"אני חופשייה": השגרירה הקנדית שהתאהבה בישראל - ובקיבוץ

על מרפסת ביתה החדש בקיבוץ רוחמה, ויויאן ברקוביץ' לא מפסיקה להיות מוקסמת ממראה עיניה. "אם תחזור בעוד כמה חודשים, זה יהיה כמו בטוסקנה כאן. זה מהמם, היופי הוא מעבר לכל דמיון", היא אומרת ומולה הנוף עוצר הנשימה - אזור הבתרונות המפורסם של רוחמה, קו ישר מול המרפסת.

כבר כמה שנים שהיא - ילידת טורונטו שכל חייה גרה רק בערים גדולות, ועד לפני כשנה וחצי עוד גרה בתל אביב - מגלגלת את המחשבה לקום וללכת ולגור בטבע הישראלי. "לרענן את הנפש", כפי שהיא קוראת לזה. החלום המקורי היה דווקא רמת הגולן. בסוף, בזכות מכרים בקיבוץ סמוך, שמעה על בית שמתפנה בקיבוץ רוחמה.

"ראיתי את הבית והוקסמתי. זה היה מעבר קל בשבילי. זה מעבר זמני, עד שהמשפחה שגרה כאן תחזור מהטיול הארוך שלה, אז אין התחייבות אמיתית. זה לא שאני צריכה לקנות בית - אין לי ילדים קטנים אז אני לא צריכה לדאוג לגבי בתי ספר ושיעורי ריקוד. אני חופשיה, אין שום דבר שמעגן אותי, אז אני חוגגת את זה. ואז נסעתי הביתה לתל אביב באותו אחר הצוהריים, ואמרתי לבת שלי שאני עוברת לקיבוץ. היא ממש פרצה בבכי וחשבה שהשתגעתי לגמרי. עכשיו היא מגיעה הנה בכל הזדמנות אפשרית".

בין עוגיות המייפל לנוף המדברי

המראות בתוככי הבית כבר מרגישים שונה מאוד מהחום של צפון הנגב. בסלון ציור ענק של איל הצפון משוטט בשלג שביערות האין-סופיים של הצפון הרחוק של קנדה, בקיר ממול תמונה שמציגה במלוא הדרם את חופי קולומביה הבריטית ושטרות של דולר קנדי שמעידים על מוצא בעלת הבית. באקט של פטריוטיות היא אפילו מציעה לאורח עוגיות מייפל, קרוצות בצורת עלה המייפל שהיה לסמל הלאומי, שקנתה שבוע קודם בעיר הולדתה.

אלא שברקוביץ' היא לא סתם עולה חדשה מקנדה שנדבקה בחיידק הציוני ובאה להפריח את הנגב כשלב געגועים למולדת. היא, שמגדירה את עצמה כ"אזרחית פטריוטית של שתי המדינות", הגיעה הנה לפני כעשור לא כעולה אלא כנציגת ממשלתה בישראל. אחרי שהודחה מכס השגרירה בכעס החליטה ברקוביץ' - בת לניצול שואה יליד רוסיה שהגיע לטורונטו עם שחרור המחנות - לנצל את חוק השבות ולהפוך לישראלית לכל דבר ועניין.

כפטריוטית של שתי המדינות, ברקוביץ' חיה מאז ספטמבר האחרון בדיסוננס עמוק. ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, הודיע אז שהוא מצטרף לגל הבין-לאומי ומכיר במדינה הפלסטינית. והיא, שמזוהה עם המפלגה השמרנית שנמצאת היום באופוזיציה, לא נרגעת מאז. "זה היה חסר אחריות בצורה מדהימה, אימפולסיבי אבל זה גם משקף דעות קדומות ואת החשיבה המוטה של קרני והאנשים סביבו", אומרת ברקוביץ' ומפנה אצבע מאשימה: "היחסים הפכו לקפואים בן לילה".

אך עם כל הכבוד לראש הממשלה הנוכחי, מי שבאמת מוציא אותה מהכלים הוא ראש הממשלה הקודם, ג'סטין טרודו. הוא כבר יותר משנה לא בתפקיד, ומככב בימים אלה בכותרות דווקא בזכות הקשר שלו עם קייטי פרי, ועדיין מי שעוקב אחרי חשבון הטוויטר של ברקוביץ' יגלה עד כמה היא "אוהבת" את האיש.

נדמה שאת ממש מתעבת אותו.
"זה לא עניין אישי. אני לא מכירה את הבחור, מעולם לא פגשתי אותו. בדיוק באותו אופן שהדרך שבה הוא הורה לפקידים להתייחס אליי לא הייתה אישית", היא אומרת ומתייחסת להדחתה מתפקידה כשגרירה. "הוא מעולם לא פגש אותי. הוא לא מכיר אותי. אבל הוא שנא את מה שייצגתי בפניו. מבחינתו אני פשיסטית, איסלאמופובית, כל מיני דברים, רק תבחר".

סטירת לחי - וסיבוב פרסה

הקדנציה של ברקוביץ' כשגרירה לא הגיע אל סופה במועד. הממשלה השמרנית שמינתה אותה התחלפה בזו של "אהוב ליבה", טרודו. ובערב פסח 2016 היא מצא את עצמה בחוץ. כיום, עשר שנים לאחר מכן, היא מסבירה שזה היה מהלך חריג וחסר תקדים בשירות הדיפלומטי של מדינתה, שלווה במסע השמצות מבפנים. עוד לפני שעזבה את ישראל, לדבריה, בכירים במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה הקנדי יזמו קמפיין נגדה, הפיצו טענות שהיא גזענית ואיסלאמופובית, ובכך רמסו את המסורת הדיפלומטית של מתן אפשרות לשגרירים פוליטיים לסיים את כהונתם בכבוד. (תגובת משרד החוץ של קנדה: "הושג הסדר פשרה בענייניה של ברקוביץ' בשנת 2020. משרד החוץ של קנדה אינו יכול להגיב לגבי הפרטים").

היחס העוין שאותו היא מתארת היה גורם משמעותי גם בהחלטה המאוד-מאוד לא שגרתית שלה לא לחזור הביתה, לטורונטו, אחרי שהעבירה את השרביט לשגריר הבא. תרמה לכך העובדה שבתה הצעירה העבירה כאן חלק ניכר מלימודי התיכון שלה (בעוד הבת הבכורה נותרה בקנדה ועובדת כאחות) והתערתה בישראל. הבת, היום כבר בת 28, מתגוררת בתל אביב וחיה עם בן זוגה הצבר, "היא כבר הרבה יותר ישראלית מקנדית", אומרת אימה.

"זו הייתה סטירת לחי אמיתית. גם קצת נבהלתי, וזו הסיבה שנשארתי", נזכרת ברקוביץ' בטלטלה, "הייתי אישה בת 55, חד-הורית, גידלתי שתי בנות לבד במשך עשרות שנים ומתייחסים אליי בצורה מחרידה ואני עומדת לאבד את ההכנסה שלי. באותה תקופה גם פיזית לא היה לי בית - בטורונטו או כאן. ואז מודיעים לי שבתוך שבועות אני חייבת לפנות את בית השגריר".

"שתינו לא ממש רצינו לחזור לטורונטו משלל סיבות - נהנינו פה מאוד, למען האמת, ברמה שטחית, פשוט לחיות במקום עם אקלים ממוזג. והיה לי לחץ משפחתי לחזור: ההורים שלי היו קשישים ובהידרדרות בריאותית. הם ממש רצו שאחזור ואמרתי להם שאני יכולה לנסוע הלוך ושוב, מה שאכן עשיתי בתדירות מוגזמת. אבל רציתי להיות כאן, נהניתי מהחיים שלי והרגשתי, למען האמת, שיש לי יותר הזדמנויות כאן מאשר לחזור לטורונטו".

"כולם רוצים לדעת למה בחרתי ברוחמה"

עכשיו היא קיבוצניקית. אבל עוד לפני כן הייתה צריכה לעבור דרך ועדת הקבלה לקיבוץ. כדי לגבור על קשיי השפה הביאה איתה את בן הזוג של בתה. "זה היה קורע מצחוק. הם שואלים כל מיני שאלות, כמו שעולים במטוס של 'אל על' - רוצים לדעת אם אתה בעל תודעה קהילתית, אם תהיה מעורב וכמובן גם הגיעה בסוף השאלה: 'למה את רוצה להיות כאן? את שגרירה קנדה לשעבר!'".

"זה ניכר שהעניין מאוד הפתיע אותם. אבל למה לא? יפה פה ומצאתי מקום מקסים ומאוד לבבי לגור בו וזו הרפתקה, אני רוצה לנסות את זה. אז למה לא? אני בשלב בחיים שבו, ברוך השם, יש לי בריאות טובה ואני באמת חופשיה. אז תחיה! סחט את הלימון הזה עד הסוף! בסוף הם אמרו לי 'בסדר, התקבלת'. אמרתי, קצת בתהייה, 'זהו, ברצינות? התקבלתי?' והם אמרו, 'כן'. עניתי 'סבבה, גם אני מקבלת אתכם'. ומאז יש לי קשר מצוין איתם".

ואיך חברי הקיבוץ מגיבים לשכנה החדשה והמאוד-לא-שגרתית שיום אחד נחתה במשק? "תאמין לי, השמועה התפשטה מהר מאוד. מיד כולם ידעו שיש פה שגרירה לשעבר. אבל האמת היא שפשוט עברתי לגור כאן כמו כל אדם רגיל. הם היו סקרנים ומאוד מסבירי פנים. הוזמנתי כמעט מיד להצטרף לקבוצת דוברי האנגלית - חברי קיבוץ שנפגשים באופן קבוע מאוד כדי לשוחח על כל דבר שבעולם בשפה שלהם. הם אפילו הקדימו עבורי את שעת המפגש השבועי. כולם רוצים לדעת למה בחרתי ברוחמה. רוב האנשים היו מאוד מסבירי פנים ויש כמובן, אתה יודע, את אלה שקצת מרימים את האף. כמו בכל מקום".

"מנסה להציג את ישראל כמקום אמיתי"

ברקוביץ' היא מלאה בהומור, אופטימיות וקצת פחות בדיפלומטיות, היא אדם תזזיתי בצורה יוצאת דופן. המעבר מחיי העיר לקיבוץ ומהקור הקנדי לחום המזרח-תיכוני לא היה היחיד שביצעה בשנים האחרונות. מי שהייתה כל חייה - עד מינויה לשגרירה - עורכת דין שעסקה בתחום האזרחי-מסחרי, שבו גם צברה הון לא קטן, החליטה להגשים חלום ילדות ולהפוך לעיתונאית. היום היא מפעילה במקביל מספר פלטפורמות: בלוג שמתעדכן כמעט מדי יום, פודקאסט שבועי וגם ערוץ יוטיוב - כולם באנגלית - שבהם היא מפיצה את משנתה על הנעשה בשתי המדינות ומראיינת, בעיקר דמויות ישראליות. כל זה בנוסף לטורים הקבועים שלה בעיתונות הקנדית, ראיונות לתקשורת שם וחשבון טוויטר מאוד פעיל.

"בערך 70% מהקוראים והמאזינים שלי מגיעים מצפון אמריקה ורובם כמובן מקנדה", היא אומרת ומוסיפה כי לדעתה רובם דווקא אינם יהודים. "זה רק מראה כמה גדול הרעב לדעת יותר על המקום הזה. מה שאני מנסה לעשות הוא להציג את המקום הזה כמקום אמיתי - עם בעיות אמיתית, שלא כולן קשורות לסכסוך. ואם יש משהו שבפירוש אני רואה לנכון הוא לא לשווק את המקום הזה כמו גלויה, כמשהו לא מציאותי שנשקף ממשקפיים ורודים. וגם מצד שני, לא המדינה הזאת, הפשיסטית המרושעת והרצחנית. אנחנו אנשים אמיתיים שמנסים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לעבור את זה בצורה שאני חושבת שהיא הדרך המוסרית והמכובדת ביותר. זה המסר שלי לעולם".

כפי שהיא מתנגדת לשלטון בקנדה, כך מתנגדת ברקוביץ' גם לשלטון כאן בישראל ומרבה לכתוב בגנות בנימין נתניהו וממשלתו. "אם תבקש ממני להגדיר את עצמי, הייתי אומרת שאני ליברלית קלאסית", היא מחדדת. בתקופתה כתל-אביבית אף הרבתה להשתתף בהפגנות בקפלן. זה יכול להסביר אולי מדוע לאור מפעל התקשורת-של-אישה-אחת שהיא מנהלת, היא לא מנכסת לעצמה את הטייטל השחוק של "אשת הסברה".

"אני עיתונאית ובעלת טור. אם בתהליך אני מסבירה דברים על מה שקורה כאן בצורה שאני חושב שאנשים בחו"ל יבינו, האם זה הופך אותי לאשת הסברה? אז אפשר להגיד שאולי כן. אבל למה אני צריכה את התווית הזאת? אני מאוד מחויבת למושג ולמציאות של ישראל יהודית, ליברלית ודמוקרטית. אני מבינה כי אני משני המקומות, ואני רואה כמה דברים לא מבינים לגבי ישראל. התברכתי ביכולת ובחופש, ולכן גם באחריות, להסביר את זה, לפרש את זה. אבל אני עושה את זה כאדם פרטי לחלוטין. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר במושגים כמו 'הסברה', מבחינתי, זה מרמז שאתה עושה את זה בשליחות, שאתה מקבל תשלום".

החלום הישן שהוגשם רק אחרי הטלטלה

"תמיד הייתי עיתונאית בלב ובנשמה מגיל שש", היא נזכרת. כשהייתה בכיתה א' הספר הראשון שקראה עסקה בעיתונאית אישה ומשם מבחינתה לא הייתה דרך חזרה, גם אם הדרך התארכה. "באוניברסיטה כתבתי בעיתוני סטודנטים באופן מקצועי, וכך מימנתי את דרכי הלימודים. זה היה כסף טוב. התמחיתי ב-CBC (תאגיד השידור הציבורי של קנדה - י"כ) כשהייתי סטודנטית בלונדון. בשש השנים הראשונות שלי כעורכת דין התמקדתי אך ורק בתחום הגנת התקשורת. יצגתי את ה'גלוב אנד מייל', עיתון קנדי ​​גדול שהיה מכובד אז. גם הייתי חבר מועצת המנהלים של קרן העיתונאות הקנדית במשך שנים תמיד נמשכתי לעיתונאות ואפילו כעורכת דין פעילה היה לי טור ב'טורונטו סטאר', וזה היה דבר מאוד נועז לעשות באותה תקופה. התחלתי לכתוב אותו ב-2013 דווקא כי זה עיתון שידוע לשמצה כאנטי-ישראלי. גם מוניתי לדירקטוריון של CBC על ידי ראש הממשלה סטיבן הרפר, במשך שנה אחת עד שהוא מינה אותי לשגרירה בישראל".

אז למה רק לקראת גיל 60 הגשמת את החלום?
"כשאני הייתי ילדה, בשנות השישים והשבעים, לא היו הרבה אופציות לנשים. הבנות בכיתה שלי רצו להיות או מורות, אחיות או עובדות סוציאליות. ואז אם הייתי ילדה אינטליגנטית, עם עניין בפוליטיקה ודעות חזקות, אז מה אומרים המורים? ובעצם כולם? 'את צריכה להיות עורכת דין'. אבל אני רציתי להיות עיתונאית עם אפוד מגן וללכת לאזורי מלחמה. הייתי הרפתקנית בנשמה. נולדתי בשנת 1961 והייתי בת של ניצול שואה. שאני אצא מדעתי? כמו כל משפחה יהודית ההורים שלי רצו שאהיה רופאה. אם הציונים לא מספיק טובים כדי להתקבל ללימודי רפואה, מה עושים? הולכים לפקולטה למשפטים. היה לחץ מטורף, פשוט הלכתי לשם מכל הסיבות הלא-נכונות. חוץ מזה, באותם ימים אם התקבלת למשפטים באוניברסיטת טורונטו, אתה חושב פעמיים לפני שאתה זורק הזדמנות כזו לפח".

