החלום שנגנז: החילונים שתכננו להקים את העיר "שכם עילית"

בסוף שנות השישים היו האחים פרל - זאב ונפתלי - סטודנטים צעירים באוניברסיטה העברית. הרחק מהוריהם שבצפת, הם התגוררו יחדיו בדירת שותפים במרכז ירושלים וחיו חיים סטודנטיאלים רגילים. בעיצומה של אותה התקופה תפסה אותם מלחמת ששת הימים. זמן קצר אחרי ששבו מהקרבות, כשעם ישראל החל להכיר את המרחבים החדשים שנכבשו ולטייל בהם, נפתח בית ספר שדה הר גילה שהיה אחד המיזמים הישראלים הראשונים שקמו מעבר לקו הירוק. שני האחים, יחד עם השותף השלישי בדירתם - עמירם שם ארי - התנדבו לשמש מאבטחים בבית הספר שהלך ונבנה.

בין משמרות אבטחה למטלות באוניברסיטה, כמה עשרות המאבטחים ניצלו את הזמן הפנוי כדי לטייל וכך החלה להירקם אחת מהיוזמות הראשונות, אולי הראשונה שבהן, להתנחל באזור. בהר גילה נטמן הזרע: קו ישיר הוביל משמירות הלילה בין שבילי ההר אל החלום הגדול - הנחת יתד בלב השומרון."היו חילוקי דעות, אני חייב לומר. כן לצאת לפעולה, או לא לצאת לפעולה", נזכר כיום זאב פרל. "בסופו של דבר ברור היה שזאת פעולה לא מאושרת על ידי הממשלה ונצטרך איך שהוא להתנגש בצבא. אבל הבנו שמישהו צריך לעשות את זה בהיסטוריה ואני שמח שאלו היינו אנחנו".

הם גייסו לצידם כוחות נוספים והחלו להתגבש לכדי גרעין שלימים יקרא קבוצת שכם, כי הפרלים וחבריהם לא ביקשו לתפוס איזו גבעת טרשים אלא להתנחל בליבו של השומרון, צמוד לעיר הגדולה באזור - שכם. באותה תקופה בדיוק, בשנים 1968-69, התבצרה בלב חברון קבוצה נוספת שהובלה בידי האנשים שלאחר מכן הובילו את תנועת הההתנחלות, כמו הרב משה לוינגר ואליקים העצני. "הדחיפה לכיוון שכם הושפעה מאוד ממתנחלי חברון. הם דיברו על שכם כבר עוד באפריל 68 (ליל הסדר במלון פארק - י"כ). עמירם שם ארי התנדב כמאבטח לא רק בבית הספר אלא גם אצל מתנחלי חברון ובממשל הצבאי שם", מציין ד"ר אלחנן שילה, שחקר את פועלה של קבוצת שכם.

"זה לב הארץ, זו הייתה המטרה"

הבחירה בשכם אינה מקרית. מבין ערי האזור, חשיבותה ההיסטורית של שכם שנייה רק לירושלים. היא הייתה למרכז של ממלכת ישראל בתקופה שאחרי פיצול הממלכה המאוחדת. בחברון - שחשיבותה הייתה יותר דתית מאשר היסטורית - התקיים יישוב יהודי לאורך מאות שנים, עד שסולקו ממנה אחרוני היהודים בטבח שעשו בהם תושבי העיר במאורעות תרפ"ט. בדומה ליישוב היהודי העתיק בחברון, המוכר יחסית, גם בתוך שכם הייתה התיישבות יהודית ארוכת שנים. "עד ראשית המאה העשרים יש בשכם יישוב יהודי קטן מאוד, ועני", מסביר שילה. "לא היו להם נכסים. תושבי שכם לא אפשרו ליהודי העיר לקנות שם נכסים ולכן הם שכרו. ולכן היישוב שם התפרק מעצמו. לכן גם היה קשה להיאחז בשכם, כי בחברון היו נכסים".

"עשינו מה שעשינו לא מתוך איזה ציווי דתי ולא חזרה לאיזה רכוש יהודי אחרי תרפ"ט וכל הסיפור הזה ארץ ישראל השלמה", מבהיר פרל. "אצלנו זה היה מאוד פשוט - כל השומרון הוא לב הארץ והיה ברור לנו שהוא צריך להיות חלק ממדינת ישראל. וזאת הייתה המטרה, זאת הייתה אידיאולוגיה - בעקבות ז'בוטינסקי ומנחם בגין שחינך אותנו כל השנים לשלמות המולדת. זה לא קשור לשום ציווי דתי ושיהיה ברור".

וזו אולי הנקודה המשמעותית ביותר בסיפורה של הקבוצה הזו, בטח מנקודת המבט העכשווית. ההתנחלות האידיאולוגית מזוהה היום באופן כמעט מוחלט עם הציבור הדתי-לאומי. אלא שאת קבוצת שכם הובילו דווקא חילונים מוחלטים כמו האחים פרל ושם ארי. בקבוצה גם היו חברים כמה אישים בולטים כמו עוזי לנדאו ואריה אלדד, שהיו לימים לחברי כנסת. "מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא הגעתי בפעם הראשונה לפגישה של קבוצת שכם בדירה של עמירם והפרלים בשכונת הבוכרים, אני הייתי חובש הכיפה היחיד", נזכר מוטי ברמץ, חבר הקבוצה, היום תושב ההתנחלות אפרת. "היו שם שלושים איש בדיוק והויכוח היה ער וסוער - אם לעלות או לא. בשבילי זה היה טבעי לחלוטין כי גם בצבא הייתי הדתי היחיד בפלוגה. ודווקא הדתיות זה לא ממש מה שאפיין אותי".

העלייה לקרקע - והאוהלים שפונו במהרה

בעשור הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים לבש הדיון הציבורי בסוגיית ההתנחלות צורה שונה מאוד מזו המוכרת לנו היום. הוויכוח התמקד רק באזור המכונה "גב ההר" - השדרה המרכזית של הגדה המערבית, שבה מרוכזים הערים הגדולות: שכם, רמאללה, בית לחם או חברון. ההתיישבות בבקעת הירדן הדלה באוכלוסייה זכתה לקונצנזוס מוחלט. כך היה גם לגבי הגולן, סיני ורצועת עזה. שאלת מיקום הגבול ומחויבותה של ישראל לחוק הבין-לאומי בכלל לא היוותה שיקול.

במפלגת השלטון, המערך, יוצגו שתי הגישות על ידי יגאל אלון ומשה דיין, מי שהסתמנו אז כמי שאחד מהם יירש את גולדה מאיר כראש הממשלה. דיין נטה לתמוך בהתיישבות בכל השטח, לעומתו אלון ייצג את העמדה הלכאורה "שמאלנית" יותר, שבמושגי היום הייתה ודאי מזוהה כימנית - להגביל את ההתיישבות רק לבקעה. במציאות של אז פעלה במקביל גם התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שהייתה מזוהה דווקא עם תנועת העבודה וההתיישבות העובדת. עם קבוצת שכם החילונית הזדהו גם אנשי תנועת העבודה, אך רובה - כמו זאב פרל שגדל בבית רוויזיוניסטי - היו אנשי מזוהים עם בית"ר.

כך גם עם ברמץ: "נסענו יום אחד אני ומ' (חברת הקבוצה שמאוחר יותר נחשדה כחפרפרת של השב"כ בה - י"כ) לפגישה בבית הקיבוץ המאוחד של אחדות העבודה". ברמץ, אדם דתי ובן לאנשי הלח"י, מספר שבבית הקיבוץ המאוחד הרגיש לגמרי בבית: "הוריי היו שני אנשי לח"י יחידים באזור שלנו בירושלים, אבל לאבא שלי הייתה חברות אמיתית עם כל אנשי מפא"י בשכונה. היינו בידידות עמוקה איתם והיה באמת ויכוח אידיאולוגי אמיתי". ושילה מסביר שאחרי 1967 הוויכוח על הסוציאליזם דעך - "ואז יש התקרבות בין אנשי ארץ ישראל השלמה, אנשי מפלגת העבודה, לאנשי ארץ ישראל השלמה הרוויזיוניסטים".

בקיץ 1969 הפעילים עלו לבסוף לקרקע וניסו להתיישב על הר גריזים שבשולי העיר, באזור שבו היום נמצאת שכונת השומרונים. אך כוחות צבא ומחסומים חסמו את הדרך להר. בעקבות זאת, החליטו הפעילים ברגע האחרון לשנות יעד ולעלות לתל שילה. הם נטעו שם אוהלים ונשארו ימים ספורים בלבד עד שגורשו על ידי צה"ל.

בין הניסיון הראשון לשני התעורר ויכוח בין החברים. "היינו תמימים וגם לא היה ברור לנו שעמדת מפלגת העבודה וגולדה מאיר, ראש הממשלה, היא 'נגד' בצורה מוחלטת. וגולדה ידעה מה זה מוחלטות", מעיר פרל. "עובדה שלילה לפני ניסיון העלייה הראשון היא כינסה ישיבת ממשלה בחצות הלילה בגללנו. וכך התקבלה החלטה למנוע את ההתיישבות שלנו בכל מחיר".

הפעילה שנחשדה כ"חפרפרת של השב"כ"

והייתה כאמור גם החפרפרת, או מי שלפחות נחשדה ככזו, מ'. ברמץ שופך אור על האפיזודה הזו: "עמירם כל הזמן אמר שהיא סוכנת, שהיא מהשב"כ. זה היה די בהתחלה של ההתארגנות. אני בהתחלה לא קיבלתי את זה, אבל לאחר חודשיים-שלושה הבנתי שהוא צודק. החשד עלה כשהיא תמיד מצאה סיבות להתנגד לעליות והסבירה למה זה לא כדאי. זה לא שהיא ניסתה לגרות אותנו לעשות דברים כדי להפליל אותנו".

"באחת העליות הייתה שמועה שהיא בקשר ישיר עם דיין. שהוא היה מתקשר אליה ונותן לה בראש, על זה שההתארגנות שלנו רק עושה נזק נוראי להתיישבות, אז הבנתי שהיא כנראה בשליחות של גורמים ממשלתיים. כשגילינו את זה לא עשו שום דבר. אבל היא הפסיקה להגיע להתכנסויות. בתחילת 1970 היא כבר לא הייתה איתנו יותר".

"היינו מקימים את 'שכם עילית'"

ששת הניסיונות הבאים, בין 1969 ל-1970, כבר התמקדו בנקודות אחרות באזור, רחוק מהעיר. "אבל זה לא עניין של דמוגרפיה, אלא של גיאוגרפיה. חייבים לשלוט בלב הארץ", אומר פרל. 55 שנה אחרי הוא לחלוטין דבק באידיאולוגיה שהובילה אותו גם אז: "אני אפנה אותך לעזה, קן צרעות גדול יותר", הוא אומר. "כתוצאה מההתנתקות קרה מה שקרה, ואיבדנו שליטה. וזו התוצאה. הרעיון זה לא להיכנס לקסבה של שכם ולהישאר שם. גם את קריית ארבע הקימו סמוך לחברון. אם היו מאפשרים לנו, היינו מקימים את 'שכם עילית' או 'קריית שכם', והיו מגיעים מאסות של יהודים כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית. זה כל כך ברור. התנועה הציונית לאורך כל הדרך דיברה על ארץ ישראל בשתי גדות לירדן. תבינו, זאת התפיסה של רוב אזרחי ישראל".

אחרי הניסיון השביעי הסתיימו החיכוכים בין הקבוצה לבין השלטונות. כדי למנוע ניסיון שמיני קיבלו חברי הקבוצה הצעה להצטרף כגרעין למושב ארגמן שהוקם אז בבקעה וקיבלו אותה. גם ברמץ וגם זאב פרל לא הצטרפו לגרעין והמשיכו הלאה. בשנים שחלפו מאז השתלב פרל בשירות המדינה ועסק בשיכון והתיישבות. הוא שימש גם כראש עיריית צפת.

"לדעתי מה שהוביל לסיום הפרק הזה היא ההבנה שניסיונות עליה בלתי חוקיים לא יועילו", מסביר שילה. "דבר נוסף שהשפיע זה הפעילות של גרשון סתיו, ראש ההנהגה הארצית של בית"ר. כשהוא ראה שהאנרגיה האקטיביסטית בניסיון העלייה החמישית הולכת למקומות לא טובים של עימותים אלימים עם כוחות הביטחון, הוא פנה לעזר ויצמן, שהיה אז יו"ר הנהלת תנועת בית"ר. התנועה פנתה לממשלה וקיבלה אישור לאזרח את הנקודה בארגמן. כל זה נעשה בלי שחברי קבוצת שכם בכלל ידעו שהעלייה החמישית שלהם גרמה לכך שבחלונות הגבוהים פעלה תנועת בית"ר לקבל אישור לנקודת התיישבות מהמדינה".

"רציתי עיר גדולה, עם אוניברסיטה ותעשייה"

ההתחלה של מפעל ההתנחלות הייתה כאמור בחברון ושכם, במקביל קבוצה קטנה יותר ניסתה להתיישב גם ברמאללה. והקבוצה הקטנה משכם - שבשיאה מנתה כמה עשרות בודדות - שאפה לעתיד שונה ממה שמפעל ההתנחלויות התפתח בסופו של דבר להיות: לא אוסף של יישובים קהילתיים קטנים ומרוחקים זה מזה, הם דמיינו לעצמם עתיד עירוני.

"אני לא חקלאי ולא בן חקלאי. המשפחה שלי 200 שנה בצפת בעיר עם עסקים, עם בתי מלון, עם מה שאתה רוצה. אני חושב במושגים של משהו שמזכיר את אריאל - עיר גדולה עם אוניברסיטה ותעשייה", אומר זאב פרל. "הבנתי שאנחנו רק מין סטארטר כזה כדי להעלות את המודעות", אומר ברמץ. "באמת דמיינו את זה כהמונים שיבואו בעקבותינו ויעשו את הדברים הגדולים. בסוף, אני ירושלמי במקור, לי היה ברור שאני רוצה לגור בשכונה, לא במשהו חקלאי. אז כשהם הלכו לארגמן אני לא הלכתי איתם והמשכתי משם לקריית ארבע".

בסופו של דבר יוזמות התיישבות פרטיות בסגנון של קבוצת שכם לא הצליחו להתרומם ובוודאי שלא לסחוף אחריהם המונים, כפי שקיוו. רק כמה שנים לאחר מכן, תחת הרושם העז של טראומת מלחמת יום הכיפורים, הצליחה היכן שהם נכשלו תנועת גוש אמונים - שהציעה גישה נקודתית פחות וכבר הייתה דתית במובהק. האחים פרל מסתייגים מעצם העיסוק בסוגיה. לעומתם לברמץ יש השקפה ברורה: "אני הייתי גם בגוש אמונים. ולגוש אמונים היו חיילים. היו הבחורים מהישיבות התיכוניות, וכשקראו לדגל אז באמת ברוח גדולה נרתמנו ועשינו את זה. כשהיו מחליטים, אז כל הישיבה כולה הייתה יוצאת להתנחלות. לנו, בתור קבוצה שלא היו בה הרבה דתיים, היה קשה כי לא הייתה לנו את השליטה הזאת, את הארגון שיש לציבור המתנחלי-הדתי".

שילה, חוקר הגות יהודית מאוניברסיטת בר-אילן, פרסם לאחרונה ספר עיוני ראשון על קבוצת שכם - המשך למחקר שערך בעבר על הקבוצה בשיתוף עם פרופ' אמיר גולדשטיין. "בעקבות מלחמת יום כיפור מפלגת העבודה שוברת שמאלה", הוא מסביר. "יש איזושהי תחושת דכדוך ולאנשים נמאס ממלחמות והם תולים את יהבם בהסדר. מפלגת העבודה מאמצת באופן רשמי את תוכנית אלון, כלומר מנתגדת להתיישבות באזורים שבהם יש אוכלוסייה ערבית צפופה. מנגד, מה שקורה בחלקים בציונות הדתית זה ריאקציה הפוכה למלחמה - התיקון יבוא דווקא מההתנחלות".

כך, הוא מסביר, "בעצם נוצרו שתי מגמות - מצד אחד אלו שתומכים בארץ ישראל השלמה מתנועת העבודה זה רק מבוגרים. קראו להם 'גנרלים בלי חיילים'. מצד שני, בציונות הדתית דווקא הדור המבוגר היה עדיין בברית עם מפלגת העבודה והיה מתון בעוד שהדור הצעיר היה ניצי. יכול להיות שאם קבוצת שכם הייתה קמה אחרי 1974 היא הייתה כנראה ברובה דתית, אבל גם הייתה נהנית מאותו הגל שהיה אז".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv