"עשיתי משהו נורא קריפי עם הנחש שתפסתי": זהר להט על פרשת קסטיאל והשלווה שמצאה במקום הכי לא צפוי

"עכשיו זו עונת הרבייה, וזו גם הטמפרטורה המושלמת, שני גורמים שמוציאים החוצה את הנחשים", מסבירה לוכדת הנחשים זהר להט וצוללת בשצף לתיאור עונת הרבייה של הנחשים: "זה מתחיל מקרבות הזכרים. הנקבה כנראה מפרישה את הפרומונים שלה ואז אתה רואה שני זכרים נפגשים ומתאבקים כמו בזירה. הראשון שמוריד את הראש לשני ומצליח לרתק אותו הוא המנצח שמקבל את הנקבה. הרבה פעמים אנשים רואים את המחול הזה בין שני הזכרים ונורא נבהלים. זו גם התקופה שיותר קשה ללכוד אותם. קוראים לך, אבל עד שאתה מגיע, גם אם זה בתוך חמש דקות, הוא כבר לא שם".

חודש מאי הוא תקופת השיא של לוכדי הנחשים - ובהם גם להט. אבל כשפגשנו אותה במאי האחרון בעיר מגוריה חיפה, בתקווה ליום עמוס עבודה, היא בעיקר התנצלה. אפילו ששעת הבוקר כבר מאוחרת למדי, טרם הגיעה קריאה.

בהיעדר קריאות להט מקבלת בכל זאת משימה. סיון ורנר, לוכדת אחרת וחברה קרובה תפסה באותו בוקר נחש קטנטן למדי ליד ביתה בקריות והתקשרה לבקש מלהט שתסייע בשחרורו חזרה לטבע. מתברר שמדובר במחרוזון מגוון - נחש די נדיר ותת-ארסי, כלומר כזה שאינו יכול להזיק לאדם. "בדרך כלל אני משחררת בעצמי. אבל זהר ביקשה יפה", אומרת ורנר. ולהט הנלהבת מאשרת: "עוד לא פגשתי את הנחש הזה, והייתי חייבת לראות אותו".

"אנחנו רגילים לפגוש באזור שלנו יותר צפעים וזעמנים. וכשפתאום יש נחש שהוא קצת יציאה מהשגרה, מכבדים אחד את השני", אומרת ורנר. "פעם", נסחפת להט בתיאור, "הגיע לפה טרמפיסט. נחש שהוא לא מקומי שהגיע כנראה בטעות ברכב של מישהו בנשר. זה היה זעמן אוכפים. זה נחש שהוא דרומי לחלוטין ומדברי, וזה היה באיזה אחת בלילה, את זוכרת? הייתי בהיריון מתקדם, ואמרתי לסיון: 'יאללה, בואי'. אני לא קיבלתי על זה כסף, באתי בהתנדבות. פשוט הייתי חייבת לראות את הזעמן הזה. זה מגניב. אנחנו אוהבות את זה, אתה מבין?".

להט מודה שיש משהו אספני במקצוע. לא באיסוף של הנחשים עצמם חלילה - זה מנוגד לחוק - אלא באיסוף החוויות: "יש אנשים שבשבילם מטרת-העל היא לפגוש ולסמן וי על כל הנחשים בישראל. בגלל שיש לי שלושה ילדים קטנים, אני אפילו לא חיה בסרט הזה שאני אוכל לעשות את זה בשנים הקרובות. מבחינתי, שיימשך עד שאני אמות, זה לא חייב להיות עכשיו".

הרומן של להט עם עולם הזוחלים לא התחיל מתוכנית סדורה, אלא מדחף פנימי שפשוט חיפש ביטוי ומקום. "שנים הצעתי את עצמי בתור לוכדת נחשים בשכונה בלי לדעת שבכלל צריך לעשות קורס", היא מחייכת. "ידעתי שיש לוכדי נחשים, אבל לא ידעתי שיש הכשרה מסודרת".

להט הייתה פעם - בעל כורחה - מתלוננת באחד ממשפטי האונס הידועים בתל אביב, והיום היא אימא לשלושה, שמתגוררת בחיפה ומקדישה את חייה ללכידת נחשים. התפנית הגיעה בשנת 2020, במהלך ביקור באגמון החולה. "דיברתי שם עם פקח ואמרתי לו: 'שמעתי שהיה פה צפע באיזה בור, קחו אותי לראות אותו'", היא נזכרת. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'מה הבעיה? לכי תעשי קורס לוכדי נחשים ברשות הטבע והגנים'. הייתי בשוק. אמרתי לו: 'מה? יש דבר כזה? צריך לעשות קורס?'. וזהו, משם הלכתי וחיפשתי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אבל מי שמדמיין קריירה משגשגת ורווחית וחיים כמו בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק נתקל מהר מאוד במציאות הכלכלית ההפכפכה של המקצוע. להט לא מייפה את המציאות, ומספקת הצצה מפוכחת לחשבון הבנק שלה: "אם מחלקים את ההכנסה השנתית לחודשים, אני עושה משכורת של קופאית בסופר, סבבה?" היא אומרת בישירות האופיינית לה. "יש חודש שאני יכולה להרוויח בו 20 אלף שקלים, ויש חודש של 3,000 שקלים. בסוף, זה המצב".

ממקום העבודה של ורנר, ליד הצ'ק פוסט, אנחנו ממשיכים לכיוון קריית טבעון כדי למצוא מקום לשחרר את הנחש המסכן. קריאות כמובן עדיין אין. לוכדי נחשים בכל הארץ, עולה מבירור שערכנו, במצב דומה מאוד לזה של להט. ככל שמזג האוויר משתגע הפרנסה מידלדלת. "העניין הזה של ההתחממות הגלובלית מורגש מאוד-מאוד בתחום שלי", היא אומרת. "לפעמים החורף פתאום מרגיש כמו אביב או כמו קיץ, ויש הרבה קריאות, ולפעמים באביב פתאום מרגיש כמו חורף".

בחורף, היא מתארת, נמצאים הנחשים בשנת חורף, ואז בדרך כלל באביב, כשמתחמם, הם יוצאים החוצה לאכול ולהזדווג. כך ששיא הפעילות שלהם הוא עכשיו, בחודש מאי. אז הם מזדווגים, וכעבור חודשיים בערך הנקבה מוצאת מסתור טוב להטיל בו את הביצים. ואז בתחילת הסתיו מתחילים לבקוע הוולדות. ואז יש שוב הרבה קריאות דחופות, כי אנשים נתקלים בכל מיני קטנטנים כאלה".

"אני אוהבת לשחרר במסלעות למיניהן. זה נותן להם אחלה מחבוא", מסבירה להט תוך כדי החיפושים אחר מקום לשחרר בו את המסכן, שעדיין כלוא בתוך קופסת הפלסטיק, החיפוש מביא אותנו אל גדות הקישון, בשולי קריית טבעון. אבל מקום ראוי טרם נמצא. "אני כל כך אוהבת חיות. אני פשוט ילדה בת שלוש כשאני רואה אותן. וספציפית חיות בר", היא אומרת בעקבות פגישה מקרית עם חרדון. "לא מעניין אותי ללכת ללטף ארנבת, אבל אני אעזור לטפל בחיות מכל הסוגים והמינים", אומרת להט, שבין היתר גם מתנדבת בפרויקט "החיבולנס" של רט"ג, להסעת בע"ח פצועים לטיפול וטרינרי. "מרגש אותי ללכת ופתאום לראות חיית בר בטבע", היא מסבירה.

"עשיתי משהו נורא קריפי, צילמתי ושלחתי ללקוחות"

אנחנו מתברברים ברחובות קריית טבעון, וכל חצר מעלה זיכרונות על לכידה של זעמנים, שלוונים וצפעים. כך מתברר גם למדה להכיר את האזור. "אני בכלל תל-אביבית", היא דואגת להבהיר. "גדלתי ממש במרכז תל אביב, ההורים שלי שם דורי-דורות. יצא שהתגלגלנו לחיפה, אני ובעלי. קודם כול הגענו לעתלית, אחרי זה לדאליית אל-כרמל, ואז לחיפה. תמיד הרגשתי שאני ילדת טבע. מעולם לא הייתי בעתלית, עד שקפצה לי מודעה על פרויקט חדש בבריכות המלח בעתלית. יש שם אוכלוסייה קבועה של פלמינגואים ואני רק רציתי לגור קו ראשון לפלמינגואים, פשוט ככה. הכרחתי את אדם, הייתי יושבת עם המשקפת ורואה את הפלמינגואים מתחת לבית שלי, וזה מה שעשיתי חצי שנה, עד שנמאס לנו". מפה הם התגלגלו למגורים בדאליית אל-כרמל ומשם, כשנולד בנם הראשון עברו למרכז הכרמל. מקום שהוא לדבריה "גן עדן ללוכדי נחשים".

היא לפתע נזכרת בלוקיישן אטרקטיבי שבו שחררה פעם נחש - מרחק רחובות ספורים מהמקום שבו אנחנו עומדים. מדובר בקבר של סבא רבא וסבתא רבתא שלה, בבית העלמין של אגודת השומרים בשולי קריית עמל, ולהט מחליטה לנסוע לשם כדי לגאול את המחרוזון שנסחב איתנו כבר שעתיים מייסוריו. "הלכתי לשחרר שם נחש, מתישהו עם הבן שלי שהיה אז בן חודשיים", היא משתפת, "עשיתי משהו נורא קריפי. הנחתי את הנחש על הקבר של הסבא והסבתא, צילמתי ושלחתי ללקוחות. זה לא היה משהו מסוכן, סתם מוזר".

"הם הקימו את המדינה, וואלה אין לי מושג באמת", מספרת להט על אבותיה שאנחנו עתידים לפגוש עוד מעט. "הסבתא הזאת, היא ממש זו שגידלה אותי כמה שנים עד שהיא מתה. סבתא בינה. היא נפטרה כשהייתי בת שמונה. ואני לא יודעת למה, אבל זה נורא-נורא ריגש אותי להגיע לפה".

להט מעט מתקשה. אבל בסוף, אנחנו מוצאים את בינה תמרי ומרדכי בן ארי - סבא רבא וסבתא רבתא, מצד אימה. הנחש משוחרר ובזריזות מוצא את דרכו מתחת למצבה.

"אני נולדתי לבית הכי דפוק שנראה לי שהיה אי-פעם בעולם, בקיום, בתולדות האנושות", היא מוסיפה ביציאה מבית העלמין. "ההצלה שלי פשוט הייתה שהיו לי מלא-מלא סבים וסבתות כשנולדתי, כולל סבים וסבתות רבא. כולם מתו לי. חוץ מזוג אחד של סבא וסבתא שעד היום הם ממש כמו הורים שלי. נשארתי כל כך לבד".

"התעוררתי יום אחד בבוקר, וגיליתי שיש לי עשרת אלפים עוקבים", היא מספרת. לאחרונה, מתברר, גילתה אפיק פעולה חדש והחלה להיות פעילה ברשתות החברתיות, עם חשבונות פייסבוק ואינסטגרם שצוברים יותר ויותר עניין ותפוצה, גם הרבה מעבר לעולם הקטן של חובבי הנחשים. "אני ממש משתדלת להביא ערך מוסף, לא סתם שיראו אותי באה מרימה נחש ושמה בדלי. אדם, בעלי, פתאום ראה שקורה משהו אחרי שהתחלתי לעלות קצת תכנים, וקלט את הפוטנציאל. הוא קנה לי מצלמת שטח בלי לשאול אותי, באיזה אלפיים שקל, ולא שמתי את זה עליי פעם אחת. אני לא רוצה. גם רוב הלכידות שלי לא צולמו. היום אני משתדלת לפעמים לבקש מהלקוח, אם מסתדר, שיצלם. באמת, הכול התגלגל ממש במקרה.

"הדמוניזציה של הנחשים זו משימת חיי", מכריזה להט בלהט כשאנחנו מתצפתים על מערב עמק יזרעאל. "משימת חיי היא שנשים לזה סוף. כבר אמרתי את זה מיליון פעם, אבל אגיד את זה עוד פעם - נחשים לא רוצים לראות אותנו, להתקרב אלינו, להכיש אותנו. הם לא נולדו ארסיים בשביל להכיש אותנו, צריך לזכור את זה. אם ראינו נחש וקיבלנו הכשה, פעלנו כנראה לא נכון".

"באים כל מיני גברים בומרים כאלה לעמוד שלי ומגיבים לי", היא מתארת כיצד בא לידי ביטוי ההייפ סביבה ברשת. "מתחילים עם ציטוטים מהתנ"ך על הנחש ועל כמה רשע הוא. ועל הדרך הם גם לא כותבים את הציטוט נכון. אתה מבין? בעניין הזה אנשים ימצאו כל דרך להצדיק מעשים לא מוסריים, בגלל התנ"ך או כל דבר אחר". בשלב הזה להט מתחילה להסתבך בדבריה ומתנצלת. התיאורים שלה הולכים ונתקעים, מתפלפלים יתר על המידה ומאבדים מיקוד, הכול באשמת מה שהיא מכנה "שבצוש". "זה קורה לי מהשבץ לפעמים. מה לעשות, שבצניקית. אני שבצניקית נורא. כן. כן, עברתי איזה חמישה או שישה אירועים מוחיים".

ה"שבצושים" שאיתם להט מתמודדת הם תולדה של מציאות רפואית בלתי נתפסת כמעט. אותם אירועים מוחיים קטנים, שנקראים בשפת המקצוע TIA (שבץ מוחי חולף), הם תוצאה של מחלות אוטואימוניות שמהן היא סובלת. "אחת מהן זו זאבת", היא מסבירה. "והשנייה זו מחלה בשם אפלה (APLA), או תסמונת אנטי-פוספוליפידית, מצב שבו המערכת האוטואימונית מייצרת נוגדנים שתוקפים את הגוף. הנוגדנים תוקפים חלבונים תקינים בדם, מה שמשבש את מנגנוני הקרישה ומוביל לקרישות יתר, מצב שמעלה דרמטית את הסיכון להיווצרות קרישי דם מסוכנים בוורידים ובעורקים (מה שמסביר את האירועים המוחיים הקטנים שמהם סובלת להט). בהיריון, התסמונת נחשבת לגורם סיכון משמעותי במיוחד. "גם כשאני תחת הטיפול המקסימלי אני עדיין חוטפת אירועים, אבל בעיקר סביב הריונות ולידות", היא מוסיפה.

ההבנה על מצבה הרפואי נחתה עליה בנסיבות טרגיות במיוחד. לפני שמונה שנים נכנסה להט להיריון הראשון שלה, מתוך מחשבה שהיא אישה בריאה לחלוטין. אלא שהכול התרסק כשהגיעה לבית החולים: "גילו לי את זה סביב הלידה השקטה שעברתי בתחילת 2018", היא משתפת בקושי, מודה שהעיסוק בנושא מציף בה כאב, אך בוחרת לדבר כדי להעלות את המודעות. "הייתי בהיריון בשבוע 25 וגילו לי רעלת היריון חמורה מאוד שכבר הייתה שם כמה שבועות... הגעתי לבית חולים במצב ממש מסכן חיים והעובר היה במצב רע מאוד, ועוד לפני שהעובר מת הריצו המון בדיקות וגילו שיש לי נוגדנים למחלה הזאת. לא ידעו על זה בכלל.

"אשפזו אותי וגילו שהעובר במצב קשה ושאני במצב קשה. התלבטו מה לעשות איתי וחשבו על קיסרי חירום. הגיע אליי המנהל של הפגייה, אמר לי שאם התינוק יצליח לשרוד את הלידה, אז הוא יהיה עם שיתוק מוחין מאוד חמור ונכה ברמה קשה ושאני צריכה לחשוב מה לעשות. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי באותו רגע.

"ואז גם גילו את המחלה הזאת והבינו שכבר מאוחר מדי לטפל בה. הייתי מחוברת למוניטור ולאורך הלילה ההוא הדופק של העובר הלך וירד, הלך וירד עד שהוא מת. אמרו לי שאני הולכת להיכנס ללידה שקטה ועולמי חרב עליי, פשוט חרב עליי. כשהגיעה הפסיכיאטרית בבוקר לדבר על מה שהולך לקרות, אמרתי לה, 'אני לא עוברת שום לידה שקטה. תצטרכו לקשור אותי למיטה או משהו, כי אני מתאבדת אחרי זה'. חרב עליי עולמי באותו רגע. חיכיתי להיריון הזה הרבה זמן, וזה היה עם הגרוש שלי, שגם היחסים איתו היו בעייתיים מאוד".

המכה הזו נחתה עליה בדיוק כשהחלה להתאושש מטראומה פומבית ומתוקשרת בהרבה, כשנחשפה כאחת מנפגעות אלון קסטיאל. "זה היה לא הרבה אחרי שהתפוצץ הסיפור, בדיוק בשלהי הפרשה, ואני רק ניסיתי להתחיל את החיים מחדש, אחרי שאיבדתי כמעט הכול. באותה תקופה הייתה לי הכנסה יפה, חיים סבבה, והכול עצר. התפרצה לי פוסט-טראומה, הפסקתי לעבוד, חייתי בפלאשבקים וטריגרים כל הזמן. כל מה שרציתי זה את הילד הזה ולהתחיל מחדש. וכשחרב עליי עולמי, גם בעלי דאז נטש אותי. נשארתי ממש לבד אחרי לידה שקטה".

ומתי מתרחש השבץ?
"השבצוש היה כמה שנים אחרי זה. הבירורים של המחלות האלה לוקחים שנים. לא מהרגע להרגע מאבחנים ומתחילים טיפול תרופתי. התחילו לתת לי תרופות למניעת קרישת דם, עם זריקות במינונים נמוכים ולעקוב ופה ושם. בינתיים התגרשתי והכרתי מיד את אדם, בעלי הנוכחי. בהמשך היה לי פעם אחת חשד לשבץ, ועוד פעם אחת לפני הלידה של יהלי, הבן שלנו הגדול, אז זה קרה. היריון שלישי שבא אחרי לידה שקטה והפלה. הייתי בשבוע 35 וסתם הלכנו לאכול גלידה אחרי עוד בדיקה בבית החולים. אני עומדת שם בגלידרייה, מסתכלת על הגלידות, ופתאום רואה הכול ג'יבריש. לא רואה אותיות, רק ג'יבריש, מנסה לחשוב במוח מה להגיד, אבל מגלה שאני גם חושבת בג'יבריש. לכמה דקות אני לא מצליחה לדבר, לא לשמוע, לא לחשוב. והתחיל לי גם נימול בחצי גוף, ולא יכולתי גם להסביר לאדם מה עובר עליי. זה נמשך משהו כמו רבע שעה בסך הכול, עד שלאט-לאט חזרתי לעצמי ומשם חזרנו לבית חולים ואושפזתי עד הלידה".

ומה עובר בראש?
"פחד אלוהים. לא הבנתי מה קורה לי ממש, למרות שידעתי כבר שאני בסיכון לדבר כזה. זה היה בהפתעה מוחלטת".

מה זה אומר מחשבות בג'יבריש?
"אני זוכרת שהיה לי עוד אירוע מוחי הרבה אחרי. הייתי בבית חולים עם בן הזקונים שלי ואדם בא לבקר עם נינה, הבת האמצעית שלנו. היא ישבה עליי כשהוא יצא לרגע למסדרון, וזה קרה שוב. השם שלה רץ לי בראש, לאט, בהברות, ני-נה, ני-נה, ני-נה, לאט מאוד, עד שהוא התעוות לי לגמרי ואני זוכרת שהרצתי בראש 'מה זה נינה? מה זה נינה? מי זו נינה?' ונימול, זה תמיד בא עם נימול בחצי גוף, שמתפשט מכף היד ללחיים, לתוך הפה, לרגליים. פחד מוות ולא מצליחים לדבר".

וכמה כאלו עברת?
"שישה שבצים, כולם סביב ההריונות. יש לי בן, בת, בן. אז נינה היא באמצע, ההיריון שלה היה יחסית סביר, וההריונות של הבנים היו הריונות יותר קשים. חמישה הריונות בשבע שנים, כשהראשון ב-2018. אחרי האבחון של המחלה והלידה השקטה שבאה אחריו לא חשבת שאצליח להביא אפילו ילד אחד חי. כבר אמרו לי, אולי תצטרכי פונדקאות, וזרקו לאוויר כל מיני פתרונות".

"קרישי הדם יוצרים אירועים מוחיים קטנים, והזאבת שממנה אני סובלת, ואובחנה בשלב מאוחר יותר, גורמת לי לדלקות כרוניות בפרקים ובגידים. זו מחלה שעלולה לעשות דברים איומים ונוראיים. אבל אני לא יושבת ומתעסקת בזה שאני בן אדם עם מחלות שיכולות להרוג אותו. בגלל זה אני חיה את החיים ואני עושה רק מה שאני אוהבת".

את הדרייב הזה לחיות, ואת החום והאהבה ללא תנאי, להט שואבת עד היום מאותם סבים וסבתות שהיוו עבורה אי של שפיות. הם היו הפיצוי היחיד והמפלט מהמציאות ההזויה שאליה נולדה. "אפשר להגיד שנולדתי לכת", היא מסבירה, וחוזרת לנקודת ההתחלה: "ההורים שלי היו יהודים משיחיים. בעצם, יהודים שהם נוצרים, שהם מאמינים בישו. גם כל האנשים שנחשפתי אליהם, מלבד המשפחה שלי, היו כאלו. הבית היה מאוד-מאוד דתי, דתי כמו הנוצרים המורמונים או הקהילות האוונגליסטיות.

"ההורים שלי הכירו בקהילה כזאת. אימא שלי היום בת 57, נערה תל-אביבית קלאסית שגדלה בקולנוע דן ואהבה רוק. והיא ואבא שלי הכירו כשהיא הייתה בת 18 והוא היה בן 40 בערך. הסבא שלי הכיר ביניהם. הוא כנראה קיווה שהוא ירגיע את הבת שלו. הם די מהר התחתנו והביאו אותי עם פער גילים די גדול, כשהם עמוק בתוך הכת הזאת. יושבים עם הברית החדשה, קוראים פסוקים ומנהלים את חייהם על פי זה: אין סקס לפני החתונה, צריך להתלבש צנוע, הפלות זה רצח.

"ואני נולדתי לזה. אבא שלי הגיע לישו בהודו. הוא היה שם שבע שנים ועשה מלא סמים. יום אחד הוא הלך על החוף בגואה וראה צלב על החול, ואז באו ולקחו אותו לאיזו כנסייה ושם הוא הגיע לישו, זה הסיפור המוזר שלו. איך היא הגיעה לזה? אני לא יודעת, היא הייתה בעיקר מושפעת בקלות מגורואים למיניהם.

"היינו הולכים לקהילה לפחות כל שבוע, יש לך הרבה תכנים ושירים של הדת הזאת, והמון מסרים שמחדירים לך מגיל אפס. בגיל ארבע בערך הושיבו אותי מול סרטים של הפלות, ממש, אמיתי אבל, לא סרט מבוים, היו מראים לי איך הפלות נראות, כדי להחדיר לי לראש שהפלה זה רצח. ואם הייתי עושה משהו לא בסדר, היו פותחים את הברית החדשה, מקריאים כל מיני פסוקים ומרביצים לי. אז הסבתות היו פשוט ההצלה שלי. חד-משמעית. אבל הרבה הזמן הייתי לבד".

את שנותיה הראשונות העבירה להט בחולון. בהמשך, סביב גיל שמונה ולאחר גירושי הוריה, התגלגלה לתל אביב כדי להיות קרובה לסבתא-רבתא שסייעה בגידולה. בשנות נעוריה עברה להתגורר ברמת גן עם אימה. אך הטלטלות הגיאוגרפיות והמשפחתיות הללו היו רק תפאורת הרקע להתמודדות קשה הרבה יותר בחברת הילדים.

"מגיל שלוש אני זוכרת את עצמי עוברת חרמות, מהגן ואחרי זה בבית הספר", היא משתפת לאורך השנים, בין המעברים והדירות החדשות, היא נאלצה להתמודד עם דפוסי התעללות חוזרים ונשנים מצד סביבתה. "תמיד היו לי חברים, אבל גם הם יכלו להתהפך עליי ולעשות עליי חרם עם כל בית הספר", היא מתארת מציאות של בגידה חברתית מתמדת. האלימות כלפיה לא נותרה רק חברתית: "הייתי חוטפת מכות, היו הורסים לי את הדברים, זורקים עליי דברים ומקללים אותי... ותמיד הייתי בן אדם טוב, לא הבנתי למה זה קורה לי". עד היום, עשורים לאחר מכן, הצלקות מאותן שנים מסרבות להגליד במלואן.

היום הוריך עדיין בענייני משיחיות?
"אבא כן, אימא לא. הוא המון שנים לא חי בארץ, מתנהל כמו נווד כזה. יש איתו קשר מינימלי אבל די טוב. אני אוהבת אותו ולמדתי לקבל אותו", על אימה לעומת זאת היא מעדיפה שלא לדבר.

"כשהייתי בתיכון הייתי במצב של הרס עצמי. עליתי על המסלול המהיר להתנגשות בקיר. הפסקתי להגיע לבית הספר, וגם סבלתי מדיכאנות מאוד קשים", מתוודה להט, היום בת 37. "כשהתחלתי תיכון היה קצת יותר טוב, הייתי מקובלת דווקא. התחלתי לעסוק באומנות והייתי טובה בזה. ובגלל שגם נכנסתי לעולם המוזיקה פתאום קלטו שאני מגניבה.

"בקיצור, שתיתי המון, עשיתי המון סמים, הסתובבתי עם אנשים מבוגרים ממני והופעתי חמש פעמים בשבוע עם איזו להקה בכל מיני מועדונים. אבל בגיל 17 הפסקתי עם הכול, מהרגע לרגע. כי הבנתי שזה יהרוג אותי". אנחנו חוזרים לכאן ועכשיו ואני שואל אותה איך מעבירים את הזמן כשאין עבודה, כמו עכשיו. "מבלים הרבה עם התינוק בבית, הוא רק בן תשעה חודשים הקטן", היא עונה. "אחרי זה אני הולכת ומוציאה את הילדים מהגן. אבל אני זמינה כל הזמן. יש המון פומו בעולם הזה של לוכדי הנחשים. אני בדריכות מטורפת 24/7. לא קובעת תוכניות.

