"לא האמנתי שאני מגלה את זה": האחים מצאו אוצר מהשואה בבית ילדותם

לפני שנים אחדות עמלו האחים דבורה אביקם וצבי הר-שפר על פינוי בית ילדותם בחיפה שעמד בפני חידוש תמ"א 38. בנבירה בחפצים של הוריהם הם גילו אוצר קטן ונשכח בתוך אוגדן פוליגל כחול. זה היה אוצר שהשאיר להם אביהם מאיר ז"ל, שנפטר לפני כ-20 שנה. "מצאנו פנקס קטן ובו שירים שהוא חיבר, גם שירי אהבה לאימא ושיר הספד לאימא שלה, שנפטרה טרם זמנה, ממש בתקופה ששניהם הכירו, ועוד שירים על עלייה לארץ", מספרת דבורה. "כל הטקסטים האלה שרדו גם את מחנה העבודה ואת כל התלאות שהם עברו".

"אני פותחת ופתאום אני רואה עשרות מכתבים צהובים בהונגרית עם כתב עגול של אימא, שהכרתי, וכתב הפנינים של אבא שלי. עשרות מכתבים. הבנתי שאלה כנראה המכתבים המקוריים שעד אז רק שמענו עליהם. ידענו שאבא ואימא התכתבו, אבל עד כדי כך? שאלתי את עצמי איך אני, כבר בת 76, מגלה את זה רק עכשיו. הרי הבית היה פתוח, כל דבר היה גלוי וההורים שלנו דיברו בחופשיות על מה שהיה במלחמה. איך יכול להיות שלא ידעתי על קיומם הפיזי של המכתבים? ידעתי שנכתבו מכתבים, אבל לא האמנתי שהם שרדו.

"בחרדת קודש פתחתי את התיק הזה ואמרתי בליבי שעוד מעט לא יישאר זכר למכתבים. זה בדיוק אחרי 80 שנה, והם כבר צהובים. את חלקם פחדתי אפילו לפתוח. ראיתי שאבא כתב באחד המכתבים 'לקורא בעתיד, לדורות הבאים'. הוא תרגם את המכתבים מהונגרית לעברית מדי יום ביומו עם תאריך מדויק. אם הוא לא היה רוצה שזה יעבור לדורות הבאים, הוא לא היה מתרגם. הבנתי שאצלנו בבית זה לא יחזיק מעמד. חבל, ויש גם ערך היסטורי, מעבר לערך האישי, הרומנטי וכולי. זה סיפור אהבה אחד פרטי, אבל זה גם סיפור שהעם היהודי גלום בתוכו, עם כל השתלשלות העניינים, גירוש הגטו, הבריחה, השחרור והעלייה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הוא כתב לה שירי אהבה"

מאיר הירשפלד נולד בעיירה ואץ (Vác) שבהונגריה בשנת 1921. אף שגדל בבית שומר מסורת נטה לציונות, ומעל לכול גדולה הייתה אהבתו לשפה העברית, דבר מאוד לא נפוץ ביהדות הונגריה של אותן שנים. הוא הרבה לקרוא, אך בעיקר לכתוב. את שנות המלחמה העביר כאסיר במחנה עבודה סמוך להרי הקרפטים. מה שהחזיק אותו באותה תקופה נוראה, מספרים ילדיו, הוא אהבתו לעברית.

"הוא היה תלמיד ישיבה בשתי ישיבות גדולות ומפורסמות אז, בפאפא ובגלנטה, ונחשב שם לעילוי. הוא אהב מאוד תנ"ך ולכן שלט בעברית על בורייה, עד ימיו האחרונים הוא כתב בניקוד בלי שום בעיות", מספרת דבורה. "הוא כתב גם שירים ואהב מאוד שירה עברית. הוא העתיק למחברת מיוחדת שירי ביאליק וטשרניחובסקי, ואת 'המתמיד' ו'הברכה', פואמות שלמות, בכתב יד קטן בעברית, וכתב גם את שירת ימי הביניים וגם שירה מודרנית".

האהבה לעברית הייתה גם אחראית ל"שידעך" שלו. ב-1941, זמן קצר מאוד לפני שכרתו שלטונות הונגריה ברית עם המשטר הנאצי, משפחת פאפא, גם היא מהעיירה ואץ, חיפשה מורה לעברית לבנות המשפחה. בין אחת מהבנות, עידית בת ה-17, ובין מאיר – המבוגר ממנה בשנתיים – ניצתה האהבה. "אבא שלה חשב על עלייה לארץ. הוא היה ציוני והייתה לו מחשבה לעלות לארץ, וכדאי לדעת עברית. כמה חודשים הם למדו יחד וכבר הם התארסו", מספרת דבורה.

"היא הייתה בחורה יפה מאוד"

עידית היום בת 101, הזיכרון כבר לא כשהיה. אבל עדיין היא עצמאית ופעילה והולכת ללא כל קושי. "הוא היה בחור חכם ונחמד, עם חוש הומור. הוא ידע תמיד איזו מילה יהיה לי נעים לשמוע. דיברנו קצת כשהוא ליווה אותי הביתה", היא עונה כשהיא נשאלת על האופן שבו חיזר אחריה מאיר ז"ל.

"עוד קודם לכן היינו שכנים, אז הוא היה יכול לראות אותי תמיד בחצר, כשאני צוחקת ומתרוצצת עם החברות. והוא תמיד התקרב, שאל משהו בהתחלה. לא היה מקובל שבת הולכת עם בחור. אצלנו בנות לא נפגשו עם בנים, כי היינו גם בבתי ספר לחוד, אבל בגלל שגרנו קרוב, אז בחצר יכולנו להיפגש".

"היא הייתה בחורה יפה מאוד", מעיר צביקה, הבן הבכור. "וגם האחיות האחרות, יש כל מיני אנשים שאומרים, 'אולי הוא אהב את חנה, אולי הוא אהב את רוזה', הן היו כמה אחיות בהפרשי גיל של שנה. אחת הייתה בת 20, השנייה בת 19, השלישית בת 18, היה לו מבחר. אבל בסוף זה נפל על אימא". ואחותו מוסיפה: "אבא היה רומנטיקן גדול באופיו. במחנה העבודה הוא כתב לה שירי אהבה. אתה תראה בין השירים, גם על ההישרדות שלו הוא כתב, שיר יפה מאוד, וכאילו לא הבין למה הקדוש ברוך הוא הציל אותו".

כתב עליה הספד בעודה בחיים

עידית ומאיר לא הספיקו לממש את אירוסיהם בטרם הפרידה ביניהם המלחמה. מאיר נשלח למחנה העבודה, וזמן לא רב אחר כך רוכזה משפחתה של עידית בגטו ואץ, יחד עם כל היהודים בעיר. בהמשך המלחמה חוסל הגטו.

משפחתה של עידית, יחד עם שאר תושבי הגטו, עמדה בפני שילוח אל מחנה ההשמדה, אך עידית הצליחה להימלט מהגורל שפקד את שאר בני משפחתה כשברחה מהרכבת עם אחותה יחד.

בשלב הזה מגיעה חליפת המכתבים של מאיר ועידית לשיאה. מאיר הגיע, ממש במקרה, יחד עם חבריו למחנה העבודה לעבודות כפייה בוואץ – וזכה לראות את אהובתו, אחרי יותר משנה. והוא, שידע על התוכנית שרקמה לברוח, היה משוכנע, כשראה אותה שם, שתוכניתה השתבשה. הוא היה משוכנע שנשלחה עם כל שאר יהודי ואץ אל מותה. בשיברון לב עמוק כתב מעין הספד, מתאבל עליה בלי לדעת שעדיין היא בחיים.

"היה ביניהם קשר ומדי פעם הוא בא, הם התראו, ושוב נפרדו דרכיהם", מספרת דבורה על המפגשים בין אביה לאימה בוואץ (וויטצען), שנמשכו עד לשלב האחרון של גירוש הגטו, ב-30 ביוני 1944, לאחר שפלשו הנאצים להונגריה. "זה גטו שהיה קיים בסך הכל שלושה חודשים. בוואץ היה איזה קסרקטין גדול, שהיו בו כל מיני עבודות פרך של מנסרת עצים, והפלוגה הזאת שלו הייתה שם במקרה. הגיע לאוזנם של הבחורים היהודים שהינה, היום מגרשים את הגטו. מרחוק הוא ראה ממש את כל ההתקהלות של היהודים בתחנת הרכבת. והינה, פתאום הוא ראה את אימא עם אימה ומשפחתה עומדות שם עם כולן. ואז הוא הבין".

"כל לפני הצוהריים קיוויתי כי הצלחת לבצע את תוכניתך (לברוח), אך, לצערי, נכזבה תקוותי! בוודאי לא היית יכולה – וכך ירדה עליי 'הנסיעה' הזאת, בפתאומיות, על כל זוועותיה! את, לפחות תהיי ביחד עם האחרים, אהובייך – אך אני נשאר בודד, עזוב מכול!"

מתוך ההספד שכתב מאיר לעידית

"לא יכולתי להיפרד ממך"

ניסיון הבריחה הראשון של עידית אכן כשל, ומכאן הבלבול שאחז במאיר. בפעם השנייה זה כבר הצליח. "בדקה ה-90 אימא כבר עלתה לרכבת עם בני משפחתה, עם הסבתא, עם ששת אחיה, ובהם תינוק בן 3, שהיה יתום כי אימו נפטרה בלידתו. כל הילדים, הדודים והמשפחה היו ברכבת, והיא הייתה בהתלבטות קשה מאוד, לברוח או לא. מצד אחד אבא שלנו לא יחזיק מעמד בלעדיה. מצד שני, היא אחראית לתינוק הקטן, אחיה, שהיא גידלה אותו מאז שאימם נפטרה, ולא ידעה מה לעשות. בדקה ה-90 היא ואחותה קפצו מהרכבת. השומר תפס אותן ושאל 'לאן אתן הולכות?' הן ענו שהן הולכות לשתות מים. והוא אומר, 'יש לכן מים ברכבת'. למזלנו השומר השני שהיה שם אמר, 'תן להן ללכת'. וכך נתן להן את חייהן. וחיינו.

"בהתחלה הן הסתתרו בבית קברות נוצרי, שכבו ככה על המצבות, ואחר כך חשבו שאולי המקום לא כל כך טוב, ומשם הן ברחו ליער", ממשיכה דבורה. "יש שם גומחה בתוך קפלה, ושם הן הסתתרו, רועדות מפחד, עד ששמעו את השריקה של הרכבת, והבינו שזהו, אין דרך חזרה. האחות הקטנה שלה אמרה, 'אולי נחזור אליהם, אולי עשינו טעות', אבל הן החליטו להישאר בכל זאת.

"אחר כך היו כל מיני תחנות בדרך, והן הגיעו למשפחה נוצרית שהכירו קודם לכן. הם פחדו מאוד להכניס אותן, אבל נתנו להן קצת אוכל ומנוחה להתארגנות. הם גם ליוו אותן עד תחנת הרכבת, ומשם הן הגיעו לבודפשט, כשהגטו שם עדיין היה קיים. ושם הסתתרו עם תעודות מזויפות שקיבלו מפעילים יהודים, וכך הצליחו לשרוד עוד כמה חודשים עד שהונגריה שוחררה".

במשך כל הזמן הזה עדיין היה מאיר באותו מחנה עבודה. כבר תקופה ארוכה שלא ראה את עידית, והוא כאמור משוכנע שהיא נספתה. עד ש"היא הצליחה לשלוח גלויה לאבא. היא כתבה שם את המילים 'לא יכולתי להיפרד ממך', לסמן לו שקשה הייתה עליה הפרידה ולכן היא ברחה", מספרת דבורה. "הוא קיבל את הגלויה ובכה, ממש בכה, בדמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הבין שהיא הצליחה לקפוץ מהרכבת. ואז הוא שלח את המכתב הראשון שלו, ובו תיאר את רגשותיו כשראה אותה מרחוק, כמה חודשים קודם לכן בוואץ".

"אלפי יהודים התגודדו שם בדוחק"

הגלויה הזאת ששלחה אימם הייתה אות הפתיחה לחליפת מכתבי האהבה – שנכתבו במקור בהונגרית ותורגמו לעברית כאמור בידי מאיר אחרי עלייתם ארצה. הגלויה היא ליבת המכתבים שהניח אבי המשפחה, אלו שנמצאו באוגדן הכחול. חליפת המכתבים הזו מתפרסת על פני כמה חודשים בקיץ-סתיו 1944, עד שהצליח מאיר לברוח ממחנה העבודה ולהגיע לבודפשט, שם התאחד עם עידית.

"הם התחבאו עוד קצת ביחד, ונכנסו יחד ל'בית הזכוכית', זה אחד מהבתים המוגנים שהעמידה השגרירות השווייצרית שהעניק חסות ליהודים", מספרת דבורה. "הוא נקרא 'בית הזכוכית', כי זה היה במקור בית חרושת ללבני זכוכית, ברחוב ודאס (Vadász)‏ 29 בבודפשט. אלפי יהודים התגודדו שם בדוחק. אבא תיאר את זה בצורה ציורית מאוד, כמו תיבת נח, שכולם רצו להינצל בה. ושם הם היו שלושה חודשים, עד השחרור בינואר 1945".

זמן קצר מאוד אחרי שכבש הצבא האדום את הונגריה ושחרר את היהודים מציפורני הנאצים האכזרים עלו מאיר ועידית ארצה. תוך כדי כך הם גם הצליחו סוף-סוף לממש את ברית אירוסיהם, שנכרתה ברגע האחרון של נורמליות, אז בוואץ, שלוש שנים קודם לכן. לספינה עלתה עידית, בת 22 בשלב זה, ולה כבר בטן של היריון מתקדם. במאי 1946 הם כבר היו במחנה המעפילים בעתלית. למזלם מאחר שעידית כבר בחודש התשיעי להריונה חסו הבריטים על בני הזוג, והם שוחררו. ימים אחר כך נולד צבי, בבית קרובי משפחה בתל אביב.

לפני כן, מספרת דבורה, "הם אפילו הצליח לחזור לוואץ, לעיר שלהם, כדי למצוא מכרים, שרידים. שם הם התחתנו, בנוכחות 20 אנשים בסך הכול, בלי בגדי חתן וכלה ועם עוגה ואיזה עוף שנגנב מאיזו חצר של השכנים".

"משפחה לא הייתה, הם לאכזבתם לא מצאו כלום. יש לנו באלבום המשפחה תמונה שנתנו אותה ליד ושם, תמונה של חתן וכלה. שאלתי את אימא כשמצאנו את התמונה והיא סיפרה שבגלל שלא הייתה להם חתונה אמיתית, הם עשו אחרי כמה חודשים שחזור, כדי שתהיה להם מזכרת".

יותר מ-50 צאצאים

גם המכתבים נמסרו ליד ושם במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים" לאיסוף פריטים מתקופת השואה, כדי להנציח את סיפורי האנשים, המשפחות או הקהילה שמאחוריהם. "עוצמת אוסף המכתבים של עידית ומאיר הירשפלד טמונה בתוכְנו, המציג בהתכתבות דו-צדדית, את אהבתם הגדולה של השניים, את אופן חיזוקם זה את זה בתנאים הקשים ביותר והדרך שבה הם מעודדים זה את זה למצוא דרך לשנות את המציאות ולהינצל", מתארת אורית נוימן, מנהלת מדור איסוף הפריטים ביד ושם.

"ייחוד נוסף של האוסף", מסבירה נוימן, "קשור גם לדורות ההמשך: מאיר תרגם את המכתבים לעברית וכתב את זיכרונותיו מתוך רצון להנחיל את הסיפור לדורות הבאים. עידית בחרה יחד עם ילדיה למסור את מכתבי האהבה האישיים הללו ליד ושם, כדי שיתאפשר ללמוד על קורותיהם ועל קורות העם היהודי בתקופה אפלה זו, באמצעות סיפורם האישי".

בארץ, בעוד עידית הקדישה עצמה לגידול הילדים כעקרת בית, בחר מאיר להתמקד בתחום החינוך – בהתחלה ב"מוסד עלייה", בהמשך, אחרי קום המדינה, כמנהל במשרד החינוך. בעקבות הקריירה של מאיר נדדה משפחת הירשפלד בין יישובים באזור השרון, עד שבשנות ה-50 התמקמה בחיפה. בני הזוג העמידו שני ילדים, חמישה נכדים, 21 נינים ו-22 חימשים. בסך הכול 50 צאצאים. "אומנם אימא כבר בת יותר מ-100, אבל היא זוכרת את כל השמות של החימשים. אני לא זוכרת את הנינים שלי, והיא זוכרת את השמות של כולם", אומרת דבורה וצוחקת.