"האמנו בליכוד כמו עיוורים": תושבי הצפון המופקר זועמים

שישה שבועות לתוך הפסקת האש על שם דונלד טראמפ, והצפון בוער. "הממשלה החליטה שזו הפסקת אש, לא אנחנו", מצהיר אבי רייכבך, בעל מוסך מקריית שמונה. ומוריאל פרץ, בעל חנות בעיר, אומר: "אני לא יודע אם לקרוא לזה הפסקת אש. זה אש בלי הפסקה אצלנו. ממשלת ישראל קודם כל מתנערת מהאירוע. מבחינתי, מדינת ישראל נטשה אותנו". מיכאל סבג, חקלאי ממושב דישון, מדווח על ירי ורחפנים כל העת: "תראו לי הפסקת אש שנהרגו בה חיילים - כרגע אני מרגיש הפקרות בצפון".

בשבוע נפיץ, ביטחונית ופוליטית - כשהלחץ של טראמפ להגיע להסדר שיכלול גם את הפסקת הלחימה בלבנון גובר, ובמקביל צה"ל מרחיב את הפעילות בדרום המדינה - פגשנו את תושבי הצפון כועסים, מיואשים ובעיקר מרגישים שאף אחד לא סופר אותם.

"הממשלה בכלל לא מבינה ‫את גודל האירוע, מה קורה פה. ‫אני מרגיש שנשארנו לבד", אומר ניר עמר, מצביע ליכוד ובעל מלון בוטיק בדישון. הילה מור יוסף, גם היא מצביעת ליכוד, טוענת: "יש פה ניתוק מצד הממשלה בתקופה האחרונה בעקבות הלחימה והפסקת אש".

התחושה מחריפה בהתחשב בעובדה שרבים בישובים שהפכו לקו העימות הצביעו למפלגות הקואליציה. "הצבעתי ליכוד, ביבי. היום, זה בטוח שאני לא אצביע ליכוד. כי מי ששכח אותי אני שוכח אותו", אומר רייכבך מהמוסך בקריית שמונה. קלודין, תושבת עירו, נחרצת לא פחות: "הם צוחקים עלינו. כאילו הם לא רואים אותנו". תומך הליכוד עמי פדידה מייחל לשינוי מהותי: "בטח שאני רוצה שיהיה מהפך, איזו שאלה".

"אתה לא רואה שזה בית קברות?"

מעט מאוד אנשים היו השבוע במרכז המסחרי של קריית שמונה. דודו מכנה את המקום "בית קברות לאנשים חיים - אתה לא רואה שזה בית קברות? מה, יש פה איזה עסק עובד?". אלה לא רק ההתראות שלא מפסיקות בכל האזור ומשאירות את האנשים בבית: לפי הערכות מתוך כ- 26 אלף תושבי העיר שפונו מכאן אחרי 7 באוקטובר, רק כמחצית חזרו אליה. "אין פה כלום, אחי", אומר בכנות פדידה. "מי שנשאר כאן זה האוכלוסייה החלשה, אלה שיש להם אפשרות עזבו, נשרו. כל יום נושרים מפה אנשים, כל יום".

אמציה דהרי לא נותן למציאות להפריע לו להמשיך להתקין מסגרות גם תחת אש. וגם כשהחברים והשכנים שלו התפנו לבתי מלון במרכז הוא נשאר: "אני מ-7 באוקטובר הגעתי לכאן כל יום. עבדתי כאן בחנות למרות שלא הייתה כאן מיגונית, ולא היה שום חדר ביטחון, שום דבר. זה אני, אני מעדיף לעבוד ולהישאר פה".

"הגענו לקריית שמונה עם גרעין נח"ל. באנו בתחילת מלחמת לבנון הראשונה", הוא משחזר. "היו כאן קטיושות על ימין ועל שמאל, בלי התראות, בלי שום דבר. אז הסתובבה איזושהי ניידת והודיעה להיכנס למקלטים. זה היה משהו אבסורדי. אבל לא פינו אותה". עכשיו, לדבריו, "אתה בעיר רפאים - שום מכונית, שום בן אדם לא עובר כאן. כל יום, כל נפילה, כל מטוס קל שעובר בשמיים משגע כאן את האנשים".

מאז שהוכרזה הפסקת האש זוהו כ-152 שיגורים של רחפני נפץ וטילים אל תוך שטח ישראל. 315 אזעקות נשמעו ביישובי קו העימות, יותר מחצי מהן רק בשבועיים האחרונים.

"אנחנו כבר על האדים האחרונים"

לפני כשנה ניר עמר הגשים את החלום שלו כשפתח את מלון הבוטיק "דוריה" ביישוב דישון שבו גדל. 6 חדרים בשלב ראשון, בריכה ומתחם ספא - רק דבר אחד חסר: "כרגע אין אורחים, נשארנו בשבועות ממש ממש ריקים - רק שני חדרים, בתקווה שיגיעו מתישהו".

הוא השקיע מיליונים, ואפילו הצליח לעבוד בין מבצע למבצע אבל "הפסקת האש" המדומה בלבנון מאיימת לעשות לעסק שלו חיסול ממוקד. "אני מצפה בסוף שיגיעו אנשים, אני רוצה להחיות את המקום כי ברגע שאתה סוגר מקום הוא גווע. אני לא רוצה, אני רוצה שהוא יפרח וזה מאוד קשה, אנחנו כבר על האדים האחרונים אבל הבעיה היא שאי הוודאות פה גורמת לנו לנזק אדיר. ברגע שהייתה באמת הפסקת אש אז כולם הגיעו לגליל העליון, כרגע, הגליל די חלש".

לא רחוק מהמלון, חברת הייטק מפתח תקווה החליטה שבכל זאת, דווקא עכשיו, זה הזמן לטייל בגליל. "אתם בין הקבוצות הבודדות שאזרו אומץ והגיעו לכאן, אז באמת אני קודם כל רוצה לומר כל הכבוד, שאפו לכם", מכריז תמיר כהן, הבעלים של טרקטורוני דישון. עבור כהן, הקבוצה הזאת היא אוויר לנשימה בתקופה שכולה ביטולים.

ממתי תכננתם את הטיול הזה?
"כבר כמה חודשים", עונה ניסים כספי, מנכ"ל CloudEdge.

ולא שקלתם לבטל?
"רק אם פיקוד העורף היה מבטל לנו, אנחנו עד הסוף עם ההחלטה".

אתה יודע שאתמול בדישון היה רחפן נפץ?
"כן, בדישון היה רחפן נפץ ובאזור קריית שמונה יש רחפני נפץ ויש פה ילדים שחיים פה ויש פה אנשים שחיים פה את היום-יום, ביום ראשון אני מעלה לפה את הבת שלי לגור פה אז אנחנו פה ביחד עם כולם".

לא אמרת לו אולי לבטל, אולי מקום אחר?
"ברור, יש לי אפילו תיעוד", משיב אושרי דהן, שותף ומנהל תחום AI וחדשנות בחברה ומוסיף בחיוך. "ש פה אנשים, חלקם אני אוהב יותר חלקם פחות, אבל יש לי אחריות כלפיהם ואני חושב שצריך לחשוב פעמיים. כואב לי על העסקים בצפון, כואב לי על מה שקורה כאן, הם לא צריכים לסבול את זה, אבל בסוף יש פה עניין של קבלת אחריות, והאחריות על חיי האדם וכן, זה מעלה שאלות ותהיות וחששות".

"אני מתנדבת במד"א, באתי עם ציוד מלא לכל תרחיש", מודה רומי פיידמן, עובדת ב-CloudEdge. "לא היה לי מושג שזה יהיה כל כך צפוני, שיהיה לנו בהצלחה". ההייטקיסטים ממשיכים בטיול, אבל רוב הזמן הטרקטורונים של תמיר ימשיכו לעמוד במקום - ולא רק אצלו זה המצב. ההדף של הפגיעה הכלכלית בעסקי התיירות של הצפון מגיע גם למרחק של 10 ק"מ מהגבול, למרות שבאזור הזה לא נשמעות התראות.

"כל הסירות שאתם רואים פה מזמן היו אמורות להיות בתוך המים", מסבירה הילה מור יוסף, מנהלת שיווק ברפטינג נהר הירדן. "בימים רגילים לחלוטין, במיוחד בתקופה הזו - הכול היה אמור להיות פה מלא באנשים, כל זה במים, שט".

"אם לא קומבינה, לא היו מיגוניות"

כשבתחילת השבוע התחילו דיווחים על ההסכם שמגבש הנשיא דונלד טראמפ, שיכלול גם את הפסקת הלחימה בלבנון, בכל זאת היו כמה אמיצים שנכנסו למים. "אם הסכם שכזה ייצא לפועל, זה עוד סוג של פלסטר עד הסיבוב הבא, אנחנו כבר אלופים בסיבובים, שלוש שנים של סיבובים, נהיינו סביבון אחד גדול. אז כן, יש דרישה מממשלת ישראל להכריע בנושא".

"העסק הזה קיים משנת 1970. כל המלחמות שעברו, כל מה שהיה, מעולם לא היה מצב כזה בקריית שמונה", מספר אבי. המוסך שלו, אחד הוותיקים בעיר, עובד מאז 7 באוקטובר בעיקר עם רכבים של הצבא, גם תוך כדי סבבי הלחימה וגם אחרי שספג פגיעה ישירה.

"אף נציג של הממשלה לא היה לאורך כל המלחמה. להתחנן, ולא נעים לי להגיד, למיגוניות - ולא התייחסו, לא קיבלנו מיגוניות. אם לא הקומבינה של הקומבינה של הקומבינה, לא היו פה מיגוניות. היום כל ילד שלנו קיבל מיגונית. אבל איזה מיגונית הוא קיבל? שולחן כתיבה, הילדים שלנו שכבו מתחת לשולחנות. מה היה קורה אם באמת היו רסיסים, מה היה קורה?

"לא משלמים, מתנתקים ממדינת ישראל"

"משלת ישראל מתנערת מהאירוע. מבחינתי אנחנו לא תושבי מדינת ישראל", אומר מוריאל פרץ בכאב. "אפשר להנפיק לנו דרכון או של ממשלת אמריקה או של לבנון, כי אנחנו לא תושבי המדינה". פרץ, בן 34, נשוי ואב לשתי ילדות קטנות, פתח לפני כשנה את החנות שלו, אלא שמאז בחסות המצב הביטחוני הוא לא מצליח להתרומם.

"מדינת ישראל נטשה אותנו. והלוואי והתושבים יתעוררו, כמו שאני חושב, לסיים את הדבר הזה בזה שתושבי קריית שמונה מתנתקים ממדינת ישראל - זה מתחיל בעסקים: לא משלמים ביטוח לאומי, לא משלמים מע"מ, לא משלמים ארנונה, מנתקים את קריית שמונה לגמרי. שיקראו לי עבריין, שזה עובר על החוק, אני רוצה להיות עבריין. אם מדינת ישראל ניתקה אותי מהמציאות, אני אתנתק ממנה בחזרה".

"תושבי הצפון, תושבי אצבע הגליל אנחנו תומכי לחימה של צה"ל", מסביר אבי רייכבך. "בגוף שלנו אנחנו מגינים על ביירות כי אם היינו יורים על ביירות כמו שהם יורים על אזרחים, יכול להיות שהמצב שלנו לא היה כזה. אם היה עכשיו ירי על ירושלים, על תל אביב, על קיסריה, על חדרה - המצב היה אחרת, חצי לבנון הייתה גמורה. מישהו צריך לראות אותנו, מישהו באמת צריך להסתכל עלינו, לא להפוך אותנו לשקופים".

מי זה המישהו הזה?
"ממשלת ישראל בראשות ביבי נתניהו, שגם אני הצבעתי לו בעבר, הוא ראש הממשלה שלי. הוא צריך לדאוג לי. תגיד שביבי מנהל את המלחמה מול טראמפ הכי טוב שבעולם? יכול להיות. אבל אין פה ביטחון בצפון, אין פה ביטחון".

למי תצביע בבחירות הקרובות?
רייכבך: "אני אגיד את האמת, אני הצבעתי בשנים האחרונות לליכוד. אני לא מאמין שאני אצביע לליכוד, כי הרגשתי שלא אכפת (מאיתנו). אנחנו כל החיים הצבענו לליכוד. אנחנו כל החיים האמנו בליכוד, אולי כמו עיוורים. מישהו זרק לי עכשיו 'הליכוד קיבל אותך כמובן מאליו והשמאל ידע שאתה לא מצביע לו, אז גם כן לא התייחס אליך'". ופרץ מוסיף: "מי ששכח אותי אני שוכח אותו. אם קריית שמונה הייתה מעניינת את נתניהו, הוא היה מגיע, מטפל בדברים, מדבר עם שר האוצר, מביא פתרונות - אין פתרונות".

"בביירות שותים קפה ואנחנו תחת אש"

במשך שנים רבים מתושבי קו העימות הצביעו למפלגות הקואליציה ובראשן לליכוד. בקריית שמונה, למשל, כמעט מחצית הצביעו לליכוד, ועוד כרבע לשאר מפלגות הקואליציה. רק כחמישית הצביעו למפלגות האופוזיציה. גם בדישון, במרגליות ובאביבים המצב דומה: כמחצית הצביעו לליכוד ועוד כשליש לשאר מפלגות הקואליציה.

כשדיברנו השבוע עם מצביעי הליכוד שמענו הרבה מאוכזבים ומתלבטים - כמו משה יפרח מקריית שמונה, שאחרי שנים שהצביע ליכוד הפעם מצהיר שלא עוד. אריק מלאכי, שהתייאש ממפלגת השלטון כבר בבחירות הקודמות, הצביע אביגדור ליברמן והפעם מתנדב במטה של נפתלי בנט. אבל יש גם כאלה שבטוחים שבבחירות הקרובות נתניהו שוב יקבל כאן את רוב הקולות.

"אף אחד פה לא יכול לצייר פה חיים ורודים. אבל אני אעדיף שהליכוד ינצח בבחירות ושביבי יהיה ראש ממשלה", אומרת הילה מור יוסף. ניר עמר, שהצביע בעבר לליכוד, עדיין לא יודע איזה פתק ישים הפעם. "אני חושב שהממשלה בכלל לא מבינה ‫את גודל האירוע, מה קורה פה. אני מרגיש שנשארנו לבד ובאופן כללי אני חושב שאחרי שמונה שנות כהונה, צריך להחליף".

תצביע שוב ליכוד?
"אני לא אצביע שוב ליכוד", עונה מיכאל סבג, שהצביע לליכוד בבחירות 2022. "לא יכול להיות שבביירות ‫יושבים בבתי קפה, ‫ופה אנחנו יושבים תחת אש ‫מתמדת, שאף אחד לא יספר לי סיפורים. אדון ביבי, ‫אין פה אף הפסקת אש. אין".

"אני לא יודע מה אני אצביע, אני מדבר עם הרבה אנשים שמצביעים ליכוד ובנימין נתניהו באזור שלי והם עדיין באותה דעה, שאין מישהו ראוי יותר מבנימין נתניהו", אומר תמיר כהן מעסק הטרקטורונים. "אני חושב שהוא עשה דברים מדהימים אבל אני, בתור בעל עסק ובתור בעל בית פה בצפון, בגליל, מרגיש שלא נתנו לנו באמת את מה שהיינו אמורים לקבל".

"לא רוצים ארנק דיגיטלי ומלונות, רוצים ביטחון"

"אני מאוד ימנית בדעות שלי, הבחירה שלי היא ימין בראשות בנימין נתניהו, בנימין בן צילה", מדגישה מור יוסף. "אבל האכזבה, כן, האכזבה היא גדולה. אבל גם צריך להיות הוגנים - כשהתחילה מלחמת 'חרבות ברזל' המדינה עשתה פה אולי את המעשה הכי הרואי שהיא עשתה בשנים האחרונות כלפי התושבים שלה. אם זה בדאגה, בפינוי, בקנה מידה יוצא דופן לכל הדעות. נכון, אנחנו נמצאים במצב שהוא מלחמה-לא מלחמה, שגרה-לא שגרה, הפסקת אש-לא הפסקת אש, זה נכון. והאכזבה היא גדולה".

למה את בכל זאת תצביעי לליכוד?
"כי אני לא סומכת על המתחרים שלו. ביבי הוא מנהיג ענק, הוא מנהיג דגול".

אריק מלאכי, שכאמור יצביע לבנט, לא מסכים איתה: "במבחן התוצאה, מה שקורה בקריית שמונה, זה הולכת שולל שלנו כאזרחי מדינת ישראל - שהבטיחו לנו שזה יהיה כושר ההרתעה שלנו, ויש קווים מחברים בין מה שקרה בצפון לבין מה שקרה בדרום, בגלל שההרתעה נשחקה. עכשיו, לבוא ולהגיד שהמדינה פינתה אותנו, וביבי דאג לנו והכול, זה נמשל לדבר למה? למישהו שחס ושלום עושה תאונת דרכים, כמעט הרג מישהו - אבל הוא לקח אותו לבית חולים, הביא לו זר פרחים, הביא לו בונבוניירה למיטה, אבל שבר לו את כל הגוף, גמר אותו".

משה יפרח, מאוכזב ליכוד, אומר: "אני מכל ה-120 שיש היום, אף אחד לא ראוי לקבל את הקול שלי. אם אלה הפיצוצים שיש פה בלילות, במשך כל היום למעשה. ומצד שני, הבן שלי משרת בגבול לבנון והוא נכנס הרבה ללבנון. יוצא, נכנס, יוצא - זה מדיר שינה מעיניי. באים לקנות אותנו בארנק דיגיטלי ובמלונות - אנחנו לא רוצים לא ארנק דיגיטלי ולא מלונות, ולא רוצה כלום. אני רוצה ביטחון". ומלאכי מחזק: "אתה רואה את הקלות, במה מתעסקים - לא מספיק שנהרגים חיילים, אז חוק השתמטות. חבר'ה, די, די כבר, יש לנו מדינה לנהל פה, צריך לנהל מדינה, לקחת את המדינה ולהרים אותה".

הרבה פעמים יש ליכודניקים שמתראיינים לפני הבחירות ואומרים "זהו, אנחנו עם הליכוד גמרנו" ואז אתה פוגש אותם אחרי שהם יוצאים מהקלפי...
סבג: "אז אני חושב שהפעם, לאור מה שעברנו, זה אירוע אחר. הרבה לא יצביעו ביבי ואני מבין שיש כאלה שפוחדים להגיד מה הם באמת חושבים".

השאלה היא אם הם לא יפחדו כשהם יגיעו לקלפי.
מלאכי: "אני מכיר את התופעה מקרוב, גם אני הייתי פעם כזה, אבל תראה, באיזשהו שלב, יש התפכחות כי כשהיינו צעירים, לא היינו עם משפחות. היום, דברים השתנו. הבת שלי הייתה חודש וחצי בממ"ד. אני גרוש, כן? רציתי להביא אותה אליי - לי אין ממ"ד בבית. הילדה פחדה לבוא אליי. אז אני שואל, את אדון (חנוך) מילביצקי היקר - בוא, אני אתן לך את הבית שלי, לא יודע איך אתה תגיב, בוא ותחווה את מה שקורה פה באמת.

גם הילה מור יוסף זועמת על דברי מילביצקי שלפיהם הצפון לא מופגז: "ניתוק מוחלט, אפילו טיפשות קצת להגיד דבר כזה. אתה מוזמן לבוא לפה ולהתפלל שהיום יסתיים בשלום. איזה כיף, כיף לחיות ככה". ויפרח מספר: "לפני 7 באוקטובר, אני הייתי ארבע שנים בשדרות. והייתי שם בכל הסבבים ובכל התקופה של הטפטופים שהיו שם. והמצב פה הוא פי כמה מונים יותר ממה שהיה שם. וזה עוד יותר מדאיג אותנו לקראת מה אנחנו הולכים".

איך במשפחות שלכם, ‫מצביעי ליכוד?
"חלקם", משיבים כהן ועמר.

אבל כשאתה בא ואתה אומר להם "אני שוקל לא להצביע לליכוד"...
עמר: "זה לא יעבור טוב, אני חושב"

עוד לא ניסית?
"עוד לא ניסיתי, לא יודע".

"אני תמיד אעדיף אותו"

סבג, שיפסיק להצביע לליכוד, מאשים: "בוא נקרא לילד בשמו - ברגע שאתה יוצא נגד ממשלת הליכוד אתה נפגע, אתה יכול להיפגע בתקציבים, אתה יכול להיפגע במרקם החברתי שלך. אם היום אני במושב בא ואומר 'אני לא מצביע ביבי' - וואלה, תוקפים אותי, ויש חבר'ה שזה לא מוצא חן בעיניהם". ומלאכי מסכים: "קריית שמונה נחשבת מעוז ליכוד. לבוא עכשיו לקום ולהגיד שאתה מצביע למישהו אחר, יש לזה השלכות, אתה יודע - 'מה אתה הולך לשמאלנים האלה, לבוגדים, לקפלניסטים'. אלה הססמאות שאתה שומע, אני לא מתרגש, אבל אחרים אולי כן".

אם היה מנהיג אחר, שהוא לא נתניהו, מהמרכז, מהשמאל, והיינו נמצאים באותו מצב, גם היית כל כך סלחנית?
מור יוסף: "לא סומכת עליהם מבחינה ביטחונית".

אבל המצב הביטחוני שאנחנו נמצאים בו עכשיו, הוא תחת הנהגת ממשלת ליכוד.
מור יוסף: "אם זה לא היה ביבי, והיה מישהו אחר, לא היה פה בכלל ביטחון. אתה גם לא יכול לשלול את כל ההישגים שהממשלה הזו הביאה, את כל האויבים שערפנו להם את הראש".

יש איזשהו קו אדום, משהו שיגרום לך לערער על מה שאת חושבת? או שבכל מקרה, נתניהו מבחינתך...
מור יוסף: "בכל מקרה זה לא נתון לוויכוח או לשינוי. כי אני תמיד אעדיף אותו".

מלאכי, שהעביר את תמיכתו לבנט, תוהה: "איך ממשלת ישראל תיקח ברצינות את הזעקה שלנו ואת הבעיות שיש לכם כדי לטפל בהם פעם אחת ולתמיד, כשהם לא עושים את עבודתם והם ממשיכים לשמוע קולות של 'אנחנו תומכים בכם בכל מקרה'"?, ומור יוסף עונה: "איך אני יכולה לסמוך על בנט שיעשה פה שינוי אחרי שהוא הלך וחבר אחרי יומיים ועשה ממשלת ערבים?"

מלאכי משיב לה: "אותי לא מעניין מנסור עבאס, מי זה מנסור עבאס לעומת אלפיים הרוגים ונרצחים באסון שהיה לנו בדרום? מה המשוואה בכלל, הטיעון הזה?". מור יוסף לא מסכימה: "אני לא חושבת שאם בנט יהיה ראש ממשלה או חבריו יחול פה איזשהו שינוי", ומלאכי מגיב: "אבל את בוחרת אותו דבר ומצפה לתוצאה שונה, זה לא קורה, כבר ארבעים שנה זה ככה".

"הילדים שלי לא יחזרו לצפון"

הגענו לצפון בשבוע שבו אוזלת היד של הממשלה והצבא היו הכי משמעותיים מאז ההכרזה על הפסקת האש באפריל. הזעם גדול ומובן ומבטא מגמה שכבר ראינו: בסקר של "אולפן שישי" לפני כחודש וחצי, הרוב המוחלט של תושבי הצפון (70%) נתנו לממשלה ציון "גרוע" על טיפולה באזור, ורוב המשיבים הצהירו שהם מתכוונים להצביע למפלגות האופוזיציה, בניגוד להצבעה בבחירות הקודמות. אבל כל זה משקף את המצב כרגע, ולא בטוח שאלו יהיו התחושות גם בעוד כחמישה חודשים, כשיגיע מועד הבחירות.

בסוף למה אתה נשאר פה? הרי מוסך אתה יכול לפתוח בכל מקום.
רייכבך: "אין כמו קריית שמונה. אין כמו התושבים של קריית שמונה. מה שקריית שמונה יודעת לתת בתוך האנשים - אין דברים כאלה".

לא שקלת לעזוב?
רייכבך: "לא, לרגע לא. והיום אני יכול להגיד לך… אני כן שוקל. כן. הילדים שלי לא יחזרו. הנכדים שלי יהיו במרכז. למה לחזור? למה להיות פה? אין פה כלום. אין פה כרגע כלום. אני מאמין בטוב תמיד, אבל מישהו צריך להתעורר. צריך לתת לילדים שלנו קודם כול את הביטחון כדי שהם ירצו להישאר פה בעתיד".

תחקיר: קורל לייבו

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן