"חושב שזה מרתיע הרבה בנות": דני אבדיה, ההצלחה והבדידות

"בוא נראה כמה נשאר לך מחוג הכדורסל בעומר", אומר לי דני אבדיה ומאתגר אותי לשחק מולו - ובן רגע אני ואגדת NBA יחד על הפרקט: "דווקא היה נחמד כשאנחנו היינו באותו גובה, בישיבה", אני מעיר. והטראש טוק נמשך על המגרש: "אני לא צריך הרבה, אני פשוט הולך עם הגב לסל, אני משתמש בגובה שלי, איפה אתה?".

עניתי לו: "אני פשוט מפחד שתיפצע", והוא המשיך: "תישאר בטלוויזיה, אם יונית הייתה פה, היא בטוח הייתה פה קולעת, לא כמוך, אתה לא בכושר". בהמשך הוא שואל: "לרחם עליך?" וצוחק כשהזריקה הולכת בחוץ. אחר כך הוא גם לא מהסס לחסום ולקלל: "התחרותיות לא נגמרת" - וגם קולע בזריקה לאחור בלי לראות את הסל.

דני אבדיה ("למה DENI? אימא שלי חשבה על שם בין-לאומי. יותר אהבה את זה ככה"), 2.04 מטרים של קסם אישי, כריזמה ובעיקר כישרון אדיר שהפכו אותו בגיל 25 לכדורסלן הישראלי הכי גדול שהיה לנו - וגם אחד מ-24 האולסטארים בליגה הטובה בעולם, ה-NBA. "זה וואו. זה לא נורמלי, זה לא נתפס", הוא מודה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

השבוע פגשנו את דני לריאיון ראשון אחרי העונה המטורפת שלו בפורטלנד - "הנגיעה הראשונה בכדור, וואו. צמרמורת, אני חושב שזה הרגע הכי מרגש עד היום", שמענו גם על הרגע הכי מפחיד על הפרקט, הבדידות מאחורי התהילה, הלחץ להישאר בצמרת, איך היה לגדול תחת החינוך הסרבי הקשוח של אבא זופי, מה הוא ואבא חושבים על החיקוי ב"ארץ נהדרת" - ואיך זה מרגיש להיות סוג של שגריר ישראלי ב-NBA. זו לא כתבה על ספורט או על כדורסל, זו כתבה על אדם יוצא דופן שנולד בקיבוץ בית זרע והגיע בעשר אצבעות ובצעד וחצי לפסגת העולם. דני אבדיה, אחד על אחד.

"קיבלתי פצצה, לא קמתי כמה דקות"

מתי התחלת לעלות בגובה?
"בגיל חמש עשרה. גבהתי 12 או 13 סנטימטר בקיץ, כמה חודשים. זה כמו בסרטים המצוירים, שאתה הופך להיות פתאום דמות כזאת שמותחים אותה".

בתיכון, שאתה כבר 1.80 בגיל 15 נגיד...
"אתה מאוד מתבייש מהגובה בהתחלה. היה לי קשה לפעמים במסיבות בת מצוות ובר מצוות, שאני ברחבת הריקודים ואני כמו מגדל אייפל, שכולם מסתכלים למעלה ורואים אותי. אז היה לי קשה, אבל זו ברכה".

מה זה אומר להיות כל כך גבוה? להיכנס למכונית, להיכנס למטוס, כשאתה 2.04?
"בבקשה, חברות התעופה - שיעשו כיסא אחד לגבוהים. אני מבקש".

אתה חוטף הרבה מכות בראש?
"מלא, שלשום קיבלתי פצצה שלא קמתי ממנה כמה דקות, החזקתי את הראש".

ממה?
"לפעמים כשאני עם משקפי שמש וכובע, הכובע מסתיר לי לפעמים משקופים, אז אני נכנס בשיא - גם אני הולך מהר, אני נכנס בשיא הכוח ככה בטירוף. אבל אולי זה מסדר משהו בראש לפעמים, אתה יודע?"

ההבטחה מגיל 17 והעקיצה: "מקווה שסולחים לי"

אתה זוכר את הריאיון שלך הראשון לטלוויזיה?
"וואו. לא".

אז, בגיל 17, אמר אבדיה לכתב בן מיטלמן שהוא חולם להגיע יותר רחוק מעומרי כספי שאז היה הישראלי הראשון ב-NBA: "זה מובן מאליו שחולמים להגיע יותר רחוק - כל הקטע הוא שאמורה להיות לך מוטיבציה להיות יותר טוב ממנו. זה מה שבעצם דוחף אותך. אם הייתי רוצה להיות כמו עומרי כספי, אז לא... תשמע, לא בא לי לזלזל, עם כל הכבוד, אתה יודע, ויש כבוד, אני עובד יותר קשה ואני רוצה להיות יותר, יותר טוב, להגיע יותר רחוק. ואני חושב שאני אגיע".

מדהים, לא? בגיל 17? איזה אומץ. זה קצת הרגיז את משפחת כספי הדברים האלה.
"אני יודע. אבל אני מקווה שהם סולחים לי. חלק ממה שאמרתי ומהאמירה הזו זה בא בעצם להגיד שאני מאוד מעריך את כספי ואת הדרך שהוא עשה, אבל אני רוצה להיות יותר טוב".

ממרחק הזמן זה מדהים לראות את הדברים האלה, וגם באמת שעמדת במילה שלך.
"כן, התמזל מזלי".

איזה תלמיד היית?
"לא משהו. בוא נגיד שהמורה כבר הוציאה אותי לפני שהשיעור התחיל, אבל הייתי חביב כזה. החיוך בסוף עם ה'סליחה' והחיוך הזה".

בגרות יש?
"לא. אין בגרות".

מתמטיקה?
"רע מאוד, אבל את כמות הנקודות ואת הריבאונדים אני יודע לחשב".

"החיים השתדרגו אבל הכסף לא שינה קמצוץ בי"

במהלך נסיעה הוא מספר על תחביב המכוניות שלו: "עכשיו אני בדיוק עובד על פרויקט של מוסטנג 1965 פתוחה. כל המכוניות שלי קונברטבל (גג פתוח), ככה אני יכול להציץ מלמעלה".

אתה מרוויח יפה.
"כן".

זה כרגע משהו כמו מיליון ומשהו דולר בחודש.
"זה חישוב שלך?".

כן. 15 מיליון בשנה. אולי בשנה הבאה תגיע כבר לחוזים של יותר מ-50 מיליון דולר בשנה - אלה מספרים משוגעים.
"אלה מספרים לא נתפסים".

זה מה שהם משלמים כדי שתשחק כדורסל?
"לא גדלתי במספרים האלה, אני לא מכיר את המספרים האלה. אני התחלתי לשחק כדורסל עם חברים לכיף. הסכומים לא נתפסים - החיים שלי כן השתדרגו, אני לא אתייפייף. אני אוכל טוב, אני ישן במקומות טובים, אני נוהג על מכוניות ש... עבדתי מאוד-מאוד קשה בשביל זה, אני לא מתנצל, אבל זה לא שינה קמצוץ ממי שאני".

הריבים עם אבא באוטו אחרי הפסדים

אבא שלך הוא דמות יוצאת דופן.
"דמות יוצאת דופן שגם הגיעה ל'ארץ נהדרת' בסופו של דבר".

עד כמה החיקוי הזה הוא...?
"(החיקוי) שלי יותר גרוע. אני רק רואה אותו עם החולצה, וזה שובר".

חוץ מהקשיחות הזאת, הדיבור - ככה אבא שלך מדבר?
"כן, אבא שלי מדבר ככה", הוא עונה ועושה חיקוי: "'דני, אני רוצה שתלך עכשיו, תזרוק לסל ואם אתה לא זורק, אתה לא חוזר הביתה'. אבל אל תכניס את זה".

מפחד מאבא. עדיין מפחד מאבא.

אבא זה כדורסלן העבר הסרבי זופר אבדיה, ששיחק בנבחרת יוגוסלביה והגיע עד למדליית ארד באולימפיאדה. מאוחר יותר הגיע לשחק כאן בישראל, הכיר את שרון ארצי שהייתה כדורסלנית בעצמה, התחתנו והביאו לעולם את דני. ועם אבא כמו זופי, דני - שהתחיל בכלל בכדורגל - דני הבין שאין לו ברירה אלא לעבור, ומהר, לכדורסל. "לא היה לי כל כך הרבה ברירות. הוא לא כל כך שאל אותי מה אני רוצה לבחור. כשהייתי ילד הוא תמיד ניסה להכניס בי קשיחות".

אתה חוזר ממשחק, הפסדת - מה הוא אומר?
"צעקות, ריבים באוטו, בכי בדרך חזרה הביתה. ואימא שלי מגנה עליי והוא כועס עליי, צועק עליי: 'למה לא זרקת ככה? למה לא היית ככה?'".

ממש בעצבים.
"בעצבים, ברמה שכבר לא נהניתי. הייתי חוזר הביתה והיה לי מאוד קשה".

ואם היית מעולה, מה הוא היה אומר?
"(נותן) כיף, 'כל הכבוד', וזהו. אני חושב שזה נתן לי המון. אני חושב שהשילוב בין הישראליות החמה לסרביות הקרה עיצב את מי שאני".

ככה אתה תגדל את הילדים שלך? זאת השאלה.
"אני חושב שהרבה ממה שאבא שלי עשה, הוא הראה לי דברים בחינוך שאני רואה על הורים היום שאולי אין. זה בסדר, זה דור אחר וזו מדינה אחרת. אבל אני מאוד התחברתי בדיעבד לקשיחות, ל'לא לוותר'. למרות שהוא היה יכול היה לקחת אותי לאימונים, אז (הייתי צריך) לנסוע באוטובוסים ולהסתדר. ואם אתה נפצע ואתה יכול ללכת על שתי רגליים, אז תשחק. וגם אם אני בא הביתה בוכה, אז 'תסתדר בעצמך' כאילו. ילד יחיד וכל ההשקעה עליו ולגונן עליו... הרצון לנצח כל הזמן זה משהו שתמיד הוטמע בי. אני חושב שלהרבה אנשים זה ייראה מוגזם, אבל זה יש בזה היגיון. זה קצת מוגזם, אבל היה לי צד משלים - את אימא שלי".

אבל ככה אולי מגיעים להיות אחד מ-24 אולסטארים ב-NBA.
"אני קיבלתי גם גנים מאוד טובים מאימא ומאבא, וזה גם חשוב. אבל המיינדסט זה בהחלט הדבר הכי חשוב בספורט".

"במגרש אני בן אדם אחר"

אם אתה יכול לשים את האצבע - אתה לא הכי גבוה, לא הכי חזק - מה יש בך שעושה אותך שחקן כל כך טוב?
"האגרסיביות. אני לא מפחד מכלום. אין בן אדם שאני עומד מולו ואני (מפחד). לברון, תביא לי עכשיו את מייקל ג'ורדן מולי שומר עליי - אני לא מפחד. ייתן לי בלוק? אז ייתן לי בלוק. יחטוף לי? אז יחטוף לי. אני לא מפחד".

זה קצת ישראלי, הייתי אומר.
"זה ישראלי, כשאני עולה למגרש אני בן אדם אחר".

טראש טוק-במגרש - עד כמה אתה אומר "אני עכשיו הולך לחרפן אותו", או שאתה באמת מאבד את זה באותו רגע?
"זה מעבר לספורט. זה כמו שחמט. במשחק כדורסל אנשים נכנסים לך לראש, זה מאוד משפיע על המשחק שלך. אתה צריך לדעת איך להיכנס לראש של אחרים. זה כמו משחק מוחות. היה גם שחקן, שאני לא אציין את שמו, והוא אמר לי: 'אתה מת במשחק הזה. אני הולך לשבור אותך'. ובסוף המשחק הזה הוא לא עשה לי כלום. ואז בסוף המשחק באתי אליו ואמרתי לו: 'אבל כל כך התכוננתי, בכל כניסה עצמתי עיניים, התכוננתי שתבוא ותפוצץ אותי, ובסוף לא פוצצת, לא מכבד שלך'. ומאז אנחנו חברים טובים".

היה מישהו שהתרגשת לשחק מולו? לברון, נגיד.
"כן, לברון. כשאתה רואה אותו במציאות בפעם הראשונה זה קצת מוזר, לפני שנייה ראית אותו בסרטים וראית אותו במשחקי וידאו, ופתאום אתה משחק מולו".

כמה היית במתח לקראת הבחירה שלך לאולסטאר?"
"לא יודע אם הייתי במתח, אבל הייתי בהתרגשות שאני אפילו מוזכר עם השמות האלה - לפני שנה-שנתיים אף אחד לא ידע מי אני. זה בלתי נתפס".

להיות אחד מתוך 24, מתוך יותר מ-500 שחקנים בליגה הכי טובה בעולם...
"זה יותר מלא יודע כמה שחקנים פעילים, יותר מ-7 מיליארד אנשים בעולם. לא חשבתי שאני אגיע לזה, אני לא חושב שכל כך עיכלתי. אני חושב שחזרתי הביתה, אז קודם כל הטלפון שלי התפוצץ, ואימא שלי נתנה לי חיבוק כזה".

וזופי?
"וזופי - 'כל הכבוד', כרגיל, יש משחק מחר".

"ראיתי את החיים חולפים מול העיניים"

עוד תחנת חובה של דני בביקור בישראל הוא הבייבי החדש שלו, שמייצר את הגלידות וחטיפי החלבון שלו. טורבו. "אני מאוד-מאוד אוהב גלידה. הקינוח האהוב עליי זה אפוגטו. אני מאוד אוהב גלידה ורציתי שיהיה משהו כיפי לאכול, נגיד כשאני רואה איזה סרט או סדרה בערב, ואני כן רוצה לשמור על תזונה בריאה, ורציתי שאנשים ייהנו מחלבון".

עד כמה אתה מעורב בטעם?
"אני מאוד מעורב. הם שולחים לי הכול, אני ביחד בשיחות נונ-סטופ איך לשפר את המוצר ולעשות את זה יותר טעים". ועל שגרת היום שלו הוא מספר: "אנשים רואים אותי עולה למגרש, משחק מול עשרות אלפי אנשים אבל בסופו של דבר יש כל כך הרבה דברים קטנים שאתה חייב להיות ממושמע בהם - אתה חייב לעבוד בזה, לאכול ולישון כמו שצריך. היו רגעים שזה היה לי מאוד-מאוד קשה".

ואם כבר קשיים, דני מספר לנו עכשיו על הפציעה שלו באמצע העונה, דווקא בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר בפורטלנד. "ראיתי את החיים חולפים לי מול העיניים. אבא שלי נהג ואני לידו, והוא הסיט את המבט, אני חושב לשנייה, להסתכל על משהו. מישהי עברה באדום והתנגשנו חזיתית - כריות אוויר, האוטו 'טוטאל לוס'. אני חטפתי מכה מאוד-מאוד חזקה מכרית האוויר בראש. אבא שלי חתך כמעט את כל היד. גם היינו שנינו קצת בהלם".

ויום אחר כך אתה במשחק?
"יום אחרי זה היה לי משחק".

אתה לא אמיתי, מה זה?
"אני בחור כזה שהוא מאוד מצניע את הפציעות שלו, את הדברים הרעים שעוברים עליו. אתה מבין? אני לא הבחור שבא ומתבכיין על דברים שקרו לי או על פציעות. אני משחק - כל עוד אני הולך על שתי רגליים, אני יכול לשחק. אני הבן של זופי, שממנו זה הגיע".

והיית טוב?
"הייתי טוב, ניצחנו".

כאב לך? משהו?
"בדיעבד, משחק אחרי זה הצטבר לי כבר עומס על הגב. יכול להיות שמשהו קרה לגב ונפצעתי. הייתי בחוץ בערך לחודש. אז אני מאמין שזה לא היה הרעיון הכי חכם שלי לשחק אחרי התאונה. אבל אתה יודע, לפעמים אין מה לעשות, כשאני עולה למגרש אני בן אדם אחר".

"לפעמים אני ישן אולי שעה בלילה"

זה לחץ מטורף שיש עליך כספורטאי מקצועי. איך אתה מתמודד איתו?
"לפעמים אני לא מתמודד".

מה זאת אומרת?
"לפעמים זה משפיע עליי מאוד, לפעמים זה מפרק אותי, אני מתמודד עם המון".

מתקשה לישון, נגיד?"
"יש פעמים שאני ישן אולי שעה בלילה מהאדרנלין, מהמתח, מהלחץ, מהדאגות, מה'מה יהיה'".

ספורטאי מקצועי. זה כל הזמן שיחות עם פסיכולוג? איך זה עובד?
"אני לא מדבר עם פסיכולוג, אני מדבר עם אימא שלי".

העבודה הקשה השתלמה. כשאתה הופך לכוכב-על כזה, ההצלחה לא נשארת רק על הפרקט. כולם רוצים פיסה מדני אבדיה. חוץ מהמעדן, דני הוא גם הפרזנטור של 'אל על', של פלייקארד, של לוריאל. "אני מאוד אוהב אופנה - אני אוהב ללכת לחנות בגדים ולהתלבש וללכת עם תיקים ולשים נעליים וכל מיני. אני אוהב, זה עושה לי כיף".

ועד כמה לפעמים אתה אומר 'אוי, קצת התפרעתי פה יותר מדי'?
"אני לא מהמתפרעים. אם כבר אתה מדבר איתי על דברים יקרים, אז אלה תיקים שאני מאוד אוהב. אבל בבגדים אני מאוד רגוע. אני יכול לפעמים גם ללכת לזארה. התיקים? לא צריך להגיד, העם הנשי יודע למה אני מתכוון. יש גם תיקי נשים גדולים שאני מחשיב אותם כתיקי גברים".

"אני חושב שזה מרתיע הרבה בנות"

החוזה שלך בפורטלנד זה לעוד שנתיים? יכול להיות שיסתיים לפני, אתה רוצה להישאר שם?
"תשמע, טוב לי איפה שאני. טוב לי מה שיש לי".

זה הכי שונה מישראל. זה שם בפינה של אמריקה, מבודד.
"זה ממש בפינה, זה סוף העולם שמאלה. אבל מקום יפהפה".

איך אתה מבלה שם? מה אתה עושה?
"קודם כול, מאוד קשה לי לבלות כי אני כל הזמן בטיסות ובדרכים. אבל אני חי על אגם, עם בתים מסביב, אחלה אנשים, כיף. יש לי סירה בבית, יש לי איכות חיים טובה שם. אני מאוד נהנה"

חברים?
"חברים באים לבקר כשצריך, כשיש לי זמן. אבל אני לבד רוב הזמן. אני הולך הרבה למסעדות לבד. אני אוהב לשבת לבד במסעדות. בארץ פחות - אני מרגיש חשוף כשאני הולך לבד למסעדה בארץ. אבל בחוץ לארץ כן, אני הולך, עם כובע נניח".

עם מי אתה גר שם?
"אני גר עם אימא. אימא איתי רוב הזמן".

אתה בחור בן 25, חתיך, גבוה, מצליח, עשיר. אני משער שיש לא מעט דרישה.
"לא יודע, אני פחות מרגיש".

פתאום איבדת את המילים.
"לא, פחות מרגיש (את זה) פשוט. אני מרגיש שאני עמוק בחו"ל, אני עמוק בעבודה. זה לא פשוט לנהל זוגיות מרחוק. היו הרבה הפסקות בדרך. זה לא היה לי קל. עכשיו אני מרוכז מאוד בקריירה, ואני מודע לזה שהחיים שלי לא הכי נוחים לזוגיות. וזה לפעמים קצת קשה לי".

אתה מקבל הצעות?
"האמת שלא".

באמת?
"האמת שלא. האמת שאני חושב שזה כזה דווקא הפוך. בגלל שאני חי בארצות הברית והלו"ז שלי והעומס שלי והבמה והחשיפה שאני מקבל - אני חושב שזה מרתיע הרבה בנות".

"לא שוכח מאיפה באתי ושזו המדינה שלי"

מה זה להיות יהודי-ישראלי ב-NBA, בעיקר בתקופה הזאת?
"בשנה הזאת אני מרגיש באמת הבדל עצום. גם בין התגובות הרעות. בגלל שאתה הופך להיות שם יותר גדול בארצות הברית בכדורסל, אז גם אנשים שמים לב אליך יותר - קללות, אנטישמיות, עניינים. אבל בסדר".

ברשתות?
"כן, בעיקר ברשתות. במציאות אני מקבל הרבה אהבה. בכל מקום שאני הולך, יש ישראלים תמיד, יהודים בכל מגרש עם דגלים, עם אהבה, תמיד מעודדים. זה לא מובן מאליו".

הרגשת עכשיו שיש גם עליך איזו אחריות כזאת?
"חד-משמעית. אני יודע היום שילדים מתעוררים קבוע בלילות וגדלים על לראות אותי משחק. זה מטורף. זה פסיכי. וזה מרגש אותי מאוד. כי גם כשאני עולה למגרש ושאני פצוע ושאני יודע שלפעמים קשה לי לשחק ואני בקושי הולך ואני בכל זאת משחק - אני יודע שהרבה חבר'ה מישראל והרבה חבר'ה רואים אותי בטלוויזיה וזה עושה להם טוב. אז בסופו של דבר אני גם, עם כל זה שאני נהנה לשחק ואני משחק בשביל עצמי, אני גם יודע שיש מאחוריי אנשים שזה עושה להם כיף. אני לא שוכח מאיפה באתי ושזו המדינה שלי. אתה יודע, להראות את זה גם על הבמה הזו. ארץ ישראל חשובה לי והביטחון שלנו חשוב לי, ואני קודם כל מצדיע לחיילים שלנו שעושים עבודה מדהימה בלשמור על המדינה".

"רוצה שגם ילדיי יגורו פה"

אחרי שמבלים כמה ימים עם דני אבדיה, אי אפשר שלא להתאהב בענק הרגיש והצנוע הזה. הראש שלו אולי נוגע בשמיים, אבל כפות הרגליים - מידה 48.5 אם שאלתם - נטועות היטב בקרקע. הכסף והתהילה לא שינו אותו. גם כשהוא קם בחופשה, הוא מתעורר מוקדם בבוקר ויוצא להתאמן. המאמן לא מוותר לו, ודני לא מוותר לעצמו.

מה עוד החלומות ב-NBA?
"להמשיך לשבור תקרות זכוכית, לנפץ אותן".

אליפות?
"אליפות זה מאוד חשוב. אגב, אני רואה את הניו יורק ניקס אחרי שהם לקחו אליפות, ואני מקנא. אני מקווה שיהיו לי עוד דברים לדאוג להם - משפחה. אולי איזה שחקן כדורסל קטן שאני אוכל לטפח".

ותהיה איתו קצת פחות קשוח כמו אבא?
"לא בהכרח כדורסל, אני רוצה שהוא יהיה ספורטאי. אבל אתה יודע, מה שיעשה אותו מאושר".

זהו, עכשיו הוואטסאפ שלך בכלל מתפוצץ אחרי כל הדבר הזה. עכשיו אתה טועם מארצות הברית הרבה, אבל בסוף איפה אתה חושב שתחיה, שתמצא את עצמך?
"בארץ. עם כל הבעיות שיש לפעמים, יש לנו ארץ אחת. והארץ הזאת מדהימה וכיף פה מאוד. ואני מקבל הרבה אהבה, ואני מאוד-מאוד אוהב את העם ואת הארץ. וכן, אני גדלתי פה ואני רוצה שגם ילדיי יגורו פה".