"הכדור נעצר מילימטר מהלב, הראפ מחזיק אותי"

"השתתפתי במשימה של זיהוי גופות בבארי", מספרת אופיר בקוש, בת 31 מהוד השרון שנשלחה ב-7 באוקטובר לסרוק בתים בעוטף וזיהתה שרידי גופות בחניון פסטיבל נובה, וכיום מילואימניקית בפיקוד העורף. "בבארי חיפשנו בכל מקום, עברנו בית-בית. התחלקנו לצוותים וכל צוות קיבל שכונה של כמה רחובות - ופשוט עברנו לחפש. פתחנו ארונות, חיפשנו מתחת למיטות. ראיתי קיבוץ אחרי טבח, מראות לא פשוטים. הייתי שם אחרי הפינוי המסיבי של הגופות, אבל הכול עוד היה שם, הדם והכול".

מאז האירוע סובלת אופיר מפלאשבקים ומרעידות בכל הגוף. "בבארי לא מצאתי גופות, אבל כן היו חבר'ה בשלב הזה שעבדו על איתור שרידים עם ארכיאולוגים. אז המשכתי לחניון מסיבת נובה עם זק"א ואיתרנו המון שרידי גופות".

הבנת מה ראית?
"בראש הבנתי, אבל לא נתתי לעצמי להרגיש, כי אי אפשר. כל הזמן הזה לבשתי זוג מדים אחד, ספוגים זיעה ודם. עשיתי 'מקלחת' בכיור של בית ספר. גם פינינו את התושבים משדרות. זה היה שלב שבו לא היו רשויות ולא היה למי לפנות. חמ"ל הפינוי נוהל בידי מתנדבים, והצטרפתי יחד עם כמה חיילות לטובת המשימה".

" חזרתי הביתה רק אחרי שבועיים", ממשיכה אופיר לשחזר. "הרגשתי בהזיה קיצונית. כשהייתי בבית רק שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. בלילות סבלתי מסיוטים וממחשבות. לא יכולתי אפילו לחשוב על עבודה. החיים שלי נעצרו".

אף שלמדה פסיכולוגיה בעצמה, היא לא הבינה מיד מה קורה לה. "אומנם למדתי על פוסט-טראומה בתואר, אבל לקח לי המון זמן לקלוט שזה קורה לי. בסוף הסבב הראשון, בסוף ינואר, השתחררתי רשמית וחזרתי לעבודה בפעם הראשונה. אני ממש זוכרת את החוויה שאני נכנסת, פותחת את המחשב ואומרת, 'לא לא לא, אני לא שם, זה לא הולך לקרות'. הודעתי שאני מתפטרת, ביום הראשון שלי שם כבר דיברתי עם הבוס שלי ואמרתי לו שאני לא מסוגלת ועזבתי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"המצב שלי הידרדר", ממשיכה אופיר לתאר את מה שעבר עליה. "הפסקתי לתפקד בבית - לא לבשל, לא לנקות, לא להתקלח. כלום, רק בהייה. ואין משכורת ואין עבודה. עזבתי את הדירה שלי וחזרתי לגור אצל ההורים. חשבתי שאתאפס בתוך כמה חודשים, שאמצא עבודה ויהיה בסדר. ההורים שלי חשבו שאני צריכה לנוח, לא הבינו באמת, שלחו לי משרות שאולי מתאימות לי, לא באמת היו בלופ. אבל גם אני לא הייתי בלופ".

"באחד הלילות היה לי פלאשבק מבארי. חשבתי שראיתי חתול מת בשקית והבנתי שזה תינוק. זה נחת עליי כמו פטיש בראש אחרי הרבה זמן באיזה פלאשבק. כל הזמן הזה היו לי סיוטים ומחשבות ופתאום זה נפל. בומבה בראש. בשנה האחרונה הייתי בכמה אשפוזים בבתים מאזנים של משרד הביטחון. זה בית שגרים בו פוסט-טראומטיים, והמטרה היא להכניס אותם לאיזון. אחר כך חיפשתי לאן פניי, מה הדבר הבא. רציתי סיבה לקום בבוקר".

למרות המשבר המשיכה אופיר לעשות מילואים. "היה אירוע מזעזע בבאר שבע, פגיעה ישירה בבניין עם ארבעה הרוגים. התעסקתי בזיהוי הגופות", היא משחזרת. "לאנשים קשה להבין את זה, אבל רק במילואים אני מרגישה נורמלית, עם כוח, אני רועדת פחות ופחות בהתקפים. המדים הם כמו שריון ששומר עליי, אני סופרוומן עד הרגע שאני מורידה אותם, ואז אני נפגשת עם המציאות האמיתית".

"כשאני מנגנת, אני לא רועדת"

אחרי כל מה שהיא עברה, מצאה אופיר ריפוי לנפש שלה דווקא במוזיקה. זה קרה במסגרת פרויקט "שיר דרך", יוזמה של ארגון "אחים ואחיות לישראל - חמ"ל אזרחי", שמתקיימת בשיתוף בית הספר למוזיקה רימון וארגון פוליפוניה, שמספק מענים טיפוליים ושיקומיים באמצעות מוזיקה לאוכלוסיות מגוונות בקהילה.

"שיר דרך" מוקדש לשיקום נפגעי המלחמה בגוף ובנפש באמצעות מוזיקה. התוכנית מעניקה למשתתפים כלים יצירתיים לעיבוד רגשי ולחיזוק החוסן האישי. בפרויקט שותפים גם דניאל יאיר כהן ונטע פלדמן מארגון פוליפוניה, שמובילים את התוכנית בפן המקצועי-מוזיקלי.

"שיקום פצועי המלחמה הוא חוב מוסרי ומשימה לאומית, ועלינו כחברה להתגייס כדי להחזיר להם ולו במעט אחרי כל מה שנתנו עבורנו", אומרת הדס דניאלי ילין, מנכ"לית אחים ואחיות לישראל - חמ"ל אזרחי. "הפרויקט הוא ביטוי למעורבות אזרחית שיוצרת מרחב שבו המוזיקה היא כלי מקצועי להשבת תחושת השליטה והמסוגלות, ומלווה את המשתתפים בדרכם חזרה לתפקוד מלא בקהילה".

"מאז הטראומה שעברתי", מעידה אופיר, "אני סובלת מרעידות בכל הגוף. המפגש בבית הספר למוזיקה רימון הוא בלי דיבורים, רק לשבת לנגן, וזה הכי כיף בעולם. ברמה השיקומית אני רועדת 24/7 וקיבלתי המלצה מפסיכיאטרית לנגן, כי זה אמור לאזן את הרעידות שלי. כשאני מנגנת - אני פחות רועדת. לפעמים אני מנגנת ומוצאת את עצמי לא רועדת בכלל".

"זה כמו קסם"

אופיר מספרת על עבודתה עם המנחה שלה רוי פינסקי, סטודנט ברימון. "הוא מלמד אותי פסנתר. זה חלום ישן שלי מאז ומתמיד".

רוי, מוזיקאי ומורה בפרויקט, משתף בעבודה עם התלמידים בפרויקט: "אני מלמד אנשים עם פוסט-טראומה מהמלחמה דרך מוזיקה. לוחמים, שוטרים, אזרחים. כשנפגשתי איתם לראשונה חשבתי שאראה חבר'ה פצועים, לא מתקשרים. זאת הפעם הראשונה שיצא לי לפגוש מקרוב פוסט-טראומטיים, ופגשתי אנשים שמחים ומתרגשים, מלאים בהכרת טובה על ההזדמנות. מעולם לא פגשתי תלמידים שמתרגשים ככה להגיע לשיעור, כמו ילדים עם עיניים נוצצות שגילו עולם. הרגשתי שיש לי כוח שאני יכול להעניק להם. יש לי תלמידים שאני מלמד גיטרה בס ופסנתר. יש להם ידע בסיסי על הכלים, והרבה תשוקה, וזה הדבר שבאמת חשוב לי".

רוי מספר שכמו אופיר, "חלק מהמשתתפים סובלים מרעידות בגוף ובידיים שגם תרופות לא מצליחות להרגיע. אחד הדברים המטורפים שיצא לי לחוות איתם היה לראות איך במהלך השיעור הרעד יורד. במהלך הנגינה הגוף מתחיל לשחרר. זה נראה כמו קסם. אומרים לי דברים כמו 'הפסנתר הוא הדבר היחיד שמוציא אותי מהמיטה' או 'הסיבה שאני מעז לצאת מהבית היא זה שיש לי שיעור מוזיקה איתך'. ההבנה שאני עוזר למישהו שהקריב כל כך הרבה בשבילי נותנת לי את הסיפוק הכי גדול בעולם".

הסיפוק הדדי. אופיר משתפת שהיא אוהבת לנגן משירי ארץ ישראל: "עכשיו אני עובדת על השיר 'על כל אלה' של נעמי שמר. אני מתחברת לשיר דווקא בתקופה הזאת, שעם כל הזוועה שאני עוברת וכל הרוע האנושי שנחשפתי אליו, יש גם כל כך הרבה טוב שהתגלה לי מאז.

"אני מוכרת היום עם פוסט-טראומה ואחוזי נכות. יש לי אובדן כושר עבודה. מלחיץ לדעת עד מתי אהיה זכאית לקצבאות, אני לא רוצה להיות נצרכת כל חיי, אני רוצה להיות פרודוקטיבית".

יש לך רקע במוזיקה?
"כן, ניגנתי בעבר בגיטרה, בחליל ובקלידים, ומאז המלחמה לא הצלחתי לנגן בכלל. החזירו לי את היכולת לגעת בכלי נגינה. סוף-סוף זה חזר אליי. המוזיקה היא החיים שלי, אין רגע שאני בלי מוזיקה. זו תרופה בשבילי. הנטייה הטבעית היא לקרוס למיטה, ופתאום אני מצליחה רגע עוד שיר אחד על הקלידים. זה ממש משקם ומרפא אותי".

"חלמתי להגיע לארץ"

משה מרוויק, בן 23 מבולטימור, שירת כחייל בודד בסדיר כשפרצה המלחמה. כחובש בפלוגת סיור הוא חטף כדור, שנעצר מילימטר מהלב, וכיום הוא נאבק בפוסט-טראומה ובהתמכרויות לחומרים. הוא כותב ראפ בחדרי החזרות של רימון כדי להישאר צלול ולהצליח לקום מחדש.

"נולדתי וגדלתי בבולטימור שבארצות הברית למשפחה חרדית, הכי שמרנית שיש", מספר משה. "הייתי תלמיד ישיבה, אבל העיפו אותי מכל מקום, כי הייתי שונה ובעייתי. בגיל 15, בכיתה ט', נשרתי מהלימודים. חיפשתי דרך חדשה ועזבתי את הבית".

"חלמתי להגיע לארץ", ממשיך משה ומספר על ההחלטה לעלות לישראל. "ההורים שלי נפרדו ממני בנמל התעופה בניו יורק, והגעתי לגוש עציון. אחרי הלימודים התגייסתי לפלס"ר נח"ל והפכתי לחובש. ב-7 באוקטובר הייתי בשירות סדיר. ב-5:30 קמנו לכוננות עם שחר והמ"פ שלח אותנו לכיוון קיבוץ חולית, כי היו שם כמה מחבלים שעברו את הגדר והיה צריך להגן על התושבים. איך שיצאנו מהבסיס חטפנו RPG והבנו שהמחבלים כבר כאן".

"פתחנו את הדלת וקלטנו את הנס הכי גדול", משחזר משה, "20 מטר מאיתנו עמד מחבל מולנו עם עוד RPG ויש לו מעצור בנשק. רצנו לתפוס מחסה בפרדסים. ירו עלינו בלי הפסקה, מלא מחבלים, אש כבדה, אני יצאתי אחרון, כי אני חובש, וברגע הזה ממש היה פיצוץ חזק של רימון ולא הרגשתי את היד. לא הבנתי מה קרה אבל התברר שחטפתי כדור בכתף".

"תודה לאל, כל מי שהיה איתי שרד, אבל החברים שנשארו בבסיס נרצחו", אומר משה בכאב. "אנחנו נשארנו שם עוד שבע שעות ונלחמנו על חיינו. מי שנפצע כמוני המשיך להילחם, לא הייתה לנו ברירה. כשהרופאים של 669 פינו אותי לסורוקה הם היו בטוחים שהם איבדו אותי".

"קראו לי הזמר מעיר הבה"דים"

"כל החיים שלי אני חי את המוזיקה", מספר משה, "אבל בחיים לא חשבתי שאתעסק בזה בעצמי, ניגנתי בגיטרה, בקורס החובשים קראו לי 'הזמר מעיר הבה"דים'. אני מאוד אוהב ראפ והתחלתי לכתוב בעצמי וללכת לכיוון של ראפר. כתבתי שירים על ה-7, על הלחימה, על חוסר האונים, על הניסים, על הכוכבים".

"רציתי להתחיל לכתוב ולהוציא שירים", מוסיף משה, "חיפשתי כל מי שיכול לעזור לי בזה וכך הגעתי לפרויקט ברימון. למלווה שלי קוראים הדר, היא סטודנטית בבית הספר, היא מלמדת אותי. היא מהממת ברמות. אנחנו נפגשים כל יום רביעי, עובדים על כתיבה, היא מכירה את הסיפור שלי, אנחנו מדברים, היא קשובה ונעימה, יש לה אנרגיה מאוד מרפאה".

"אני מלווה שלושה תלמידים שבעצם נפגעו בצורה כזו או אחרת ב-7 באוקטובר", מספרת הדר שטראוס, סטודנטית מרימון שמלווה בפרויקט "שיר דרך". "אנחנו נפגשים כל שבוע לשיעור פרטי, ואני מלמדת אותם גיטרה או פיתוח קול. אנחנו כותבים שירים ומנסים ליצור מרחב בטוח ומרפא דרך המוזיקה. הקשר שנוצר בינינו חזק ומדויק, וואני לומדת מהם המון. ממש מרגש אותי להשתתף בפרויקט כזה, ולתת את מה שאני יכולה בשביל מי שנתנו את הכול בשבילנו. אני רק חושבת על זה וכבר הלב שלי מתרחב".

משה מספר שאפילו כבר הוציא שיר: "הוא במימון עצמי. עשיתי את זה ספונטני, המטרה היא לעשות הכול כדי ללמוד מהדרך. עבדתי רק דרך קשרים. הייתי באיזו הופעה ופגשתי מפיק והצעתי לו, והמשכנו. עשינו קליפ תחת שם הבמה שלי, משה שלי, ככה כולם היו קוראים לי בצבא".

מה ההורים שלך חושבים על המוזיקה שלך?
"הם אוהבים, אני חושב. שלחתי להם את השיר והם התרגשו".