להשמיד "כל דבר שמעופף" - עם נשקי אנרגיה

יום אחד זה יקרה - אבל לא בלי שנרגיש - והדמיון הפרוע יהפוך למציאות החדשה של כל קצין ולוחם. "תאר לך - הקצין בשטח הגיע לנקודה ויש לו משימה שיש בה מקטעים מורכבים, למשל יער עם הרבה מאוד עצים פתאום או מצוקים או אזור שהוא חשוף מדי, והוא יגיד לעצמו, 'אני צריך את הדבר הזה שייכנס לי בדיוק למשבצת הזאת, ויעשה את המשימה'", מתאר באוזניי גל הררי. "הוא צריך מאפיין אחר של הרחפן - יותר גדול, יותר קטן, בצורה מסוימת, שיידע לנחות במקום מסוים. הוא ידבר עם הלפטופ שלו, עם הסמארטפון שלו, יגיד לו מה הוא רוצה לעשות, מה הצרכים - ובתוך יום-יומיים לכל היותר הוא יקבל את הרחפן שרצה, בהתאמה אישית ובמוכנות מבצעית".

כל זה אינו משל ולא חלום: "באזרחות אין מגבלות, אתה יכול לדבר עם מה שאתה רוצה, להפעיל את החישוב שלך איפה שאתה רוצה. וכל מה שתוכל לדמיין באזרחות, זה מה שתוכל לדמיין במערכת הצבאית", מסביר הררי, סמנכ"ל במפא"ת (המנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון). "איך שאתה מרגיש התקדמות היום באזרחות, זה מה שאתה יכול לדמיין שבסוף יהיה במערכת הצבאית. יכול להיות שדווקא בביטחון, בגלל שמחיר הטעות בו הוא מאוד גבוה, אימוץ הטכנולוגיה יהיה יותר איטי, או מבוקר - אבל כמובן שנותנים על זה את הדעת".

"בסוף תוכל לשלב בינה מלאכותית בתהליכים של הפקת המודיעין, קריאת השטח, תכנון המשימה - ואפילו עד לביצוע משימה", הוא אומר בהתייחסות למונח החם של התקופה. "יכול להיות שהבינה המלאכותית תחליף דרגים מסוימים, תשב על כל המידע שלך ותסדר אותו עבור מקבל ההחלטות. אבל אני לא מאמין שנצליח, בלי עוד קפיצות מדרגה משמעותיות בבינה מלאכותית, להחליף את מקבל ההחלטות עצמו".

איפה עוד נראה את הבינה המלאכותית מתגייסת לצה"ל?
"למשל, בהכשרה לתפקידים חדשים או קיימים. יהיה לך משהו מאוד מותאם - מערכת של בינה מלאכותית תדע לתת הערכה למידת הכשירות של חייל ולזהות איפה הפערים. אם אתה רוצה להסב למשל מכונאי רכב בשירות האזרחי שלו לתיקון טנקים בשעת חירום - אז יהיה לו קורס מאוד מהיר, שהוא יעבור אולי אפילו אצלו בבית. נניח שמלמדים אותו על עקרונות המנוע, אז ממש מראים לו בסביבה וירטואלית איך זה נראה. והוא יכול להיות גם רופא, שעכשיו הוא צריך לטפל באירוע רב-נפגעים, אז תהיה לומדת בינה מלאכותית מאוד מותאמת שרואה איפה הוא חזק, איפה הוא חלש ועל מה צריך לגשר. אותו דבר לגבי חייל מגיע לצוות חדש, תכנון תרגילים לצוות או בכלל לבנות צוות - את כל הדברים הללו אפשר לעשות בעזרת בינה מלאכותית. או בתחקור של אירועים, למשל".

"זה מעבר לפינה ממש"

הבינה המלאכותית עתידה לחלחל בקרוב גם לאחד הטקסים השמורים ביותר בצה"ל: התחקיר המבצעי. תשכחו מסרן עייף עם פנקס מרופט, עט נובע וכוס קפה שחור שמתקרר בצד. החזון הטכנולוגי שעליו מדבר הררי מתאר מציאות שבה הלוחמים מתייצבים מול אלגוריתם שלא ממצמץ, לא מאבד ריכוז, ושולף סתירות לוגיות במילי-שניות: לדבריו, המערכת תדע לשלוף פרוטוקול שאלות מובנה, אך גם להוסיף שאלות מותאמות אישית בזמן אמת, בהתאם למידע שיעלה מהשטח. בסופו של תהליך, הבינה תסנתז את כלל העדויות ותנפיק דוח תחקיר מפורט בתוך זמן קצר. עבור הררי, מדובר בשינוי שנמצא כבר בהישג יד: "אלו יישומים שהם מעבר לפינה ממש", הוא מעריך, ומסמן את היישום המעשי בטווח של שנים בודדות.

לצד התחקור, המהפכה נוגעת גם לעולמות ההכשרה והתכנון, שם מתקיים קשר דואלי הדוק עם תעשיית המשחקים. השימוש בסביבות וירטואליות מאפשר ללוחמים "לחיות" בתוך המשימה עוד לפני היציאה לשטח, באמצעות סימולציות המייצרות תרחישים מותאמים אישית לכל צורך מבצעי. "צריך רק לבנות את המשחק הנכון", מסביר הררי ומפרט דוגמאות - החל ממשחק המדמה תיקון טנק ועד לתרגול משימות ביטחון שוטף מול מבריחים או התמודדות עם שרפות ותקלות פתאומיות. בעזרת למידת מכונה, המערכת מסוגלת לייצר כבר היום "משחקים מותאמים ותרחישים מותאמים", המעניקים לכוחות את האפשרות לתרגל את הפתרון המדויק לבעיה עוד לפני שהיא הופכת למציאות בשטח.

ד"ר גל הררי, פיזיקאי בוגר הטכניון עם ותק של שני עשורים במפא"ת במשרד הביטחון, מאייש את תפקיד סמנכ"ל הטכנולוגיה (CTO) של הארגון מאז 2022. במסגרת תפקידו הוא אמון על ניהול הממשק המורכב שבו צרכים מבצעיים דחופים פוגשים את האופק הטכנולוגי הרחוק - ריקוד צמוד שרוקדות מערכת הביטחון מצד אחד ותעשיית הטכנולוגיה האזרחית בישראל מהצד השני. "יש לנו פה יחידה דואלית שמסתכלת על מגמות באזרחות ומצליבה אותן מול יישומים ביטחוניים, ולהפך", הוא מסביר.

“זה המקור האולטימטיבי לאנרגיה, הוא תמיד זמין"

הסלט הזה - שבו אלגוריתם שנועד לייעל שירות בנקאי עשוי למצוא את עצמו מנהל תשתית של נחיל רחפנים, או טכנולוגיית חיישנים של רכב אוטונומי שמוסבת לזיהוי מנהרות - עלול להיראות במבט ראשון כמו כאוס תעשייתי. אבל כשמקלפים את הקליפה, מגלים שזהו כנראה המתכון היחיד כיום לעליונות טכנולוגית.

עבור הררי, התשובה לתהיה הזו אינה נמצאת במוצר המוגמר אלא באבני הבניין הטכנולוגיות. כך למשל, תוך כדי שיחה הוא מעלה לדיון טכנולוגיה שלא רק שבינה לבין צורכי ביטחון נדמה שאין כל קשר, אלא שהיא טומנת בחובה יומרנות ישראלית גדולה במיוחד: הפקת אנרגיה גיאו-תרמית באמצעות קידוחים עמוקים. פה נדרש מעט רקע: כשמדברים על אנרגיות מתחדשות מדברים היום בעיקר על אנרגיית שמש ורוח. מביני עניין יזכירו גם שימוש במים שנאגמים בסכרי ענק, אך יש גם אופציה רביעית - שימוש בחום ליבת כדור הארץ להפקת אנרגיה.

"זה המקור האולטימטיבי לאנרגיה שלך", אומר הררי, "הוא תמיד שם, הוא זמין בכל מקום". בעוד שבעולם זה קורה בעיקר באזורים פעילים סייסמית כמו איסלנד, למשל, כאן בישראל כבר יש מי חושבים איך לקדוח עמוק יותר.הררי מציין כי ישראל עשויה למצוא את עצמה, דווקא מתוך הצורך הביטחוני, מהווה אור לגויים - תרתי משמע, במקרה הזה - בייצור אנרגיה גיאו-תרמית דווקא במקומות שאינם יושבים על קווי רוחב מיוחסי גיאופיזיקה, ולחולל מהפכה עולמית, לא פחות.

החזון מדבר על פריצת דרך בטכנולוגיות קידוח שתאפשר הגעה לעומק של 15 קילומטרים בכל נקודה על פני כדור הארץ, ובכך להפוך את חום הליבה למקור אנרגיה זמין ואין-סופי. עם זאת, חשוב להדגיש כי נכון לעת עתה, כל נושא הגיאו-תרמיקה נמצא עוד בשלבים מוקדמים מאוד של בדיקת היתכנות, אך מפא"ת במשרד הביטחון בוחנת את הטכנולוגיות הללו ברצינות רבה. "זה בטח לא יזיק לנו להיות עצמאים בתחום האנרגיה", הוא מוסיף בשעה שהאיראנים עדיין משבשים את התנועה במצר הורמוז ומטלטלת את השווקים.

בלחיצת כפתור - הציוד שיודפס ויגיע עד לחייל

החיבור הזה אינו מקרי. מערכת הביטחון כבר שנים רבות עסוקה, כפי שיודעים אנשי הנגב המערבי היטב, במה שמתרחש בתוככי הקרקע. היכולת להגיע לעומקים משמעותיים במהירות וביעילות משרתת את חשיפת האיומים במעבה האדמה באותה מידה שהיא משרתת את משק האנרגיה. הדואליות הזו משתקפת בשורה של פיתוחים נוספים שגלגלו לפתחה של מפא"ת: מצלמות לגילוי שיגורים ופיצוצים שהותקנו בשטח פתוח כדי לאתר שרפות בראשיתן, מערכות מכ"ם צבאיות שהפכו לבסיס למכ"מים ברכבים אזרחיים, וטכנולוגיות אלקטרו-אופטיות מעולם הטילים שבימי הקורונה הוסבו למצלמות זעירות בשירות הרפואה. "השתמשנו בידע האנושי שקיים פה אל מול אתגר לאומי", מסכם הררי את הגישה שמאחורי המהלכים הללו.

"אם אתה לוקח את מהפכת ה-AI, בבסיס המהפכה הזו נמצאת בכלל קפיצה גדולה בחומרה", מסביר הררי. "האלגוריתמים של AI היו שם אי שם בסוף שנות ה-80, כבר אז היו פרסומים איך לעשות רשת נוירונים. הבעיה שהחומרה האנושית, ויכולת הייצור האנושית, רק באזור 2010 אפשרה לממש אותם על חומרה שהיא בהיקף הנדרש. אנחנו עכשיו חווים עוד כאלה דברים עוד קפיצות מדרגה שטמונות ביכולת הבסיסית האנושית לעשות דברים מסוימים. למשל, בעולם הייצור: מדפסות תלת-ממד יש כבר כמה שנים, גם בתעשייה, ולראשונה יש בעולם לייזרים בעוצמות מספיק חזקות כדי לרתך מתכות בקצב מאוד מהיר, ובכלל בתחום החומרים היכולת היום לייצר כל מיני חומרים מגוונים בזכות תנורים מיוחדים וכימיות חדשות. בתחום הביטחון יש אלקטרוניקה כמעט בכל רכיב שלא יהיה, ולכן אנחנו בדרך למגמה מאוד ברורה בתחום הייצור: הולכים להיות מפעלים מסוג חדש בעשור הקרוב".

המילה "מפעלים" עלולה להטעות. כי אלו שעליהם מדבר הררי לא יהיו מבני ענק אפרוריים מהסוג המוכר והידוע, אלא מערכים טכנולוגיים ואוטומטיים לחלוטין שמעורבות יד אדם בהם תהיה מועטה. למעשה הם לא רק יחליפו מפעלים ביטחוניים מסורתיים יותר שפועלים כיום, אלא את הימ"חים הענקיים שמפעיל צה"ל, ובכך תייתר אותם. החזון שעליו מדבר הררי הוא של יכולות ייצור כל כך מוגברות - שיאפשרו למערכת לצייד את עצמה באופן מיידי בכל צרכיה כך שכלל לא יהיה צורך עוד באפסנאות ארוכת טווח לשעת חירום, או בשגרה.

"לנושא של החזקת מלאים כנראה נידרש בעתיד הקרוב, אבל האופי שלהם יכול להשתנות בצורה מהותית", הוא מבהיר. "פעם אחת, הימ"חים משרתים גם עתודה לוגיסטית, אז יכול להיות שהם יחזיקו חומרים במקום רכיבים מוגמרים, ואז אתה בשגרה כל הזמן תשדרג את המוצר, ככה שהציוד בימ"ח לא יתיישן - אלא אתה תפתח בשגרה את הטיל הכי מתקדם, את החימוש הכי מתקדם, את הקסדה הכי מתקדמת או השריון. ובעת חירום תלך לימ"ח ותייצר את הדבר הכי מתקדם".

ואיך זה יעבוד? "יהיה תיק מוצר, תטעין אותו למדפסת, תלחץ על כפתור והוא יתחיל לייצר לך בכמויות גדולות. החזון ארוך-הטווח הוא פס ייצור שמדפיס ומרכיב בעצמו ואולי אפילו משנע, עד לקצה, אל הלוחם. אתה יכול לדמיין ממש שכל השרשרת הלוגיסטית שמאחורי החייל יכולה להיות גם אוטומטית, גם עדכנית, וגם לאפשר לך להגיע לכל מיני תצורות פיזיקליות חדשות".

"במקום טכנאי יהיה לך רובוט שמרכיב"

"דמיין, למשל, מנוע שמתחמם הרבה פחות, כי ניתן יהיה להדפיס כל מיני צינוריות מאוד עדינות. וכמו שיש לך רובוט שמרכיב, יכול להיות גם רובוט שמתחזק, ככה שאפילו התחזוקה שלך יכולה להיות בקצה, אצל הכוחות הלוחמים. יכול להיות שתהיה לך אפילו מדפסת בקצה שתדפיס לך חלפים איפה שאתה צריך אותם. זה אומר למשל שאוניות של חיל הים לא יחזרו לנמלים, כי יהיה להן בגדול כמעט את כל מה שהן צריכות כדי להמשיך ולתחזק את החלפים שנדרשים להן מחוץ לגבולות ישראל".

"איפה החדשנות פה?", הררי שואל ועונה: "בשגרה אתה תהיה במצב שנקרא 'היי-מיקס, לואו-ווליום' - אתה רוצה הרבה מוצרים שונים וקטנים, אתה לא מייצר עכשיו אלף דברים מאותו סוג, אלא רק מה שנדרש לשגרה. ובכל אחד מהם אתה רוצה איזשהו היקף נמוך של ייצור. אבל בחירום, אתה עובר ל'לואו-מיקס, היי-ווליום'. כלומר, אתה רוצה מספר מוצרים שהם הכי נדרשים לך עכשיו ואתה רוצה כמות גדולה מהם, כי גייסת המון מילואים ואתה חייב הרבה יותר מערכות לחי"ר, או לחיל האוויר".

איך רובוטיקה יכולה לסייע פה?
"חלק מהחימוש זה לא רק להדפיס, אתה צריך להרכיב. יש לך רכיבים אלקטרוניים, אתה מרכיב מרעומים, אתה מרכיב את החלקים השונים של הטיל, ולכן אתה צריך רובוט. במקום טכנאי בקו הייצור יהיו לך רובוטים ולא סתם, רובוטים שאפילו מסתכלים על טכנאי בשלב הלמידה שלהם, לומדים ממנו, ואז מעתיקים אותו".

"יוכלו לייצר דברים שבני אדם לא"

נלך חמישים שנה קדימה. אנחנו עכשיו בשנת 2076. תכניס אותי לתוך מפעל כזה, איך הוא אמור להיראות? אני נכנס פנימה, מה אני רואה?
"הדבר הראשון שתראה זה הרבה רובוטים, מין זרועות רובוטיות כאלה ואחרות, שעושות הרכבה וגם תחזוקה. אז הם יידעו גם לקחת מוצרים פגומים ולתקן אותם. הזרועות האלה גם יפעילו כל מיני טכנולוגיות, לא רק הרכבה, גם ריתוך. הם יידעו לקחת כל מיני מתכות וחומרים מרוכבים, לייצר אותם, לשים אותם בגיאומטריה המתאימה, לייצר חומרים כימיים כאלו שנדרשים עבור חומרי נפץ והנעה, וכך ממש לייצר חימוש מהתחלה ועד הסוף, וכל התהליך ללא יד אדם. המכונות האלו יידעו לתקן את עצמן. אם הן יידרשו למכונה חדשה, הן אפילו יתכננו וייצרו את המכונה. במילים פשוטות, אתה אומר מה הדרישות שלך מהמוצר, מהמפעל הזה, והוא בא ונותן לך מענה".

אילו מגבלות יכולות להיות למפעל כזה. הוא יוכל למשל לייצר בעצמו מסוק? או טנק?
"אפילו בעוד עשרים שנה מהיום, אני מאמין שהמכונות יוכלו לייצר דברים שבני אדם לא. כי איפה שיש בני אדם יש שיקולי בטיחות - אסור לך להשתמש בחומרים מסוימים, אתה לא יכול לעבוד בטמפרטורות מאוד גבוהות. אז אתה תוכל לצמצם משמעותית את מרווחי השגיאה בייצור. הייתרון בלייצר דברים בהדפסה הוא גיאומטריות מורכבות: כשאתה צריך למשל להרכיב משהו שיש בו חרירים וצינוריות מורכבים כמו במנועים - במפעל של טסלה, למשל, התחילו לעבור להדפסת תלת-ממד של חלקי מנוע. הם הכינו גיאומטריות שבן אדם לא היה יכול לייצר בכלל".

"הדבר הנוסף שאנחנו זקוקים בו לעוד קפיצת מדרגה בהדפסות תלת-ממד זה ייצור בקצב גבוה, במשקלים גבוהים"" מתאר הררי. "אתה רוצה לייצר חלקים גדולים, אז המדפסת צריכה להיות הרבה יותר מהירה. יש היום מדפסות שמסוגלות להדפיס משקלים הרבה יותר גדולים בקצב יותר גבוה. עוד 20 שנה אני מאמין שיבואו אנשים ויתכנתו בשפת-על של תוכנה, לא יהיה להם אכפת איך הרובוט עובד למטה, ופתאום יתחילו לצאת לך דברים. ועכשיו אתה רוצה גיאומטריה קצת אחרת, תהיה לך גיאומטריה אחרת. אתה רוצה ביצועים אחרים - המפעל יגיב לתוכנה".

כשהבינה תתכנן את "תיק המוצר" לרחפן

המעבר למודל של ייצור מקומי וגמיש מציע רשימת יתרונות אסטרטגיים שמשנה את כללי המשחק הביטחוני: הגדלת התפוקה בזמן מינימלי, זמינות מיידית של אמצעי לחימה ותחמושת, וצמצום דרמטי של הצורך במחסני החירום (ימ"חים) ובשימור פיזי של מלאים נושנים. מעבר ליעילות הלוגיסטית, מדובר בתעודת ביטוח מול תהפוכות גיאו-פוליטיות; היכולת לייצר "מהרגע להרגע" נועדה להבטיח שישראל לא תמצא את עצמה שוב חסרת אונים מול חרם בין-לאומי, כפי שקרה באמברגו הצרפתי של 1967. "יש לנו פה עצמאות ישראלית, ביטחונית, אולי בכלל משקית", מסביר הררי את חשיבות הניתוק מהתלות באספקה חיצונית.

ברמה הטקטית, המטרה היא להפוך את הקשר בין הצורך בשטח להיצע למהיר וישיר הרבה יותר. בתרחיש כזה, מג"ד בגולני הפועל בלבנון או אפסנאי המזהה מחסור במחסניות ובמקלעים לא ימתין לשרשראות אספקה מסורבלות. סליחה מראש מכל נגדי הלוגיסטיקה, אבל בעידן שבו לחיצת כפתור בטאבלט מדפיסה חלקי חילוף ורחפנים, המשפט הקלסי "אין לי במידה, תבוא מחר" עומד לצאת מהלקסיקון. מג"ד בגולני שחסרים לו מקלעים כבר לא יצטרך להמתין: לחיצת כפתור פשוטה בטאבלט שבשטח תפעיל את פס הייצור המרוחק. למרות שפערי השינוע הלוגיסטי ליעד הסופי עדיין מהווים אתגר, הררי משוכנע שגם זה ייפתר - בדרך למציאות שבה המענה לדרישת הלוחם הוא פונקציה של תוכנה וביצועים טכנולוגיים ולא של ניהול מלאי פיזי.

ובראיית האופק שמאפיינת אותו, הררי לוקח את הרעיון הזה עוד צעד אחד קדימה - לקצין שיוכל להדפיס רחפן משלו למשימה בתנאי שטח מורכבים. "הבינה המלאכותית גם תדבר עם המג"ד כדי לאפיין יותר טוב את המוצר, ואז יהיה איזה משוב בתהליך התכנון והאפיון של מה שנדרש. אחר כך אפשר שהבינה הזאת גם תתכנן את תיק המוצר. גם עוד עשרים שנה, כנראה עדיין יהיה איזה מישהו, איזה מומחה, שיטייב את זה - אבל נניח שהבינה תתקדם מספיק, יכול להיות שהיא אפילו תדע לעשות את זה לבד. אבל בכל מקרה בתכנון המפעל ומה אפשר או אי אפשר לייצר יהיו עקרונות, תהיה איזו מדיניות, שמן הסתם בני אדם יעסקו בה - למשל יחליטו שיש משימות מסוימות שבגלל שיקולים של מורכבות או סיכון לחיי אדם יישמרו לגורם האנושי. אבל בגדול, בן האדם 'מיותר' - בני האדם יעסקו בעיקר בשאלות של תיעדוף: המג"ד הזה יבקש את זה, המג"ד האחר יבקש משהו אחר, ומישהו צריך לתעדף. אנחנו מדברים על עשרים שנה קדימה".

המפעל הראשון מסוגו בעולם - בישראל?

בזמן שהעולם נושא עיניים למעצמות השבבים בטייוואן, בישראל מתגבש בחסותה של מפא"ת במשרד הביטחון חזון מרחיק לכת - אפילו יותר מכל מה שהוזכר עד פה - להקמת "ננו פאב" כחול-לבן. מדובר במפעל שלא רק שלא קיים עדיין בישראל, אלא לא קיים בכלל. הררי הנלהב משוכנע שיש סיכוי לא רע שהראשון מסוגו בעולם יקום דווקא כאן ויחולל מהפכה עולמית. "פאב", רק נסביר, הוא השם המקצועי שבו משתמשים כדי לכנות מפעלים לייצור שבבים. כאלו, בגרסה הרגילה, ניתן למצוא רק במעט מדינות בעולם וישראל היא אחת מהן. אבל כשעוברים לגרסת ה"ננו", מדובר כבר בסיפור אחר.

משבר השבבים שהתחיל בקורונה חשף את התלות העולמית המוחלטת בשרשראות אספקה שבירות. התחום הפך במהירות לשדה קרב של "מלחמת עולם" טכנולוגית בין ארה"ב לסין, כשהשבבים הוגדרו כנכס אסטרטגי המכתיב את עוצמתה הכלכלית והביטחונית של מדינה. במרכז המערכה ניצבת TSMC הטייוואנית - מעצמת-על המייצרת את רוב השבבים המתקדמים בעולם במפעלי ענק המושקעים במיליארדי דולרים. בעידן המודרני, שבו קשה למצוא מוצר שאינו מכיל שבב - מהסמארטפון ועד למכונת הקפה והטנק - החשיבות שלהם הפכה לקריטית לא פחות מזו של נפט או גז.

הננו-פאב הוא הגישה הישראלית החצופה לסיכון הלאומי הזה. במקום לנסות להעתיק את מפלצות הבטון של טייוואן שעולות מיליארדים, הישראלים פשוט מקימים 'בוטיק שבבים'. מעין מעבדת-מפעל קומפקטית שגוזרת פסי ייצור המוניים לטובת 'חליפות טכנולוגיות תפורות למידה' - ייצור מהיר ועצבני של סדרות קטנות ומדויקות בביצועי קצה. זהו המענה האידיאלי כשנדרש שבב ייעודי ומאובטח לרחפן צבאי מסווג, או תשתית ענן חסינה עבור מערכת AI של בנק גדול, מבלי להמתין חודשים בתור במזרח הרחוק. הננו-פאב הוא הדרך לוודא שהפיתוח הישראלי לא ייעצר בגלל מגבלות ייצור מעבר לים, תוך הבטחת עצמאות טכנולוגית מוחלטת. עבור הררי, כוח המחשוב הוא "ללא ספק עוצמה של מדינה", והיכולת לייצר שבבים באופן עצמאי היא המפתח להבטחת עליונות טכנולוגית. "עוצמת המחשוב הישראלית תהיה קטר גם לכלכלה וגם לביטחון", הוא קובע.

הצורך בייצור מקומי נובע לא רק מהרצון בעצמאות אל מול שרשראות אספקה גלובליות שעלולות להיקטע, אלא גם מהדרישה הגוברת לאבטחת מידע ולגמישות פיתוחית. ייצור בכמויות קטנות מאפשר אבולוציה מהירה של מוצרים, ללא צורך בהשקעה של מאות מיליוני דולרים הכרוכה היום בתכנון שבב ראשוני במפעלי הענק בחו"ל. הדואליות כאן מובנית בסיליקון עצמו; אותו שבב יוכל, בהתאמות קלות מאוד, להפעיל את הטאבלט של הילד בבית, יהיה זה שיעניק לרחפן בשדה הקרב את ביצועי הקצה והאבטחה הנדרשים.

החוצפה הישראלית - והצורך בתשתית מאובטחת לחלוטין

מעבר להיבט המבצעי, הררי רואה בתשתית הזו תנאי הכרחי לאימוץ טכנולוגיות עתידיות במגזר האזרחי. "אם אתה רוצה להביא AI לבנקים, כדאי מאוד שתדאג שתשתית הענן שלך מאובטחת מכל משמר ולא חשופה", הוא מסביר, ומדגיש כי בלי תשתית ייצור מקומית, מאובטחת וחסינה, גופים אזרחיים וביטחוניים כאחד יחששו להטמיע בשורות טכנולוגיות רגישות. ה"ננו-פאב" נועד לאפשר את חופש הפעולה הזה, תוך ניצול מה שהררי מכנה "החוצפה הישראלית" - ההחלטה להקים בישראל את המפעלים שכל העולם רק מדבר עליהם.

למה מפא"ת מתעסקת בשבבים? מה ההיבט הביטחוני פה?
"טלפונים נמכרים, אני לא יודע בכמה, מיליונים רבים כל שנה. אבל מערכות ביטחוניות מטבען עובדת בכמויות יותר נמוכות. ולכן לדמיין שבב ייעודי לכל מערכת זה משהו שהיום בדרך כלל אתה לא עושה, כי מחיר הכניסה לפיתוח של כל שבב הוא גבוה. ננו-פאב כזה יאפשר למערכות הביטחוניות שדורשות מיקרו-אלקטרוניקה מאוד מתקדמת, ביצועים בקצה העולמי. זה יקפיץ את היכולות הטכנולוגיות המאוד מתקדמות שכבר יש לנו לעוד יותר מתקדמות. הן גם יהיו מאובטחות יותר כשאתה יודע לייצר שבבים יותר מותאמים".

וזו אולי דוגמה קלאסית למצב הדואלי הזה שדיברנו עליו, שצורך ביטחוני מאוד-מאוד גדול שישראל נמצאת בו יקפיץ פה את הטכנולוגיה האזרחית.
"נכון. אני לא יודע אם נהיה טייוואן החדשה. אבל לישראל יש המון מה לתרום בשבבים, והשקעה בייצור מיוחד וייחודי, לא להתחרות בטייוואן איפה שהם חזקים. אבל זה באמת פתרון מסוג אחר, שיכול לאפשר לישראל להבטיח לעצמה משבצת מאוד מיוחדת, ואפילו יכולים להיות היבטים כלכליים גדולים גם שם. אז זה משהו, אסטרטגיה ישראלית, החוצפה או הסטארט-אפ הישראלי. ישראל היא מעצמת שבבים. בישראל יש כבר היום עמק סיליקון, יש לך פה עשרות אלפי מהנדסים בישראל שאחראים להרבה מאוד מהטאלנט הישראלי. אנחנו נדאג שיהיה קצת יהיה קצת יותר סיליקון בעמק".

"לכל מל"ט או טנק תהיה מערכת לייזר שתגן"

הררי גם ליווה את פרויקט הלייזר "אור איתן" מרגע לידתו הרעיונית ועד להפיכתו למציאות מבצעית. לפני כעשרים שנה, כפיזיקאי צעיר במפא"ת במשרד הביטחון, הוא מונה לקצין הפרויקט הראשון של המיזם והיה אמון על החישובים המדעיים והוכחות ההיתכנות הראשוניות שהניחו את התשתית למערכת כולה. הוא חווה מקרוב את חבלי הלידה המורכבים של הטכנולוגיה, שהחלה להתגבש בצורתה הנוכחית בשנת 2007 עם מציאת נקודת העבודה הפיזיקלית המדויקת שאפשרה את פריצת המדרגה הנדרשת.

לאחר שני עשורים של פיתוח סיזיפי, הפרויקט הגיע השנה סוף סוף להבשלה מלאה - וזאת על אף שלא נעשה בו שימוש מבצעי במהלך מערכת "שאגת הארי". כיום, ממרום תפקידו הנוכחי כסמנכ"ל הטכנולוגיה של הארגון, הררי מביט לאחור על הילד הזה שהגיע לפרקו בתחושת סיפוק של אב אוהב, הרואה את פרי עמלו נמסר לידי צה"ל כנדבך אסטרטגי חדש בביטחון המדינה.

וכעת, הוא מסביר, עוד לפני שהתרגלנו בכלל לרעיון של לייזר כנשק הגנתי, יש כבר מי שמתכנן את העידן שבו נשקים מבוססים על לייזר יהיו בכל פינה בשדה הקרב, גם כנשק התקפי. "כמעט לכל פלטפורמה, כמו מל"ט או טנק, שיוצא להגן על עצמו, תהיה לו מערכת לייזר שמגנה עליו. לא בהכרח שרק מערכת לייזר, אבל זו תהיה עוד שכבה שיש מסביב לכלים האלה, שתגן עליהם מפני רחפנים שעפים לעבר אותה הפלטפורמה".

להשמיד "כל דבר שמעופף" - עם נשקי אנרגיה

אפשר לחלק את ההיסטוריה של שדה הקרב לשני חלקים עיקריים: העידן הראשון, שהתבסס על עוצמת היד והמתכת הקרה של כידונים וחץ וקשת, והעידן השני שהחל עם המצאת אבק השריפה. בבסיסו של העידן השני, המלווה אותנו עד היום, עומדת למעשה אותה טכנולוגיה המפעילה את כל מגוון כלי המשחית - מהאקדח האישי ועד לטיל הבליסטי. אך אם תרצו ללכת בדמיון רחוק ממש, אפשר אולי כבר לדבר על עידן שלישי שעומד בפתח: זה של נשקי האנרגיה והלייזרים.

עבור הררי, המעבר הזה אינו רק תוספת של אמצעי לחימה חדש, אלא שינוי פרדיגמה שדומה להופעת מכונת הירייה ששינתה כליל את פני המלחמה. בחזון של 50 שנה קדימה, שדה הקרב עשוי להיראות כמו סרט מדע בדיוני שבו הלייזר הופך לכוח הדומיננטי, המסוגל לנטרל מערכי חימוש ופלטפורמות מעופפות במהירות האור. למרות שהרובה המסורתי כנראה לא ייעלם מהשטח בקרוב, הלייזר יוסיף שכבה קריטית שתגדיר מחדש את המרוץ שבין ההגנה להתקפה.

"המצאת מכונת הירייה היא מה שהביאה את מלחמות העולם ואפשרה לפחות מלחמה בהיקף כזה. עדיין לא הגענו לפריצה דומה לזו של מכונת הירייה, אבל נשקי אנרגיה בהחלט זה משהו שיכול להיות שינטרל מערכים שאתה מאוד נסמך עליהם. כי אם את מסוגל להשמיד כל דבר שמעופף מסביבך, יכול להיות שזה יעשה צרות גדולות לכל מיני חימושים מעופפים ופלטפורמות מעופפות ולמעשה יביא לכך שאיומים כאלו ייעלמו מן העולם. ולחילופין, יכול להיות שדווקא הם עכשיו יגיעו לדומיננטיות עוד יותר גדולה בשדה הקרב בזכות זה. אז בהחלט אתה יכול לדמיין מצב שבו אתה תוקף את האויב שלך עם נשקי אנרגיה".

שדה הקרב העתידי יראה כמו המון לייזרים בשמים, כמו סרט מדע בדיוני?
"נשמע לי סביר מאוד שזה יהיה באזורים האלה. הרובה כנראה לא יעזוב אותנו. כל מה שבני אדם יודעים לייצר טוב, ימשיך להיות. אבל יהיו לך עוד אמצעים שיהיו לך בשדה הקרב. עוד שכבות".

הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv