לנועם ולעמית כהן, זוג עצמאים בשנות ה-30 לחייהם, נולד לפני המלחמה תינוק ראשון וחמוד ושמו נח. המחשבות לעזוב את הארץ הדהדו בראשם עוד לפני המלחמה, אך 7 באוקטובר והאירועים שהגיעו לאחר מכן שחררו מבחינתם את כל החבלים שהחזיקו אותם בישראל. "הרגשנו שאנחנו בהישרדות בכל הרבדים, בהישרדות כלכלית ובהישרדות קיומית. הרגשנו שהמדינה מקשה עלינו ברמת הבדיחה כבר. שאין תגמול לעבודה הקשה שלנו", מספרת נועם על התחושות שהובילו להחלטה הגדולה שקיבל הזוג לעזוב את ישראל.

האי קופנגן בתאילנד בפחות מ-400 ד' (צילום: AP)
"החלטנו לאזור אומץ ולעשות את השינוי הזה". קופנגן, תאילנד | צילום: AP

 

"המלחמה הוסיפה גם הישרדות ביטחונית", מסבירה נועם. "בדיוק נולד לנו תינוק קטן והרגשנו לא בטוחים שזו האנרגיה שבה אנחנו רוצים להביא ילד לעולם ולגדל אותו. הרגשנו שהחיים בארץ הולכים ונהיים קשים יותר, לכן החלטנו לאזור אומץ ולעשות את השינוי הזה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

ההחלטה על היעד שאליו יעבירו את חייהם לא הייתה ברורה מאליה, אך אחרי שחקרו וביררו על התנאים בכל מדינה שחשבו עליה, הבינו השניים שתאילנד כרגע הכי נכונה להם. הם מכרו את כלי הרכב שלהם ואת הריהוט, קיפלו את חייהם לשתי מזוודות ועברו לאי קופנגן שבדרום-מזרח תאילנד.

"אנחנו לא מתכננים לחזור לארץ", אומרת נועם, "בעלי כבר עשה ניתוק תושבות. אנחנו מאוד אוהבים את המדינה, לשנינו היה שירות מאוד משמעותי בצבא, אבל אין שום סיכוי שנחזור עד שהמדינה תתאפס על עצמה. לא יודעת אם נישאר בקופנגן, יש מצב שנעבור למדינה אחרת, אבל לארץ לא נחזור".

נועם ועמית לא לבד, נוסף על המלחמה שבה נמצאת המדינה מאז 7 באוקטובר, ישראל מתמודדת עם מלחמה אחרת, שקטה – עזיבה של משפחות בעקבות המצב. גם אם המשפחות האלה מקפידות להישאר מתחת לרדאר, הרשתות החברתיות מלאות בפוסטים אנונימיים שמביעים רצון לעזוב ובהם מתייעצים המפרסמים בשקט, בלי לחשוף את עצמם, לאן כדאי להם לעבור. מנגד יש כאלה שכבר עשו את המהלך. הם מכרו את תכולת הבית, קנו כרטיס טיסה ונסעו אל מדינה זרה. וכבר לא מדובר בשהייה של שנה–שנתיים, ברילוקיישן או בעבודה במקום אקזוטי, אלא בהגירה של ממש. פעמים רבות מדובר במשפחות שכבר הרהרו בזה קודם – והמלחמה הייתה הזרז. "המדינה נטשה אותנו", אומרת נועם, "סיסמאות כמו 'אין על המדינה שלי' כבר לא משרתות אותי, שחררתי מהן".

נעם ועמית כהן
"כאן אני לא עומדת ברמזור ומסתכלת לצדדים". נועם ועמית כהן

 

"אנחנו בטוחים פה יותר מבארץ"

"באנו לפה בידיעה שאנחנו הולכים לגור פה", אומרת נועם על תאילנד, "ואנחנו מרגישים כאן מאוד בטוחים, בטח שיותר בטוחים מבארץ. במדינה הרגשתי מעין חוסר שייכות. הרגשתי שהממשלה באיזשהו אופן מתנכלת לאזרחים, מקשה על הקיום הבסיסי. אז נכון, חוסר השייכות מלווה אותי גם לכאן, אבל יש כאן קהילה ישראלית מטורפת ויש פה המון מפונים – זה נותן קצת תחושה של בית".

"כאן אני לא עומדת ברמזור ומסתכלת לצדדים", משתפת נועם. "אין לי לילות ללא שינה בגלל איזה איום, אין לי טילים מעל הראש. לי באופן אישי היה טריגר במלחמה. נכנסתי לחרדה, נהיה סיוט לגור בארץ, וכאן אין מלחמה, יש כאן שקט ושלווה".

"להגיד שאנחנו נוטשים את המדינה זה לא נכון, אנחנו מצילים את עצמנו", קובעת נועם. "אנחנו בוחרים בחיים בטוחים יותר, כי המדינה שלנו לא יכולה לתת לנו את זה. מאז המלחמה הבנו שיש לנו מדינה דפוקה. חברים שלי נרצחו במסיבה, המדינה לא מסוגלת לגונן עלינו. וזה גורם לי להגיע להמון מסקנות על המקום שאני חיה בו ועל האנשים שמושכים בחוטים. הכי קל לעצום עין, אבל אנחנו אנשים מודעים – ואנחנו לא מוכנים להתפשר על החיים שלנו".

"אנחנו לא נוטשים את המדינה אלא מצילים את עצמנו. חברים שלי נרצחו במסיבה, כי המדינה לא מסוגלת לגונן עלינו. הכי קל לעצום עין – אבל אנחנו לא מוכנים להתפשר על החיים שלנו"

נועם כהן, עברה עם משפחתה לגור בתאילנד

לצד תחושת חוסר הביטחון שחשה בארץ, נועם מדברת גם על הקושי הגדול לעזוב את המשפחה והחברים: "למשפחה שלנו היה לא פשוט. נח הוא הנכד הראשון ובהתחלה הם לא קיבלו את זה, אבל עם הזמן הם הבינו, ובסתר ליבם הם היו עושים את זה גם, אילו הייתה להם האפשרות. אנחנו משתדלים לבוא לארץ, ואבא של בעלי היה פה בתאילנד. מבחינת חברים – אין אחד שלא רוצה להעתיק מאיתנו. נהיינו מושא הערצה. כולם היו רוצים לעשות את הצעד הזה ולא לכולם יש האומץ או היכולת הכלכלית ולעזוב את החיים בארץ. כל אחד והעניין שלו. כולם סביבנו היו רוצים לעשות את הצעד הזה".

נועם ועמית כהן
"לא רצינו לגדל ילד באנרגיה של הארץ". עמית כהן ונח

"תחושת השייכות שלי התפוגגה"

אבל לא כולם אהבו את המעבר של משפחת כהן לתאילנד. נועם מספרת על סטורי שהעלתה לאינסטגרם על העזיבה. לדבריה היו מי שהגיבו ברוח טובה והיו ששפטו את בני הזוג על החלטתם. "זרקו לי כמה הערות על הסטורי, אבל אלה היו אנשים רחוקים. זה לא נוגע בי, זה לא פוגש אותי. אני מאוד בטוחה בצעדים שאנחנו עושים בחיים ויודעת שאנחנו לא נוטשים. לא נקראנו למילואים ואנחנו לא תורמים למלחמה כלום ורק סובלים מחרדה קיומית. הפכתי להיות אימא עכשיו ולא מעניין אותי שום דבר מלבד איך הבן שלי יגדל ובאיזו סביבה, מה יראה, מה יספוג, מה יחווה, וזה לא מקום לגדול בו. אפילו שהמון אנשים מחזיקים בסיסמאות האלה, 'אין כמו המדינה' ו'זו המדינה שלי', אני כבר שחררתי מהן כי הבנתי שהן לא משרתות אותי".

"אז נכון, המעבר לאי והחיים בו כרוכים בהוצאה כספית, אבל מה זה לעומת לגדל את הבן שלי בבטחה, ערום על החוף, כמו שרציתי שיגדל?" מצהירה נועם. "לי יש חיבור עמוק מאוד לארץ, אבל אני מרגישה שתחושת השייכות שלי התפוגגה. עם השנים ועם המלחמות והממשלה אני מרגישה פחות ופחות שייכת".

נעם ועמית כהן
"כולם סביבנו היו רוצים לעשות את הצעד הזה". נועם ועמית כהן

"קשוח לקפל הכול ולעזוב"

גם מ' ובעלה החליטו לעזוב את הארץ. לה ההחלטה הייתה קלה יותר, ואילו בעלה עושה זאת בחשש מסוים. הטריגר היה המלחמה והאפשרות שקנדה פתחה בפני ישראלים לוויזת עבודה לשלוש שנים. מאחר שהזמן להגשת הטפסים מוגבל ניגשו מ' ובעלה לעורך דין שמתמחה בהגירה כדי להבין מה האפשרות שלהם לקבל אשרה במסלול הרגיל. "קשוח לקפל הכול ולעזוב. יש לנו פה דירה בבעלותנו שהשקענו בה הרבה, עבודות ששנינו אוהבים, משפחה", אומרת מ' על הלבטים המשותפים, "אבל גם אם נתעלם מכל זה, רק הסידורים שצריך לעשות בחודש וחצי הם מטורפים".

 

דרום לאוס
"קשה לנו לחשוב על לחזור". משפחתו של ג' בדרום לאוס

ובכל זאת החליטו השניים לחדש דרכונים גם לכל בני המשפחה. "במלחמה נפלו לי האסימונים: מטורף לחיות במצב שבכל כמה זמן יש אזעקות וצריך להיכנס למקלטים, שהילדים לא צריכים לחיות מרגרסיה לרגרסיה", אומרת מ', "והחטופים, שמעסיקים את כולם במדינה הזאת, פשוט לא יוצאים לי מהראש. למה שאני אצטרך להסביר לילדים שלי על אנשים שהוציאו אותם מהבית שלהם והרגו אותם או לקחו אותם בשבי? איך אני יכולה, בלי לשקר, להגיד להם שאין שום סיכוי שזה יקרה להם? מבחינתי זה החוזה הכי יקר שהמדינה שברה מול האזרחים שלה – ועל זה אני לא מוכנה להישאר".

"עכשיו אנחנו קצת על הגדר, כי לא ברור אם נקבל בכלל את הדרכון בזמן כדי לטוס מפה ולהספיק להגיש את הבקשה עד 12 ביוני. מעבר לזה בעלי ממש מודאג מלהתחיל מחדש, כן נמצא עבודה, לא נמצא עבודה, כמה כסף נשרוף עד שנוכל להתאזן שם עם עבודה", מוסיפה מ'. "בעלי שקול ואנליטי יותר, הוא פחות מוכן לעוף על זה בלי שיש לו תוכנית ברורה ומסודרת של איך עושים, מתי ולמה. סיפרנו לילדים, אבל הם די קטנים, הם לא מבינים לגמרי את ההשלכות של זה".

 

רכבת בתאילנד
"יש גל עזיבה מאוד גדול ולא מדברים עליו". משפחתו של ג' בנסיעת רכבת בתאילנד

"המשפחה שלי שבורה מההחלטה שלנו", מודה מ'. "לאימא שלי יש שלושה ילדים, אבל רק ממני יש לה נכדים, והיא קשורה מאוד לתינוק. אני, מבחינתי, אין שאלה. עושים מה שצריך לעשות כדי לאפשר לילדים חיים טובים יותר. לא בטוח שיהיה טוב יותר – אבל חייבים לנסות לפחות".

"החטופים לא יוצאים לי מהראש. למה שאני אצטרך להסביר לילדים שאין שום סיכוי שזה יקרה להם? מבחינתי זה החוזה הכי יקר שהמדינה שברה מול האזרחים שלה – ועל זה אני לא מוכנה להישאר"

"אתם חוזרים כדי לשבת במקלטים?" 

ג' ואשתו תכננו בשנה שעברה לחזור לישראל אחרי 14 שנה בהונג קונג, שם נולדו להם שני ילדים, היום בני 4 ו-8. אומנם הילדים לא חיו מעולם בישראל והם למדו בבתי ספר בין-לאומיים, אך הרצון לחזור לחיק המשפחה והחברים בארץ היה גדול מהקושי להתחיל מחדש בארץ. בני הזוג החליטו לטייל שנה בחו"ל עם הילדים ולאחר מכן לחזור ארצה. אלא שגם להם המלחמה טרפה את כל הקלפים. מאז 7 באוקטובר, במקום לחזור ארצה כפי שתכננו הם מאריכים בכל פעם מחדש את הטיול שלהם בעוד כמה חודשים.

 

רילוקיישן
"אין ישראלי שלא חטף שוק אחרי 7 באוקטובר". משפחתו של ג' בצפון הודו

בחודשים האחרונים הייתה המשפחה בדובאי, בלאוס, בתאילנד, בהודו ואפילו באינדונזיה. הם מצאו עצמם מטיילים עם משפחות ישראליות שעזבו את הארץ במלחמה, משתקעים בכל פעם במקום אחר לכמה חודשים. "כל החברים בארץ צחקו עלינו שתכננו לחזור דווקא כשהתחילה המלחמה", נזכר ג' ומוסיף: "אמרו לנו, 'זה כאילו יש שיטפון ואתם רצים אל תוך השיטפון. למה אתם חוזרים כדי לשבת במקלטים?'"

כעת מטיילים ג' ומשפחתו באחד האיים באינדונזיה, לא רחוק מבאלי, ומדברים על חזרה ארצה בדצמבר. "ככל שהזמן עובר, כך פוחת החשק לחזור. המצב בארץ לא טוב ולא מתקדם לשום מקום, קשה לנו לחשוב על חזרה. הבן הגדול שלנו לא רוצה לעלות לארץ, בהונג קונג הוא שמע על המלחמה וזה מלחיץ אותו. המורה בבית הספר אמרה לו שהוא יצטרך להתגייס לצבא, אז הוא נבהל. התמימות שלהם הולכת להיעלם כשיגיעו לישראל, זה להחזיר אותם לעולם אחר שהם לא מכירים. דיברתי עם אשתי על יום הזיכרון לשואה השבוע, והבן שאל אותי מה זו שואה. הוא יקבל את השוק התרבותי שלו".

"אחרי 7 באוקטובר הרגשנו כמו פליטים, הרגשנו שאין לנו לאן לחזור. אין ישראלי שלא חטף שוק אחרי היום הנורא הזה, ברמות שונות של כאב ועם השלכות שונות, כל אחד לפי המקום שהוא נמצא בו"

ג', תכנן לחזור ארצה עם משפחתו אחרי שנים בהונג קונג

 

רילוקיישן
"מרגישים שאין לאן לחזור". משנרקלים באינדונזיה

"מרגישים שמי שיכול עוזב"

כשבני המשפחה עזבו את הונג קונג הם הרגישו כמו מטיילים, אך התחושה הזו התחלפה אחרי 7 באוקטובר. "אחרי היום הנורא הזה הרגשנו כמו פליטים, הרגשנו שאין לנו לאן לחזור. אין ישראלי שלא חטף שוק אחרי 7 באוקטובר ברמות שונות של כאב ועם השלכות שונות, כל אחד לפי המקום שהוא נמצא בו".

 

רילוקיישן
"צחקו עלינו בארץ שאנחנו רוצים לחזור". משפחתו של ג' בטראק באינדונזיה

ג' מספר שמאז שהתחילה המלחמה הם הכירו משפחות ישראליות רבות שעזבו את ישראל. "אנחנו מרגישים שמי שיכול לעזוב עוזב, אם יש לו יכולת כלכלית או עבודה שמאפשרת לעזוב. יש גל עזיבה גדול מאוד ולא מדברים עליו. היינו בחורף בגואה והיו שם 150 משפחות ישראליות עם ילדים. יש הרבה מפונים".

"הייתי בחרדות, לא יכולתי לישון בלילה", אומר ג' על התחושות שהיו לו עם תחילת המלחמה. "אומנם אנחנו בסיטואציה הפוכה משל הרוב, חיינו בחוץ ואנחנו רוצים לחזור, אבל זה מפחיד מבחינה ביטחונית. עצוב שאנחנו מגיעים למקום שהולך ונסגר לתוך עצמו מבחינת המנטליות. זה מטריד ומעציב ברמה הלאומית. לתפיסתנו הדברים הולכים לכיוון הלא נכון בארץ, מתח פנימי ולחץ כלכלי. אנחנו באים ממקום שנחשב יקר מאוד, ובכל זאת בארץ לא יהיה טוב יותר".

  

מטיילים הודו
"בגואה היו הרבה משפחות ישראליות עם ילדים". מטיילים בהודו

"תחושת האשמה קיימת"

אומנם ע' ובעלה עזבו בגלל המלחמה, ולמעבר שלהם הם קוראים "רילוקיישן", אך שניהם חלוקים בדעותיהם אם המעבר הוא לשנתיים–שלוש או לתמיד. בינתיים הם עזבו את הארץ עם ארבעת ילדיהם לגואה שבהודו ונשארו שם לעונה אחת. המלחמה זירזה תהליכים שהתבשלו אצלם כבר לפניה. "בעלי רצה לצאת מהארץ כבר לפני יותר משנה. הוא הרגיש שדברים לא טובים הולכים לקרות, ואני הייתי צריכה טריגר כדי לצאת. עם פרוץ המלחמה פשוט יצאנו, אבל באופן כללי שנינו היינו כילדים בשליחות עם ההורים, אז התוכנית הזו הייתה מבחינתנו על השולחן".

"בעלי ראה את הנולד", אומרת ע'. "מה שחשש ממנו – קרה. אני התעקשתי להישאר עד 7 באוקטובר. אחרי זה כבר שחררתי ונסענו. בשביל לרוץ לממ"ד, להחזיק את הדלת ולעבוד בזום, לא ראיתי סיבה להישאר עם ארבעה ילדים קטנים יחסית".

"יש לי דעות קשות מאוד על גידול ילדים בארץ, על גיוס לצבא. הלך הרוח ברחוב הוא שיש דעה אחת ואין מקום לדעות מגוונות. לאנשים יש נרטיב אחד שהם מסוגלים לשאת. אלה דברים שמאוד עודדו אותי לצאת"

ע', יצאה מהארץ עם המשפחה

כעת יוצאים בני המשפחה לטיול של חודש וחצי ביפן, ומתלבטים לאן להמשיך משם. ע' משתפת שהמשפחות שלהם יתקשו להתמודד עם העזיבה שלהם והיו רוצות שיישארו קרובים: "תחושת האשמה קיימת, וזה לא כי קיבלנו תגובות לא מפרגנות", מציינת ע'. "כל הנרטיבים שגדלתי עליהם, הכול התנפץ מבחינתי עוד לפני הקורונה. אני לא מחזיקה את הפטריוטית שהחזקתי לפני כן. הייתי קצינה קרבית ולא הייתי עושה את התפקיד הזה היום לדקה. אלה תהליכים שנבנו".

ולמרות המילים הקשות מצהירה ע': "אנחנו בטוח נחזור ונמשיך לגור בישראל, אבל יש לי דעות קשות מאוד על גידול ילדים בארץ, על גיוס לצבא. הלך הרוח ברחוב הוא שיש דעה אחת ואין מקום לדעות מגוונות. לאנשים יש נרטיב אחד שהם מסוגלים לשאת, אני מרגישה את זה כבר שנים. אלה דברים שמאוד עודדו אותי לצאת. כשיצאתי לגואה פגשתי אנשים שאפשר לדבר איתם בפתיחות לב ואין שם שיפוטיות שיש בארץ".