"ואם למשל, בעלי אומר לי בשבת שהוא לוקח את האוטו, אני משתגעת מזה. איך אני לא אוכל לעבוד בשבת?' אני ממש קנאית לאוטו, וכל הזמן על הטלפון, לפעמים גם באמצע הלילה. עוד מעט יתחילו הלכידות של הלילה, כשמעירים אותי בשתיים-שלוש בלילה על צפע. התקופה הזאת מגיעה".

וכשאין נחשים באופק, למשל בחורף כשהם פחות פעילים, כמו נחש את חוזרת למסתור שלך?
"כן, וזה הניצחון של החיים שלי. אנחנו נותנים לילדים שלנו את הילדות שהלוואי שהייתה לי, את התפקוד שהלוואי שהיה לי. אני כנראה לא אהיה אימא שכל היום עומדת במטבח להכין ארוחות ואצלנו בבית הכול מאוד מהרגע להרגע, ספונטני, וקצת כאוטי. אבל יש לילדים שלי הכול, אפילו אם זה בגדים ודברים פיזיים, ואפילו זה לא מובן מאליו מבחינתי. אתה יודע, אני הייתי ילדה ששולחים אותה בחורף עם בגדי קיץ. אז לילדים שלי יש המון בגדים, נעליים, וכל מה שצריך. וטונות של אהבה, חיבוקים, נשיקות, חוויות וטיולים, וכל מה שרק חלמתי שיהיה לי ולא היה לי".

ואחרי פתחון לב מרגש שכזה, אנחנו עדיין ביום עבודה - חשוב לזכור. נפלנו על יום עבודה רגוע בצורה קיצונית. בלעדיו כנראה שלהט לא הייתה יכול להתפנות להרחיב על סיפור חייה המורכב. "איזה יום מוזר", היא אומרת. "חם מאוד ועננים. מה יש לנחשים לחפש בחוץ? יש להם דם קר. רק בצוהריים כנראה שהמצב ישתפר".

בהיעדר עבודה אנחנו עולים שוב לרכב, לחזור חזרה לביתה שבחיפה. ולהט מספרת איך זה להיות לוכדת נחשים בקיץ "זה סיוט. עזוב שזה חם, זה גם טונה עקיצות מנמלי אש, מלא שריטות בידיים מקוצים, להיות שטוף זיעה מגעיל לרמה שאם אתה מגיע לפגוש עכשיו לקוח, אתה עוצר בתחנת דלק לשטוף את עצמך, ואם אפשר גם תחליף בגדים. בסוף מה לעשות, זו עבודה שחורה. והכי קשה כשאין נחש. הרי מה קורה? הרבה פעמים אנשים אומרים, 'מה, אני צריך לשלם גם אם לא מצאת את הנחש?' זאת העבודה הכי קשה - כשלא מוצאים את הנחש, ויש פה lose-lose situation. גם אני מתבאסת לא למצוא את הנחש, כי הכי כיף בעבודה זה לפגוש את הנחש, וגם אני מתבאסת מזה שהלקוח מתבאס שהוא הזמין אותי. הוא הוציא את הכסף הזה עכשיו סתם. אז כן, הענקתי לו איזושהי רגיעה, סבבה. יש גם את המקרים האלה שבן אדם רק רוצה שתגידי לו שהנחש לא שם יותר".

לקראת החזרה הביתה לחיפה, זה סוף סוף קורה. נכנסה עבודה. תמונה שנשלחה בוואטסאפ מקפיצה את להט ממושב הנהגת. אך מיד בעקבותיה אכזבה, ה"נחש" מתברר כקמטן, לטאה נטולת רגליים שכולם משוכנעים שהיא נחש. להט המאוכזבת קלות מסבירה שחלק עצום מהעבודה שלה הוא בכלל לתפוס את הלטאה המתחזה הזו. "היא לא מזיקה, אבל זה קרוב לבית שלי. אז ניסע בכל זאת".

להשאיר את הפרשה מאחור

להט משחררת חזרה את הקמטן לשיחים שמהם הגיח. מעט אחר כך, ואחרי עצירה חפוזה לארוחת צוהריים, וואטסאפ שמגיע בדרך חזרה אל הבית החם שממתין לה מחזיר אותה שנים אחורה, אל הפרשה שהביאה אותה אל העין הציבורית בעל כורחה לפני כעשור. באותם ימים חשפה את עצמה להט כאחת מקורבנותיו של אלון קסטיאל, איש חיי לילה מוכר ובן למשפחת קסטיאל המפורסמת, בעלת מותג הריהוט שהיה מצליח בשעתו.

להט לא הייתה המתלוננת הראשונה, אך הייתה הראשונה מבין המתלוננות שאזרה אומץ והלכה למשטרה. קסטיאל הורשע בינואר 2018 בניסיון אונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית בשל מעשים שביצע בארבע נשים. הוא נדון לארבע שנים ותשעה חודשי מאסר בפועל, מתוכם ריצה רק ארבע שנים. סך הכול העידו 16 נשים כי קסטיאל פגע בהן. אך כאמור, בשל קשיי חקירה, רק ארבעה מקרים הגיעו לכתב האישום, וגם זה אחרי עסקת טיעון. המקרה של להט היה אחד מאלו שנגנזו בדרך. ואף על פי כן, בשנים שאחרי התפוצצות הפרשה היא הפכה לסמל, לקולן של המתלוננות, והרבתה להתראיין בנושא. משהו שהיום היא מצרה עליו.

"באיזשהו שלב עשיתי קאט. אני לא מדברת על זה יותר, וזהו. זה היה הראש שלי. ואם מישהו פנה אליי לגבי כתבה אמרתי 'לא'. חתכתי. רוב האנשים שעוקבים היום אחרי הפייסבוק שלי לא יודעים מזה. ובכלל, הרבה אנשים שמכירים אותי היום לא יודעים על הסיפור הזה", היא מסבירה.

אז למה בחרת עכשיו כן לדבר על זה?
"עברו מלא שנים וזה כבר לא מטרגר אותי יותר. נקרא לזה 'חוק ההתיישנות הרגשית'. אני גם לא באנטי כמו שהייתי עד לפני שנים בודדות. כשדיברתי על זה חשבתי שאסלול בזה את הדרך לנשים אחרות. אני בן אדם חזק ואמיץ, אני יודעת את זה על עצמי, אז לקחתי על עצמי את התפקיד הזה. והיה בזה משהו גם ממכר במידה מסוימת. באיזשהו שלב קרו שני דברים. מצד אחד, התפרצה לי פוסט-טראומה מאוד קשה. היא לא פרצה לי בעקבות האונס, אלא בעקבות ההד, ההצפה של הסיפור הזה. הייתי מתראיינת לפעמים גם יותר מפעם ביום, והייתי מדברת על זה כל כך הרבה. היו גם מושיבים אותי בכל מיני פאנלים, ושמים אותי בסיטואציות לא כל כך נעימות. אפשר להשתגע מזה ממש, הרגשתי שמנצלים אותי. כי מחניפים לך שתבואי לדבר ואז את באה, ואת כלום, את שום דבר.

"סבלתי מזה, אבל בו-זמנית הרגשתי חשובה. פתאום מזהים אותי ברחוב. אז יש לי את 15 דקות התהילה שלי, ומצד שני אני עם פוסט-טראומה נוראית. בעלי אז לא יכול להתקרב אליי, ואני עצבנית, ועם סיוטים בלילה והתקפי חרדה. הרווחתי אז מלא כסף מעבודה במכירות, אבל הפסקתי לעבוד, ולא הרווחתי שקל תקופה. ואז הגיע יום אחד, כך ממש זה הרגיש, ואתה לא מעניין אף אחד יותר. היה לי מאוד קשה, הרגשתי ריקנות, ומי אני, ומה אני, ומה אני עושה עם עצמי".

בסוף המסע שלנו אנחנו מגיעים אל המקום שהיא אומרת עליו: "כל מה שרק חלמתי שיהיה לי ולא היה לי", אל ביתה. זהו גם הבית של שולה ואיקסי, שני נחשי בית שננטשו והיא אימצה, כחלק מהעבודה, ועוד כמה ג'וקים שגם הם נהפכו לחיית מחמד של הילדים. בדרך אנחנו גם אוספים את שלושת הילדים שלה מהגנים. "הרבה אנשים אומרים לי 'קפץ לי סרטון שלך אתמול'. אבל פה בגן אני האימא המגניבה עם הנחשים", היא אומרת כשכל השלישייה כבר ברכב.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv