אסי עזר על קרב חייו: "זאת נחשבת מחלה של מפונקים"

"אני מאוד מתרגש ומאוד לחוץ", מכריז אסי עזר בתחילת שיחתנו ומתיישב יחף. "‫היום בלילה היה לי קשה לישון ‫לקראת הריאיון הזה. היו לי חלומות, היו לי סיוטים - ‫זה להתעורר עם הרגשה שאתה ‫בתוך החלום עדיין ואתה נחנק. ‫לא עשיתי ריאיון כזה... ‫אני חושב שאף פעם, אתה יודע?".

עם או בלי נעליים, זה כנראה ‫הריאיון הכי חשוף שאסי עזר נתן. בפעם הראשונה הוא מסכים להכניס ‫אותנו לעולם הפנימי שלו ולהסביר ‫מה עובר אצלו בתוך הראש ‫כשאנחנו רואים אותו מחייך על המסך. ‫ויש לו מטרה בריאיון הזה: "‫עכשיו אתה תשמע ממני את כל הסיפור, ‫ואני מקווה שהצורה שאני רוצה ‫שהדבר הזה יעבור החוצה, תעבור. ‫אני רק מקווה שמי שאמור להרוויח ‫מזה שאני מדבר איתך עכשיו, ירוויח".

"הרבה פעמים ביקשו ממני להתראיין ‫על נושא החרדה ותמיד סירבתי כי הרגשתי שאני לא יכול ‫לתת למישהו אחר לשלוט ‫באופן שבו הסיפור שלי יסופר".

"יכול להרגיש שאין לי אוויר לנשום"

‫אתה חי חיים שמהצד, ‫עבור אדם מן היישוב, ‫נראים כמעט מושלמים: ‫הצלחה, אהבה, משפחה, כסף, קריירה. ‫מי שלא בקיא בעולם הזה של חרדות ‫לא כל כך מבין למה יש לך סיבה ‫להיות בחרדה.
"‫זה קצת כמו לשאול אישה אחרי לידה ‫שסובלת מדיכאון אחרי לידה 'מה את בדיכאון, יש לך תינוק, ‫וזה נהדר'. ‫זה נחשב כאילו מחלה של מפונקים ‫ואני מבין את זה. אבל מי שיש לו חרדות, ‫זה לא אומר שהחיים שלו ‫הם לא חיים טובים - בסוף חרדה היא פחד, לחץ, כל מיני דברים. אני אדם מאוד אופטימי ‫אבל מה שקורה לי בתוך הראש, ‫לפעמים, ‫הוא לא קשור למה שקורה בחוץ. ‫יכול להיות שעכשיו אתה תשב מולי ‫ואני בהתקף חרדה נוראי ‫ואתה אפילו לא תרגיש".

‫איך אני אדע בכל זאת?
"‫יש פה רגעים שבהם זה יותר בחוץ, ‫יותר רואים עליי. אני ‫יכול להיות נורא לא מרוכז, ‫אני יכול להיות עצבני נורא. נגיד, יהיו פה רגעים שיהיו פה מסיבות, חברים וזה, ואני באמצע קם והולך לחדר, סוגר את הדלת".

על זה בעצם יושבת חרדה, נכון? הפער בין מה שמתחולל בפנים למה שאתה מקרין החוצה?
"בהתקף חרדה האנטנות שלך מכוונות פנימה ולא החוצה. אז בעצם יכול לקרות אירוע שלם כלפי חוץ, אבל האנטנות שלי הן קורות בפנים. מאחורי יש מיסוך ואני מנהל מלחמה בתוך המיסוך הזה. אני יכול גם להרגיש שאין לי אוויר לנשום, ואני צריך להתאמץ בלקחת אוויר. אני יכול לקום בבוקר ולהרגיש לא יציב. הדבר הכי רווח אצלי זה 'מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה?'. ה'מה יהיה?' הזה, המחשבה הזאת יכולה לשבת לי בראש כל היום.

"יכולות להתחיל תופעות פיזיות, אני יכול להתחיל להיות חולה - כאבי בטן, כאבי ראש, כאבי עיניים, אני יכול להמציא מחלות. נגיד אני פעם נגעתי בעורף, ראיתי שיש לי כזאת בליטה, אז זה סרטן, אני צריך לבדוק את כל המחלות. כשאתה הולך לרופא בארץ, הוא לא יכול להגיד לך: 'אדוני, יש לך חרדה'. לא. עושים לך 17 אלף בדיקות, אז כל בדיקה מוסיפה את המשקל. ויכולות להיות מחשבות אובססיביות.

"למשל, הייתה תקופה שבמשך איזה חצי שנה אני הייתי משוכנע שנתקע לי משהו בגרון שאכלתי, ואני לא יכול לבלוע. כל פעם שהייתי בולע, הייתי מרגיש שתקוע לי פה משהו. ואנחנו יושבים עם חברים, והם מדברים, ואני אומר: 'אני עוד שנייה נחנק'. אני מדבר איתך, וזה כל מה שאני חושב: 'אתה תיחנק, אתה תיחנק, ומה יקרה? יש פה אנשים, יראו שאתה מתעלף'. אלה המחשבות, ואז אתה הולך לרופא, ואתה אומר לו: 'אני נחנק'".

"הרופא אמר 'אין לו כלום'"

אתה זוכר את התקף החרדה הראשון שלך?
"התקף החרדה הראשון שלי, האמיתי, הפיזי, היה בצבא. הייתי במשטרה צבאית, ונורא-נורא רציתי להצטיין, רציתי להגיע ליחידה מאוד מסוימת. וישבנו בכזה ח', והמפקד הגיע, וכשאתה טירון, אומרים לך שאסור לך להפקיר נשק. המפקד קרא לי וניגשתי אליו והשארתי את הנשק בצד. הוא אמר לי: 'אתה הפקרת את הנשק ואתה תשלם על זה'. ואני נורא נבהלתי, ואחרי איזה חצי שעה פתאום ראיתי שחור והתעלפתי".

ואיך הבנת שזה התקף חרדה?
"לא הבנתי, בכיתי ובכיתי, לקחו אותי לרופא ושכבתי ברכב של המפקד שלי, שהוא היה האדם הכי קשוח בעולם. שמעתי אותו מדבר עם הרופא, והרופא אמר: 'אין לו כלום, יש לו חרדה'. ולא הבנתי מה זה, רק הבנתי שכנראה נורא נבהלתי מהאירוע. וברגע שהתאוששתי, כאילו זה לא היה ולא נברא".

התקף החרדה ההוא בצבא היה הראשון, אבל ממש לא האחרון. הוא סימן את תחילתה של תקופה מורכבת בחייו של אסי עזר. במקביל, הקריירה שלו המריאה: הוא הפך לאחד מאנשי הטלוויזיה המצליחים, האהובים והחשופים בישראל. אבל בזמן שהצופים הכירו את הדמות שעל המסך, את המאבק שהתחולל מאחוריה, הרבה פחות אנשים ראו: "הפחד הכי גדול כשאתה בהתקף חרדה זה 'מה יהיה אם הוא לא יעבור יותר? מה יהיה אם ככה ייראו החיים שלי?'"

חרדה מהסוג שאתה מתאר נשמעת מהצד כמו איזו פריווילגיה של אדם שבאמת יש לו הכול. כמו איזו מין התפנקות כזאת של מישהו שהיה לו יום לא מספיק טוב כי הוא לא הצליח לכתוב.
"רק מי שאין לו חרדה יכול לחשוב ככה, כי מי שיש לו חרדה מבין אותי טוב מאוד. ואני אגיד לך את האמת, זה גם היה שיקול בשבילי 'לצאת עם זה מהארון'. כי אמרתי לעצמי - מי יאמין שאני, שכל היום משדר הצלחה ועושר וכל תמונה זה עם חיוך ומשפחה וכיף לי, מי יאמין שבסוף אני מסתובב עם איזו תחושה בפנים שאני מתמודד עם משהו? וגם איזו זכות יש לי להתלונן? הרי בסוף זה משהו שלא רואים. אבל זה לא משנה. מי שרוצה לחשוב שאני פריווילג או מפונק - אחלה, אבל אם מישהו יושב בבית ומתמודד עם חרדה או מחשבות אובססיביות או מחשבות טורדניות או חרדה חברתית, והוא רואה את עצמו בי או אותי בו, אז עשיתי את שלי".

"מרגיש שהאדמה נפתחת מתחתיי, כמו בסרט"

השבוע הוסיף אסי עזר לרזומה שלו גם את הטייטל המכובד של יוצר מוזיקלי. יחד עם אבי אוחיון, הוא כתב והלחין ארבעה שירים שנולדו מתוך ההתמודדות האישית שלו - מילים שמתארות את הסערה הנפשית שחווה אדם בחרדה. עזר גייס לפרויקט הזה כמה מהזמרים המצליחים בישראל: איתי לוי, נסרין קדרי, רוני דלומי ורן דנקר. השיר הראשון, "מה שקשה להגיד", נכתב במיוחד ללוי, החבר הטוב מהכוכב הבא, שמחמיא: "אני גאה באנשים שמדברים על זה. אסי הוא חלוץ בעניין" – ומוסיף בחיוך: "אם אתה שואל אותי, אין לו כלום".

ראית אותו בעת התקף חרדה?
לוי: "כן".

איך זה נראה?
לוי: "היה לנו קטע בתוכנית שקלטתי אותו, הסתכלתי עליו איזה 20 דקות. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. תפסתי לו ממש את היד, קלטתי שהבנאדם לא באירוע. הוא סימס לי בלילה: 'איך כאילו ראית את הנפש שלי?'"

אסי: "ברגעים שהייתי באיזושהי מצוקה, הוא היה הבנאדם שהיה שולח לי סתם הודעות במשך היום: 'הכול יהיה בסדר, אתה תהיה בסדר'. היה לי ברור שהוא צריך להיות בדבר הזה".

לשיר קוראים "מה שקשה להגיד". לך יש דברים שקשה לך להגיד?
לוי: "אני אדם שמדבר על הכול, אבל לא מדבר תמיד על מה שאני חושב שאני צריך להגיד, כי לכל דבר יש זמן ועת".

כתבת על החרדות שלך: "אני נראה רגיל לגמרי, אבל מבפנים אני נופל לבור". מה קורה בבור הזה?
אסי: "זה משפט שכתבתי על אירוע מאוד ספציפי. נסעתי לארה"ב עם בעלי, והייתי אמור לנסוע לכתוב עם האמריקנים את 'להיות איתה' האמריקני. התעוררתי בוקר אחד, באיזה חמש בבוקר, ואמרתי: 'אני אשב לכתוב', כי הייתי מאוד מוטרד מהעונה. ישבתי ואני זוכר שממש כמו בסרט, אני מרגיש שהאדמה נפתחת. אני במלון, אני מרגיש שהאדמה נפתחת ואני צולל פנימה, וזו תחושה שלא הכרתי.

"הלכתי לבעלי, הערתי אותו, אמרתי לו: 'אלברט, משהו לא בסדר'. לא הצלחתי לעלות לטיסה. ישבתי שם שלוש שעות. הייתה לי את המחשבה שברגע שאני אעלה על המטוס לבד, אני אתעלף. ואמרתי לאלברט: 'אני חוזר איתך לארץ'. עכשיו, תחשוב, זה מטורף. זה היה חלום שלי שנים - להצליח לפרוץ לשוק האמריקני, ומה הסיכוי, וזה קרה. שנים חיכיתי לזה, ולא הצלחתי לעלות למטוס".

גם להודות שאתה אדם חרדתי שצריך להיות מטופל, זה גם לצאת מהארון.
"כן. כן, אני יצאתי מהארון פעמיים לגמרי, והפעם השנייה היא בזכות הפעם הראשונה. כי כשיצאתי מהארון ראיתי את האפקט - לצאת מהארון זה היה אחת החוויות הכי מפחידות שעברתי בחיי, והסוכן שהיה לי בזמנו אמר לי: 'אתה תצא מהארון, תיגמר הקריירה'".

באופן מתבקש, דווקא כשהפסיק להסתתר ויצא מהארון, דברים התחילו להסתדר. הנינוחות החדשה שלו הפכה אותו לאחד המנחים האהובים על המסך. הוא יצר סדרות מצליחות ואפילו קיבל יחד עם בעלו קמפיין נחשב לחברת ביטוח.

כשאתה נתקל בעצמך בתחילת הדרך, אתה רואה משהו שאני לא רואה?
"תראה, יש לי דיאלוג מורכב עם זה, שכן קשור לעולמות החרדה. אני יכול נורא למתוח ביקורת על עצמי. אני ממש זוכר שבאקזיט הייתי בהתחלה 'אול אובר דה פלייס', וניסיתי נורא לתפוס את הקצב של המנחים האחרים שהיו מאוד מפורסמים, ומאוד מאוד ניסיתי לצעוק: 'אני פה' ולא הבנתי למה הכותרות היו 'הנודניק', 'המציק'. גיא פינס תמיד היה פותח את הכתבות: 'אסי שוב מציק לזה', והייתי אומר: 'למה הוא אומר את זה?'. באיזשהו שלב הבנתי..."

הדימוי הזה של הנודניק, המעצבן, לא נולד בחלל ריק.
"הוא לא נולד בחלל ריק בכלל. אני הזנתי אותו יפה מאוד. נגיד החיקוי ב'ארץ נהדרת' היה כלי מעולה בשבילי להתבונן ולהבין מי אני ואיך רואים אותי. המודעות היא משהו שצמח עם השנים. לא הייתה הרבה מודעות בהתחלה".

"אלברט עטף אותי"

לפני קצת יותר מעשור, נכנס לחייו אלברט אסקולה, אדריכל ספרדי שהכיר בחופשה בברצלונה. השניים התאהבו, אלברט עבר בשבילו לישראל, הם התחתנו והביאו לעולם שני ילדים. אבל חרדה, כפי שנוכח לגלות עזר, לא נעלמת כשהכול טוב. לפעמים היא אפילו מתגברת. אלברט היה שם כדי להזכיר לו שהוא לא צריך לעבור את זה לבד.

איך נראית זוגיות כשיש אדם בהתקף חרדה או עם פוטנציאל להתקף חרדה תמידי?
"יש שיר בפרויקט על מה שעוזר, שהוא בדיוק על זה, על הפרטנר, שבסוף השיר היא אומרת לו: 'אהובי, שתדע אני כאן, אני כאן לידך כל הזמן'. זה הדבר היחידי שאני מרגיש שאני צריך כשאני בחרדה".

שאלברט יגיד לך?
"שהוא כאן והוא לא הולך לשום מקום. שרק יהיה. כשאתה בחרדה, בבסיס אתה רוצה שיושיבו אותך למנוחה, כי אתה תיקח את הזמן לצאת מזה לבד. וזה מה שאני צריך - אני רגע בחרדה, אני צריך שתניחו לי כדי לעשות רגע חישוב מסלול מחדש ולזנק חזרה למסלול של החיים שלי. אלברט בהתחלה היה תמיד שואל: 'אתה צריך משהו?'. הוא היה שם לא משנה מה, הוא הכיל אותי ועטף אותי ומבחינתי הוא היה גיבור".

כשרבים עם אלברט והוא עצבני, הוא סוער בספרדית או בעברית?
"בעברית, בעברית".

אז הוא כבר מכיר את כל הקללות ואת כל מה שצריך.
"זה ריב שהוא נורא מצחיק תמיד, כי אתה רב איתו ברצינות, אבל הוא אומר דברים לא קשורים – 'יאללה, תתבשם' במקום 'תתקדם'. לפעמים כשהוא כותב תשובה בוואטסאפ, אז הוא כותב לי בעברית, אחרי שהוא כתב בספרדית ושלח לצ'אט-ג'י-פי-טי. זו תשובה כל כך יפה. כי הוא כותב בספרדית, אז הוא כותב כמו שכותבים בספרדית ואז אני גם קורא את זה ככה. ואז זה נורא קל לסלוח".

"בלי טיפול, היה קשה להביא ילדים"

מה תחומי האחריות של כל אחד עם הילדים?
"מאוד ברורים. הוא מבשל, אני לא מבשל. אסור לי להתקרב למטבח. אם אני מתקרב למטבח, כנראה שאוכלים בחוץ, כי הוא לא אוהב את הבישול שלי. אני אחראי לכביסות וללו"זים".

מי השוטר הטוב והרע עם הילדים?
"הוא טוען שהוא המחנך ואני המפנק".

פוזיציה לא רעה בסך הכול.
"אני טוען שזה לא נכון. אני טוען שאני גם יכול להיות איתם קשוח, אבל הוא טוען נחרצות שאני המפנק".

אני רוצה לשמוע את הצד שלך, איזה מין אבא אסי?
אסי: "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה ולהוריד פילטרים, כי אני אמרתי את מה שאני רוצה".

אלברט אסקולה: "אני היום חייב להגיד לך שאני פחות 'קריטי' (ביקורתי) ממה שהייתי לפני שנה".

שניכם פורשים את הידיים לחיבוק. למי הם באים קודם?
אסי: "אא, לא, לא, אל תענה".

אלברט: "אליו, כי הוא רך יותר. מישהו צריך לתת להם גבולות. אז זאת אני. אני יודע שבעתיד הילדים הולכים להגיד לי 'תודה, פאפא'. כמה שנים אנחנו ביחד? מ-2013. אז אני מכיר אותו טוב-טוב. אני חייב להגיד לך שבהתחלה, כשהתחלתי עם אסי, לא ידעתי מה זה חרדה. כי אני לא סובל מזה. עכשיו אני כן יכול להבין אם הייתה חרדה או לא, אבל לא ברמה של אסי. זה פשוט לתת לו את המקום שלו, את הספייס שלו שהוא צריך".

אבל לקח זמן להבין, נכון? איך להתמודד איתו, מה הדבר הנכון לעשות כדי להרגיע אותו.
אלברט: "נכון. כן. זה לקח זמן".

אבל לא היה רגע ביחסים שזה היה יותר מדי, שהרגשת שזה גדול עליך?
אלברט: "הייתה את הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא יכול לעזור לו. אבל בסוף אמרתי לו: 'תשמע, אני פה'. תגיד לי מה כאילו..."

אסי: "הוא מדבר מאוד בנימוס. אני מיררתי אותו שם. ממש הוא היה חסר אונים. אני הייתי חסר אונים".

אלברט: "מה זה חסר אונים בעברית? אני עדיין לא יודע".

אסי עזר: "עדיף שלא תדע".

הייתם נפרדים?
אסי: "כן. בוודאות".

חד-משמעי?
אסי: "כן, אי אפשר היה לשרוד אותי. בלי טיפול היינו נפרדים. בלי טיפול היה להורים שלי מאוד קשה איתי. בלי טיפול אני חושב שהיה קשה להביא ילדים לעולם. היה קשה לי להביא את האחריות הזאת וגם לא הייתי מצליח לעשות חצי מהדברים שהם ההישגים שאני הכי גאה בהם בשנים האחרונות".

"לקחתי חצי כדור - לא אשכח את התחושה"

אחרי התקף חרדה מטלטל, עזר הבין שהוא חייב לעצור ולבקש עזרה. ההמלצה שקיבל מהפסיכולוגית שלו לא הייתה פשוטה עבורו: להתחיל טיפול בכדורים פסיכיאטריים. כמו לא מעט אנשים, גם עזר התלבט זמן רב לפני שהסכים לעשות את הצעד הזה.

אסי: "כשהיא אמרה לי כדורים, מה שעבר לי בראש זה: 'אני משוגע'. הקלישאה הזאת של איש הטלוויזיה שלוקח כדורים פסיכיאטריים. אז כשהיא אמרה לי כדורים, אמרתי בשום אופן לא. אני לא אקח כדורים. אני לא הכרתי אף אחד שלוקח כדורים. והיא כל הזמן אמרה לי: 'אתה פוחד מהלא נודע, אבל אתה עכשיו חי בתקופה איומה. לא עדיף להתחיל משהו שיש סיכוי שיוציא אותך מהתקופה האיומה הזאת?'

"ואז היא שכנעה אותי לקחת כדור הרגעה, קלונקס. והיא אמרה לי: 'רק תראה מה זה יעשה לך'. ולקחתי חצי כדור. ובתוך חצי שעה, אם הייתי עם תחושה של ים שמגיע לי עד מעל הראש, פשוט הרגשתי את כל המים יורדים ואני לא אשכח את התחושה הזאת. זה הדהים אותי - ההבדל בין מה שאני כבר כמעט שנה מסתובב איתו, לבין מה שקורה פתאום מחצי כדור. מה קרה לי? נהייתי נורמלי. כדור זה פתרון שעוזר לך להוריד את הסערה שאתה נמצא בה. זה לא מעלים את החרדות, זה לא פותר את הבעיה, אבל זה עוזר לך להיות במקום שבו אתה מספיק מאוזן כדי לטפל בעצמך.

"יום אחד בכוכב הבא עשינו פרק עם שלמה ארצי, ואחת המתמודדות סיפרה משהו שנורא ריגש אותו. והוא דמע, ורותם דמעה, והיא דמעה, ורק אני לא דמעתי. שאלו אותי: 'למה אתה לא בוכה?' עניתי: 'אני על פריזמה (תרופה), אחרת הייתי בוכה כאן. אני עליתי ל-40 מיליגרם'. כשערכנו את הפרק, הקטע הזה היה בחוץ. ושאלתי למה? אמרו: 'מה, נגיד פריזמה, מי יודע מה זה'. ממש ביקשתי שישאירו את זה. למי שיודע מה זה, איזה רגע נהדר זה שהוא יושב בטלוויזיה ומישהו אומר את מה שהוא כל כך מתבייש להגיד על עצמו.

"החולשה היא אצל מי שלא מטפל בעצמו"

"הרבה אנשים מרגישים שאם הם על פריזמה זה צריך להיות במחשכים. אם הם על כדורים זה צריך להיות משהו שמסתירים, משהו שצריך להתבייש בו, משהו שמסמן חולשה. ראינו עכשיו מה (עידית) סילמן ניסתה לעשות עם (נפתלי) בנט – שאם הוא לוקח כדורים, אז זה אומר שהוא לא ראוי להיות ראש ממשלה. משתמשים בזה לסטיגמה שהיא נוראית. ואני אומר: הפוך. החולשה היא אצל מי שלא מטפל בעצמו, אצל מי שלא לוקח. ובחרדה זה נורא ברור - אם אתה לא מטפל בעצמך, זה כדור שלג. המצב שלך יחמיר".

להיות אבא זה גם אירוע לא פשוט לאדם שסובל מחרדות.
"כן, אבל דווקא אצלי, מכיוון שנכנסתי להורות כשאני כבר יחסית מטופל טוב, השתמשתי בילדים ככלי לצאת מהחרדה. אם אני נגיד היום יושב לכתוב ואני מרגיש שאני מתחיל להתמלא בחרדה, אני עוצר את העבודה ואני ניגש אליהם. אני מבלה איתם את השעתיים הקרובות רק בלהסתכל עליהם ולהיות איתם".

"בשנתיים הראשונות עם הבת שלי, החרדה אצלי הייתה המון פעמים בכעס. הייתי יכול לכעוס על בעלי ושבוע לא לדבר איתו, כי אני עצבני ואני לא מצליח להוריד את רמת העצבים ממני. ושמתי לב מהילדה שלי, שילדים הרי כועסים עליך, שוברים, ואחרי חמש דקות הם נרגעים. ופשוט אמרתי: 'בוא'נה, איזה מדהים. אני פשוט צריך לחקות את הילדה הזאת בת השנתיים. אני צריך להעתיק ממנה'. וזה מה שעשיתי".

"הצחוק של רותם סלע מרפא אותי"

אני לא יכול שלא לשאול אותך על עמדתך בסוגיה הבוערת של השבוע. איפה אתה? בין רותם סלע לאביב גפן. איזה סוג הורה אתה?
"תראה, אני לא מכיר את אביב ואני לא יודע איזה אבא הוא. אני מכיר את רותם ואני יודע איזה אימא היא. ולרותם יש את היכולת לעשות הכול בו-זמנית ולהצטיין בהכול. ואני חושב שבהורות שאני ואלברט מנהלים, אנחנו מנסים להיות כאלה שגם עובדים קשה, עדיין דוחפים את עצמנו קדימה, אבל גם להיות הורים של הילדים שלנו לא משנה מה. בסוף נראה לי שהם התווכחו על אותו דבר. שניהם אמרו אותו דבר, רק שהוא, אביב, אוהב להגיד דברים באופן קיצוני. הוא אמר שם 'פושעים'".

"הילדים שינו לי את החיים, סידרו לי את השכל, הסבירו לי מה חשוב ומה לא חשוב. אבל עדיין לבעלי ולי מאוד חשוב שיהיה לנו זמן איכות שלנו. בסוף, המשפחה שלי היא הדבר הכי הכי חשוב לי בעולם. נקודה. אבל אני עדיין אוהב נורא-נורא לעבוד ולהיות אסי שלפני ההורות. אני פשוט עייף יותר. אז המחיר הוא שאתה עושה הכול אבל אתה עייף. אבל אני בצד של רותם, אני חושב".

אתה ורותם המון-המון שנים יחד, נכון? וגם עשיתם המון דברים. היו שנים ממש שהייתם בלתי נפרדים. איך מצליחים להיות גם החברים הכי טובים?
"למה 'היינו'? היא גרה פה, קומה מתחת".

לא לעוד הרבה זמן.
"זה נכון. היא עוברת פה קרוב. כמעט גם אנחנו קנינו שם. הלכנו לראות".

לא תשחרר אותה, לא תוותר.
"לא, בעלי שם על זה סטופ, לא. נורא רציתי לגור בבניין השני גם, אבל הוא לא אהב את ה..."

יש סיכוי שהיא פשוט מנסה טיפה להשתחרר ממך?
"היא זאת שמנסה להכריח אותי לעבור לגור שם. היא זאת שלוחצת על אלברט. בכל התקופה נגיד של החרדה שלי, זה גם יצא עליה, היא גם ספגה. ספגה הרבה".

באיזה אופן?
"הייתה תקופה שהייתי מאוד-מאוד חלש וכועס, והאשמתי הרבה אנשים בהמון דברים, ונורא נעלבתי ממנה מכל שטות שהיא עשתה, וזה היה מאוד-מאוד קשה לה. ובאיזשהו שלב היא גם אמרה לי: 'זה קשה לי. מה קורה איתך?' ואז קראתי לה הביתה ופשוט סיפרתי לה הכול כי הסתרתי ממנה בהתחלה".

היא לא ידעה כלום?
"כלום. הייתי צריך להושיב אותה ולהסביר לה מאפס, כמו שאני עושה איתך עד עכשיו, מה עובר עליי. ומיד היא אמרה לי: 'מרגע זה אנחנו יד ביד בדבר הזה', ועד היום".

מה סוד הקסם? איך אתם מצליחים לתחזק כל כך הרבה שנים יחד את הקשר?
"בסוף זה זוגיות. זה לדעת מה אתה אוהב בבן הזוג שלך, מה אתה לא אוהב בבן הזוג שלך. הבחורה, רק הצחוק שלה, אני תמיד אומר לה: 'כשאת צוחקת, מלאכים מקבלים כנפיים'. זה הצחוק שמרפא אותי. אתה יכול להגיד לה בכל רגע נתון: 'אני צריך אותך עכשיו' - הכול מתבטל. ישר מתייצבת אצלך, היא איתך. ואני תמיד אהיה שם בשבילה".

"לא חייב להיכנס בסערה כשמשהו מתסיס אותי"

לאורך השנים היית מפורסם שהתבטא מאוד בחופשיות, נקטת עמדות, לא חסכת. התחושה היא שבשנים האחרונות אתה יותר נזהר.
"כן. תראה, קודם כול, בעבר כשהייתי מביע את דעתי, היינו עם פחות רשתות חברתיות. והיום אני מרגיש שנורא קל להדליק גפרור והאש מתפרצת. כל כתבה שמתפרסמת ב-N12, אני ישר על המסך, אני אומר: 'אני אעלה את זה ואני אכתוב את דעתי'. ואני מוצא את עצמי המון פעמים עוצר, כי אני מרגיש שבשנים האחרונות, בטח בשנים האלה, אולי לא כדאי לתת לגפרור הזה לבעור, אלא דווקא לעשות את ההפך ולהוריד ולהרגיע ולחבר".

"זה קשה לי", הוא מודה. "יש לי לפעמים מה להגיד. אבל אני לא חייב להיכנס בסערה לשוק ולבלגן הפוליטי בכל פעם שמשהו שם מתסיס אותי. אני יכול גם להיות אזרח ולממש את זכות ההצבעה שלי, וזה מה שאני אעשה".

ב-2013 פגשת את בנט וגילת רעייתו, יחד עם אלברט, לארוחת ערב אחרי שהבית היהודי, המפלגה שהוא היה בה אז, יצאה בהתבטאויות הומופוביות. כל מה שעשית אז עזר לזה שהיום הוא תומך...
"איזו דרך הוא עבר. ממש. שמעתי אותו אומר לא מזמן שהוא עבר דרך עם זה. אתה יודע, כשישבתי איתו בארוחת הערב, הוא שאל אותי הרבה שאלות. פחדתי שהוא רוצה את ארוחת הערב כדי לנקות את הכתם הזה - אמרו לי: 'הוא יביא צלם, תיזהר, הוא יביא צלם'. ישבנו בארוחה והוא שאל אותי שאלות אמיתיות. שאלות שאימא שלי שאלה אותי כשיצאתי מהארון. הוא שאל שאלות של אדם שפשוט לא מבין. הייתי מאוד-מאוד מבסוט אחרי השיחה הזאת. הרגשתי שהדבר הזה שאומרים, 'לדבר', הוא באמת עובד. נשארתי איתו בקשר מאז. אנחנו לא חברים, אבל אני כן מדי פעם כותב או אומר כי אני מעריך את הנכונות שלו להשתנות".

תצביע לו?
"לא יודע, אנחנו בפתחו של מסע בחירות".

הוא אופציה מבחינתך?
"כן. כן, למה לא? אנחנו במציאות כזאת משתנה, ובסוף-בסוף אני הצבעתי כל כך הרבה פעמים למפלגות מנוגדות כי הרגשתי שהן כרגע מייצגות את מה שאני מרגיש. אז אני לא יודע להגיד לך לאן זה יילך".

"לא מכיר עוד מחלה בסדר הגודל הזה"

עכשיו עזר מרכז את כל תשומת הלב שלו לפרויקט המוזיקלי החדש. מתוך רצון לנרמל את השיח על חרדות, גם משרד הבריאות התגייס לעניין. השבוע גם עלה פודקאסט בנושא שמגיש עזר, יחד עם הפסיכיאטר ד"ר גלעד בודנהיימר, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות.

אולי זה הגיל, אבל אחרי שנים של הסתרות, ניסיון לרצות וצורך להיות בשליטה, אסי עזר בוחר היום לדבר יותר ויותר גם על המקומות הפחות נוצצים בחייו. לא כי הוא מחפש סימפתיה, למרות שזה אף פעם לא מזיק, אלא כי הוא יודע כמה כוח יש לפעמים בשיתוף ובעיקר כמה חשוב לא להישאר לבד עם החרדה.

"אני לא רוצה לספר שאני מסכן, אני גם לא מסכן. אני בן אדם חזק ובן אדם אופטימי", הוא אומר. "הייתי עכשיו בחו"ל עם בעלי וחגגנו יום הולדת 44, תכף אנחנו חוגגים 10 שנות נישואים, עם שני ילדים חמודים. אני כן רוצה להגיד שעברתי דרך מורכבת ומאתגרת, ואם מישהו עובר את זה בבית, שייצור קשר או איתי או עם פסיכולוג, פסיכיאטר, מטפל, יוגה, מדיטציה - כל מה שאפשר לעשות רק כדי לצאת לדרך ולמגר את הדבר הזה.

"30% מאזרחי מדינת ישראל או חוו, או חווים, או יחוו חרדה. זה נתון מטורף. אני לא מכיר עוד מחלה שהיא בסדר הגודל הזה. זה נתון מטורף. בטח בשלוש השנים האחרונות, כשיושבים אנשים שחזרו מהמלחמה, צריכים לחזור לחיים שלהם, והם לא מצליחים. אז אני פה כדי להגיד: 'אל תסתירו את זה, אל תשאירו את זה בצל, לכו תטפלו בעצמכם'".

תחקיר: תמר סגל, עריכת וידאו: פיליפ ריזנפלד צור