"אני מרגישה כלואה, שכחו אותנו", אומרת חלי דננברג, שפונתה מביתה ביישוב שלומי ושוהה כבר יותר מחצי שנה עם בני משפחתה והתינוק הקטן שלה הלל במלון בירושלים. "בהודעות שאנחנו מקבלים מהמדינה ומראש המועצה שלנו אומרים שהחזרה הביתה תהיה כנראה רק בחודש יולי", היא משתפת, "אבל בראייה שלנו גם ביולי זה לא יקרה. הלחימה בצפון עוד לא החלה מבחינתנו, ולחזור הביתה בלי שהרחיקו את חיזבאללה מהגבול איתנו, זה משהו שלא בא בחשבון".
דננברג מספרת שכבר ב-7 באוקטובר הבינה לאן זה הולך. כמי שגדלה ביישוב על הגבול עם לבנון ופונתה לא מעט פעמים מביתה היא הסיקה שאחרי הדרום יבוא תורם של היישובים בצפון. יום למוחרת היא כבר ארזה תיקים והדרימה לקריות, עד שקיבלה אישור לעבור עם משפחתה למלון דן בירושלים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כעת, במקום תחושות ההתחדשות של חג הפסח והאביב, דננברג חשה בעיקר חרדה ומצוקה. "אנחנו לא יכולים לחזור הביתה", היא אומרת. "לא יהיה לנו שקט לחזור. אני גרה בבית בלי ממ"ד, יש לי תינוק בן שנה וארבעה חודשים – ובאזעקות אני צריכה לרוץ למקלט השכונתי. עד שאגיע אליו זה כבר יהיה לא רלוונטי. כבר שנים קיים אצלנו חשש ממנהרות מלבנון, וזה יהיה יותר גרוע ממה שהיה ב-7 באוקטובר".
"בהתחלה עוד היינו יושבים כל ערב בלובי או בבריכה. עכשיו כל אחד הולך לחדר שלו ואנשים כבר לא מדברים זה עם זה. כולם על כולם כמו בביצה - סכסוכים ומריבות. כבר אין יכולת להכיל זה את זה"
כשפונתה מהצפון היה הלל בן עשרה חודשים. "לא חשבתי שאת היום ההולדת הראשון שלו אצטרך לחגוג לו רחוק מהבית", אומרת דננברג. "צוות המלון מדהים, דואגים לכל מה שאנחנו צריכים, אבל זה עדיין לא הבית ולא הפינה שלנו. זו תקופה כזו ארוכה ומתישה. כולנו נתנו את מרחב הפעולה וחיכינו בסבלנות בשביל שצה"ל והמדינה יפעלו כדי שנוכל לחזור בביטחון הביתה, וזה לא קרה. אנחנו לא רואים איך זה ייגמר בקרוב".
8,000 מתושבי שלומי פונו למלונות בירושלים. הם גרים יחד, אוכלים יחד ומנסים לצלוח את התקופה הקשה זה בחברתו של זה. "אני מרגישה כלואה בחיים שלא שלי, אין לי שגרה, אני לא עובדת ואני מאוד מתגעגעת לעבודה שלי", מוסיפה דננברג. "בעלי עובד בחינוך מיוחד עם ילדים שפונו גם הם מהצפון, אבל אני קמה בבוקר ומשאירה את הבן שלי במעון מאולתר שהקימו במלון. בשעה אחת וחצי אחר הצוהריים אני כבר מוציאה אותו, לוקחת אותו לאכול ומשכיבה אותו לישון. אין לי אפשרות באמת ללכת לעבוד. אז כל היום אני מחפשת מה לעשות עם עצמי ועושה בעיקר סידורים".
"נולדתי בשלומי, גדלנו לקטיושות וחווינו פינויים. אבל מעולם לא ברמות האלו. עכשיו זה עבר את הרף ההגיוני. המדינה צריכה לקבל אחריות, להחליט החלטות, להכניע את חיזבאללה ולהחזיר אותנו הביתה"
"לא רק המדינה. גם האזרחים שכחו אותנו"
דננברג מתארת את חוסר המעש והחיים המשותפים כ"סיר לחץ": "החלק הקשה ביותר הוא המשפחות שמתפרקות, הזוגות שנפרדים. אני יודעת אצלנו ביישוב על כמה זוגות שבעקבות המלחמה נפרדו, וזה קשה מאוד. לחיות במשך חצי שנה בחדר של 15 מטר, זה יוצר חיכוכים ועימותים ותסכול שמתפרץ".
"לא רק המדינה שכחה אותנו אלא גם האזרחים", קובלת דננברג. "בחודשים הראשונים היו כאן מתנדבים, אומנים שהגיעו להופיע ולהנעים לנו את הזמן. הייתה כאן התרחשות שגרמה לנו להאמין שכולנו בתוך זה, כולנו חווים את המלחמה. אבל בתל אביב או אפילו בנהרייה, שבע דקות נסיעה משלומי, החיים נמשכים כרגיל. אין שם מלחמה, וזה משהו שקשה לקבל. שהחיים שלי נעצרו ושאלה של אחרים נמשכים".
גם בין התושבים שגרים יחד המתח גבר. "בהתחלה עוד היינו יושבים כל ערב בלובי או בבריכה עד השעות המאוחרות של הלילה. מעבירים את הזמן יחד. עכשיו גם זה לא. כל אחד הולך לחדר שלו ואנשים כבר לא מדברים זה עם זה. זה 'האח הגדול' אבל בגדול. אנשים מאבדים את זה. כולם על כולם כמו בביצה. סכסוכים ומריבות. כבר אין יכולת להכיל זה את זה".
"בחודשים הראשונים היו כאן מתנדבים, אומנים שהגיעו להופיע ולהנעים לנו את הזמן. הייתה כאן התרחשות שגרמה לנו להאמין שכולנו בתוך זה, כולנו חווים את המלחמה. אבל שכחו אותנו, בתל אביב או אפילו בנהרייה החיים נמשכים כרגיל"
"נולדתי בשלומי, גדלנו לקטיושות וחווינו פינויים. אבל מעולם לא ברמות האלו, זה היה לשבוע וחוזרים להתרעננות ותמיד נגמר אחרי חודש או חודש וחצי", נזכרת דננברג בימים קלים יותר בצפון. "אבל עכשיו זה עבר את הרף ההגיוני. המדינה צריכה לקבל אחריות, להחליט החלטות, להכניע את חיזבאללה ולהחזיר אותנו הביתה. אנשים מתפרקים ומשפחות מתפרקות. אני מבינה שיש סדר עדיפויות להכניע קודם את חמאס, אבל גם אנחנו פה. וליבנו עם כל החטופים ותושבי הדרום, אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה. שכחו אותנו".
"בערב החג ללא תחושת חג"
"התחושות מאוד כבדות", ממשיכה חלי לתאר את המצב. "אנחנו בערב החג, ללא תחושת חג בכלל. המשפחה מפוזרת בכל הארץ ואנחנו משפחה מאוד מלוכדת ומגובשת. השבת, לדוגמה, עלינו כולנו לשלומי, עם הילדים הקטנים. נסענו לשם למרות כל הסיכון שקיים עדיין, כי כבר הרגשנו מחנק וצורך לספוג קצת בית. 10 דקות אחרי שיצאנו מהיישוב לסידורים לחג היו נפילות של 2 טילי בורקן. האזעקה הגיעה רק אחרי הנפילות וזה היה מפחיד מאוד. אבל די, שכחו אותנו במלונות ומשתיקים אותנו במענק של 1,000 שקל לאדם.
כשאני שואלת את חלי לסיום מה היא מאחלת לעצמה, היא עונה: "אני מקווה לראות את עצמי מתחילה מחדש, חוזרת הביתה לתקופה אחרת, למשהו אחר, לא לשבת להסתכל על ההר ולפחד לראות את האופנועים של חיזבאללה יורדים משם. נולדתי שם וגדלתי ושם ואני חולמת לגדל את הילד שלי בשלומי בביטחון מלא. אני רק יכולה לייחל ולקוות שזה מה שיהיה לי ולכל התושבים של הצפון, ושהחטופים יחזרו מהר הביתה".