בחלוף חצי שנה מאז השבת השחורה והקטסטרופלית של 7 באוקטובר, ישראל עודנה ניצבת בלחימה מול חמאס בעזה ובלחימה מול הציר השיעי, בראשות איראן. חיזבאללה הוא הבעיה הדחופה ביותר, ולמרות זאת איראן היא הבעיה החשובה יותר. אותה איראן שעד כה עמדה מנגד והביטה בגאווה בשלוחיה מבצעים בעבורה את העבודה השחורה בזמן שהיא אינה מושפעת מכך. מי שביצע את התקיפה שבה חוסל חסן מהדווי, הידוע גם בשם מוחמד-רזא זאהדי, ביקש לערער בדיוק את המציאות הזו.
הימים הקרובים צפויים להיות מתוחים ויכולים להשפיע על ההתפתחות גם בזירות האחרות. לכן, בבואנו לנתח את ההישגים והפערים במלחמה עד כה, אי אפשר להתעלם מאותו סיכול ממוקד בדמשק. כמו בכל חיסול כזה בעבר, יעלו הדיונים בישראל על כדאיותו אל מול המחירים הפוטנציאליים. ראשית, אין להשוות בין חיסול תוך כדי מלחמה, למשל של מפקד בחיזבאללה שמכוון אש נגדנו, לבין חיסול של בכירים בימי שגרה. ואנחנו לא בימי שגרה. שנית, גם אם ההשפעה הטקטית של החיסול קטנה, המסר האסטרטגי ליום שאחרי המלחמה כלפי איראן – חשוב ומשמעותי. טהראן תגיב – אין ספק לגבי זה. גם בשל כבודו ומעמדו של האיש וגם משום החשש מסיכולים נוספים וכצעד מרתיע מפני פעולות דומות בעתיד.
מכל מנעד התגובות הרחב שבידי איראן יש שתי תגובות פוטנציאליות שמחייבות היערכות מיוחדת. אין המשמעות שהרפובליקה האיסלאמית תבחר בהכרח באחת מהאופציות האלו, אך נכון להתכונן לתרחישי הייחוס החמורים ביותר:
- חיזבאללה חוצה את סף המלחמה – למשל, בירי כבד למרכזי אוכלוסייה מיושבים. במקרה זה יאיץ ארגון הטרור בישראל לעשות את מה שאולי היא חייבת לעשות ממילא. אם ארה"ב תראה במעשי חיזבאללה אקט יזום של מלחמה, הדבר עשוי אף לפתור את המתיחות עם ארה"ב בנושא.
- ירי ישיר מתחומי איראן אל עבר ישראל – בתסריט שכזה הכדור חוזר לישראל, והיא תצטרך להחליט אם מדובר במעשה שמשמעותו הכרזת מלחמה או המשך ההתכתשות בציר כפי שהייתה עד כה. שיקולי ישראל יושפעו מהנזק שייגרם ומהגיבוי שתקבל מארה"ב. ברור שמבחינת איראן התרחיש החמור ביותר הוא שישראל וארה"ב יראו בזה אקט מלחמה ויפעלו לתגובה משותפת – מכך תנסה איראן להימנע.
כיצד תגיב הרפובליקה האיסלאמית? נשיא איראן ראיסי ובכירי משמרות המהפכה
העימות עם איראן קשור ל"בוץ העזתי" – ולהישגים של ישראל בתוכו וגם בגזרות אחרות – ומשולב בהם. בששת חודשי המלחמה עד כה גילתה החברה הישראלית מחדש את צה"ל, שעל אף המחדל והכישלון הקולוסלי ב-7 באוקטובר הצליח להפוך את הקערה מבחינה מבצעית-טקטית ולהביא לשורת הישגים שיש למנף אותם מדינית. בולט מעל כולם התמרון הקרקעי, שעל אף מסע הפחדות עצמיות לגבי יכולות צה"ל לערוך תמרון שכזה בעומק שטח האויב התגלה כהצלחה צבאית בתנאי שטח קשים ביותר. אך בה בעת ישראל מצויה באחת מנקודת השבר הגדולות שהייתה בהן: היא תקועה בלחימה שלא מצליחה עד כה לספק הכרעה, ומתמודדת עם כל השסעים והקיטוב החברתי העמוק שלרגע קט הסתתרו מאחורי ערפל הקרב.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הישגי המלחמה
אומנם מטרות המלחמה טרם הושגו, אך מה שכן הושג הוא מרשים בכל קנה מידה:
- הוסר איום כוחו הצבאי של חמאס. נכון, לחמאס יש עדיין מאות רקטות לטווח ארוך, וכשליש מכוחו הלוחם עדיין פעיל - אך חמאס אינו מסוגל לבצע פשיטה רחבת היקף לישראל.
תקיפת תשתיות טרור של חמאס ברצועה החודש | צילום: דובר צה"ל - כוחו הפוליטי ומעמדו של חמאס בעזה מצוי בשפל של כל הזמנים (להבדיל ממעמדו באיו"ש ובירדן, שם הפופולריות שלו מרקיעה שחקים). סביר שחמאס ימשיך להתקיים כתנועה דתית וחברתית אך רבים בעזה רואים בו אחראי להרס הרצועה - וגם לחורבן הזרוע הצבאית שלו עצמו.
- ישראל הצליחה להשיב חצי מהחטופים בעסקת חילופין. עסקה שבניגוד לחלק מהדעות התאפשרה גם בזכות הלחץ הצבאי והתמרון הקרקעי.
שחרור החטופים בפעימה השישית - חיזבאללה הסיג את רוב כוחות רדואן שהיו פרוסים טרום המלחמה בעמדות זינוק לאורך גדר הגבול. תשתיות הכוח הושמדו, ורבים מפעילי הארגון נהרגו בלחימה מול ישראל.
- חיזבאללה גם איבד תשתיות ייצור ואמצעי לחימה "אסטרטגיים" (כך על פי הכינוי של חיזבאללה).
- ישראל הצליחה לפגוע באופן משמעותי בנוכחות האיראנית בסוריה באופן שהביא לנסיגה משמעותית של איראנים משם.
- איראן לא הצליחה להרתיע את ישראל מפעולה, ולא שיבשה באופן מהותי את הפעולה האגרסיבית של צה"ל בעזה. היא איבדה שליטה על שלוחיה, והוכיחה לעולם שרשת שלוחים זו היא בעיה עולמית ולא רק ישראלית.
התקיפה השבוע סמוך לשגרירות איראן בסוריה
הפערים אל מול מטרות המלחמה
ייתכן שתחושת התסכול שהולכת ומתחזקת בציבור בכל יום שעובר נעוצה בעובדה אחת - אף מטרת מלחמה לא הושגה באופן מלא עד כה, ודומה שרוב הסיכויים שלא תושג בעתיד הקרוב: טרם הסרנו את היותו של חמאס כתובת שלטונית ברצועה, בין היתר בשל אי קבלת החלטות מדיניות; 133 חטופים עדיין בשבי; ולא השכלנו עד כה לעסוק באופן רציני בשינוי המציאות האזורית לטווח הארוך באופן שייטיב עם הביטחון הלאומי הישראלי. לכך מתווסף חוסר האמון שנובע מהתעקשות על המשך המלחמה במתכונת הנוכחית, מתוך שאיפה להשיג "ניצחון מוחלט" שאמור להוביל אותנו לשינוי חיובי מהותי שישיג את המטרות האלו. מתגנבת ההכרה שאולי התעקשות זו דווקא תחמיר את מצבנו.
חוכמת ניהול המלחמה היא לדעת גם מתי היא צריכה להשתנות, כלומר מתי חייבים לסיים אותה במתכונתה הנוכחית ולעבור לצורת פעולה אחרת. במקרה שלפנינו מדובר במעבר לשלב חדש של לחימה מתמשכת עד להשגת מטרות המלחמה, או יותר מדויק לומר - המטרות ארוכות הטווח של ישראל להשמדת חמאס. יש לכייל ציפיות בפני הציבור – מדובר במטרה שהשגתה תיקח שנים. וזה בדיוק מה שישראל צריכה לעשות. אך בשיטות פעולה שונות, באופן אחר ומתוך הבנה שאין פעולה אחת (כן, גם לא רפיח) שלבדה תביא לנו את אותו "ניצחון מוחלט" שלא קיים.
הבעיות המרכזיות
בחזית הצפון, החזית שהפכה למאתגרת יותר בשלב זה, שתי בעיות: היקף "שיבוש השגרה" שהיא מייצרת היום גבוה מזה שבדרום, ולא ברור כיצד ומתי תחזור השגרה לצפון.
בחזית הדרום, יש לישראל שתי בעיות קריטיות - איך מונעים אסון הומניטרי לאזרחי עזה שיקים את העולם כולו נגד ישראל, מה שכבר החל לקרות וצפוי רק להתעצם? ומי הכתובת האזרחית החליפית לחמאס?
גם בחזית הבין-לאומית, יש שתי בעיות מרכזיות - אובדן הלגיטימציה לעצם קיומה של ישראל והדרדרות היחסים עם ארה"ב, בפרט הפיכתה של ישראל לנושא מפלגתי-פוליטי אמריקני.
ומעל הכול במדד הדחיפות - הזמן חולף ונראה כי הוא כבר אוזל עבור החטופים בעזה.
אז איך יוצאים מזה?
מתחילים מעסקת חטופים גם במחיר של הפסקת הלחימה (זמנית, כפי שיפורט מיד) ושחרור אסירים פלסטינים. את ההפוגה מנצלים להאצת המערכה המדינית שאחרי המערכה הצבאית, מערכה שתוכל להבטיח את השגת מטרות המלחמה בטווח הארוך.
- שחרור החטופים דרך עסקה מחייב תשלום בשני מטבעות: הפסקת המלחמה במתכונתה הנוכחית ושחרור אסירים. המטבע הראשון חסר משמעות: כל הפסקת לחימה במזרח התיכון היא זמנית. החשבון עם חמאס לא נסגר, וכל כלב יבוא יומו. המחיר הקשה יותר מוסרית ואסטרטגית הוא שחרור אסירים, אך כבר עשינו זאת , ולהבדיל מן העבר, כיום הסיכון הביטחוני שמשוחררים אלו יהיו קטן יותר.
- החלפת שלטון חמאס בעזה מחייבת את החזרת "הרשות הפלסטינית המחודשת" לשליטה ברצועה. הרשות, שתעבור רפורמות בתחום החינוך, שתפסיק את התשלום למחבלים ואת המערכה המדינית והמשפטית שהיא מנהלת נגד ישראל, היא בסופו של דבר אותה רשות פלסטינית שמבוססת על כוחות הפתח. אך בברירה בין החלופות מול צמיחה מחדש של שלטון חמאס, באין כתובת מדינת חלופית או שלטון ישראלי ואחריות לחייהם של מיליוני תושבי הרצועה, זו החלופה הגרועה פחות. בנוסף, חזרתה של הרשות מגדילה את הסיכוי שמדינות המפרץ ישולבו בתוך מנגנון ממשל זמני שיבטיח את דחיקת חמאס והכנסת הסיוע ההומניטרי ליעדו ולא לידי חמאס.
- הפסקת הלחימה בלבנון במסגרת הסדר וביטחונות בין-לאומיים: יש לנצל את פרק הזמן של ההפוגה בדרום להסדרת המצב בצפון המדינה. סביר מאוד שחיזבאללה ינצור את נשקו, כוחות רדואן כבר נסוגו ממרחב הגבול (ברובם), ואת המצב החדש הזה יש לקבע. קיבוע זה אפשרי רק על ידי לחץ של קואליציה בין-לאומית. אך אסור להתבלבל: זה לא יחסוך מאיתנו את חיזוק ההגנה וחיזוק ההתיישבות בגבול הצפון כמאמץ מדיני לאומי ראשון במעלה. וכן, זה גם לא ימנע מאיתנו את הדיון ארוך הטווח על משמעות האיום של חיזבאללה על עתיד מדינת ישראל, ואם ומתי יש לפעול נגדו.
- נורמליזציה עם סעודיה: החזרת "רשות פלסטינית מחודשת", קואליציה ערבית התומכת אותה והאינטרס האמריקני להביא לידי נורמליזציה בין ישראל לסעודיה – אלה המרכיבים של התבשיל האזורי החדש. זוהי ארכיטקטורה חדשה במזרח התיכון. לראשונה יש ציר של מדינות שהן בבחינת משקל נגד לציר האיראני.
לסיכום, מוקדם להעריך את ההשלכות של מלחמת חרבות ברזל על מעמדה של ישראל במזרח התיכון ועל החברה הישראלית. די ברור שהיא תהיה נקודת מפנה, אך לא ברור לאן היא מובילה. לשם כך נדרשים ריחוק ופרספקטיבה של זמן ארוך. ועל כך תעיד ההיסטוריה.
די ברור לנו שאנחנו בטראומה, אנחנו כועסים ואבלים וכמהים לשינוי ברגשות האלו. אנו דורשים ממנהגינו שיובילו אותנו לשם. האתגר שלהם הוא לעשות את הדבר הנכון בעבור ההיסטוריה של ישראל ולא בעבור ההישג הטקטי המיידי קצר הטווח. או במילים אחרות, עדיפים נורמליזציה עם סעודיה והמחיר שבשחרור החטופים מאשר מבצע פשיטה רחב היקף לרפיח שיעניק לנו עוד תמונות של ניצחון טקטי בעודו מחמיר את מצבנו האסטרטגי.
נכון, חבל שלא פירקנו את חטיבת רפיח לפני שלושה חודשים עם תנופת התמרון, אבל את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור. המצב השתנה, כרגע עדיף שלא להחמיץ הזדמנויות נוספות. והזמן החולף מצמצם את האפשרויות שלנו.
>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש אמ"ן