בועז עמידרור יצא מביתו בשעת בוקר מוקדמת, כהרגלו. עמידרור, איש של מרחבים, יצא הפעם כדי להקים תערוכה: בשנים האחרונות הוא הפך לצלם טבע מוערך. כדי לשוות למיצב אותנטיות של סוואנה פראית, ערמת קני במבוק שעימה הגיע באותו הבוקר נהפכת תחת ידיו האמונות לכנים מאולתרים – ועליהם יוצבו התמונות הגדולות.

בתור טאץ' אחרון עמידרור החסון שולף מאמתחתו גם רשת הסוואה צבאית, שמעטרת גם היא את התפאורה. המשימה שלה כעת: הסוואת אזיקונים. רשת ההסוואה היא פריט ותיק בפק"ל של הלוחם הוותיק הזה, חלק מהביוגרפיה שלו, מה שמעלה באופן טבעי את ההשוואה בין משלח ידו הנוכחי לבין זה הקודם: "אתה לא יכול להתקרב לחיה כמו זאב אם אתה לא מסתיר את עצמך".

"החיות לא אוהבות אותנו כי הוכחנו שאנחנו לא משהו, ואתה חייב להיות מוסווה בשביל להתקרב אליהן", אומר עמידרור, שכחלק מהעבודה שלו מסווה את עצמו במארבים בשביל לתפוס את פריים החלומות, ונזכר במארבים מסוג אחר. "אז, במארבים, חיזבאללה הסתובב בשטח, היום האויב מסתובב בשטח בנוי. זה שונה ממה שהיה בדור שלי בדרום לבנון. מאז שסיימתי קורס קצינים ב-1987 ועד שיצאנו בשנת 2000, כמעט כל השירות שלי הייתי שם".

"העניין הזה של החיילות זה משהו שבהחלט נשאר", מסכם עמידרור. "ההבדל מהחיות הוא שהמחבלים של חיזבאללה לא מריחים אותך. חוש הריח אצל רוב החיות, ובטח אצל היונקים, הוא עצב שחשוב לפעמים יותר מהראייה".

עמידרור, אלוף-משנה במילואים, השתחרר מצה"ל ב-2011, אחרי 24 שנות שירות בחטיבת הצנחנים שבשיאן שימש סגן מפקד החטיבה. מאחורי הביוגרפיה הצבאית המרשימה של הקצין הקשוח, כך מתברר, הסתתרה כל העת נפש רומנטית של אומן. "בסוף, כשאתה בשירות קרבי אתה בטבע. הבעיה היא שאתה נמצא שם בגלל תרגיל או סיור. זה היה הכי בולט כשהייתי מח"ט בגולן, כי הגולן הוא חתיכת מקום יפה. אז אתה מוקפץ לאיזה אירוע בגדר ופתאום הג'יפ שלך מבריח איזה חוויאי ענק כזה. בדרך חזרה מפעילות מבצעית בדרך כלל כן הייתי עוצר. אבל אתה לא יכול להקדיש לזה כל כך הרבה זמן. תמיד הייתה לי תפילה פנימית שיום אחד אחזור לחוויאי הזה. אני מת לראות אותו, או איזו פריחה יפהפייה".

 

בועז עמידרור עובד על התערוכה שלו
צלם טבע מוערך. בועז עמידרור עובד על התערוכה שלו

"כשהייתי מח"ט בגולן, אז אתה מוקפץ לאיזה אירוע בגדר ופתאום הג'יפ שלך מבריח איזה חוויאי ענק כזה. תמיד הייתה לי תפילה פנימית שיום אחד אחזור לחוויאי הזה. אני מת לראות אותו"

בועז עמידרור

 לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

התחלתי ללמוד מיוטיוב

את הצילום הוא גילה במהלך תפקידו האחרון בצה"ל כנספח הצבאי בוושינגטון. "שם בפעם הראשונה היה לי פתאום זמן לדבר הזה שנקרא תחביב. עשינו הרבה טיולים משפחתיים, ואם אתה מטייל הרבה אתה רוצה להנציח את זה. קניתי מצלמה מקצועית והתחלתי ללמוד רק מיוטיוב. את כל מה שאני יודע בצילום, אני יודע באנגלית. כשחזרנו לארץ אמרתי לעצמי שאני אעשה קורס מסודר. באתי לקורס ולא שרדתי כי כבר הייתי ברמה הרבה יותר גבוהה".

