רס"ל (מיל') הראל טנג'י ספג ארבעה רסיסים בראשו מפיצוץ רימון ואיבד את הכרתו, סרן איתי רג'יניאנו היה מורדם חודשיים וחצי וסמל עומר ביני חשב שזה הסוף כשחטף כדור ממחבל. דני קושמרו הצטרף אליהם לשיקום בגלישה בדרום תל אביב. בין הגלים מוכיחה חבורת הלוחמים שהוגדרו "פצועים קשה" ו"אנוש" שהקרב האמיתי על החיים רק התחיל – והם לא מתכוונים להפסיד בו
אולפן שישי
פורסם:
"זה היה הבית האחרון שהצוות שלי כבש", מספר רס"ל (מיל') הראל טנג'י, שנפצע אנוש בינואר 2024. "אני בחוד עם מפקד הצוות, פתאום התפוצץ רימון. חטפתי ארבעה רסיסים לראש, לאונה הימנית. אני זוכר את הרגעים הראשונים של המכה, של הכאב, של הנפילה. הגוף לא הגיב, סיימתי על הפנים. אני זוכר את הטעם של החול בפה, את הצרחות של החברים. ואז המפק"ץ שלי שם אותי על הגב, ואיבדתי הכרה".
כשהוא נשאל עד כמה המצב שלו הוגדר קשה, הוא מחייך חיוך מריר. "החברים בצוות שלי אמרו לי שהם חשבו שהם איבדו אותי לגמרי. עד היום כשאני פוגש חברים מהפלוגה הם אומרים לי: 'תשמע, היינו בטוחים שהלכת'".
"שבוע הייתי מורדם ומונשם. עוד שבוע הייתי במצב שאני לא זוכר אותו כמעט בכלל", משחזר הראל. "כשהתעוררתי, קמתי בעצם משותק בכל צד שמאל של הגוף. עד היום לא חזרתי לתפקוד מלא. אני חצי עיוור, אני לא רואה בשתי העיניים בצד שמאל. אין לי תחושה, אני לא יכול לרוץ. אבל עברתי שיקום מטורף".
שנתיים וחצי אחרי, והראל חוזר לחיים. אנחנו מצטרפים אליו ואל עומר, איתי ותום – חבורת לוחמים צעירים שנפצעו אנוש וקשה במלחמה, ומצליחים כנגד כל הסיכויים להעלות שוב על הגל במתחם הגלישה החדש בדרום תל אביב.
"צריך להכיר מחדש את הגוף"
"נפצעתי פציעה אנושה, פציעת ראש", משחזר סרן איתי רג'יניאנו, שנפצע ביוני 24'. "הייתי חודשיים וחצי מורדם ומונשם. אחרי זה הייתי מחוסר הכרה עוד חצי שנה".
את איתי פגשתי כבר לפני שנתיים. אבא שלו סיפר אז: "עד לפני שלושה חודשים הוא לא דיבר. היום הוא אחרי שיקום לא פשוט של ארבעה-חמישה חודשים".
פרסומת
אני אומר לאיתי שהוא נראה היום אחרת לגמרי. "כן, הייתי בערך 15 קילו פחות", הוא מאשר. "הייתי במצב הרבה פחות טוב אז".
אתה זוכר את המצב שבו אתה רואה ומבין מה קורה, אבל לא יכול להגיב?
"כן, ברור. אין קשה מזה. צריך להכיר מחדש את הגוף. עד היום אתה מכיר מחדש את הגוף שלך".
מה היה החשש הגדול?
"שאני לא אחזור לעצמי באופן מלא. ובכלל, החשש הגדול היה שאני לא אצליח בכלל לתקשר. כשחזרתי לתקשר זה היה נס".
"המחבל יצא מתוך מנהרה וירה בנו"
סמל עומר ביני, שנפצע קשה ביוני 25', זוכר כל רגע מהתקרית: "כבר הנחנו את החבלה בכל המבנים, ויש את השלב האחרון שבו אתה מחבר את המערכת לג'ריקנים של החבלה. סיימנו שלושה מבנים, יצאנו צמד הברזל שלי ואני ראשונים לדילוג לעבר הבית הרביעי. זה היה הדילוג הכי ארוך. תוך כדי הדילוג יצא מחבל מתוך מנהרה, נתן שני צרורות ופגע בנו. חטפתי כדור בברך וכדור בגב. הייתי בטוח שנגמר הסיפור".
מה עובר בראש ברגעים האלו?
"קודם כול, פחד של החיים. דבר שני, חשבתי על אימא שלי".
"עברתי טיפול ראשוני", הוא משחזר, "הגיע מסוק של 669 ופינה אותנו לסורוקה. הגענו ישר לחדר ניתוח. נפצעתי ב-19 ביוני 25', זה היה בדיוק היום של המתקפה האיראנית, כשנפל הטיל בסורוקה".
פרסומת
"הייתי במיטה חצי שנה", עומר ממשיך. "באמת, המנתחים בסורוקה, הפיזיותרפיסטים בשיבא, כל הצוות הרפואי והמרפאים בעיסוק – כולם הצילו לי את החיים. מבן אדם שלא מצליח לקום מהמיטה, אתה עובר לכיסא גלגלים, ומשם להליכון, לקביים, ועד למצב שאתה הולך בלי כלום".
"הרחמים נשארים בדלת"
אלפי לוחמות ולוחמים נפצעו בגופם מאז ה-7 באוקטובר, חלק ניכר מהם באורח קשה. תהליך השיקום ארוך, איטי וקשוח, ובמקרים רבים הוא לא מסתיים לעולם. "כמות הפצועים מהמלחמה הזאת וסוגי הפציעות הם משהו שלא ראינו אף פעם", אומר רס"ן (מיל') שאול שלום, בעלים של מרפאת הפיזיותרפיה אימפקט קליניק. אנחנו לא מוותרים למטופלים שלנו. בסופו של דבר הרחמים נשארים בדלת. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל אחד שנכנס לפה הוא לוחם. הם לא הפסיקו להיות לוחמים ואנחנו מנצלים את המנטליות הזאת כדי לקחת אותם בשיקום לרמה הגבוהה ביותר".
"אלו חבר'ה שעברו פגיעת ראש מאוד מאוד קשה, וכמו שאתם רואים היום – זה עולם אחר לחלוטין. זה אומר שהם עבדו מאוד קשה", הוא אומר על הלוחמים שהגיעו לאימון הגלישה. "כל הצוות פה מגיע מרקע צבאי – פלס"ר צנחנים, פלס"ר גבעתי, ימ"ס. יש הבנה. כשאנחנו רואים שחברים וחיילים שלנו נפצעים, הבנו שזאת האוכלוסייה שצריך לטפל בה כרגע".
פרסומת
איך נולד הרעיון לקחת אותם לגלישה?
"כשהפארק עם בריכות הגלים נפתח זה היה 'וואו' עבורי כגולש חובב. הלכתי לנסות בעצמי, ומצאתי את עצמי יוצא משם עם שרירי בטן עובדים, רגליים תפוסות ובלי אוויר. אמרתי לעצמי: 'זה בדיוק מה שאני צריך. אני רוצה שהחבר'ה שלי יתרגלו ויעבדו על הדברים האלה'. מהשנייה שהם נכנסים למים הם חווים חוויה מעצימה ומשחררת. זה לא רק לעבוד עם פיזיותרפיסט במרפאה. אתה רטוב, אתה עם גלשן, יש שמש בשמיים. כולם שמחים וצוחקים, וכולם יוצאים גמורים בסוף".
השקעה של 180 מיליון שקל
מתחם בריכות הגלים ב-SRF PARK TLV בדרום תל אביב הוקם בהשקעה של 180 מיליון שקלים. יש כמוהו פחות מעשרה בעולם כולו. יואב לאור, המנכ"ל, מסביר: "הפרויקט משתרע על 21 דונם, עם שתי בריכות ו-56 מנועים".
ליאור זמיר, מנהל פעילות הגלישה, מוסיף: "אני קורא למקום הזה 'לגונת האושר'. זה בעצם התגשמות החלום של כל גולש – לקבל גל מושלם, דבר שהוא נדיר מאוד בים". "אנחנו יודעים לייצר פה גלים ברמה של אלופי עולם", מוסיף יואב. "כל כמה עשרות שניות יוצא גל, ובמשך שעה אתה תופס בין 13 ל-14 גלים".
גלשתם לפני הפציעה?
איתי: "אני הייתי גם גולש גלים וגם רוכב מקצועי על סקייטבורד".
הראל: "בחיים לא יצא לי לגלוש. אני עדיין לא באמת גולש, אבל הכול בראש – גם הרסיס בראש. אני מקווה שאצליח. אני ממשיך לבוא ולהילחם. גם אם זה יקרה עוד 18 אלף פעם, אני בסוף אעשה את זה".
יש לך עדיין רסיס בראש?
"מזכרת", הוא עונה בחיוך.
עומר: "וואלה, גיליתי עולם. הצלחתי לעמוד קצת. הייתי פה פעמיים בסך הכול, ובפעם השנייה כבר הצלחתי לעמוד. היום יש טלוויזיה, אסור לעשות פדיחות. חובת ההוכחה היא למצלמות. כשאתה מצליח, זו אצבע בעין לקושי".
איתי מחזק: "אתה מרגיש מלך".
פרסומת
תום, שנפצע אנוש בראשו בנובמבר 24' בג'באליה והיה מורדם ומונשם יותר מחודש, מצטרף אליהם היום בפעם הראשונה. הוא מזמזם לעצמו "רק אני והגלשן שלי" כשהוא מתכונן לכניסה למים.
המדריך מסביר לחבורה: "מה שלא עבד בפעם הראשונה – חוזרים ומנסים שוב. אם נעשה משהו מספיק פעמים, המערכת העצבית תלמד. תינוק לא יודע מה לעשות כדי ללכת, הוא פשוט מנסה עד שזה מצליח".
לפני הכניסה הוא מנחה אותם להתמקד בנשימה: "שימו ידיים על הבטן, ניקח אוויר לאט מהאף ונוציא מהפה. באנו לגלוש, אנחנו הולכים לתת בראש. היידה, איזה כיף! תנו לעצמכם כפיים".
"יש סחרחורות, היום נכשלתי", מודה הראל, "אבל יבוא יום ואצליח. כשאני רואה את האחרים אני קצת מקנא בהם, אבל אני אהיה יותר טוב מכולם".
"פציעה זה אירוע משנה חיים"
רק כשמבלים כמה שעות עם הגיבורים האלו, מתחדדת שוב המשמעות שמאחורי המילים השגרתיות בחדשות. אלו המילים שמגיעות אחרי ה"הותר לפרסום", כשרשימת הנפגעים מתארכת בלוחמים שנפצעו "באורח קשה". אלו מילים שבדרך כלל מקבלות פחות תשומת לב מהציבור.
"אירוע הפציעה שלי לא כזה פורסם בכותרת גדולה", אומר איתי. "בדרך כלל כשאין הרוגים באירוע, פחות מפרסמים. רשמו בפסקה קטנה: 'שני לוחמים נפצעו באורח קשה בג'באליה'. מקטינים את זה, לצערי. בן אדם שנפצע קשה – זה משנה לו את החיים. זה לא רק מספרים. פצוע קשה זה חתיכת עניין".
פרסומת
הראל מסכם את התחושה של כולם: "אין לנו אופציה אחרת. החברים שלנו שנפלו – אנחנו חייבים להם את זה. הם נפלו כדי שאנחנו נמשיך". ותום, שיצא מהמים אחרי הגל הראשון שלו, צועק באושר: "וואו! מה עשיתי? אני חי! אני פאקינג חי!".
תחקיר: נוי ברכה
מצאתם טעות לשון?