"לא העליתי על דעתי שהיא לא באמת אימא שלי ושאני יהודייה"

"רק בגיל 12 גיליתי שאימא שלי לא אימא שלי", אומרת אירה רוט ומספרת לאט את סיפור חייה הבלתי נתפס. היום, בגיל 85, היא מביטה לאחור בפרספקטיבה מפוכחת ומבינה שסיפור החיים שתמיד נדמה לה טבעי ומובן מאליו היה חריג ויוצא דופן אפילו בתקופה ההיא.

"אימא שלי אידה הייתה שייכת למשפחה מכובדת ועשירה מאוד בעיר וילנה, בירת ליטא", היא פותחת. "הם היו חובבי תרבות ומוזיקה, מעמודי התווך בקהילה. בגיל 18 היא הכירה את ישראל רייכס, לימים אבא שלי, ונפלה לרגליו מיד". אירה נולדה במרץ 1941 וכשהייתה בת שלושה חודשים בלבד פלשו הנאצים לווילנה. "הם הגיעו בשיירות, התחילו לאסוף יהודים והכניסו אותם לגטו".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

העוזרת חייכה – ואז הלשינה לנאצים

"המשפחה שלי ברחה אל מחוץ לעיר, לבית שהיה לה בכפר, דבר שהקנה לה מעט יותר זמן להתחמק מהגרמנים", מספרת רוט, אלא שהזמן הזה היה קצר. "ביולי 1941 דפקו הנאצים על דלת בית הכפר וההורים שלי ברחו לביתה של העוזרת שלהם דרך היציאה האחורית". העוזרת קיבלה אותם בחיוך, אך מאחורי החמלה הסתתר אינטרס. "היא דאגה להם ושאלה אותם איפה הם החביאו את הכסף שלהם".

באותם ימים יהודים קברו תכשיטים וכסף בחצרות בתקווה שישובו אליהם לאחר המלחמה. "בערב העוזרת שלחה את הוריי למצוא מחסה באורווה", ממשיכה רוט. "מה שהם לא ידעו הוא שהעוזרת הלשינה עליהם לנאצים, וב-4 בבוקר הגיעו לקחת אותם לגטו וילנה".

הדרך לגטו הייתה מסע ארוך וקשה שעלה בחיי רבים. "כל מי שנפל או לא היה יכול ללכת, הרגו אותו. הוריי הובלו לגטו מבית העוזרת, וסבא וסבתא שלי, שהופקדתי בידיהם, הובלו לגטו מהעיר יחד איתי בעגלה". במהלך הדרך נאלצו אביה ואימה להיפרד. "שנתיים היא לא ידעה אם אבא חי או מת", מספרת אירה, "עד שהוא הצליח להעביר פתק קצר לאימא שלו: 'אימא אני בסדר, תטפלי בעצמך'. זה כל מה שהוא כתב". מאותו היום לא שמעה אידה מישראל שוב, ועד היום לא נודע מה עלה בגורלו.

"המלחמה תיגמר בקרוב ותיקחי אותה"

"אימי אידה הייתה בעלת חזות אירופית – היא הייתה בלונדינית יפהפייה עם עיניים כחולות. על כן, בכל פעם שהסירה את הטלאי הצהוב מבגדיה, היא הצליחה באומץ לב לצאת מהגטו ולהיכנס אליו בקלות יחסית, משום שלא נראתה יהודייה", אומרת אירה ומסבירה שלאימה היה ברור שעליה להציל את בתה בכל מחיר.

"באחד מסיבוביה מחוץ לגטו היא ניגשה לחייט פולני ושאלה אם הוא מכיר מישהי שתסכים לטפל בי עד שהמלחמה תיגמר", מוסיפה רוט. אידה, שהייתה אם טרייה, העדיפה מתוך יצר ההישרדות למסור את בתה התינוקת לאישה זרה, מאשר להשאיר אותה בידיה ולסכן את חייה. "החייט בירר עם רוסייה מקומית. היא אמרה שתשקול את זה, והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה", היא מתארת.

כשאידה חזרה לאסוף את בתה מהגטו, ביקשה גיסתה (אשת אחיה הגדול בוריס) למסור יחד איתה גם את בתה תמר, בת גילה של אירה, משום שלגיסתה היה מראה יהודי ברור, ועל כן היא העדיפה לא לקחת סיכון ולצאת.

ביתה של האישה הרוסייה היה גדול ומרווח. היא חייתה בו עם שתי בנותיה, לוסי בת ה-22 ואירה בת ה-16. "כשאימי הגיעה למסור אותנו, הרוסייה לקחה את שתינו ונתנה אחת לכל בת", משחזרת אירה. את אידה עצמה סירבה להכניס פנימה מחשש שיבחינו בה השכנים הגרמנים. היא העדיפה להציל שני תינוקות ולא לסכן את כולן. "אימא ניסתה להשאיר לה כסף, אך הרוסייה דחתה אותו וניסתה להפיח בה אופטימיות. 'אל תדאגי' היא אמרה לה, 'המלחמה תיגמר בקרוב ותיקחי אותה בחזרה'".

בני המשפחה נורו למוות

בינתיים הצליחו בני משפחתה של אידה להימלט לבלארוס ולשחד איכר שיסתיר אותם. יום אחד, כשחזרו אידה וגיסתה (אימה של תמר), והאיכר מניסיון להשיג מזון, חיכתה להם זוועה: כמה מבני המשפחה נורו למוות וגופותיהם היו שרועות זו לצד זו. "מאותו הרגע הבין האיכר כמה מסוכן להשאיר את אידה ואת אימא של תמר בביתו וחפר להן בור באדמה. הן חיו בו במשך שלוש שנים, ורק בלילות הן יכלו לצאת", מספרת אירה. "בכל פעם שהאיכר היה שיכור הוא היה מאיים 'אני אגיד עליכן לגרמנים', אבל בכל פעם אשתו החזיקה אותו שלא יעשה זאת".

לקראת סוף המלחמה יצאו השתיים מהמחבוא. "אימי הייתה בטוחה בכל ליבה שהן היהודיות האחרונות בעולם", מספרת אירה, "והן הצטרפו לפרטיזנים עד כניעת הנאצים. בתום המלחמה הגיעו כולם לווילנה לחפש מי מקרובי משפחתם שנשאר בחיים. וילנה לא נשארה אותו דבר", היא מתארת. "אידה לא יכלה לזהות את העיר, בתים נהרסו והכול היה בבלגן".

"אימא של תמר לקחה אותה אחרי המלחמה וממש שמחתי. קינאתי בה נורא, היא הייתה הרבה יותר יפה ואני הייתי צנומה, היא הייתה בת 4 או 5", נזכרת אירה. בני המשפחה לא יודעים מדוע לא לקחה אידה את בתה מהאישה שאצלה הסתתרה, ייתכן שמצבה לא אפשר זאת.

בווילנה פגשה אידה את אברהם טרגר, היחיד ממשפחתו שנותר בחיים. הוא עזב את העיר ערב הכיבוש ונלחם בצבא האדום מ-1941 עד 1945. השניים נישאו, חיו כשנתיים בגרמניה וסייעו ליהודים עקורים, וב-1948 עלו לישראל דרך מפרץ חיפה. בארץ חיכתה להם מציאות קשה של צנע ומחסור. "מבחורה שגדלה כפרינססה בבית אמיד היא הפכה ליתומה חסרת כול. היא כבר לא הייתה אותו בן אדם", מתארת בתה בעצב.

לאחר שהתבססו מעט, ונולדו להם שני בנים – יעקב (1950) ורמי (1957), הציבה אידה לעצמה מטרה אחת: להשיב את בתה. מסך הברזל והמלחמה הקרה הפכו זאת למשימה כמעט בלתי אפשרית. "אימא כתבה מכתבים לשרת החוץ גולדה מאיר וליוסף אבידר, שהיה שגריר ישראל בברית המועצות, בזעקה נואשת להחזיר אותי הביתה".

"הייתה לי ילדות מאושרת"

"אני כל החיים גדלתי עם המאמא שלי", מספרת אירה. "הייתה לי ילדות מאושרת, והיא טיפלה בי ממש כמו בספרים. מעולם לא העליתי על דעתי שהיא לא באמת אימא שלי ושאני בכלל יהודייה. יום אחד, כשהייתי בת 12, קראו לי לאיזה משרד סובייטי ומאמא שלי, שלקחה אותי, נשארה מחוץ לדלת.

הפקיד לא אמר כלום. הוא הוציא תמונה של אידה מהמגירה ואמר: 'זו אימא שלך, בישראל'. אני ישר הגבתי בביטול. כעסתי מאוד ואמרתי לו שהוא מדבר שטויות ושאימא שלי ממתינה לי בחוץ. יצאתי בסערה. הפקיד, שלא נראה מרוגש יותר מדי, עצר אותי ושאל אם זה אומר שאני לא רוצה לנסוע. 'ברור שלא' עניתי וחתמתי על טופס ההצהרה. כשיצאתי מהחדר ניגשתי למאמא שלי עצבנית כולי והתחלתי לספר לה את העלילה המופרכת. 'את לא תאמיני איזה שקר סיפרו לי', אמרתי לה ומאמא, שלא הייתה אחת שמרבה במילים, אישרה בקצרה שזה נכון. ישר אמרתי לה שאני מסרבת לדבר על זה".

"אחרי שנודע לי שאני יהודייה, התחלתי להסתובב באופן בלתי מודע יותר ויותר בקרב יהודים. בגיל 14 באתי למאמא שלי ואמרתי לה: 'אני רוצה לחיות אמת, אם אני נולדתי יהודייה אני רוצה להיות יהודייה'. היא אמרה לי 'אירצ'קה את לא רוצה להיות יהודייה. אם תהיי יהודיה תחווי אנטישמיות, אנשים לא יאהבו אותך, אפילו לא תוכלי להתקבל לאוניברסיטה'. 'אם ככה' השבתי, 'אני רוצה לעזוב למקום שיקבל אותי כמו שאני'. החלטתי לנסוע לישראל, לא בגלל שהיה לי רע, אני מאוד אהבתי את מאמא שלי, אבל אני רציתי לחיות את האמת שלי".

אידה ואירה החלו להתכתב, משתפות זו את זו במאמצים להתאחד. ב-1961 הבשילו המאמצים, ואירה, צעירה כבת 20, עזבה את וילנה. "כשמאמא לקחה אותי לתחנת הרכבת היא התחילה לבכות. לא הבנתי למה. אני לא חשבתי שניפרד לכל החיים, אבל היא כבר ידעה". עם נחיתת המטוס בישראל חיכתה לה אידה במדרגות. "הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כמה אנחנו דומות – יש לנו אותן הפנים והעיניים".

כשהגיעה אירה לדירה הקטנה בחיפה הופתעה מהצניעות שחיו בה. "אפילו כשפתחתי את הארונות בבית היה ריח של יושן. לא האמנתי איך מחיי עושר ונוחות אפשר להתרגל לחיות בצמצום". כבר באותה שנה החלה אירה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה בטכניון, ושם הכירה את צ'ארלי, בעלה. במקביל להשתרשותה בארץ, לא שכחה את עברה. "ניסיתי ליצור קשר עם מאמא שלי, אבל היא לא ענתה. לא ידעתי אם היא כועסת עליי, בדיעבד גיליתי שחלתה באלצהיימר ונפטרה".

"גולדה הציעה שאעבור לגור איתה"

גולדה מאיר התרגשה מאוד מהסיפור של אירה והייתה שותפה להבאתה ארצה. "אני וגולדה היינו מאוד קרובות, היא ממש ראתה בי כבת", נזכרת אירה. "היא הייתה בחתונה שלי ובפדיון הבן הבכור שלי, ואף הציעה לי שאעבור לגור איתה".

היחסים בין אידה לאירה היו לעיתים מורכבים, וכיום אירה מכה על חטא על שלא הצליחה להתקרב יותר לאימה הביולוגית. "לא הבנתי בזמנו את מה שהיא עברה. היום כואב לי הלב עליה, הייתי צריכה להיות חביבה יותר. תמיד השוויתי אותה למאמא שלי שטיפלה בי כמו אימא יהודייה – ואימא שלי היהודייה", היא אומרת בנימה מהורהרת, "הייתה בן אדם אחר אחרי המלחמה".

ב-1965, לאחר חתונתם - שאפילו סוקרה בעיתונות באותם ימים - עברו אירה וצ'ארלי לקנדה. "אהבתי מאוד את ישראל. עד היום אני חושבת שאולי הייתי צריכה להישאר. בזמנו חשבנו שנעבור לקנדה רק לתשעה חודשים, לא ידעתי שאשאר פה עד היום". כששוחחנו איתה על האנטישמיות כיום ואם היא מרגישה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ענתה בנחרצות: "חס וחלילה".

"אימא אמרה שהסודות שלה ילכו לקבר יחד איתה"

רמי טרגר, בנה הצעיר של אידה ואחיה של אירה, מספר שאינו יודע הרבה על הדברים הקשים שחוותה אימו בשואה: "מעולם לא שאלתי יותר מדי על מה שאימא שלי עברה". הוריו, הוא מספר, ניסו להשאיר את עברם מאחור ולהקים חיים חדשים. "באפריל 1963 אחי יעקב חגג בר מצווה. כל המשפחה התרגשה מאוד, וגם אני, שהייתי בן 5 וחצי, הרגשתי גאה. לאירוע, שהיה במרכז הכרמל מתחת לפונדק הדוב, הוזמנו 40 אורחים, כולם יוצאי מחנות; בתיה מקיבוץ עין הכרמל ששרדה את טרבלינקה, אשתו של יהושע בעל המכולת ששרד את אושוויץ, ואפילו אבא קובנר (המשורר ומנהיג הפרטיזנים מגטו וילנה). גם חבר של אבא שלי מהצבא האדום הגיע לבוש כמוהו בחליפה ומדליות גבורה על החזה", מתאר רמי.

"דקות אחרי תחילת האירוע נכנס שוטר וביקש מהתזמורת שתפסיק לנגן", נזכר טרגר. "הוריי ושאר האורחים היו בהלם, עד שהשוטר הסביר שבאותו ערב צוין ערב יום השואה, ולכן היה אסור לנגן. מתברר שאף אחד מהאורחים, שהיו שורדי שואה, לא היה מודע לכך שזה ערב יום השואה. הרצון שלהם להשתלב בארץ, להדחיק אולי את מה שעברו, היה כל כך חזק – שהם פשוט לא זכרו".

רמי משתף בגעגוע את ההיסוס שחווה בכל הנוגע לתהיות על עברם של הוריו, במיוחד של אימו, שלא הרבתה לשתף. "שנה לפני שאימא נפטרה הבאנו אישה שתנסה לגבות ממנה עדות כמו שצריך. אימא שלי סירבה לדבר ואמרה שהסודות שלה ילכו לקבר איתה. היא בחרה ביודעין להמית חלק נכבד מהסיפור שלה איתה".