בועז עמידרור מצלם
"בוושינגטון פתאום היה לי זמן לתחביב". בועז עמידרור בהסוואה

אחרי שחרורו פנה עמידרור לעיסוק בתחום יזמות הנדל"ן, ובמקביל, כמו רבים מיוצאי מערכת הביטחון המתקשים להתנתק מעטיניה, היה גם יועץ חיצוני לצה"ל. "כשהשתחררתי אמרתי לעצמי, 'הכול, רק לא ביטחון'", הוא אומר. "אבל אחרי 'צוק איתן' הבנתי שיש דברים חשובים יותר, ואם זה מביא תועלת בסוף אפשר לעסוק גם בביטחון".

גם כיום הוא עובד עם מערכת הביטחון כיועץ – גם כאזרח וגם כחלק משירות המילואים שלו – אך עמידרור כבר לא עושה זאת במשרה מלאה. עם הזמן הלך והפחית את עיסוקיו הביטחוניים והתפנה למה שהחל כתחביב ונהפך עם הזמן לעיסוקו העיקרי – צילום טבע. "בחמש השנים האחרונות זה נהיה מקצועי, זה תופס את עיקר הזמן והמרץ שלי. מבחינת הכסף, אני מוכר תמונות ומרוויח וגם מעביר הרצאות". 

 

צילומים של בועז עמידרור (צילום: בועז עמידרור)
"בחמש השנים האחרונות זה נהיה מקצועי". צילום של עמידרור | צילום: בועז עמידרור

"אני קם מוקדם מאוד בבוקר, ואני האמת לא ממש אוהב לישון", מספר עמידרור בסיפוק. "זה צריך להיות בזריחה איפשהו, וב-11:00 אני כבר לא שם, כי כבר אין יותר תנאי צילום בגלל החום שכבר מעיק מדי. אז אני חוזר הביתה בצוהריים וניגש לעבודתי האחרת". 

"על מכירת תמונות אי אפשר לבסס תזרים מזומנים להכנסה. זה בא והולך, אתה יכול לקבל הזמנה גדולה כי איזו חברה החליטה לתלות תמונות טבע במשרדים ואחרי זה חודשיים כלום", מספר עמידרור. "נכון שצילום הוא לא מקור ההכנסה העיקרי שלי, אלא דברים אחרים, אבל כדי להשלים את הפער בין המשכורת שקיבלתי בשירות לבין המשכורת שהרגלתי את המשפחה אליה, צריך להמשיך לעבוד".

"יש עבודה רגילה, אבל אני משתדל להמעיט בה ככל האפשר. בכל רגע שאני לא בחוץ מצלם אני מבחינתי לא עושה את הדבר שאני רוצה לעשות", משתף עמידרור. וכך אכן קרה לו אחרי 7 באוקטובר: בשלושת החודשים הראשונים למלחמה לא צילם כמעט בכלל. הוא חזר לצלם אחרי שהיטיבו מעט את תנאי שירות המילואים שלו כמנהל לחימה באוגדה צפונית.

במהלך ההתרוצצויות סביב אותה תערוכה קיבל עמידרור טלפון מבתו, קצינה קרבית בצה"ל, שהתקשרה לתת עדכון על דבר משמעותי שהתרחש בגזרתה. בנו הוא קצין בחיל האוויר. אגב, לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית לא העניקו את השם המתבקש חמ"ל. בדקתי. אך השושלת המשפחתית שלו אזוקה למאבק על ביטחון ישראל כבר שנים רבות, כמו במבוק לרשת הסוואה. אביו, בנימין, בעצמו קצין לוחם ופרשן צבאי לשעבר, היה מחשובי המנסחים של תורת הלחימה הצה"לית – תחום שבו עוסק גם הבן במסגרת עבודות הייעוץ שלו. ונוסף לכול התברך עמידרור גם בשני אלופים בעץ המשפחה – דודו יעקב עמידרור, לשעבר ראש המל"ל וראש חטיבת המחקר באמ"ן; ודודו האחר שלמה ינאי, לשעבר מפקד פיקוד הדרום, מי שלאחר מכן באזרחות שימש מנכ"ל חברת טבע – ולאחרונה גם חבר ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון.

צילומים של בועז עמידרור (צילום: בועז עמידרור)
"יש גם עבודה רגילה". צילום של עמידרור | צילום: בועז עמידרור

 

עם רקורד משפחתי כזה על אחת כמה וכמה היה מתבקש שילך בדרכם של רוב הקצינים בכירי הדרגות אחרי שהם פושטים את מדיהם ויפנה כמותם לעשייה ציבורית או, כמו הדוד ינאי, לעסקים. אבל לעמידרור היה ברור עוד בימי שירותו שאצלו זה יהיה אחרת.

"תמיד אתה יכול ללכת לתעשיות, להיות יועץ, נגיד, הרבה מחבריי הלכו על זה, אבל לי זה הפריע כבר מההתחלה. זה נראה לי כמו המשך השירות הצבאי בצורה קצת אחרת. עבדתי גם עם אנשי תעשייה בתפקידים הצבאיים שמילאתי וזה היה נראה לי כזה, לא יודע, לא משהו. מילא הייתי מהנדס, אבל אנשי צבא הולכים במקרה הטוב לניהול ולרוב לשידול. זה גם לא שבאו להציע לי לנהל את רפאל, אני כולה אלוף-משנה. יש נוחות מסוימת להשתחרר בדרגות הטיפה נמוכות. אם אתה משתחרר גנרל מצפים ממך להיות גנרל. אם הייתי אלוף היו מסתכלים עליי בקטע של 'מה הוא הולך להיות צלם טבע', זה נראה לכאורה לא לפי מעמדי".

 

בועז עמידרור בתקופת הצבא
נצר למשפחה צה"לית. עמידרור במדים

מקצין הקשר של פקמ"ז למעסה

מי שדווקא כן מהנדס וקרוב לוודאי יכול היה ליהנות מהכנסה גבוהה ומתגמלת במיוחד בתעשיות הביטחון הוא עופר חביב, שמתפנה לשוחח בין טיפול לטיפול בקליניקה שלו בהרצלייה. חביב, סגן-אלוף במילואים, לשעבר קצין קשר מבצעי בכיר, סיים 30 שנות שירות לפני כעשור – ומכל האפשרויות שהיו פתוחות לפניו בחר ללמוד דווקא עיסוי. היום הוא עוסק במה שהוא מגדיר "טיפול בכאב בטכניקות עיסוי רפואי משולב".

"אם הייתי ממשיך בעולם הזה, אפילו כיועץ למשרד הביטחון, השכר שלי היה מטורף. אני היום מאוד מחושב בהוצאות שלי. אם תיקח את כל השעות שעבדתי בצבא ותחשב את זה לפי שעה, זה פחות ממשכורת מינימום"

עופר חביב

 

צילומים של בועז עמידרור (צילום: בועז עמידרור)
הצילום הוא אהבתו האמיתית. תצלום טבע של עמידרור | צילום: בועז עמידרור

"בשירות הייתי מחובר לכל מיני חברות טכנולוגיות כמו אלביט, IBM ורפאל. אבל בשחרור עשיתי סוויץ'", נזכר חביב. "כאילו אמרתי, 'די, לא בא לי יותר', ואז החלטתי לקחת פסק זמן. נכון שבסוף התגלגלתי לעיסוי, אבל בפסק הזמן הזה עשיתי כמה דברים. הלכתי לקורס סקיפרים ולקורס דירקטורים ועסקתי גם בדברים אחרים. כשאתה משתחרר יש חוברת כזו של קורסים שאתה מקבל מהצבא, ואחד מהם היה עיסוי רפואי. אז אמרתי, יאללה, נלך לנקות את הראש. 

"איפשהו באמצע השנה הראשונה הרגשתי משהו. אתה פתאום לומד על דברים שקשורים לרפואה ועל מערכות הגוף והלימודים הלכו יותר לכיוון של רפואה משלימה ופחות לספא. ראיתי שאצל חלק מהאנשים הטיפול משפיע, ואצל חלק לא. וזה משך אותי להבין עוד". 

בשירותו עבר חביב את כל המסלול בשדה מקצין קשר גדודי ועד לקצין הקשר של פיקוד הצפון. את העשור האחרון במדים הוא כבר בילה במטה, בקריה, שם היה ממובילי הקמת אגף התקשוב – מהלך שבו הוא גאה מאוד. מסלול שירות של לוחם שהוא גם מהנדס, מה שמסביר את ההתלהבות והאנליטיות שבהן הוא מתאר את גוף האדם ואת תחום הכאב. אך הבחירה להתמקד דווקא בכאב, סימן מובהק של חולשה, מסתדרת פחות עם התדמית של הקצין מאובק הנעליים.

 

עופר חביב בקליניקה שלו
בחר בעיסוי. עופר חביב בקליניקה שלו
עופר חביב בקליניקה שלו
מתאר את גוף האדם באופן אנליטי

"בסוף השנה הראשונה הרגשתי שזה לא נותן לי הרבה והחלטתי להמשיך גם לשנה שנייה. השנה השנייה נותנת לך את האפשרות לטפל גם בפתולוגיות, כלומר לטפל בכאב. וזה תפס אותי. יש הצלחות ואתה רואה שאתה באמת עוזר לאנשים".

אתה נשמע כמו כל חייל משוחרר שמחפש את עצמו.
"אני לא חושב שזה היה ככה. המחשבה הייתה שאני מבין מה המקצוע שלי ואני יכול לעשות במקצוע הזה לא מעט. יש אנשים שאני מכיר בתעשיות, אבל לא עכשיו. לרגע לא חשבתי שלא תהיה לזה המשכיות. היו אומרים לי, 'מה, עכשיו תחכה שנה? בעוד שנה כבר לא יכירו אותך'. הכול בסדר, לא חששתי. הייתי חייב את פסק הזמן הזה כי העבודה בצבא היא מאוד אינטנסיבית. אני לא יודע איך אנשים אחרים חווים את זה, אבל אין לך זמן. לכלום. בשנים האחרונות שלי בצבא עבדתי חזק מאוד על פרויקט ולא היה לי לא שבת ולא חג".

יש שיאמרו שעם פנסיה של סא"ל אין פלא שאתה יכול להרשות לעצמך לעשות מה שאתה רוצה.
"א. אתה לא באמת יכול להתקיים מזה. ב. אם הייתי ממשיך בעולם הזה, אפילו כיועץ למשרד הביטחון, השכר שלי היה מטורף. וזה מה שקורה עם חברים שלי. אבל אני היום מאוד מחושב בהוצאות שלי. אם היו מחשבים את השעות שעבדתי בצבא, אז זה לא רלוונטי, הפנסיה. כי עבדתי המון שעות ביום. אם תיקח את כל השעות שעבדתי ותחשב את זה לפי שעה, זה פחות ממשכורת מינימום.

"אין מישהו שיכול לשלם סכום כלשהו ששווה את השעה החופשית שיש לי. לכן לא קורץ לי ללכת להייטק. פשוט אין לזה מחיר. כבר הגעתי למצב של עומס יתר, שכבר הגעתי לעשות טיפולים בשבע בערב. זה השלב שבו אני עוצר ומחשב מסלול מחדש. אני משמר גבולות היום ולא אהיה עוד פעם בסיטואציה של להיות סביב עבודה 24/7. להיות קצין קשר ואג"ם בפיקוד הצפון זה אומר שיש לך רק את זה. גם שישי–שבת בקושי יש לך. בכל יום שישי הייתי לוקח חייל שלי, נוסע איתו הביתה ומכיר את ההורים שלו, ורק אז נוסע הביתה בעצמי. החיים סובבים רק סביב זה".

"כשהייתי בבית היו כועסים עליי שאני לא מדבר על הצבא. אבל עד שסוף-סוף יש לי הזדמנות שלא לדבר על זה, תעזבו אותי. פה אני אחראי ללו"ז של עצמי", מסביר חביב. במלחמה הנוכחית ביקש להתגייס למילואים אבל סורב מכיוון שהוחלט שהמל"ל לא יגייס מילואים במלחמה הזו. על הדרך הוא גם שוחרר סופית ממילואים מפאת גילו ובניגוד לרצונו.

עופר חביב בתקופת הצבא
מהמובילים של הקמת אגף התקשוב. עופר חביב בתקופת הצבא

 

חיים כהן הפך ממכר לבוס

חיילים משוחררים שהולכים לעשות מועדפת בתחום המסעדנות זה כמובן לא עניין נדיר במיוחד. גם לא נדיר במיוחד להיתקל בחבר מהשירות שבדיוק בא לצוהריים אצלך בסרוויס. אבל מה אם החבר הזה הוא, נגיד, ראש הממשלה?

"לאט-לאט זה יצא החוצה", מספרת מיכל יניב על האופן שבו גילו חבריה לעבודה מה עשתה קודם לכן. "אני לא דברנית, וגם למה זה רלוונטי? זה קרה בעיקר בעקבות סועדים שקראו לי לצאת החוצה, ואז הם ראו שאני הולכת להגיד שלום. ראשי ממשלה וראשי המוסד הגיעו לסעוד אצלנו. ככה הבינו שיש אצלי איזה משהו. היו לי למשל קשרי עבודה מאוד טובים עם מאיר דגן, ואני ידעתי שהוא צמחוני. כשהוא היה בא הייתי דואגת שיבשלו כמה מנות מיוחדות שהוא אוהב. כאלו שלא בתפריט. הוא מאוד אהב לבוא אלינו".

יניב הייתה לפני כעשור חלק מצוות ההקמה של "יפו־תל אביב", מוסד קולינרי בולט שביומרנות משהו אימץ את שם העיר. אך קדמה לפרק זה בחייה תקופה בת 12 שנים שבהן עבדה במוסד מסוג אחר, זה העוסק במודיעין ובתפקידים מיוחדים. או בפשטות "המוסד".

"אפשר להשוות את מה שקורה במטבח מקצועי של מסעדה גדולה לפעולה מבצעית מורכבת, כי צריכה להיות חלוקת קשב מאוד מוסדרת, ואם פעם אחת המבצע נכשל הכול נופל לך על הראש"

מיכל יניב

 

עופר חביב בתקופת הצבא
"לא רציתי להיות שוב בעבודה 24/7". חביב בתקופת הצבא

"מערכת הביטחון מפרישה אנשים בגילים צעירים והם מחפשים תעסוקה, וכך דרך הקשרים הם מגיעים לאן שהם מגיעים. אותי עניינו דברים אחרים. רציתי ללכת אל הדברים שאליהם נטה הלב שלי. יש אנשים שזה פשוט לא מסתדר להם עם האגו, כי כשאתה מתחיל משהו חדש אין לך ביטחון שאתה יכול להצליח".

 

מיכל יניב במטבח
להיתקל בראש הממשלה באמצע הסרוויס. מיכל יניב במטבח

אחרי שסיימה את לימודיה בתחום פנתה יניב כדי להתייעץ בנוגע להמשך הדרך עם מכר ותיק שלה, כזה שגם אתם מכירים היטב ממסך הטלוויזיה. "אמרתי לחיים, אולי תמליץ לי אצל מי ללכת לעשות סטאז'? הוא אמר, 'למה לא תבואי אליי? אנחנו פותחים את יפו־תל אביב'. הגעתי והיית שם בשבועות ההרצה הראשונים. התעסקתי בלשים את הסימנים על הדלת ולהתקין המפתן המסעדה את המזוזה". חיים, או בשמו המלא חיים כהן, הפך ממכר לבוס. החברות בין השניים נמשכת, מספרת יניב, גם כיום.

"תמיד נורא אהבתי לבשל. לאורך השנים למדתי ועבדתי מאוד אינטנסיבית, לא הקדשתי לזה הרבה זמן. כשהחלטתי לפרוש שאלתי "מה עושים?" ולא מיהרתי. הייתי אז בת 55–56. זה זמן מעולה לקריירה חדשה. אמרתי לעצמי, 'אני מספיקה צעירה לעשות מה שאני רוצה' וגם קיבלתי שנת לימודים. כך עלה הרעיון ללכת לבשל. הלכתי ללמוד וגם עשיתי השתלמות קצרה בפריז".

במהלך שיחתנו מדגישה יניב שאז, מאחורי הקלעים של המטבח, הייתה כאחרונת העובדים ועסקה בכל מלאכה סיזיפית שמזמן המקום הזה – מקילוף ירקות ועד שטיפת כלים – בלי שום הנחות. הספציאליטה שלה, אגב, היה פסטות. יניב הייתה כבר בשנות ה-60 שלה ומצאה עצמה עובדת בחברתם של עוללים. היא מונה רשימה ארוכה של פרחי מטבח צעירים שעבדו לצידה ומציינת בגאווה אימהית משהו את המסעדות שפתחו והפרסים שזכו בהם. "במהלך השנים עשיתי כל מיני דברים במטבח, אבל אחרי שבע שנים אמרתי 'מספיק'", היא אומרת. "זה הייתי אני ועוד כמה בני תשחורת מקסימים בני 20. אני חייבת לומר שמי שהולכים לעבוד בקולינריה ברובם המכריע הם אנשים מתוקים בצורה בלתי רגילה. זן נדיר, תענוג".

יש בכל זאת נקודות דמיון כלשהן בין העבודה במוסד לעבודה במסעדה?
"מטבח מקצועי של מסעדה גדולה, עם תפריט מגוון – אפשר להשוות את מה שקורה בו בזמן סרוויס לפעולה מבצעית מורכבת, כי צריכה להיות חלוקת קשב מאוד מוסדרת והביצועים שלך נבחנים רק לפי התוצאה האחרונה. אם פעם אחת המבצע נכשל, הכול נופל לך על הראש, וכך גם במסעדה. בשני העולמות האלו אתה צריך גם לחשוב מחוץ לקופסה לפעמים, לדמיין משהו שלא קיים. אתה צריך לאסוף את חומרי הגלם ולחבר אותם לאיזשהו מכלול". את המלחמה הנוכחית יניב כבר ראתה מהצד, כשחייה במסלול שונה לחלוטין.

החיים בתוך בגאז' של סקודה

אם הזירה של עמידרור היא מרחבי הפרא וחביב ויניב חיים את הקליניקה והמטבח, מקום מושבו של אילן אפרת הוא בגאז' של סקודה. חילוף בגדים זריז אחרי שסיים 12 קילומטר של ריצה. הסקודה בחניון של החוף ביפו והפנים לים. כל כך מוקדם שאפילו מסדר הבוקר של הזקנים של ההתעמלות עוד לא נפרס. במקום רס"ר עם כומתה מיושרת כמו שולחן מבצעים – מציל בספידו. אבל גם הוא רק עכשיו מחמם את הרמקולים של הכריזה דרך ערפילי בוקר. שבע בבוקר.

מיכל יניב במטבח
"תמיד נורא אהבתי לבשל". מיכל יניב

כשאל"ם אפרת מסתער מהסקודה מצטרפות אליו שתי פקודות, כלומר מתאמנות. אבל אחת מהן, מתברר, באמת פקודה. לשעבר. "תגידי להם את האמת, בתור מג"ד הייתי ילד", הוא מעיר לטל וייס, המד"סניקית של 405. מחמשת המתאמנים הקבועים בקבוצה, רק שתיהן הגיעו. החבורה יורדת לים.

אחרי חצי שעה של שחייה בים שב הכוח והשלושה מתיישבים לקפה וארוחת בוקר, כמו בכל יום שישי. אפרת עשה ספורט עוד הרבה לפני טל המד"סניקית. כנער שיחק כדורסל וגם היה קלע. ולמרות הרקע הקלעי דווקא לא עשה את המתבקש והיה לצלף, אלא התגלגל לתותחנים. שם שירת כמעט שלושה עשורים, עד מינויו למפקד חטיבה. 

 

אילן אפרת
מחליף בגדים באוטו. אילן אפרת

"יש לי חתיכת עיתון 'במחנה' מפעם שבה אני מצולם עם עוד נער שגם הוא עסק בקליעה. שואלים אותנו מה נעשה בצבא. זה היה כשהייתי בן 17. אמרתי שאני לא רוצה ללכת להיות קלע בצבא. גזרתי את זה ושמרתי. כשכבר הייתי מח"ט והילדים שלי היו קטנים הם ביקשו לראות את הקופסה עם המדליות מהתקופה שהייתי קלע. כשפתחתי את הקופסה ראיתי את גזיר העיתון הזה. ישבתי על המיטה, הפכתי אותו, הסתכלתי ונהייתי לבן. סמדר, אשתי, לא הבינה מה קרה לי. אמרתי לה, 'תראי מה כתוב פה'. על הצד השני היה כתוב על קצין תותחנים שבדיוק פירט את כל מסלול השירות שלבסוף עשיתי. בצד אחד כתוב מה אני מתכנן לצבא ובצד השני היה כתוב מלמעלה מה אני באמת עשיתי בצבא".

 

אילן אפרת
נשבה בקסמי האופניים. אילן אפרת

גם הוא יצא מהמערכת הצבאית בחוסר ידיעה ובלי שום תוכנית. אבל דבר אחד היה ברור לאפרת: "כשהשתחררתי ידעתי שאני לא רוצה ללכת לעבוד בתעשיות ושאני לא רוצה לקבל פקודות מאף אחד יותר, להיות אדון לעצמי. אז דחיתי בנימוס את כל הפניות מכל החברים שלי בחבורות הגדולות ואמרתי לעצמי שאני לוקח שנה חופש".

"כשהתחילו המחשבות על 'היום שאחרי' ידעתי מה לא, אבל לא היה לי יותר מדי מושג. חשבתי אולי על חינוך ואולי על עסקים, אבל לא על ספורט, כלומר שמרבית הזמן שלי יוקדש לזה. בסוף השירות היה לי הרבה זמן פנוי. הייתי מדריך בפו"ם (המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה) והיו יותר זמן פנוי ושבתות בבית, אז הצטרפתי לקבוצת אופניים, התאמנתי עם הקבוצה ובמקרה ביקשו ממני לבוא ולאמן נערים שהמאמן הקודם שלהם נטש אותם. שם זה תפס אותי".

אפרת, קצין תותחנים שבשיא שירותו היה מח"ט, החל ללמוד בקורס מאמני רכיבת אופניים – כמו במקרה של חביב, גם אצלו זה היה חלק מקורסי הצ'ופר שהצבא מעניק למשוחררים מעוטרי הדרגות, גם אצלו זה היה במחשבה על תחביב נחמד שיעסיק אותו בפסק הזמן שבחר לקחת. אך בעקבות אותו מפגש עם קבוצות נערים נשבה אפרת – שעד אז כמעט לא רכב – בקסמי האופניים. משם המשיך באופן טבעי לאימון טריאתלון, אולי הספורט התובעני ביותר שקיים. גם אצלו מעניין להתעכב על הדומה והשונה.

"כשאימנתי את הנערים, הקבוצה ניצחה בכל התחרויות וכל נבחרת ישראל לנוער הייתה מהחבר'ה שלי. באיגוד האופניים ידעו שאני עוף קצת מוזר ושאלו איך אני בכלל יודע לאמן. אמרתי שכל מה שעשיתי ב-28 שנים בצבא הוא לאמן. זה לקחת בן אדם ממצב מסוים, לדעת לאיזה מצב הוא צריך להגיע ולחשוב איך אני מכין אותו לזה. זה בדיוק אותו דבר".

מכיוון שהא כבר פטור ממילואים נאבק אפרת והפעיל קשרים כדי להתגייס במלחמה. "לא עשיתי הרבה כי בעצם לא היה לי תפקיד משמעותי, אז המשכתי להתנדב בתחום האזרחי", הוא מספר. הוא הלך להתנדב בראשית המלחמה במסגרת אחים לנשק ובמקביל המשיך להתאמן בעצמו ואפילו השתתף לאחרונה בתחרות איש הברזל באילת. ועם זאת, הוא מגדיר את המצב מאז פרוץ המלחמה "חישוב מסלול מחדש" בכל הקשור לאימון, ובדגש על אימון קבוצה: "זה משהו שמגיע מהבטן, שאתה יודע שזה פשוט לא זה. אבל אני לא יודע לתת שיקול הגיוני למה לא לחזור. פשוט, לא נראה לי שאנחנו הולכים לכיוון טוב, אני מתחיל להרהר במחשבות, אולי בכלל להרים עוגן".

אתה לא מקנא קצת בקצינים שבחרו במקצועות אקזוטיים פחות מאימון טריאתלון? 
"צריך שתהיה לך היכולת הנפשית להגיד 'אני לא רץ' – ולא יקרה כלום אם אני לא אעשה כמה ג'ובות מהצד. אולי ארוויח פחות, אבל לפחות אעשה משהו שאני אוהב. היסוד הנפשי הוא ביטחון עצמי, שמאפשר לשים את האגו בצד. כי אתה מהר מאוד מסתכל ואומר 'וואללכ, הוא השתחרר איתי והלך לתפקיד הזה. מה הבעיה? אני יכול לעשות את התפקיד הזה טוב יותר ממנו'. אני טוב לי פה, אין לי שום אגו ושום בעיית כבוד".

למה אומרים שלקצינים יש כל כך הרבה אגו? 
"התפקיד דורש ממך להיות רציני. אתה צריך להיות טוב, כי הצבא בוחר את מי שהכי טובים, אין מה לעשות. ברור שאם בוחרים אותם, אז אלו שנשארים או בכלל מוכנים להתמודד, יש להם הרבה מאוד אגו. אבל ברור שמי שחושב שאחרי שהוא ייצא מהצבא הוא יכול ישר לעשות כל דבר, מתבלבל. באזרחות יש כללים אחרים, הסביבה אחרת. כשאתה יוצא אתה חוטף כמה שיעורים על איך זה עובד באזרחות. המשימה היא כבר לא לפני הכול, באזרחות זה 'רגע, רגע, מה יוצא לי מזה?' וכשלמדתי את השיעור הזה בהתחלה די הזדעזעתי, אבל אלו החיים".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv