"באים עליך 20 יחד, זו מפלצת": כנופיית SSQ משתוללת בתל אביב

"אני לא מסתובבת ברחובות, אני לא יורדת אפילו עם הכלב. אני פשוט מפחדת", מודה דיצה כהן, תושבת ותיקה של שכונת שפירא בתל אביב. כהן, שנולדה בשכונה ומתגוררת בה כבר יותר מחצי מאה, היא מהבודדות שמוכנות לדבר על האימה ברחובות: רוב התושבים מפחדים להגיד משהו, אפילו בעילום שם, מחשש שיזהו אותם דרך הסיפורים. מחשש ש"הם" ימצאו אותם, יתפסו אותם באיזו סמטה.

"אני יכולה להעיד על עצמי שהביטחון שלי שואף לאפס. אתה לא מבין מה היו עושים לי בכל פעם שהייתי יורדת עם הכלבה לסיבוב. מה זה, איפה אני חיה?", היא תוהה בכאב. "כאן אני גרה כבר 60 שנים, חוץ משמונה שנים שגרתי בניו יורק, ואני יודעת משם מה זה כנופיות פשע. את ה-SSQ הזה הם לקחו מאחת הכנופיות בניו יורק. הם מחקים אותם, וזה מה שהם עושים פה בשכונה. יש להם ביטחון מעל ומעבר כי לא עושים להם כלום: עוצרים אותם, ואחרי יום-יומיים משחררים אותם".

המילה הבולטת ברחובות השכונה התל-אביבית היא SSQ - ראשי תיבות של "Shapira Squad". בשם הזה מתהדרת כנופיית רחוב שפועלת באזור כבר כמה שנים: יש בה עשרות רבות של חברים, מרביתם ילדי מהגרים. בשבועיים האחרונים בלבד יוחסו להן לפחות ארבע תקיפות אלימות באזור השכונה - משוד ודקירה במברג ועד חשד לניסיון לינץ' בילדה בת 12.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כהן, שכבר שנים רבות עוסקת בפשע הגואה בשכונה, מספרת שפשיעה של מבקשי מקלט וילדיהם מעצבת את החיים באזור כבר שנים, עוד לפני שחלק מחברי ה-SSQ בכלל נולדו. אבל בכל זאת משהו השתנה: "עכשיו הם התחברו לכנופיות פשע שמפעילות אותם. הם התחילו למכור סמים, וגם שמעתי שכמה מהם נשאו אקדחים והלכו לאיים על אנשים. ומדובר בנערים. בני 17-16-15".

"ביחד הם הופכים להיות מפלצת"

"כמעט ארבע שנים אנחנו עובדים בפחד. והמשטרה יודעת כל הזמן על הכנופיה הזו. הם היו קטנים מאוד ועכשיו גדלו אבל אני זוכרת אותם בני 12, 13", מספרת בחשש עובדת באחד העסקים בשכונה, שגם מתגוררת בה. ר', בעל העסק, מתערב: "היית מתקשר למשטרה כשהם היו עושים בלגן, היו באים ולא עושים להם כלום, אתה מבין? המשטרה הייתה 'בובות', כי הם היו רק ילדים. זהו, אז למי תפנה? אבל עכשיו אני השריף. מישהו בא ועושה לי בעיה, אז אני נותן לו סטירה".

אתה לא מפחד? אומרים שהם מטילים פה אימה על אנשים.
"נכון. אבל אימה זה רק כשהם באים 20 איש ביחד. אבל אחד על אחד - הוא בורח כמו תרנגולת. ופה לחנות הם לא ייכנסו 20 במכה. כמו עם הילד שנרצח בפיצריה (ימנו זלקה ז"ל, י"כ) - היו כמה שהתנפלו עליו. באחד על אחד הם לא יכולים, והוא גם תקף אותם".

עובד מבוגר בעסק של ר', גם הוא תושב המקום, מעיר: "מה שאני יודע זה שכאשר נוער מתלכד, ביחד הם הופכים להיות מפלצת כי כל אחד רוצה לעשות רושם על האחר", ומוסיף באמפתיה: "זה כך במיוחד אצל נוער בסיכון, שאין שליטה של הורים, שעושה מה שהוא רוצה, נערי רחוב כאלה. והיום, להבדיל אלף הבדלות מאיתנו, שגדלנו ביפו, בזבל של הזבל אבל מאיתנו לא יצאו עבריינים. אלה, הצעירים של היום, זה מפחיד - ומי אשם? מי אשם פה?"

"הם באים, אריתראים, סודאנים, ערבים, סינים - כולם ביחד", מסביר ר', בעל המקום. "פה הם עושים מה שהם רוצים, מה שבא להם. כן. קח אותם עכשיו לרחוב לוי אשכול (רחוב בצפון העיר - י"כ) שיאכלו ארוחת בוקר סתם בשדרה, ותראה שכל משטרת ישראל מגיעה לשם. פה יש רצח, והשוטר מגיע רק אחרי. בגינה פה פעם הורידו לעובד זר את הראש והמשטרה הגיעה רק אחרי שבע-שמונה שעות".

זה נשמע שהם תוקפים, במיוחד לאחרונה, בצורה די רנדומלית. את מי הם תוקפים? רק את התושבים הוותיקים או גם אזרחים זרים שגרים כאן?
"זה מאוד פשוט", משיב ר'. "ענית להם בצורה לא יפה - נגמר הסיפור שלך. הם תמיד היו נכנסים לפה וקונים. כן, קונים. והיו מכבדים את העובדת שלי חבל לך על הזמן, כמו אימא. היו מתנהגים הכי יפה. אבל אוי ואבוי אם במקרה נתקלת בהם והחזרת להם בצורה לא יפה. אז לך תצא מזה. כל עוד אתה מכבד אותם והכול, ומתנהג אליהם יפה, אתה מבין? הם באים, קונים בלילה אלכוהול, לוקחים, שותים, משלמים מלא. קליינטים טובים, חלק מעל גיל 18, לא כולם קטינים".

אז בשורה התחתונה, מה הדרך לטפל בהם?
"מה הדרך? מוסד. שיכניסו אותם למוסדות סגורים, שם אולי הם ילמדו. נותנים להם פה יותר מדי חופש. וזו לא רק הכנופיה הזו - אתה פה לא מוגן. אם יתקפו אותך בלילה, אתה לא מוגן. מכל מיני".

"12 ילדים זורקים עליי אבנים"

"היה לנו אירוע שבו מישהו שיחק עם הקודן שלנו בשער", נזכרת מ', ילידת השכונה. "אבא שלי יצא החוצה, עמדה מולו קבוצה של נערים. היו חילופי דברים, צעקות, ואז אחד מהם שלף בקבוק בירה שהיה בארגז בחצר - ושבר אותו לאבא שלי על הראש". מ', תושבת שכונת שפירא בתל אביב "מאז ומתמיד", כבר בשנות ה-40 לחייה, מרגישה על בשרה את השינוי ברחובות. במקרה אחר, היא מספרת, חבורת נערים ניסו לפגוע לה באוטו: "השיח איתם הסלים מהר מאוד למקומות קיצוניים. אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת באירוע הזה, לא נסוגה ונכנסת חזרה הביתה, אלא רצה אחריהם בשכונה. מדובר ב-12 ילדים, אני עם כפכפים, זורקים עליי אבנים ואני ממשיכה ללכת לעברם. אבל זה כנראה בגלל שגדלתי בלי פחד בשכונה הזאת".

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לפחד. ככה גידלו אותי", היא מצהירה. "יש לי גם חברות חדשות בשכונה, שחוות את זה אחרת לגמרי. אני חושבת שזו הסיבה היחידה שבגללה אני מתראיינת, ואני מדברת איתך כרגע לא בשביל הביטחון שלי, כי אני הבנתי את המטריה פחות או יותר. אני מרגישה שדווקא אלו שבאות מבחוץ לא מבינות, והן חברות שלי והן נפגעות".

יש איזשהו הבדל ביחס של הנערים האלה כשהם מנסים לפגוע במישהו כמו אבא שלך, או באלו שהגיעו רק בשנים האחרונות?
"היום אין הבדל. היום מה שמניע את האירועים האלה זה בעיקר תנאים, כסף, מה אפשר להוציא מזה. זה התחיל אולי כאלמנט הפחדה, היום זה לא שם, אלא נטו עניין של כסף. יש פה נערים שהבינו שיש אפשרות לעשות כסף מגנבת דברים. ובנוסף זה מגניב אותם, הטלת הטרור הזו. זה נורא מצליח להם כרגע, בעיקר כי המשטרה לא יכולה לעשות כלום כי הם קטינים. גם כשהגשתי תלונות למשטרה, והגשתי פעמיים, זה לא עזר, כי אי אפשר לעשות איתם כלום. פרצו לי לאוטו, גנבו כל מיני דברים, אני מגישה תלונה, אבל אין מה לעשות עם זה, הם קטינים".

"קיבלתי מהם מקלות בראש, פרצו וגנבו"

שפירא, כנראה אחת השכונות הקטנות ביותר בדרום תל אביב, התחילה בשנות המנדט כמפלט לתל-אביבים שכבר אז חיפשו מפלט מחיי הכרך באזור שמרגיש יותר כמו קיבוץ שלו, חמש דקות משדרות רוטשילד. בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה נהפכה שפירא למרכז של עולים ממרכז אסיה. בעשורים האחרונים האוכלוסייה הזו מדלדלת ואת מקומה, במעין סגירת מעגל, תופסת שוב אוכלוסייה שמגיעה ממרכז העיר ומחפשת את השקט השפיראי.

לצידם כמובן חיות שתי קבוצות תושבים נוספות - התושבים הוותיקים, שמפחדים מאוד לשוחח על המצב בשכונה, וכמובן אוכלוסיית הזרים, שמתוכה יצאה הכנופיה מעוררת האימה. גם בקרב האוכלוסייה החדשה יש פחד עצום לדבר בגלוי. אבל למרות המצב, ועל אף האמצעים הכלכליים הרבים שעומדים לרשות האוכלוסייה הזו, רק מעטים מהם אומרים שיעזבו. למרות האלימות הרנדומלית שיכולה להפוך לכאורה כל אדם לקורבן, אהבתם לשכונה גוברת על הכול.

אחד האחראיים הראשים לאהבה הזו לשכונה הוא יונתן ברגמן, שפתח את "קפה שפירא" לפני 11 שנה, ומאז אין מייצג נאמן יותר ממנו לרוח השכונה. המונח "בית קפה" עושה למקום עוול: מדובר ב-DNA של השכונה בכוס זכוכית, ליבה הפועם של שפירא. זה מקום המפגש העיקרי, וגם סוג של מתנ"ס שמארח גם אירועים חברתיים וערבי תרבות - וכל זה קורה מרחק פסיעה מהגינה הציבורית שמהווה את המרכז של כנופיית SSQ, משם לפני בערך ארבע שנים הם יצאו להטיל טרור על התושבים.

בסוף מאי, עוד קצת יותר מחודש, ואחרי כמה ניסיונות הצלה שהצליחו לדחות במעט את הקץ, ייסגר קפה שפירא - תוצאה של חובות שהצטברו בשנות הקורונה והמלחמה. ברגמן אומר שנוסף למצב הכלכלי העגום, גם מצב הביטחון האישי בשכונה תרם את תרומתו לסגירת המקום שבנה באהבה רבה כל השנים.

"זה ששרדנו פה, זה נס. מעבר לזה שהיום כבר אי אפשר להיות מסעדן במדינה הזו, כשיושבות פה חבורות של נוער בגינה, תחושת הביטחון של האורחים שלי שונה מאשר במקום סטרילי. אני לא היחיד, אבל אני אחד מהעסקים המרכזיים שסובל מהמצב הזה. וזה שלא יהיה פה אור אחרי 31 במאי ובכל הרחבה הזאת לא יידלק פנס אחד ולא יהיה פה המקום הבטוח הזה - זה אסון לשכונה. נשים שמסתובבות ומזהות את קפה שפירא כנקודה הבטוחה שהן יודעות, גם בתת-מודע, שאליהן הן יכולות לפנות בכל מקרה שלא יקרה. האור הזה יכבה פה, וברחבה הזאת יהיה חושך, והיא תיכבש חזרה על ידי זנות ונרקומנים ומה לא".

"אני סבלתי מה-SSQ, קיבלתי מהם מקלות בראש בקפה שלי, פרצו לי, גנבו ממני כסף, ואני נאבק בהם במשך שנים. אבל יש פה באזור המון ילדים שגדלים ומגיעים גם לגילי צבא, שאין להם עתיד במדינה, בעיר הזאת, והם מגיעים לפינות אפלות וקשות. זה רק עכשיו יצא לכותרות, אבל כבר כמה שנים טובות שקבוצות נוער וילדים צעירים יושבים במרחב הציבורי ולאט-לאט, מאחר שהם הרי לא הולכים להיות דוקטורים ולא יוכלו לשרת בצבא, הם מידרדרים לקצוות: פשע, זנות, סמים תמיד היו פה ומסביבם, והצד של החיים שיותר קל להיות בו זה שם".

"הם תוקפים כמו כלבי רחוב"

ספר על התקרית שקרתה לך.
"עברתי פה עשרות תקריות עם הנוער הזה", ברגמן נזכר. "הפיזית ביותר הייתה כשהסתובבתי בערב עם הכלבים שלי, כשעוד אפילו לא היה חושך, ואחת מחבורות הנוער האלה הסתובבה ברחוב. הם התחילו לצעוק משהו, לא הגבתי, המשכתי ללכת, וקיבלתי מקל מטאטא בראש שזרקו עליי ממרחק של עשרה מטרים. זה מתועד, מצולם. עכשיו, מה תעשה? זה או שתלך ותפוצץ ילד בן 10 או 12 במכות - כי אלה הגילים שלהם - ומה יקרה אז? הפתרון לא יבוא, כי השנאה רק תגבר עוד ועוד. צריך לפעול ביד קשה מול כל מקרה של אלימות, על זה אין שאלה בכלל. זה לא שאני מגונן עליהם או משהו, אני רק אומר שהתנאים הפיזיים שבהם הם גדלים, עצם זה שאין להם עתיד פה זה הבסיס להכול".

איך זה עובד? זה נשמע שהם מחפשים קורבנות בצורה די רנדומלית.
"אני לא מרגיש שזה סטייל 'התפוז המכני', אבל נכון שאין לזה הסבר - אם הם מכירים אותך מהקפה ופעמיים אמרת להם לא להיכנס לשתות מים כי הם עושים בלגן, אז הם תוקפים כמו כלבי רחוב. ככה הם מתנהלים. זה כמו שאתה יושב באוטובוס ותפסת מבט לא טוב עם ערס, ולא הורדת את המבט שלך - אתה יודע איך זה יסתיים. והיום, לצערנו, זה מסתיים בדקירות. היום גם כשאתה מסתובב ביפו ילדים בני 12 דורסים אותך עם האופניים החשמליים. חברים שלי, מבוגרים, ערבים מיפו שיש להם ילדים, אומרים שעל הדור הצעיר כבר אי אפשר לשלוט. אותו הדבר קורה פה, ומאחר שפה באמת אין להם עתיד, זה קורה במשנה תוקף".

"אני יודע שהם מסתובבים בצפון העיר כבר מזמן, והם כנופיית פשע לכל דבר, שמופעלת כנראה על ידי כוחות גדולים ממה שאנחנו מכירים. וזה טבעי לגמרי שהם יהיו חיילים קטנים. כי הגדולים מאתרים את זה שלילדים האלה אין עתיד, והם יכולים לדקור בלי שום בעיה. אז בכמה אלפי שקלים, זה שווה להם את החיים שלהם. זאת המציאות".

"אף אחד לא צריך להיות מופתע"

תמר, שמתגוררת בשכונה כבר 11 שנה, ראתה מקרוב את ההתפתחות של אותם ילדים והבחינה איך חלקם "התקלקלו" עם הזמן. "ראיתי רבים מהם גדלים פה בשכונה, הייתי ב'קפה שפירא' בשנים הראשונות כעובדת, והם היו ממש כדרך קבע אצלנו בקיצים, כמעט כמו קייטנה עבורם. עם השנים ראיתי איך העדר המסגרות משפיע עליהם, פשוט כי שמו פה המון אנשים בלי לתת מענה לצרכים הבסיסיים ביותר שלהם. אני מאוד לא מופתעת שזה הגיע לאן שהגיע".

את תמר, בשנות השלושים לחייה, אנחנו פוגשים בבית קפה אחר בשכונה - והיא מציינת כי "בהיעדר מסגרת ובהיעדר נוכחות הורים - מכיוון שרוב הוריהם עובדים קשה מאוד - כוח היצירה של הנערים ואנרגיית הנעורים שלהם מתורגמים לאלימות. הם מחפשים קבוצת שייכות וחבורת הנערים הזאת היא לעיתים כל מה שיש להם. ראיתי אותם גדלים לי מול העיניים, עוברים כמה תקופות קשות כאן במהלך השנים - היו שנים שגירשו חברים שלהם חזרה למדינות המוצא, בעיקר מהפיליפינים. אני זוכרת אותם הולכים פה נפולי פנים בתקופה הזאת. אחר כך ניסו לגרש את אוכלוסיית מבקשי המקלט למדינות צד שלישי, למחנות פליטים - זו הייתה תקופה קשה מאוד לקהילה".

"אני יודעת שההורים שלהם בקושי מצליחים להשתכר, המדינה לוקחת המון-המון מיסים מהמשכורות שלהם, וההורים עובדים כמו חמורים שעות על גבי שעות כדי שאנחנו, התל-אביבים, נוכל לשבת במסעדות, כי אף אחד אחר לא מוכן לעשות את העבודות שלהם", היא מוסיפה מתוך היכרות. "כך שאין שום הכוונה הורית, והם נתקלו פה בהמון גזענות מהתושבים. אז משהו בהם 'התחסן' וגרם להם להיות חשדנים כלפי אוכלוסיות מקומיות".

"לא כולם אכזריים ורעים באופן אינהרנטי. יש שם ילדים שכנראה צריכים אשפוז פסיכיאטרי, אבל יש גם ילדים שנגררים ואין להם מעטפת או משהו אחר לעשות חוץ מלהסתובב עם הכנופיה. אז אף אחד לא צריך להיות מופתע שזה מה שקרה, שבני נוער ללא הכוונה - זה מה שהם יעשו".

כל זה לא סיבה לאכזריות.
"וכל מה שאנשים אחרים עשו במדינה הזאת בשנתיים האחרונות אינו אכזרי? גם נוער הגבעות, אגב, הוא נוער לא מכוון. זה נוער שבמקרה שלו שניצלו את אנרגיית החיים המתפרצת של גיל 15, 16 ו-17 למטרות זדוניות. זה יכול לקרות לכל אוכלוסייה מוזנחת. אני מאמינה שכל דבר אפשר לפתור באמצעות חינוך, הכוונה ורצון טוב. צריך להפסיק עם הגזענות המזעזעת שיש במדינה הזאת. זה בטוח לא יעזור".

"הנוכחות המשטרתית חייבת להיות בשכונה הזאת מוגברת, והנוכחות של הגופים הסוציאליים חייבת להיות פה מוגברת, ופעילויות הלילה חייבות להיות פה מוגברות", מסכם ברגמן, בעל בית הקפה.

אז מה הפתרון לדעתך?
"קודם כול מעמד. עד שלא יסדירו את המעמד שלהם, הם ימשיכו להיות ילדי רחוב פה. אבל לא נראה לי שיש פתרון מיידי. בתור מי שחי בשפירא מעל 20 שנה והיה עד למעבר של פלח האוכלוסייה הזה לשכונה ולשכונות הקרובות - בלי להיכנס לפוליטיקה - אני יכול להגיד שלפני כן רוב השכנים שלי היו אנשי פשע, זונות, נרקומנים וכולי. הקהילה הזרה שנכנסה לשפירא בבת אחת שינתה את המרקם האנושי פה והביאה לפה, להבדיל, דווקא קבוצה של אנשים שמחפשת את המחר - רוצה לעבוד, לייצר כלכלה, להתפתח, להביא את המחר עבורה".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv

תגובת משטרת ישראל

"משטרת ישראל פועלת באופן יזום ונחוש לאיתור וטיפול בפשיעת בני נוער, תוך ביצוע מעצרים, חקירות והגשת כתבי אישום בעבירות חמורות. לראיה, לאורך השנים נרשמת עלייה בהיקף האכיפה והטיפול בתופעה, כאשר ישנה עלייה של 91% במעצרים משנת 2022 אל מול שנת 2025, ושל כ־23% בהגשת כתבי אישום.
לצד זאת, קיימת חשיבות לטיפול מערכתי כולל של כלל הגורמים הרלוונטיים, במטרה להתמודד עם שורשי התופעה ולמנוע הישנות מקרים דומים".