילו יש מי שאמרו שגם הדיבורים על הכתבה הם חלק מלחצי השכנוע. מפקד הפלוגה אמר אז: "אנחנו רוצים שיישאר פה כנגד וצופים לו עתיד מזהיר בצבא". אך ד' עצמו אמר: "לא מתאים לי להישאר במערכת כזו – יש מלא הגדרות וקשה לי עם הדברים האלה, לקום מוקדם ולהגיע כל יום באותה שעה. חוץ מזה, אימא שלי צריכה עזרה בבית".
"אני לא יודע כמה הוא יספר וישתף, אבל הוא חווה דברים לא קלים בשירות שלו, בעיקר בטירונות", מודה מפקד הפלוגה של ד'. "בגלל המבטא שלו וארץ המוצא היו קצת הצקות, קצת השפלות, דברים כאלו. הוא עלה לגדוד והיה מפקד צוות, אבל לא הסתדר ועבר אלינו לפלוגת המפקדה, ופה הוא גילה יכולת חברתיות שהוא לא גילה קודם. הוא מצא מקום הרבה יותר שקט ונינוח. הוא האור של הפלוגה". ומפקד אחר הצטרף לשבחים: "זכיתי למפקד כזה במחלקה שיכול לעשות את המשימות המיוחדות, כי הוא מאוד אחראי ויש לו שיקול דעת ויכולת ניתוח".
"הבנתי בשביל מה אני נלחם"
אחרי 7 באוקטובר הוצבה היחידה שלו בעוטף עזה. אחת לכמה ימים היא נדדה בין נקודות שונות במרחב – והעניקה סיוע ארטילרי לכוחות שבתוך הרצועה. "ראינו את התוצאות, ראינו שעמדנו במשימה כי צילמו לנו את מה שעשינו בעזה. זה ממלא בגאווה", מצהיר ד'.
"לוחמים בתותחנים לא יודעים לאן הם יורים, רק מכניסים פגז לקנה ויורים. הם לא יודעים הרבה מעבר", מגלה ד'. "אחרי כל העבודה הקשה הזאת שהם עושים כל הזמן, שבועות וחודשים, הסמב"ץ שלנו קורא לנו: 'בואו תראו מה עשיתם בעזה'. כשרואים את הסרטונים ואת התמונות ואתה נורא מבסוט וזה גם מחזק עוד יותר את המוטיבציה".
זה גרם לך להרגיש אפילו עוד יותר ישראלי?
"בטח. הבנתי בשביל מה אני נלחם".
ד' לבסוף השתחרר מצה"ל בתאריך הקבוע מראש, 5 בדצמבר – וישר גויס מחדש: "גזרתי חוגר ונכנסתי למילואים. לא השתנה שום דבר מבחינה משמעותית. אבל לפחות נפטרתי מכל מיני דברים כמו מסדרי בוקר וגילוח".
דפקו לך את השחרור.
"נכון. אבל בסוף יש משימה ואין מה לעשות. ברגע שכל עם ישראל נלחם על הבית שלו, זה לא באמת משנה. זה לא שהתאכזבתי או משהו. ברגע שפרצה המלחמה היה ברור, בדוק, שאני נשאר למילואים".
המסרים מהחברים שנשארו באיראן
ד' עדיין שומר על קשר עם חבריו שנותרו במולדתו, אך בפרופיל נמוך – מחשש לשלומם, כפי שהוא מעיד. הם מספרים לו על מצבם העגום של צעירים באיראן של ימינו: "הכול מתייקר והם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות מכונית או בית או להתחתן. החבר הכי טוב שלי מבית הספר מספר שהוא עובד יום ולילה כדי להתפרנס, וגם זה מספיק בקושי. בזמן שעוד היינו באיראן קרטון של ביצים היה עולה 18 אלף טומאן, ועכשיו זה כבר עולה יותר מ-100 אלף. מצב הרוח באיראן הוא בהתאם לזה".
משפחתו של ד' הייתה מעורה היטב בחיי הקהילה היהודית: כשאני מבקש ממנו לספר על זיכרונות וגעגועים לארץ הולדתו, הוא מספר בערגה על הפעילות הקהילתית הענפה, על מסיבות ואירועים חברתיים. הוא עצמו גם למד בבית ספר יהודי – אך למרות זאת ועל אף העובדה שדודתו מתגוררת בארץ שנים רבות, עד למועד עלייתו היכרותו עם ישראל הייתה מצומצמת למדי. "בבית הספר לא דיברו על ישראל בכלל. לא מכניסים את הפוליטיקה לבית הספר, בטח שלא אצל היהודים. לא רציתי להרחיב בקשר לזה, אז סגרתי את זה כמה שיותר מהר. לא, על ישראל לא ממש דיברו, אבל על זה שאני יהודי כן".
זמן לא רב לפני שעלה ארצה, כשעוד היה תלמיד תיכון, הזדמן לד' לחוות גם את הצבא האיראני. הוא וחבריו ללימודים נשלחו למשך יום אחד לבסיס צבאי למעין גדנ"ע איראני שנועד להכשיר אותם לקראת שירות החובה, המונהג גם ברפובליקה האיסלאמית. זה הופך אותו לאחד ממעטים, אם בכלל, שזכו ללבוש את מדיהם של שני הצבאות שבלב היריבות הגדולה ביותר במזרח התיכון.
"חשבתי שכל הצבאות הם כמו באיראן"
מיום אחד בצבא האויב ד' לא יכול לספר הרבה – חוץ מזה שהאוכל בצה"ל, למרבה ההפתעה, דווקא טוב יותר. מה שהוא נושא איתו מהחוויה הוא בעיקר משמעת הברזל והיחס הנוקשה מאוד של המפקדים האיראנים כלפי חייליהם: "ראיתי איך מדברים בצורה הכי מגעילה שיש לחיילים. חשבתי שכך זה אמור להיות גם פה. כשהייתי באיראן שמעתי הרבה על הצבא האיראני והייתי בטוח שכל הצבאות הם כאלו. באיראן חייל לא רואה בית חודש–חודשיים, לפחות לא בתחילת השירות, ושם המפקדים מתנהגים מאוד לא יפה לחיילים, לפעמים אפילו מרביצים להם. פה הקשר עם החיילים הרבה יותר טוב".
לפני המלחמה ד' העריך בשיחתנו: "אני חושב שייצא לי פעם לחזור לאיראן מתישהו, יקרה איזשהו מצב. אבל אני לא רוצה לחזור, לא חוויתי חוויות טובות שם. אם אני מסתכל אחורה, כבר אין לי באמת מה לחפש שם". כיום, כשהוא כבר חייל משוחרר באזרחות, הוא בעיקר עוד מנסה להתרגל מחדש לשלם באוטובוס. הוא החל לעבוד באריזת קופסאות קפה ובקרוב יתחיל ללמוד בקורס ארכיטקטורת ענן – לאחר שהפרק שלו בלחימה בעזה נגמר.
"אולי אבא יבין שלא טוב להישאר"
עד ליל המתקפה האיראנית ב-14 באפריל, ד' לא היה מודע בכלל למתיחות הגואה עם איראן. לאחר שבילה בערב בקניון, הוא שב הביתה, הדליק את הטלוויזיה – וגילה לראשונה, בדיליי, שארץ הולדתו מתקיפה את ישראל במאות טילים וכטב"מים: "ראיתי את החדשות ואמרתי שאוי ואבוי לי. הייתי בשוק, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהם תקפו את ישראל".
המתקפה, אולי למרבה ההפתעה, דווקא גרמה לו להרגיש בטוח יותר כאן בארץ. "שמעתי את האחוזים, כמה מהטילים נתפסו ויורטו בידי כיפת ברזל. אני מרגיש בטוח מאוד במדינה שמצליחה לעצור את רוב האיומים, במיוחד מהמדינה שהיא האויבת מספר אחת שלנו".
והעבודה שמדובר בטילים שהגיעו ספציפית מהמדינה שבה נולדת וגדלת לא מזיזה לך?
"לא אשקר לך. באמת כבר לא אכפת לי מאיראן. אני גר פה בישראל, מה כבר אכפת לי מה שקורה שם? ההורים שלי צופים כל הזמן בחדשות ומספרים לי על מה שקורה שם, אבל באמת כבר לא אכפת לי. אני אומר להם שיפסיקו עם זה. בסופו של דבר, אנחנו גרים פה".
ובכל זאת, מסביר ד', ההורים מתעקשים לספר – כולל האב, שבינתיים עוד נותר מאחור: "אימא אמרה שאם ישראל לא תגיב אחרי המתקפה של איראן, זה אומר שישראל מאוד חלשה. אבל היא גם מאוד מודאגת בגלל הלחץ שיהיה עכשיו על היהודים באיראן. גם אבא מאוד מודאג ועצוב, בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו פה. אולי המתקפה הזו תזרז אותו לעלות לארץ. אולי הוא יבין שבאמת לא טוב להישאר שם".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה.