בת ה-12 שחולצה מתוך ההריסות מכוסה דם: "רוצה לדעת מי הציל אותי"

"אני זוכרת את השנייה שלפני הנפילה – ושהתעוררתי אחרי הניתוח בבית החולים", מנסה סיון סרור בת ה-37 מירושלים לשחזר את רגעי הזוועה שעברה לאחר שחולצה מכוסה בדם מבין ההריסות באסון ורסאי, והיא אז רק בת 12. "כאילו המוח יודע למחוק את הזיכרון הזה", היא מסבירה. למרות הכאב ו-25 השנה שחלפו מהערב ההוא, שבו התחלפה השמחה המשפחתית בזוועה שאין מילים לתאר אותה, היא מבקשת למצוא את רסיסי התמונות שימחישו את מה שעבר עליה מאז הייתה ילדה. "ההורים היו אומרים לי, 'כיף לך שאין לך זיכרון'. אבל זה כל הזמן נמצא בתת-מודע שלי", היא מודה, "ובלילות זה חוזר אליי עם סיוטים של נפילות ושל קריסה של רצפה".

זה קרה קצת אחרי שחגגה בת מצווה. סיון הקטנה מצאה עצמה בלב האסון שנצרב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. היא הייתה מהפצועים הראשונים שחולצו מהריסות אולם האירועים ורסאי לאחר קריסתם – מה שלדברי הרופאים הציל את חייה.

אסון אולמי ורסאי התרחש ב-24 במאי 2001 בשעה 22:43. בזמן חתונה באולם האירועים באזור התעשייה תלפיות בירושלים קרס לפתע חלק גדול מרצפת רחבת הריקודים. מאות אורחים נפלו שלוש קומות מטה. 23 אנשים נהרגו בקריסה וכ-380 נפצעו.

סרור הגיעה לבית החולים במצב קשה, סובלת מפגיעת ראש חמורה, שהובילה לניתוח חירום בן 12 שעות. בבית החולים סיפר לה אביה, שאף הוא נפצע באירוע כשנפל עם בנו ואשתו, על קרובי המשפחה שנהרגו – לחלקם הייתה קרובה מאוד.

תמונה מצמררת אחת הצליחה לתעד את החילוץ של סרור, שם נראית בת ה-12 מכוסה דם כששוטר מרים אותה בידיו, מרים אותה מבין ההריסות – וככל הנראה מציל את חייה. "את אותו שוטר חיפשנו שנים", היא משתפת. "את השירות שלי עשיתי במשטרה וגם שם שאלתי וניסיתי הרבה פעמים לגלות את זהותו, אך ללא הצלחה. הייתי רוצה לדעת מי הוא, מכיוון שהרופאים הדגישו כל הזמן כמה משמעותי היה החילוץ המהיר שלי לזה ששרדתי".

לאחר שיקום של כמעט שלושה שבועות בבית החולים שוחררה סרור לביתה, אך שם החל המסע האמיתי שלה. בריאיון ראשון, 25 שנה לאחר האסון, היא מספרת למגזין N12 על הזיכרונות הקשים, ההתמודדות כנערה צעירה עם הצלקות שנותרו על פניה, הסיוטים בלילות, בני המשפחה שאבדו וגם על הרגע שאולי הציל את חייה, שבו עברה לשבת עם סבה – רגעים ספורים לפני שכל יושבי השולחן שקמה ממנו נספו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"פתאום קמתי, לא יודעת למה"

"הזיכרון שלי מאותו ערב חלקי" מגוללת סרור, כיום רווקה שעובדת במשרדי חברת דלק, את סיפורה. "התכוננתי לחתונה של משפחה קרובה, ההורים שלי בדיוק התלבטו אם להביא גם את אחותי התינוקת שהייתה אז בת שנה, הייתה הרגשה של שמחה משפחתית".

גם הזיכרונות שלה מהחתונה עצמה רגילים למדי. עד הרגע הנורא. "ישבתי בשולחן עם ההורים ואחי שהיה בן 10, וקרובי משפחה אחרים. בשלב מסוים החלו ריקודים", היא נזכרת. לא הצטרפתי ונשארתי בשולחן. פתאום, לא יודעת למה, קמתי והלכתי לשולחן אחר, כי רציתי להיות עם סבא שלי – משם אני זוכרת שהתעוררתי בבית החולים".

את רגע הנפילה את לא זוכרת?
"התת-מודע זוכר. אני רק זוכרת שישבתי ליד סבא שלי ושאני מתעוררת חבושה בכל הראש, כולל העיניים, ושאבא לידי מסביר לי מה קרה. אימי ואחי פונו לבית חולים אחר. אימא גם ספגה גם כמה פציעות קשות, היו לה כמה שברים, גם בברך והיא הייתה על כיסא גלגלים – אחי ואבא יצאו עם פגיעות קלות. כל אחד נפגע באופן אחר, לא באמת היה קשר בין איפה שנפלת לאם שרדת או לא. כל אחד והגורל שלו, כנראה".

"בחלום אנחנו נופלים והרצפה נפתחת"

כשסרור אומרת שהתת-מודע שלה זוכר, היא מתכוונת לכך במובן מאוד מוחשי: במשך שנים התמודדה עם פחדים, סיוטים וחלומות שלדבריה הם אולי הזיכרון שנשאר עמוק בפנים מרגע הנפילה. "היו מחשבות בלילות, כל מיני חלומות שפתאום הרצפה נפתחת ואנחנו נופלים. היו כמה שנים שהיה קושי ממשי להירדם, או פחד להירדם שלא יקרה משהו", היא מתארת.

"אני חושבת שהמוח שלי מדחיק את זה כדי להגן עליי באופן כזה או אחר. לעומתי, ההורים שלי ואחי, שהיו יחד ברחבה ונפלו משם, זוכרים הכול – את הנפילה עצמה, את הרגעים שאחריה, את החילוץ, את בית החולים". עוד היא מספרת שפונתה בהכרה מזירת האסון. באמבולנס היא זוכרת ששאלו אותה לשמה, ואיך תקשרה עם צוות הרפואה, שניסה להשאירה ערה בכל מצב.

בינתיים, הוריה שנפלו מהרחבה עם אחיה הצעיר, חולצו גם הם – לא יודעים מה עלה בגורל בתם. בבית החולים שערי צדק היא נותחה בדחיפות, ובמקביל עדיין מחפשים אותה הוריה בתופת. "המטרה הייתה לחלץ ולפנות כמה שיותר מהר, לא עצרו לשאול שם ופרטים וגם זה לא היה כמו היום, שכולם שולחים תמונות ומהר", היא משחזרת. "ההורים שלי היו בפאניקה גדולה, ועברו כמה שעות עד שנמסר להם שאני בניתוח בשערי צדק. הם בכלל לא ידעו אם אני בחיים. גם אבא שלי פונה לשם. אימי ואחי פונו להדסה".

מתי סיפרו לך שאיבדת קרובי משפחה?
"אבא סיפר לי בבית חולים כל מה שהיה מההתחלה, הוא ממש אמר, 'סיון, היינו באירוע ונפלנו שלוש קומות'. גם עברו כמה ימים ממה שאני זוכרת עד שמצאו את כל הנעדרים, עד שזיהו את כולם – הייתה המון אי-ודאות. היה קשה לעכל, להבין בכלל מה קרה".

"לא מסוגלת לצפות בזה"

את התיעוד של רגע הנפילה באולם היא ראתה רק פעם אחת בחייה, חודשים ספורים לאחר האסון. "אני לא מסוגלת לצפות בזה, זה ממש מחזיר אותי אחורה. קשה לי להסביר מה הרגשתי בפעם היחידה שראיתי את זה – פחד, צמרמורות".

עם מי צפית בזה?
"לא זוכרת. אני חושבת שראינו את זה כל המשפחה. קשה לי המחשבה על הסרטון, אני זוכרת נגיד שמישהו הראה את זה למישהו לידי ויש קטע שאנשים רוקדים – וממש עצמתי עיניים. אם אני אתקל בזה בטלוויזיה או משהו, אלך הצידה".

"בערך שבועיים הייתי בבית החולים", חוזרת סרור לרגעים הקשים שלאחר הפציעה. "צוות הרפואה אמר שהיה לי מזל שחולצתי בין הראשונים. נוזל המוח כבר התחיל לדלוף והיה שלב שלא חשבו שאשרוד. גם לא ידעו אם יהיה נזק, ואם כן מה יהיה. בסופו של דבר נותרו רק הצלקות החיצוניות – למרות שעד היום אני מנסה, לא יודעת איך להסביר, שלא להיפגע בראש בצורה כזו או אחרת".

צלקות על הפנים של ילדה בת 12 – גיל שבו כבר יש, אולי אפילו בדיוק מתחילה, מודעות לחיצוניות שלנו – מביאות גם התמודדות לא פשוטה בכלל.
"נכון. הכול השתנה. החברות מבית הספר עשו לי מסיבה כשחזרתי ועטפו אותי, זה היה לקראת סוף שנת הלימודים. אבל כשהתחלתי להסתובב, ללכת לקניון או בעיר, היו כל מיני מבטים, אנשים שנועצים עיניים – וזה הוריד לי את הביטחון העצמי לחלוטין.

"זה נמשך גם בשלבים מאוחרים יותר, גם בצבא ובחיים הבוגרים ובכלל ברוב המפגשים שלי עם אנשים יש מבטים. עכשיו יש כאלה שמנסים שלא להסתכל ויש אנשים יותר ישירים שמבקשים להתעניין ולדעת איך קיבלתי את הצלקות. אם שואלים, אני אומרת – אבל לא מרחיבה או מפתחת שיחה, למרות שזה גם תמיד מעניין ומי ששומע רוצה לדעת עוד, ואני מבינה. אין מישהו בטווח הגילים שלי וכמובן מעליי שלא יודע מה זה אסון ורסאי", היא אומרת ומוסיפה: "זה היה אירוע ראשון מסוגו. בהתחלה חשבו שזה פיגוע. וכמובן גם התיעוד הקשה נצרב בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם".

אבל למרות הסקרנות שבה מתקבלת העובדה הזאת, סרור מעדיפה שלא לדבר, לא לצלול לתוך הטראומה. "אני אגיד 'כן, הייתי באסון ורסאי, נפלתי יחד עם כל המשפחה', ויאללה בוא נגמור עם זה. בואו נתקדם הלאה, מה שנקרא. אני מאמינה שזה חלק מההדחקה רבת השנים", היא מסבירה ומסייגת, "אבל היום זה כבר פחות, כמעט ואין לי בעיה לדבר על זה".

"לא רציתי טיפול"

כמו שסרור מתארת, עם קריסת האולם חשדו שמדובר באירוע טרור. אבל האורחים באירוע והעובדים תיארו שקע ברחבה – וכיצד נפער החור ברצפה במהלך הריקודים. בחקירת האסון עלה כי הקומה קרסה בשל בנייה בשיטת "פל קל" ובשל שורת כשלי בטיחות.

כשסרור נשאלת אם יש בה כעס על מה שקרה היא אומרת שלא. "כנראה זה מה שהיה צריך לקרות", היא מציינת בהשלמה. "את הפיצויים קיבלנו אחרי הרבה שנים בגלל סחבת בירוקרטית, אבל זה לא משנה אם היינו מקבלים את זה אחרי שנה או אחרי 30 שנה, כי זה לא יכול להחזיר אותנו אחורה. גם לא משנה כמה קיבלת, אם זה פחות או יותר. כלום לא יכול להחזיר אותנו אל לפני החתונה".

"המדינה הציעה טיפול פסיכולוגי, אבל אני לא רציתי", צוללת סרור אל תוך הטראומה. "בתור ילדה אמרתי לעצמי, 'אני לא צריכה עזרה, אני אתמודד לבד, מה אני צריכה פסיכולוג?' סוג של אגו. עם השנים הבנתי שזה היה סוג של הדחקה. גם בתוך המשפחה לא היינו מדברים על זה יותר מדי. האמת, ידענו שעברנו משהו אסוני גדול וכן פה ושם במפגשים כאלו ואחרים עלו סיפורים – אבל לא הרבה. יש הרבה קושי לצאת עם זה החוצה".

הטראומה המשיכה לנהל את חייה דרך חרדות שהתעוררו בעקבות המקרה: "עד היום יש בי פחד נגיד לעלות לקומות גבוהות, או פתאום אם יש מקרה שהרצפה קצת רועדת, או להיות על גשר או על משהו אחר שהוא לא יציב – עדיין יש בי הפחד, הרעד הזה, דפיקות הלב. אני כמו מחכה שהרצפה תקרוס".

"הצבתי לעצמי מטרה – וזהו"

לפני כארבע שנים חל מפנה בלתי צפוי במסלול חייה. סרור נתקלה בפרסום בפייסבוק שמציע הדרכת אופנועי שטח לילדים ולנשים בפרדס חנה. אף שמעולם לא הוציאה רישיון לאופנוע, המשיכה שלה לאדרנלין גברה על החשש. לאחר כמה שיעורים בסיסיים החליטה להמשיך לרמה מקצועית – ונפגשה פנים אל פנים עם הטראומה הישנה.

"ברגע שהגלגלים התחילו להתנתק מהקרקע הגיעו התקפי חרדה שלא ידעתי שקיימים", היא מספרת. "פתאום כל הגוף רועד, בכי, את בוכה לבד ואת לא יודעת למה. זה טריגר שנמצא בתת-מודע – כל העניין של ליפול מגובה".

סרור הגיעה למקום ושיתפה את המדריך שלה, אריאל דדיה, בסיפורה האישי. הוא החליט לעשות הכול כדי לעזור לה להתגבר. "הוא לקח אותי כפרויקט אישי", היא אומרת בחיוך, "הוא לא ויתר לי. היו לי גם התמיכה שלו וגם החוזק הפנימי האישי של לא לוותר ולהמשיך".

"אני הצבתי לעצמי מטרה וזהו", אומרת סרור בנחישות. "ברגע שהחלטתי שיש לי מטרה מסוימת, אני עושה אותה – זה האופי. לא משנה אם זה בעבודה או בחיים האישיים, וזה מה שקרה גם עם האופנועים. התחלתי לראות כל מיני סרטונים על האופנועים והייתי אומרת, 'וואו! ככה אני רוצה לקפוץ וככה אני רוצה להיות'. זה גם עודד אותי להמשיך".

"הג'וק החדש שלי"

"אימא פחות התחברה", מודה סרור בחיוך מתנצל. "היא תמיד אומרת לי, 'מה הג'וק החדש', כי אחת לתקופה יש לי משהו חדש. הייתי כמה שנים בקפוארה, אחר כך אופני הרים ועכשיו זה האופנועים. לקחתי גם את המשפחה שתנסה. אומנם אימא שלי לא ניסתה, אבל אבא שלי, אחי ואפילו אחותי ניסו. אבל בשורה התחתונה הם תומכים בי ויודעים שזה גם מאוד עוזר לי להתגבר על הפחד".

כיום ממשיכה סרור לרכוב ולקפוץ מרמפות בגבהים משתנים, בזמן שהיא מנהלת מאבק מתמיד בחרדה שצפה בכל פעם מחדש. "עם הזמן הרמה עולה והגובה עולה. כשאני מגיעה לגובה של שלושה-ארבעה מטרים באוויר, הנשימה לפעמים נעצרת", היא מתארת את הרגעים שבהם היא מרגישה שהאופנוע אינו בשליטה מוחלטת. "יש לי רגעים שאני יורדת מהאופנוע, יושבת בצד, פתאום יש דמעות או התקפי חרדה. אני מסתכלת על הנוף הירוק, נושמת, אוספת את עצמי וחוזרת לאופנוע. זה עוזר לי מאוד להשתחרר ולהתגבר על הפחד".

"הילדים שואלים מה קרה לי בפנים"

נוסף על החוויה הפיזית שעוזרת לסרור, גם הישירות של הילדים הצעירים שהיא פוגשת במסלול שחררה מעט את הקושי לדבר על הצלקות. "לפעמים צעירים בני 10–13 שואלים אותי, 'מה קרה לך בפנים?' 'למה יש לך צלקת?' בגלל שהם כמובן לא מכירים את האסון, אז אני מסבירה שהייתי בחתונה ונפלנו שלוש קומות. כמובן בשבילם זה מוזר, הם שואלים 'איך רצפה נופלת?' דווקא התמימות הזאת עזרה לי איכשהו לביטחון", היא אומרת בהשלמה ומוסיפה: "תראי, הצלקת אפילו נראית כמו לב על הלחי".

ואיך זה לדבר על זה היום? לפרסם את הסיפור אחרי 25 שנה?
"כשמלאו 20 שנה לאסון פנו אליי להתראיין, אבל עוד לא הייתי מוכנה. עכשיו זה אחרת, אני מרגישה מוכנה יותר ועם יותר ביטחון – האופנועים תרמו לזה באופן משמעותי".

אז מה התוכניות חוץ מאופנועים?
"לנסות ליהנות כמה שאפשר מהחיים, יש יותר מודעות לשבריריות של החיים אחרי אסון כזה. הכול יכול להיקטע, להיעלם, ברגע. צריך לדעת לנצל את החיים כמה שאפשר".