"אני זוכרת שרגע לפני שהגענו עברנו ליד הגבול עם עזה, והמשפט 'מה יקרה אם מחבל יחדור מהגדר' יצא מהפה שלנו", נזכרת ליזה מושקטין במחשבות שהסתובבו לה ולחברותיה בראש רגע לפני שהגיעו לבילוי בפסטיבל נובה - המסיבה שעתידה לשנות את חייה. "מסיבות טבע תמיד מתקיימות במקומות נידחים, אבל לא האמנו כמה זה קרוב לגבול", היא משחזרת.
מושקטין רק בת 25, אבל היא כבר מבינה כל כך הרבה על החיים. במרחק של כמה חודשים מהיום הנורא בחייה, ובמרחק של כמה מטרים מהחוף - כשהיא גולשת על גלי הים - היא מרשה לעצמה היום לדבר על הטראומה שחוותה. היא מספרת על החברות שנרצחו ועל הרגעים הקשים שצפים כל הזמן. על הבריחה המטורפת שלה מזירת הטבח, תלויה על רכב שנוסע במהירות 150 קמ"ש ונמלט מאזור המסיבה ברעים. על הרגעים שבהם הייתה בין שמיים לארץ, אוחזת בכיסא הנהג שלפניה, כל גופה תלוי מחוץ לרכב והדבר היחיד שהיא חושבת עליו הוא התקווה שלא לחטוף כדור.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"קולות הירי החלו להתקרב"
מושקטין וארבע חברותיה הגיעו לפסטיבל נובה ברעים בשעה 2:00 בלילה, כששיא המסיבה עוד לפניהן. הן הצטרפו לחברים שכבר הגיעו למקום והחלו בחגיגות. בשעה 6 וחצי בבוקר, כשהחל ירי הרקטות, החליטו מושקטין וחברותיה להישאר באזור ה"קנטה" שלהן. "חשבנו שיהיה מסוכן יותר ליד האוטו אם תפגע בנו רקטה ושאולי עדיף להישאר בשטח של המסיבה", היא נזכרת. "עוד לא הבנו את הסיטואציה, אבל חברות שלי כבר התחילו להילחץ".
חצי שעה לאחר מכן הן החלו לשמוע יריות מנשק, "בצבא שירתי בהנדסה קרבית, הבנתי שהירי שאנחנו שומעות הוא מנשק אוטומטי וחשבתי שאין סיכוי שחיילים או שוטרים משתמשים בנשק הזה סתם ככה. התחלתי להבין שמשהו קורה, אבל זה עדיין היה נשמע יחסית רחוק והמוח לא עיכל. הייתה אווירה טובה, התקשרנו למשטרה ואף אחד לא ענה".
"היינו די לבד בשטח של המסיבה. רוב המבלים כבר הספיקו להיכנס לכלי הרכב ולהתפנות מהשטח, אני זוכרת שדיברנו על זה שכולם השאירו כל כך הרבה ציוד מאחוריהם וכמויות של זבל ואמרנו איזה חבל", ממשיכה מושקטין לשתף. "לאט-לאט קולות הירי נשמעו יותר ויותר קרובים. החלטנו לעלות לרכב ולעוף משם. אחרי 100 מטר בערך ראה אותנו מישהו וצעק עלינו שאנחנו חייבות לצאת מהרכב ולחפש שוטרים, כי ברכב אי אפשר לצאת. הוא לא אמר את המילה 'מחבלים', אבל יצאנו איתו והתחלנו ללכת ולחפש שוטרים".
"בצבא שירתי בהנדסה קרבית, שמעתי שהירי הוא מנשק אוטומטי והבנתי שאין סיכוי שחיילים או שוטרים משתמשים בנשק הזה. התחלתי להבין שמשהו קורה, אבל זה עדיין היה נשמע יחסית רחוק והמוח לא עיכל"
"במשטרה אמרו לנו להתפלל"
40 דקות מאז התחיל הירי, ובזמן שהן היו בשטח הפתוח של המסיבה, התקשרו הבנות שוב למשטרה. "שאלנו אותם מה אנחנו אמורות לעשות, אז הם אמרו לנו להתפלל", נזכרת מושקטין בייאוש ששמעה בקול השוטר שענה להם. "החלטתי שאני מתקשרת לאקס שלי, הוא חייל מילואים קרבי, אולי הוא יידע להגיד לנו מה לעשות".
נתנאל שרעבי, החבר לשעבר של מושקטין, היה בשלב הזה כבר מעודכן יותר ממנה באירועים הביטחוניים שהתרחשו באזור רעים. הוא ידע שהיא לא בטוחה היכן שהיא נמצאת. "הוא צעק עליי, 'תברחי עכשיו', הוא בחיים לא מתנהג ככה וזה הצליח לעורר אותי קצת מהמצב שהיינו בו", היא משחזרת.
אך למושקטין ולחברותיה לא היה לאן לברוח. הן רצו לכיוון שתי מכולות צהובות שהיו במתחם המסיבה והסתתרו מאחוריהן. בתוך המכולות היו עוד מבלים מהמסיבה שניסו להסתתר שם. "היו כמה דקות בלי ירי ומאבטחים ללא נשק שהיו איתנו שם הציצו כל הזמן לראות מה קורה".
"בינתיים התקשרתי לאחי, הוא אמר לי שיש מחבלים עכשיו בתוך קיבוץ בארי. לא הבנתי מבחינת מיקום מה זה אומר לגביי", ממשיכה מושקטין לתאר. "שלחתי לו מיקום והוא אמר לי, 'ליזה הם מתקרבים אלייך, הם ממש כמה מטרים ממך'".
"ראיתי כדור עובר לי בין הרגליים"
רגע אחרי שניתקה את שיחת הטלפון עם אחיה, צעקו המאבטחים שלידה שהמחבלים נוסעים לקראתם והורו לכולם לרוץ. "התחלנו לרוץ בחולות והיה ירי מטורף, ראיתי כדור ממש עובר לי בין הרגליים. החול כיסה אותנו ולא ראיתי כלום, ובמיוחד לא את החברות שלי", נזכרת מושקטין ברגעים שהבינה שהיא לבד. "כל מה שראיתי היה צללית של שני רכבים גדולים שנוסעים לקראתנו ושמעתי ירי חזק. אמרתי לעצמי 'זהו, אני מתה, לא רוצה שאימא שלי תקבל הודעה שאני מתה'".
כשהאבק התחיל להתפזר ראתה מושקטין את חברתה עמית להב רצה לידה. זו הייתה הפעם האחרונה שבו ראתה אותה. עמית רצה שמאלה והיא ימינה, החלטה רגעית זו הייתה בדיעבד כגורלית מאוד. מושקטין בפנייתה ימינה רצה אל תוך יער רעים, עמית בפנותה שמאלה חזרה אל מתחם המסיבה. ימים לאחר מכן נודע למושקטין מחבר שראה מה עלה גורלה. החבר סיפר שראה את להב וחברה אחרת שלהן, שירה איילון, מתוך החמש שהגיעו יחד לפסטיבל, בתוך השדות. אחרי שהבחין בשתיהן הוא ראה מחבל עומד מאחוריהן, שמע שתי יריות ושוב לא ראה אותן.
"הגעתי ליער רעים וראיתי רכב מלא עד אפס מקום", מתארת מושקטין את מה שעבר עליה. "היו שם גם אנשים שישבו על הגג שלו, מניחים את הרגלים על הדלתות הפתוחות כדי שלא ליפול. לא חשבתי פעמיים, אפילו לא עצרתי רגע מהריצה. נעמדתי על הרצפה של הרכב וכל הגוף שלי בחוץ והחזקתי במושב הקדמי של הנהג וצעקתי עליו לעוף משם", היא נזכרת ברגעים הדרמטיים. "הכול קרה כל כך מהר והסיטואציה הייתה מוזרה. לא הכרתי אף אחד באוטו. היו שם שמונה אנשים - ופשוט צעקתי עליו לנסוע".
"התחלנו לרוץ בחולות, היה ירי מטורף. החול כיסה אותנו וכל מה שראיתי היה צללית של שני רכבים גדולים שנוסעים לקראתנו. שמעתי ירי חזק ואמרתי לעצמי 'זהו, אני מתה'"
"כל הראש שלי היה בחוץ והתפללתי שלא אחטוף כדור בזמן הנסיעה. הייתה לי זווית ראייה טובה וראיתי את כל ההמון רץ בחולות, מה שרואים בסרטונים, זה היה פשוט נורא".
תוך כדי הנסיעה התקשרה מושקטין לאחת מהחברות שהיו איתה, יפית שרוקה. "אמרתי לה שתרוץ לאוטו שלנו ושתיסע משם, אבל היא רצה בכלל לכיוון השני. התלבטתי תוך כדי נסיעה אם לחזור להביא אותה, אבל אז אמרתי לעצמי שאם אני עוצרת, אני מתה, וככה גם כל יושבי האוטו. הנהג הגיבור שלנו היה כל כך מתחשב ורצה לעזור, אבל ביקשתי ממנו שפשוט ימשיך לנסוע".
לאחר כמה דקות נסיעה הבחינה מושקטין בחייל במדי זית רץ לכיוונם ומניף נשק באוויר. "זיהיתי את הנשק, אבל לא יודעת איך, הבחנתי גם בחור בקת של הנשק שלו. אני מכירה את הנשקים בצה"ל, וזה לא היה נראה כמו נשק צה"לי, ובשיחה עם האקס שלי הוא גם סיפר לי שהמחבלים מתחפשים לחיילים. צעקתי להם זה מחבל והנהג נתן גז והתרחקנו משם".
"הגעתי ליער רעים וראיתי רכב מלא עד אפס מקום. היו שם גם אנשים שישבו על הגג. לא חשבתי פעמיים, אפילו לא עצרתי רגע מהריצה. נעמדתי על הרצפה של הרכב וכל הגוף שלי בחוץ וצעקתי על הנהג לעוף משם"
"השוטרים כבר היו עם נשקים שלופים"
מושקטין ונוסעי הרכב המשיכו להימלט מהמקום דרך השטחים החקלאיים, דוהרים במהירות בתוך עננה של חול. בחלק מהזמן לא הייתה להם קליטת אינטרנט ווייז לא עבד, אז הם נסעו באפלה. "אחרי חצי שעה של נסיעה החבר'ה שישבו על הגג קפצו מהרכב והצלחנו לסגור חלקית את הדלתות", היא נזכרת. "הבחור שלידי החזיק אותי קצת, אבל הדלת הייתה עדיין פתוחה".
החבורה הגיעו לאזור נתיבות, שם הבחינה מרחוק במחסום משטרה וצבא. לשוטרים היה ג'יפ שהזכיר מאוד את הג'יפ שבו הגיעו המחבלים למסיבה ברעים. "צעקתי לנהג, 'זה מחבלים, תדרוס אותם, תעבור אותם, אל תעצור'", נזכרת מושקטין. נהג הרכב נסע מהר, ורגע לפני התנגשות ברכבי המשטרה הוא בלם. "הוא נבהל ועצר את הרכב. השוטרים כבר היו עם נשקים שלופים עלינו וצעקו עלינו 'הם מחבלים', בגלל שנסענו מהר לכיוונם. אז צעקתי להם, 'אנחנו יהודים, אנחנו יהודים', כמו בשואה. לא חשבתי בחיים שאצטרך להגיד את זה למישהו".
"השוטרים צעקו עלינו ולא הבינו מה אנחנו עושים פה", ממשיכה מושקטין להיזכר במה שעבר עליה באותו יום מטורף וקשה. "אז סיפרנו להם על המסיבה, הם אפילו לא ידעו עליה. ביקשנו מהם ללכת לעזור לכל מי שנשאר שם. בסוף ברחנו להם מהצד השני של המחסום והמשכנו בנסיעה. הרגשתי שאם נהיה בתזוזה יהיה קשה יותר לפגוע בנו", היא מספרת ונזכרת בהיתקלות הבאה שהייתה להם.
"כשנכנסנו לתוך נתיבות, ראינו בצד הדרך רכב מחורר מיריות ושלושה נוסעים הרוגים בתוכו. ראיתי שהם לבושים יפה והיה נראה שגם הם נמלטו מהמסיבה ונרצחו בדרך", נזכרת מושקטין. אחרי שראו לראשונה אזרחים שנרצחו הבינו האנשים ברכב ממה הצליחו להימלט, אך הרגישו כי עוד לא הגיעו למקום מבטחים. אחרי הרכב המחורר חיכה להם עוד מחסום משטרה. "כולם כיוונו נשקים לכיוון נתיבות, השוטרים אמרו לנו, 'אין לכם לאן ללכת, כולם הולכים למות פה'. דיברנו בינינו איזה דקה והחלטנו שאין מצב שאנחנו נשארים, שאנחנו לא מתכוונים לסיים ככה את החיים שלנו, אז המשכנו בנסיעה".
"נפלתי על הרצפה ובכיתי"
במהלך הנסיעה נכנס הרכב ובו שמונת הנוסעים בטעות ליישוב רהט, הם הבינו זאת לאחר שהבחינו במסגד ובמספר רב של שוטרים דולקים אחרי מי שהתברר בדיעבד שהיה מחבל. "הוא ממש עבר אותנו, והשוטרים אחריו, פרססנו משם באותו הרגע. על הכביש ראינו שוטר, הוא סימן לנו לנסוע לבית קמה, שם כנראה ידע שבטוח".
השמונה הגיעו לקיבוץ בית קמה ונכנסו לקיבוץ שובל הסמוך, שאליו לא חדרו מחבלים. שם שהו בבית פרטי של משפחה. החבר לשעבר של מושקטין הגיע לאסוף אותה ולקח אותה לביתה בחולון. "אימא שלי הייתה בחו"ל באותו היום ובבית הייתה רק אחותי הקטנה. הם לא הבינו כל כך מה קורה והייתי מותשת ובהלם ממה שעבר עלי", מוסיפה מושקטין, "חברה שלי התקשרה אליי אחרי שעה ואמרה לי שהיא ניצלה, זה גמר אותי, נפלתי על הרצפה ובכיתי. שאר החברות לא ענו לנו".
אחרי היום הנורא ההוא נרדמה מושקטין וכשהתעוררה גילתה על חברה אחרת שלה, מיי סוויסה, שנפצעה מירי ברגלה ואושפזה בבית החולים, על שירה ועמית שנרצחו היא תגלה רק כמה ימים לאחר מכן. "התחלנו במסע חיפושים אחרי שירה ועמית, ימים קשים מאוד של אי-ודאות, עצב וכאב רב על החיים שפספסו", היא אומרת ומתארת את הימים שלאחר מכן כ"מסע של לוויות ושבעות ועליות לקבר".
שישה חודשים עברו מאז, הכאב והפחד מלווים אותה בכל יום. "זאת לא הייתה סיטואציה של כמה דקות, היינו בתוך זה כמה שעות, ואלה היו שעות קשות של ירי. אני זוכרת את זה היטב. הרעש הזה קופץ לי בכל סיטואציה ודפיקות הלב שלי מאיצות. זה קורה גם כשיש זיקוקים. בפקקים כשאני רואה טנדרים לבנים, זה מציף ממש, ובמיוחד לאחרונה בפורים עם כל המסיבות".
"האתגר בים מציף את כל הרגשות. עד ההשתתפות שלי בפרויקט היה לי מאוד קשה לשתף, תמיד הרגשתי שאחרים עברו דברים קשים יותר וחברות שלי נרצחו, אז מה זה משנה מה אני מרגישה. אבל פה יש לי מקום לדבר על זה, וזה הרבה מעבר לגלישה"
"האתגר מציף את כל הרגשות"
כדי להתמודד מעט עם הכאב וההשלכות של אותו יום נורא הצטרפה מושקטין לתוכנית התמיכה של עמותת הגל שלי, שמיועדת לנפגעי טראומה מ-7 באוקטובר. העמותה פועלת למעלה מעשור עם תוכניות ייחודיות המשתמשות בגלישת גלים כבכלי חינוכי וטיפולי. ההתמודדות עם הגלים והזרמים, מזג האוויר המשתנה, השגת שיווי משקל, הנפילות החוזרות מהגלשן ותנאי אי-הוודאות, יוצרת השפעה מרחיקת לכת על הנפגעים.
בתוכנית מתמקדים בכאן ועכשיו, במקום, במחשבה על הטראומה, בחיזוק תחושת השליטה, בשחרור אנרגיות, ובעבודה קבוצתית בטבע. "להגיע לים ולהיכנס אליו בתנאים קשים – זה עוזר לי המון בהתמודדות עם אותו היום", מספרת ליזה, "האתגר בים מציף את כל הרגשות. עד ההשתתפות שלי בפרויקט היה לי מאוד קשה לשתף, תמיד הרגשתי שאחרים עברו דברים קשים יותר וחברות שלי נרצחו, אז מה זה משנה מה אני מרגישה. אבל פה יש לי מקום לדבר על זה, וזה הרבה יותר מללמוד לגלוש".
"אנו מאמינים כי גישה משולבת של שחרור פיזי, לצד עיבוד רגשי מובנה, מאפשרת למשתתפים לעבד את הטראומה באופן שמפחית באופן ניכר את הסיכון להתפתחות פוסט-טראומה", אומרת ד"ר תמר דגן, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטראומה, שמלווה את התוכנית המקצועית של העמותה. "באמצעות תנועה בין אלמנטים גופניים לשיח רגשי מתאפשר ויסות גופני ונפשי, שהוא רכיב הכרחי בהתאוששות מהאירוע הטראומטי".
"כשליזה הגיעה למפגש הראשון לא יכולתי שלא לראות את העצב בעיניים שלה", מוסיף עומר טולצ'ינסקי, מנהל פדגוגי ושותף-מייסד בעמותה. "עם זאת, מהר מאוד גילינו שמאחורי כל הקושי עומדת צעירה אמיצה, נחושה ובעיקר מאוד מאוד חזקה וחפצת חיים. הדרך שהיא עשתה במהלך הטיפולי איתנו וההתמודדות עם כל גל וגל - הראו כמה עוצמות יש בה. אני מאוד שמח לראות שאהבת החיים סייעה, ועדין מסייעת, להתמודד עם כל מכאוב. ליזה היא דוגמה מדהימה למדינת ישראל, שלא תוותר על מי שהיא ועל מה שהיא ושתמיד תבחר להתמודד, להתמיד ובסוף גם להצליח, בים ובחיים".