לפני 7 באוקטובר, נהוג היה לומר על עוטף עזה שהוא 95% גן עדן ו-5% גיהינום. בשבת השחורה האזור היה רק גיהינום. ומי שהזדרז בלי לחשוב פעמיים אל שערי אותו גיהינום הוא הצלם זיו קורן, שמאז 7 באוקטובר מצלם כ-2,000 תמונות ביום. "זו משימת חיי", הוא מסביר בריאיון מיוחד ל"אולפן שישי". "זה מסמך היסטורי שנשאר לדורות הבאים. הדבר הכי חשוב שעשיתי".
בבוקר שבת השחורה זיו קורן היה בביתו בתל אביב. הוא שמע שמשהו קורה, ומיהר דרומה, לאזור העוטף. הוא נדהם לגלות כמה מהר הוא נקלע לקו האש ממש. "הגענו לכביש 64, בין יכיני לשדרות. כל הכביש הזה היה מלא בגופות", מתאר קורן את המראות הקשים. "בשלב הזה נפתחה לעברנו אש מטורפת מהשדה הסמוך".
קורן מוסיף: "בווידיאו שומעים שאני צועק מי יורה. כי אתה אומר 'לא יכול להיות שזה מחבלים, כי הם יורים מכיוון שדרות ולא מכיוון עזה'. נשכבנו מתחת למכוניות והם מטווחים אותנו. אתה שומע את קולות הירי על הרכב. המחשבה של 'הם אוטוטו מגיעים אליי' כבר עברה לי בראש".
המפגש עם מייה שם, והצילומים בעזה
מאז ועד היום, קורן ממשיך להיות נוכח באירועים הדרמטיים ביותר במלחמה. וכן, כצפוי, גם לעזה הוא נכנס. "הזמן שלי מנוהל בין שלושה צירים", מסביר קורן את לוח הזמנים שלו מאז שהחלה המלחמה. "או ליווי של פצועים, או משפחות חטופים או שאני בעזה. מה שלא אשכח מעזה זו החוויה במנהרות. התחושה המצמררת של המחנק, החום, הלחות והקושי, זה משהו שמלווה אותי בקונטקסט של מחשבה על החטופים".
קורן ליווה גם את החטופה מייה שם, אחרי ששוחררה משבי חמאס כשהיא פצועה בידה וזקוקה לטיפולים בבית החולים. הוא תיעד את חזרתה ואת תהליך ההחלמה בתמונות רבות. "יש דבר כזה שנקרא קשר נשמתי", מסבירה מייה שם מדוע נתנה את הסכמתה לתיעוד. "נהיה לנו ממש קשר כזה כמו אבא ובת". קורן מסביר מצידו: "אני מנרמל את הנוכחות שלי בכך שאני נמצא כל הזמן".
"אני לא מצלם כל הזמן, אבל אני נוכח", הוא ממשיך. "אני רוצה בסוף להיות זבוב על הקיר. עם מייה הייתי כל כך הרבה שעות, ואז היא התחילה לספר לי. ופתאום נוצרה איזושהי אינטימיות בזה שאני נחשף לסיפור שלה". מייה שם שיתפה: "לפעמים עולה לי מחשבה שאני לא יודעת איך עמדתי בזה. כנראה פיתחתי מנגנון הישרדותי שהרצון לחיות חזק מהכול. אני זוכרת שבמהלך החטיפה אמרתי - אין מצב שאני מתה".
הביקורת על צנזורת התמונות: "זה מחדל"
לדעת קורן, אחת הטעויות הקשות של התקשורת שהיא צנזרה את התמונות הקשות מהטבח. "אני חושב שזה מחדל", הוא אומר. "היה צריך לפרסם את הזוועה. ממה שפורסם, היו צריכים להיות פריימים שנחרטים בזיכרון הקולקטיבי. משהו שאתה הולך לישון איתו בלילה. הגישה הרופסת הזו הביאה אותנו לנקודה שבה רוב העולם לא מאמין למה שקרה ב-7 באוקטובר".
"זו לא רק חשיבות התיעוד, זה חשוב גם להסברה", הוא מסביר. "יש כל כך הרבה אלמנטים בסיפור הזה. יש פה כבר מכחישי 7 באוקטובר. אנחנו צריכים להוכיח שזה באמת קרה. האמת לא פופולרית. כבר מצאתי את עצמי מגיב באינסטגרם לצלמים, זה נהיה פופולרי לתמוך בפלסטינים. להיות אובייקטיבי ולהראות את שני צידי המתרס? אני לא מוכן, אנחנו פה ואנחנו צריכים להילחם על המקום שלנו".
התקף הלב שעבר, והאלבום שהוא "משימת חייו"
לצד כל זה, קורן גם התמודד עם אתגר בריאותי לא פשוט. "התחלתי לשים לב שאני עולה מדרגות וקשה לי לנשום", הוא מספר. "שלחו אותי לבדיקת לב במאמץ, ואני מסיים את הבדיקה כשהרופא אומר לי שאני חייב צנתור. ובתוך הצנתור נהיה לי חם וקשה לנשום. והוא אומר לי 'אתה באירוע לבבי'. הייתי מעשן קופסה וחצי של סיגריות ביום".
קורן הוא אב גאה לשלוש בנות. הוא נישא לדוגמנית גלית גוטמן לאחר שהכיר אותה במהלך צילומים. מהנישואים איתה נולדו שירה בת ה-24 ואמה בת ה-19. מבת הזוג האחרונה סיוון גנון נולדה אור בת ה-8. "רק בדצמבר הבנתי מה קורה לו ב-7 באוקטובר", מספרת בתו שירה, שרק חודשיים אחרי הטבח ראתה את התיעוד שלו ב"מחוברים" מהעוטף. "זה היה קשה לראות אותו, ראיתי את האימה בעיניים שלו. זה היה ממש מפחיד. לא ביקשנו אבא גיבור, אבל זה אבא. אנחנו רגילות. הוא חייב להיות במקומות האלה. זה חזק ממנו".
היצירה האחרונה של קורן הוא אלבום תמונות מרהיב ונורא כאחד. "שבעה באוקטובר", זה השם. 400 תמונות שנבחרו בקפידה מתוך מאות אלפים שצילם מאז תחילת המלחמה. בשבוע שעבר נערכה ההשקה החגיגית של האלבום. וזיו קורן? הוא כבר דוהר לצילום הבא. "אני לוחם בשירות הזיכרון הקולקטיבי", הוא מסכם. "אני צריך לקעקע בתודעה את הפריימים שלא ייצאו לאנשים מהראש. זה הדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיי".
התערוכה "7 באוקטובר" של זיו קורן מוצגת בימים אלה במרכז פרס לשלום ואת ספרו בגרסה המיוחדת ניתן להשיג ברשת סטורי.
תחקיר: מעיין נווה