האנטישמיות בקנדה: "לעגו למשפחת ביבס עם בובות"

ממרפסת הבית ברוחמה, היא מסבירה עד כמה קנדה הידרדרה לתפיסתה: "מה שקרה מאוקטובר 2015 (עת החל השלטון הליברלי הנוכחי - י"כ) ועד היום הוא מחריד. זה לא מפלגתי - הכלכלה בבעיה קשה, שיעורי הפשיעה ברחבי המדינה גואים. בטורונטו יש עכשיו מכה מטורפת של גנבת רכב ופשעי רכוש - יותר מבשיקגו, בלוס אנג'לס או בניו יורק. זה מטורף. יש לי חבר שחברת השכרת הרכב בניו יורק לא אפשרה לו לקחת רכב לקנדה כי הוא ייגנב. אבל יש בעיות הרבה יותר חמורות מזה. בקנדה יש מדיניות הגירה מתירנית מאוד, מה שנקרא 'הדלת הפתוחה'. באוקטובר 2015, אוכלוסיית קנדה הייתה 35 מיליון. באומדן שנערך באוגוסט היא כבר עמדה על 43 מיליון והמספרים עולים (אומדנים אחרים מצביעים על מספר מעט נמוך יותר - י"כ). מאיפה מביאים את האנשים האלה? בוא נגיד שאנחנו לא מקבלים את האיכות של העולם".

"קנדים עם עבודות ראויות גרים בקרוואנים וחלקם במכוניות. אבל אנחנו משכנים את מבקשי המקלט האלה במלונות ארבעה כוכבים", היא מאשימה. "יש לנו אלימות קיצונית, כרונית, משתוללת ברחבי המדינה. וכן זה קשור לאיסלאמיזם, ואני משתמשת במילה הזו בזהירות רבה. אנחנו רואים התכנסות - שאותה אפשר למצוא בחלקים רבים של העולם - של קהל ה-Free Palestine עם השיער הכחול והקעקועים שקוראים לעצמם פרוגרסיבים. שמאלנים קיצוניים וימנים קיצוניים, הם נפגשים במקום הזה שנקרא פשיזם. הממשלות של ג'סטין טרודו ושל מארק קרני, מאז 7 באוקטובר, מעודדות ומעניקות רישיון להסתה אלימה ולשנאת יהודים ברחבי המדינה".

"רשויות אכיפת החוק מתיידדות איתן", מצביעה ברקוביץ' על מה שהיא רואה כשורש הבעיה. "אם אני הולכת להפגנה ויש לי את החוצפה פשוט ללכת שם - ואני לא מניפה דגל ישראל, אני סתם עוברת אורח שרוצה להיכנס להמון הקטן שלהם - המשטרה אמרה לי בכמה הזדמנויות 'חזרי לצד שלך של הרחוב'. מה הצד שלי? הצד שלי הוא הצד היהודי? אני אזרחית קנדית, יש הפגנה, אז למה אני לא יכולה פשוט ללכת ולהסתכל מקרוב יותר? אני גם עוסקת בתקשורת, אני רוצה לסקר את האירוע, לשמוע מה הם אומרים וללכת ביניהם, לדבר איתם. אבל לא יתנו לי. והם עוד אומרים את 'זה לטובתך'".

"מתפוצצות פצצות תבערה בבתי ספר יהודיים ובבתי כנסת, באופן קבוע ישנם איסלאמיסטים שממקמים את עצמם בשכונות יהודיות, במיוחד אחת בטורונטו, בכל יום ראשון כדי להפחיד ולאיים. לאחר שהגופות של בני משפחת ביבס הוחזרו, הם הכינו בובות של הילדים כדי ללעוג להם. ילדים בבגדים יפים עמדו ונופפו בבובות ובשלטים האלה מול אנשים שהלכו לקנות מצרכים במקום יהודי. ואתה יודע מה המשטרה עשתה? כלום. כל שבוע, כמעט כל יום עכשיו הם קוראים להשמדת ישראל ולמוות של יהודים. ואתם יודעים מה רשויות אכיפת החוק עושות? כלום. בממשלה טוענים שהם מממשים את זכויותיהם לחופש הביטוי ולהתאספות. זוהי הצגה שגויה של החוק כדי להתחנף למיליוני מצביעים מוסלמים שהם צריכים עכשיו לרצות. אנשים, בוודאי בטורונטו ובמונטריאול, ולא רק יהודים, חשים לא בטוחים בעריהם".

המנהיג החדש שטלטל את המדינה - ושינוי היחס לישראל

בשנה שעברה באו לסיומן עשר שנות שלטונו של ג'סטין טרודו. אפשר להתווכח על טיב תפקודו כראש ממשלה, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: אם בעבר מעטים בלבד מחוץ לקנדה ידעו מיהו ראש הממשלה של המדינה הצפונית, טרודו הכריזמטי ויפה התואר ניצל את המשרה כדי להפוך לכוכב עולמי. הידוענות הזו הייתה בעוכריו בשנים האחרונות. יותר ויותר נדמה היה שהאיש נוהה יותר אחר התדמית מאשר התפקיד. בקדנציה האחרונה הפופולריות של טרודו צנחה במהירות. אפילו במפלגתו שלו התגברה הביקורת נגדו וככל שנקפו השנים וברור היה שהאיש נהפך מנכס לנטל, גבר הלחץ שיפרוש. בשלהי כהונתו, וכאילו כדי לנעוץ עוד יותר את תדמיתו ככוכבן יותר ממנהיג, טרודו התגרש מאשתו ואם שלושת ילדיו סופי. מיד אחרי שפרש השלים סופית את המעבר מהחלק הפוליטי של העיתון היישר אל מדור הרכילות והודבקו לו שלל רומנים - וכעת הוא נראה מאושר בחברתה של הזמרת קייטי פרי, לא פחות, שבימים אלה מתמודדת עם האשמות בפגיעה מינית.

מי שמונה כמחליפו של טרודו הוא מארק קרני. לכאורה מדובר בהיפך המוחלט מטרודו: כלכלן אפור שהיה בעבר נגיד הבנק המרכזי, מועמד של פשרה בין אגפים שונים של המפלגה הליברלית, שגם כך כולם צפו לה התרסקות מהדהדת בבחירות. ואכן לאורך כל הקמפיין שליווה את הבחירות שהוכרזו זמן קצר אחרי התפטרותו של טרודו היה המתמודד היריב - פייר פוליאב, ראש המפלגה השמרנית שבאופוזיציה - בהובלה בטוחה למדי בכל הסקרים. למזלו הרע של פוליאב, זמן קצר בטרם הגיעו הקנדים אל הקלפי הושבע שוב דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב. השכנה הענקית מדרום, שתמיד נתפסה כגורם ידידותי מאוד, החלה להשמיע זמירות חדשות. הקנדים לא התייחסו בבדיחות הדעת לקריאה של טראמפ להפוך את מדינתם לכוכב ה-51 בדגל האמריקני. פוליאב השמרן - שרבים מתומכיו נמנים גם על תומכי טראמפ - נתפס כמי שלא עומד מספיק חזק מול "האיום האמריקני". הקנדים העדיפו בזמנים האלו אנטי-טראמפיסט כמו קרני, ולהפתעת כולם הוא ניצח לבסוף את פוליאב שנתפס כמתנשא.

ברקוביץ' רואה בקרני מנהיג כושל עם ממשלת מיעוט, שקיבל תמיכה מדור הבייבי בום במולדתה: "גם הרבה קנדים חדשים, שזכאים לזכות בחירה אחרי שלוש שנים במדינה, הצביעו עבורו. הייתי בטורונטו במהלך קמפיין הבחירות, הלכתי להרבה אירועים ודיברתי עם הרבה אנשים. 40% מהקנדים היהודים הצביעו לליברלים. וכשאתה שואל אותם למה - וניהלתי את השיחות האלה פעמים רבות - הם דיברו בגנותו של פייר פוליאב: אמרו עליו שהוא פשיסט, הומופוב, איסלאמופוב, שהוא נגד הפלות. כל מיני דברים שהם ממש רשימת חטאים מנקודת מבט ליברלית. אבל שום דבר מזה לא נכון, פשוט לא נכון. הוא גם תומך בישראל באופן חד-משמעי. לא בטיפשות, מתוך הבנה עמוקה. הוא אומר שהוא תומך בזכותה של ישראל להתקיים כי הוא מבין מדוע היא הוקמה. לכן הוא מסוגל גם להיות ביקורתי כלפי ישראל לעיתים".

"קרני נבחר באפריל, וביולי הוא ניהל שיחה טלפונית של שעה עם אבו מאזן. שעה. ועל בסיס זה הוא פרסם הודעה לעיתונות בסוף יולי בסגנון של 'הכול בסדר. דיברנו על התנאים וההגבלות ועכשיו אבו מאזן הולך להשתלט על עזה. יהיה שלום. סוף הדיון'". אותה שיחה שעליה מדברת ברקוביץ' הובילה להכרזה מקדימה של הממשלה הקנדית על ההכרה הצפויה בפלסטין כמדינה עצמאית בעצרת האו"ם שנערכה בספטמבר. "תחשוב על היוהרה - הוא לא דיבר עם הנשיא טראמפ, הוא לא דיבר עם ראש הממשלה נתניהו, הוא דיבר רק עם אבו מאזן. זהו".

ברקוביץ' מדברת בהרחבה ובכעס על הפיצול ההולך ומתרחב בין חלקיה של החברה הקנדית, על החלוקה הגיאוגרפית - שמזכירה באופן כמעט מושלם את זו שבשכנה מדרום - בין המבוססים הליברלים בחופים שבמזרח והמערב לבין הקנדי הפשוט שחי את חייו בשקט בלב המדינה הענקית הזו, שגדולה יותר אף מארה"ב. לתוך המערבולת הזו נכנסת כמובן גם ישראל.

"הקנדי הטיפוסי", היא אומרת ובאותה נשימה מוסיפה לטעון כי מרוב הגירה כבר לא בטוח אם עדיין קיים כזה, "יגיד כנראה ש'תמיד תמכתי בישראל, אבל הם מבצעים רצח עם'. יש הרבה אנשים שיגידו את זה. תקבל תשובה שונה מאוד מקתולי צרפתי בקוויבק לגבי ישראל מאשר מפרוטסטנט אנגלו-סקסוני לבן. קתולים דוברי צרפתית באופן היסטורי לא תומכים בישראל והם לא אוהבים יהודים, אם לומר זאת באופן כללי מאוד-מאוד. הפרוטסטנטים האנגלו-סקסונים הלבנים, יסתמו את האף. הם מעדיפים לא להתערב בענייני חוץ 'כי מה שקורה במזרח התיכון זה בלגן'. אם תלך מערבה כנראה שתשמע דברים שונים מאוד באלברטה ובססקצ'ואן תשמע הרבה פחות דיבורים על רצח עם, הרבה פחות. אם תלך לוונקובר, לקולומביה הבריטית, תקבל משהו שדומה לקליפורניה. תמצא שם את הכול מהכול".

"הקנדי הטיפוסי, אלוהים יברך אותו, מאוד פסיבי", היא מוסיפה בציוריות טיפוסית. "אין לנו תרבות פוליטית אקטיביסטית. זו מדינה קרה, אז אנשים נשארים הרבה בבית. חשוך בקנדה".

ולהבדיל - מה הדבר שהכי תפס אותך בישראל?
"אני תמיד אומרת לאנשים בקנדה שלחיות כאן זה מתיש, אבל לא מהסיבות שהם חושבים עליהם - לא בגלל המצב הביטחוני או המתח הפוליטי. זה בגלל שיש כאן צונאמי של אנרגיה, אנרגיה ממש טובה שמגיעה אליך כל הזמן. רמת היצירתיות האינטלקטואלית והאומנותית במדינה הזאת, לא משנה איפה אתה נמצא, היא חסרת תקדים. ואתה מתקשר עם האנשים האלה בעלי האנרגיה הגבוהה, החכמים והמעורבים כל היום. גם נהגי המוניות שלכם. כולם. נהגי מוניות פה מפתחים אפליקציות. וזה מתיש, אבל זה גם מלהיב ואני מתה על זה".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv