מסוקי חיל האוויר, שקורעים את קו הרקיע של רצועת החוף בדרכם לעזה, דואגים להעכיר מדי כמה דקות את האידיליה המדומה שמשרה השמש הזורחת על חוף בת ים. אבל חבריו המבוגרים של קיבוץ נחל עוז מוצאים נחמה בחום קרני השמש, שמאירות את מרפסת בית הדיור המוגן שבו הם מתגוררים כבר כמה חודשים. חלק מהם ממהרים: עוד מעט מתחילה באודיטוריום הצגת תיאטרון וכמעט כל ערב יש הצגה אחרת, או הרצאה, או קונצרט. וריח הים מזכיר שיש יתרונות שאין בבית, בנחל עוז. "נכון שהשקיעות יפות, אבל החיים היפים זה רק בנחל עוז", מבהירה יעל שביט בת ה-87 וכל חבריה מסביב לשולחן ממהרים להנהן בהסכמה. 

"הייתי בבדיקות בוולפסון ושם, כמו בכל מקום בתקופה האחרונה, שאלו אותי 'נו ומה יהיה, תחזרי?' לכולם אמרתי שבטח שאחזור", משתפת עפרה הרטוב את חבריה ומסיימת בהצהרה: "אם לא יחזרו כולם ולא ישכילו ליישב את העוטף באוכלוסייה כזאת כמו שהייתה שם קודם, אז חמאס ניצח".

זקני נחל עוז (צילום: n12)
משמאל (עם כיוון השעון): זיוה לשצינסקי, רפי טרייטל, ברכה טרייטל, שרה כהן, יעל שביט, נירה שפריר, חיה פרייבך, תמר לויתן, יחיאל צ'לנוב, שראלה שמרון, אליעזר ליטבק, דב אליעז ("דוגל"), עפרה הרטוב ודב הרטוב | צילום: n12
מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר (צילום: Mishel Amzaleg, לע"מ)
מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר | צילום: Mishel Amzaleg, לע"מ

"אני יצאתי העירה רק כדי לתקן את מכשירי השמיעה, לא בילויים או משהו כזה", אומר החבר דב אליעז בן ה-87, שבפי חבריו מוכר רק כ"דוגל". "לחיות פה זה כמו לחכות באקווריום. אתה לא חייב לצאת לשום דבר. מספקים לך את הכול - פעילות גופנית ופעילות אינטלקטואלית ותרבותית ואוכל וקניות במינימרקט. ובעצם אתה לא חייב לצאת".

"הצרה הכי גדולה היא שיש פה המון זקנים בבית הזה, חוץ מזה הכול טוב", מסכם יחיאל צ'לנוב את הדיון הקצר. "נחל עוז זה יישוב קטן ודי נידח. בכל יישוב יש את היתרונות שלו ואת החסרונות שלו. ופה יש את היתרונות של עיר שאנחנו בחרנו עוד כשהיינו ילדים לא לחיות בה, למרות שנולדנו בה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

נחל עוז (צילום: n12)
יחיאל צ'לנוב, מפונה, מוותיקי נחל עוז | צילום: n12
נחל עוז (צילום: n12)
יענקל'ה כהן, מוותיקי נחל עוז, כעת בבת ים | צילום: n12

ואכן, מדובר בצחוק הגורל: נחל עוז קם ב-1953 ומיומו הראשון נושא בגאווה את התואר המיוחס של היאחזות הנח"ל הראשונה. הגרעינים שהרכיבו בשעתו את ההיאחזות נקבצו משלל מקומות, אך רובם הגיעו דווקא מתל אביב. המורשת הקיבוצית של נחל עוז כפי שמבטא אותה צ'לנוב היא של עירונים אידאליסטים שברחו מהעיר הגדולה אל מרחבי הנגב - עד שהגיעה המלחמה הארורה הזו וכפתה עליהם מחדש בזקנתם את החיים בעיר. לא בדיוק תל אביב, אבל בת ים על גבול יפו זה קרוב מספיק. 

"אנחנו חולצנו או פונינו, איך שאתה רוצה, ב-7 באוקטובר בלילה והגענו למשמר העמק", משחזרת הרטוב. "זה היה בשמחת תורה והמוסד החינוכי היה ריק. מוסד חינוכי זה מקום של בני נוער שגרים שניים, שלושה, אולי ארבעה איש בחדר - מיטת סוכנות, מקלחת, מקום לצחצח שיניים ומטבחון כזה קטנצ'יק. לא תנאים שמתאימים כדי לשהות בהם תקופה ארוכה, בוודאי לא לאנשים בגיל שלנו".

נחל עוז (צילום: n12)
דב אליעז ("דוגל") וחיה פרייבך, ממפוני נחל עוז | צילום: n12
המטפלות וילדי נחל עוז בדרך למקלט, מלחמת ששת הימים (צילום: לע"מ)
המטפלות וילדי נחל עוז בכניסה למקלט, מלחמת ששת הימים | צילום: לע"מ

הוותיקים סירבו להתפנות בעבר

משמר העמק, הקיבוץ שבמערב עמק יזרעאל, אימץ את הקיבוץ הקטן שבנגב כבר לפני יותר מעשור. בכל "סבב" שנחת על אזורם, מרבית חברי נחל עוז נשלחו צפונה לעמק, וכך כצפוי היה גם במלחמה הזו. רוב חברי נחל עוז מתגוררים עדיין במשמר העמק וצפויים להמשיך להתגורר בשכונה הזמנית שהוקמה עבורם שם.

הרומן בהמשכים בין שני המשקים נמשך כך כבר שנים, אך מקומם של ותיקי נחל עוז נפקד ממנו - עניין של אידיאולוגיה. רקטות או פצ"מרים, הכול קטן על החבורה שהקימה קיבוץ במו ידיה. אותם לא יוציאו מהבית. הוותיקים העקשנים סירבו באופן עקבי להתפנות מהקיבוץ והשאירו את התענוג לצעירים ולמשפחות. אך המלחמה הזו היא בכל זאת לא בדיוק עוד "סבב". אחרי חודשיים במשמר העמק ותיקי נחל עוז התנתקו מחבריהם הצעירים יותר ונדדו לבת ים: לא רק החדרים הקטנים, גם פני הקרקע הפחות מישוריים של הצפון מתאימים פחות למי שמתקשה כבר ללכת והעובדה שלרבים מהם ילדים ונכדים במרכז הארץ רק תרמה להחלטה. 

מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר (צילום: Mishel Amzaleg, לע"מ)
מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר | צילום: Mishel Amzaleg, לע"מ
נחל עוז (צילום: n12)
דב ועפרה הרטוב, מוותיקי נחל עוז | צילום: n12

והימים הללו כוללים גם החלטות גורליות בנוגע להמשך דרכו של נחל עוז, דווקא כשהם רחוקים מהקהילה שלהם. הכיוון המסתמן הוא כי בחודשים הקרובים תעבור קהילת נחל עוז לשלב ביניים בקיבוץ דורות. למרות המרחק, הם חוזרים ומדגישים, הם לא מרגישים כמי שנותרו מאחור - אלא כשותפים שווים בעיצוב העתיד. 

"בכל מה שקשור בהחלטות גורליות לגבי העתיד של הקיבוץ, יושב הראש בא לפה והסביר לנו מה הולך להיות", מסביר רפי טרייטל. "כרגע בגלל מצוקת הצעירים במשבר העמק כבר מקימים שם שכונת קרווילות לקלוט 40 משפחות, כדי לשחרר קצת לחץ בקהילה. במקביל מתקיים מין מכרז או משאל עם איפה אנחנו רוצים לראות את עצמנו במהלך האחד שלפני החזרה הביתה, ומדובר על בין שנה לשנתיים, עד שנחל עוז יהיה מוכן לקלוט אותנו בחזרה".

אריאל שרון, בנימין בן אליעזר ושאול מופז בנחל עוז (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
רה"מ אריאל שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמט"כל שאול מופז בנחל עוז, צופים לעבר רצועת עזה | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
נחל עוז (צילום: n12)
שראלה שמרון, מוותיקי נחל עוז | צילום: n12

"נחל עוז תמיד קם על הרגליים"

רפי טרייטל בן ה-74 הוא הינוקא בחבורה הזו ונמצא כאן יחד עם אשתו ברכה, שמונתה לנהל את צרכיהם של אנשי הקיבוץ בתוך הבית שקלט אותם. גם הוא נוקט בקו האופטימי. "היו הרבה משברים עם הרבה עזיבות ונחל עוז ידע תמיד לקום חזרה על הרגליים ותמיד עשתה יותר טוב ממה שהיה. להבדיל מקיבוצים אחרים, נחל עוז זה קיבוץ מופרט שהבתים הם שלנו. זה לא כל כך פשוט ככה לעזוב בית שהשקעת בו כמה מאות אלפים".

הרבה מעבר לאותו טייטל מכובד של "ההיאחזות הראשונה" נושא עמו נחל עוז ייחוס של ממש בתנועה הקיבוצית, אתוס שטמון בכמה מאפיינים ייחודיים. החברים הוותיקים דואגים, כמובן, להדגיש את זה. אז ב-1953 הם היו חבורה של נערים שבחרו בלב שלם ונפש חפצה לעזוב את תל אביב ועברו לנקודה הקרובה ביותר לגבול עזה - 700 מטר בלבד. עד היום זהו הקיבוץ הקרוב ביותר לגבול.

מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר (צילום: Mishel Amzaleg, לע"מ)
מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר | צילום: Mishel Amzaleg, לע"מ
הרס בקיבוץ נחל עוז (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
"אנחנו חוזרים לקיבוץ. זה הבית שלנו". הרס בקיבוץ נחל עוז | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

ההנהגה והציבור באותם הימים התאהבו בחבורה הצעירה, והתקשורת הישראלית של שנות החמישים והשישים פמפמה היטב את אתוס ה"בני 19 על הגבול". כמה מהחברים מספרים בגאווה עד היום על דוחות תנועה שוויתרו עליהם, או חטאים חמורים אפילו יותר, שנמחלו להם רק כששמעו כי החוטא הצעיר הגיע מנחל עוז. והקיבוץ גם היה מעין אתר עלייה לרגל. אז בימים ההם, כשהיו רוצים להביא אורחים מחו"ל לתצפת על עזה, היו לוקחים אותם לנחל עוז - הרבה לפני שהמקום נבחר לאכלס את בסיס התצפיתניות, שרבות מהן נרצחו או נחטפו ב-7 באוקטובר.

ומי שבלט יותר מכול כפטרון של חבורת הצעירים יוקדת האידיאולוגיה הזו היה הרמטכ"ל באותם השנים, משה דיין, שלקח אותם תחת חסותו והרבה לבקר בנחל עוז. רגע השיא של הקשר הזה עם דיין נרשם ב-29 באפריל 1956, ל"ג בעומר. באותו הערב היה אמור המשק לארח ארבע חתונות. שראלה שמרון, שהייתה אמורה להינשא באותו הערב לבנימין, נמצאת גם היא כעת בבת ים. היא מתמקדת בדמיון בין אז ועכשיו: "שני אירועים שהיו אמורים להיגמר בשמחה גדולה נגמרו בטראומה גדולה". 

מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר (צילום: פלאש 90)
מראות הרס בנחל עוז לאחר המתקפה ב-7 לאוקטובר | צילום: פלאש 90
ביקור נשיא המדינה חיים הרצוג ורעייתו אורה בנחל עוז (צילום: 	HERMAN CHANANIA, לע"מ)
ביקור נשיא המדינה חיים הרצוג ורעייתו אורה בקיבוץ נחל עוז | צילום: HERMAN CHANANIA, לע"מ

בערב מוצאי שבת ב-7 באוקטובר אמורים היו חברי נחל עוז לציין בדיוק 70 שנה לעלייה לקרקע של אותה חבורה שיושבת עכשיו כאן בבת ים. האירוע הגדול שתוכנן לא נערך כמובן, ספק אם ייערך. אבל האירוע הראשון שאליו מתייחסת שמרון הוא חתונתה שלה. באותו הבוקר נרצח רועי רוטברג, חבר הגרעין הראשון של הקיבוץ ומי שהיה המא"ז של נחל עוז - הרבש"ץ בשפת ימינו. רוטברג נחטף לעזה על ידי חבורת מסתננים כשהיה בסיור בשדות: החברים במשק היו משוכנעים שבתוך שעות הוא יוחזר. אך משנקפו השעות וסוסתו של רוטנברג חזרה לבדה, החלה לחלחל הדאגה. לבסוף התברר כי נרצח ועונה באכזריות.

"דיין הודיע שחתונה לא מבטלים", נזכרת שמרון. "כשהחזירו את רועי, אז על הבמה שבה היו אמורות להיערך החתונות עוד עשו חזרות. אני אפילו זוכרת את יחיאל ויענקל'ה רוקדים שם. כולם חשבו שאוטוטו מחזירים אותו ואף אחד לא חשב שהוא איננו. הכול המשיך כרגיל. אז את החתונות בקיבוץ היו עושים בצוהריים והחתונה שלנו תוכננה לשעה שתיים. התחילו כבר להגיע אוטובוסים עם אורחים מהמרכז ואז בדיוק החזירו את הגופה של רועי. עמד אז מישהו מהקיבוץ בצומת סעד והפנה את כל האוטובוסים חזרה הביתה".

"אבל בגלל שדיין אמר שחתונה לא מבטלים אנחנו, כל הזוגות, נסענו למושב שובה ושם התחתנו בנוכחות קרובים מדרגה ראשונה בלבד", היא מוסיפה. "וכשאנחנו נסענו לחופות שלנו, באותו יום שרועי נרצח, אמירה אשתו עמדה עם הילד שלהם בועז, בן 4 חודשים, ליד בית הילדים ואני לא אשכח את התמונה הזאת כל החיים שלי. זה היה סוריאליסטי, כי לידה משני הצדדים כל חברי המשק עמדו על הכביש ובכו".

בנימין ושראלה שימרון ביום חתונתם בנחל עוז (צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
גם דיין הגיע. בנימין ושראלה שימרון ביום חתונתם בנחל עוז | צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
בנימין ושראלה שימרון ביום החתונה שלהם בנחל עוז (צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
החתונה כמעט נדחתה בגלל רצח רועי רוטברג | צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

רצח רועי רוטברג לא היה אירוע חריג בימי הפדאיון המתוחים של שנות החמישים. סביר להניח כי היה נשכח מהתודעה הציבורית ברבות השנים, אלמלא ההספד שנשא הרמטכ"ל דיין יום למוחרת בהלוויה. קינתו של דיין על קברו הטרי של רועי רוטברג נחקקה ונהפכה לאבן דרך בזיכרון הישראלי ונשמעת באופן מחריד למדי רלוונטית גם לימינו אנו.

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים"

מתוך ההספד של משה דיין לרועי רוטברג בנחל עוז ב-30 באפריל 1956

מאחורי רגעים גדולים בהיסטוריה עומדים לעתים סיטואציות מעט פרוזאיות. כפי שמתברר בשעת בין ערביים על המרפסת בבת ים, ייתכן כי ההספד הקאנוני הזה לא היה בא לעולם אלמלא היה דיין מגיע לנחל עוז לצורך החתונה המרובעת. כלומר, אלמלא הייתה טורחת שמרון להזמין אותו. "אני לא גאה בזה, אבל היום כבר אפשר לספר. אני חשבתי שאני מתחתנת וכל העולם צריך להגיע, וזה הכול". היא פנתה באופן אישי לדיין כדי להזמין אותו: "ביום שישי אני מקבלת הודעה מלשכת הרמטכ"ל, שדיין יבוא. בזכות זה גם יש לי בכלל תמונות שהתחתנתי. כי הודיעו לי שאני צריכה לארח גם צלם וכתב של עיתון במחנה, אבל לא היה לי אפילו קומקום. אז אמירה, אשתו של רועי, באה אליי והביאה קומקום, ספלי קפה וסוכר. הם הגיעו בשישי ואחר כך ליוו אותי עד יום ראשון. במשך שישי-שבת הם היו צמודים אליי".

"היה צריך להיות זוג חמישי בחתונה הזו", מזכיר יענקל'ה כהן בן ה-89, חבר הגרעין המייסד, ונותן את האות לפתיחתה של מסכת העלאת זיכרונות ארוכה במיוחד. במקרה הזה החתן החמישי נפצע שבועיים לפני חתונתו בהפגזה קשה שניחתה על הקיבוץ. ולכל אחד כאן סיפורים בשפע על חברים שנפלו או נפצעו, על קרבות ותקריות. בהיותו היישוב הישראלי הקרוב ביותר לגבול - אז כמו היום - היו בתי נחל עוז וחבריו מטרה לירי מקלעים ופגזי 120 מ"מ בלתי פוסק שהומטר לעברם מכיוון העיר עזה, ומסתננים שבמקרה הטוב הסתפקו בקציר של התבואה מהשדות וגניבתה לשטח הרצועה. זה היה הסיפור של נחל עוז כבר בשנות החמישים והשישים. שלושה מבני אותו גרעין ראשון שעלה על הקרקע ב-1953 - הגרעין התל אביבי של רועי רוטברג - התפנו למקלט הזמני כאן בבת ים.

יום החתונה של בנימין ושראלה בנחל עוז (צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
בנימין ושראלה ביום חתונתם, ליד שלט עם שם הקיבוץ | צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

"אנחנו חוזרים לקיבוץ"

חיה פרייבך, בת ה-85, חברת הקיבוץ כבר יותר מ-65 שנה, יושבת בשקט במשך כל ה"פרלמנט" הזה במבט חמור סבר. כשהיא כבר פותחת בדברים, יש בקולה צליל של נחישות שנובעת משנות ניסיון ואתוס של הישרדות. "יכול להיות שיהיו יוצאי דופן", היא מסבירה, "אבל אנחנו חוזרים לקיבוץ. זה הבית שלנו". פרייבך משקפת את הדעה הכללית של רבים מהנוכחים מנחל עוז: "לגבי הצעירים, הם בעצמם עוד לא יודעים מי מהם יחזור".

"תמיד כשהיו הפגזות - או טפטופים כמו שקוראים לזה - אמרנו שהתרגלנו לזה", מסכמת עפרה הרטוב את הדיון. "היה מי שהלך לממ"ד ומי שלא, אבל חיינו את החיים שלנו. התחושה של 7 באוקטובר זה משהו אחר לגמרי. זו הפקרה של המדינה והממשלה שלא הייתה כדוגמתה ואי אפשר היה להעלות על הדעת שהיא יכולה בכלל לקרות. אבל היא קרתה".

קליטת מפוני קיבוץ נחל עוז במשמר העמק (צילום: דוברות נחל עוז)
קליטת מפוני קיבוץ נחל עוז במשמר העמק | צילום: דוברות נחל עוז