"הצלנו 100 אלף איש ולא זוכרים אותנו": דוד גור על המחתרת בהונגריה - והעינויים

"אני לא רוצה להיות דוגמן של גבורה", אומר שורד השואה דוד גור בן ה-100 עוד לפני שהריאיון מתחיל ומבקש להבהיר נקודה עקרונית: "להעמיד את עצמי במרכז הסיפור זה סילוף. אני הייתי רק ה'תחמושת' – אבל הסיפור של המחתרת חייב להיות חלק בלתי נפרד מקורות עם ישראל".

ה"תחמושת" שמדבר עליה גור היא מפעל ההצלה הגדול ביותר של יהודים שהצילו יהודים בשואה, ובמסגרתו הנפיקה המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה עשרות אלפי תעודות מזויפות, תעודות שהצילו יהודים ומתנגדי משטר. גור מקדיש את 40 השנים האחרונות למאבק על הכרה היסטורית וממסדית בדגם הגבורה הייחודי הזה, "דגם של מאבק והסתכנות למען הצלת חיים, ולא האתוס של הלוחם", כפי שהוא מסביר. "אסור לבנות את ההיסטוריה רק על רדיפות וחידלון. היו אלפים ששחו נגד הזרם והצילו רבבות, וזה צריך לעמוד במרכז הזיכרון הקולקטיבי".

אני חושבת שבשביל להבין רעיון עמוק, אנשים צריכים לפעמים דמות אנושית להתחבר אליה.
"אני מבין את מה שאת אומרת, אבל אסור לי להיות המופת. העיקר היה הרעיון וההצלה עצמה. אל תציגי אותי כאילו הייתי מרדכי אנילביץ' או אנטק צוקרמן".

אל תדאג, אני אומרת לו. לא אציג אותך כמו מישהו אחר. רק כדוד גור.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"חייתי בזהות חדשה"

הוא נולד בשנת 1926 בכפר קטן בהונגריה, ולאורך ילדותו ונעוריו, הוא מתאר, היה לרוב היהודי היחיד בכיתה. תושבי הכפר קיבלו אותו, והוא מספר שהיה ילד אהוד וכדורגלן מצטיין. באחד מימי העצמאות הוא אפילו נבחר לקרוא בקולו את השיר הלאומי. ואולם בגיל 17 – ב-1943 – גמלה בליבו ההחלטה שעוד יעלה לפלשתינה. באותה תקופה כבר אושרו כמה חוקים אנטי-יהודיים בהונגריה, ובהם חוקים ששללו את פרנסתם של יהודים במקצועות מסוימים, וכך איבד אביו את פרנסתו כסוחר תבואה. אחותו היחידה, שהייתה תלמידה מצטיינת, פרשה מלימודיה כדי לעזור לפרנס את המשפחה כתופרת.

גור עבר לבודפשט ללמוד את מקצוע הבניין במחשבה שיועיל לו בעלותו ארצה. הוא עבד כשוליה אצל קבלן בין פועלים לא יהודים, ובין לבין גם למד שרטוט טכני. אלא שמפגש מזדמן בינו ובין ארבעה בחורים צעירים בחנות של קרן קימת לישראל ישנה את מסלול חייו לעד. הם היו חברים בתנועת השומר הצעיר וצירפו את גור לתנועה – שפעלה אז באופן בלתי-חוקי, כי פעילותן של תנועות הנוער הציוניות נאסרה בחוק. כדי להמשיך לקיים את הפעילות הם נפגשו בבתים פרטיים ובמקומות מסתור.

אחרי כמה חודשים שינה דוד את זהותו ורכש אחת חדשה, כדי להסוות את עצמו ולהיטמע כגוי. מעתה הוא כבר לא היה דוד גור – אלא פרקש טיבור – תלמיד הונגרי שביקש להתחיל לעבוד. "חייתי בזהות חדשה – זה לא היה רק משחק או הצגה, אלו היו חיים. בכל בוקר יצאתי מהבית כדי להראות לשכנים שאני הולך לבית הספר. הזהות הזו ליוותה אותי עד סוף המלחמה", הוא מתאר.

את הזהות החדשה הזו רכש דוד לאחר שהלך למשרד מרשם התושבים, המציא מול הפקיד שם, ורשם אותו בעצמו בספר כאשר זה לא שם לב. כך קיבל ממנו תעודות רשמיות לזהות החדשה שלו – תעודות שבהונגריה באותה תקופה היו לא פחות ממסמך מציל חיים, ושרטטו בהמשך את האסטרטגיה של תנועות הנוער הציוניות שאפשרה לחבריהן לשרוד ולהציל אלפי יהודים בשואה. "בבודפשט התעודות היו נורא חשובות, כמו אוויר לנשימה, כי שוטרים ביקשו לראות אותן כל הזמן", הוא מסביר.

"לקחתי את התעודה, הכנסתי לפה ובלעתי. כך עשו גם החברים שלי. אומנם הם הבינו שאנחנו 'תפיסה גדולה', אבל הם לא ידעו מי אנחנו באמת"

"ציפו שנילחם, בחרנו בהצלה"

חודש לפני כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944 התכנסו נציגי ארבע תנועות הנוער הציוניות בהונגריה והחליטו להקים הגנה משותפת – שתפקידה יהיה להציל כמה שיותר יהודים. "המנהיגים בארץ ציפו שנילחם כמו בגטאות, אבל אנחנו בחרנו בחיים ובהצלה", מסביר גור. "זה היה מודל ייחודי, סולידרי, של כל תנועות הנוער הציוניות. הן הבינו שבהונגריה – שכולה מישור, ושאין בה מקומות מסתור לעומת היערות הקיימים במקומות אחרים באירופה, ושהסביבה בה עוינת – זו דרך הפעולה הכי נכונה".

גור נבחר להצטרף לבית המלאכה – המקום שהכינו בו פעילי המחתרת תעודות לידה, תעודות משטרה שמעידות על מקום המגורים ותעודות נישואים עם זהות נוצרית עבור יהודים ועבור מתנגדי השלטון – כדי להציל את חייהם. פעילות זו הייתה הבסיס לכל פעולות ההצלה של המחתרת של התנועות הציוניות בהונגריה. המחתרת הפעילה גם מערך שליחויות של התעודות.

הונגריה הייתה בעלת ברית רשמית של גרמניה הנאצית, ורק במרץ 1944 פלשה אליה גרמניה. בזמן שחלף מתחילת השמדת היהודים באזורים אחרים של אירופה נמלטו להונגריה אלפי פליטים יהודים שהצליחו לברוח ממכונת ההשמדה. מהם למדו חברי המחתרת על האסון שעומד להתרחש. באמצעות שליחים הזהירו את קהילות הונגריה והעבירו להן תעודות מזויפות. חברי המחתרת הצליחו גם לארגן מעבר גבול חשאי לרומניה באמצעות אותן תעודות, וכן הקימו בתי ילדים עבור אלפי ילדים יהודים שהוריהם גורשו. גם בהם פעלו הצוותים, באמצעות תעודות שהנפיקה המחתרת.

"הבנתי את חשיבות התפקיד"

מהר מאוד מצא עצמו גור, אז בן 18, מפקד על בית המלאכה, אף שהיה הצעיר ביותר בחברי המחתרת, כאשר חלק מהאנשים בחרו לפרוש – אם מסיבות בריאותיות ואם משום שרצו לברוח ולעלות ארצה. לפי הערכת היסטוריונים, כ-20 אלף אנשים שרדו בבודפשט מחוץ לגטו וברשותם תעודה נוצרית מזויפת מתוצרת בית המלאכה מיסודה של מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, בניהולו של דוד.

למה עשית את זה? יכולת לברוח עם התעודה שלך ולהציל את עצמך?
"הבנתי את החשיבות העליונה של התפקיד, והבנתי שאי אפשר שלא לעשות. מישהו היה צריך להמשיך", הוא עונה ומושך בכתפיו.

גור החליט להנהיג שיטה אחרת, כמי שניהל את בית המלאכה. קודם כול – להשית סודיות מוחלטת על הפעילות. באחת מדירות המסתור הוא ושותפו לזיוף העמידו פנים שהחבר הוא צייר, ושדוד הוא המודל שלו. נוסף על כך דאג דוד שההנהגה לא תדע היכן נמצא בית המלאכה, ושהפעילים של המחתרת לא יידעו זה על זה. בכל פעם שעלה חשש שמישהו חושד בפעילותם – הם עברו למבנה אחר. דוד גם החליט לעבור מייצור ידני של התעודות ("אומנות" הוא קרא לזה) ל"דרך תעשייתית". החברים יצרו חותמות שאפשרו לפעילים להנפיק עשרות רבות של תעודות ביום, במקום תעודות אחדות.

"לא היה לאבא סיכוי"

לימים התברר שהגורל היה אבסורדי להחריד. כך, דווקא מי שהצליח לחלץ באמצעות התעודות אלפי יהודים בשואה – לא הצליח להציל את אביו. "בסוף מאי הועברה המשפחה שלי לגטו, ומשם לאושוויץ, ברכבת האחרונה", הוא מספר על מה שגילה בסוף המלחמה. "הקרון שלהם נפתח ראשון מול מנגלה. אימי ואחותי עברו לצד החיים ונשלחו למחנה עבודה בגרמניה, שם עבדו בבית חרושת תת-קרקעי לפצצות וניצלו. אבי נשלח לקרמטוריום".

דווקא את אבא שלך לא הצלחת להציל.
"ידעתי שהתעודות שנתתי לו לא יצילו אותו. הוא לא נראה גוי, לא היה לו סיכוי לצאת מהעיירה בחיים".

"הסוהרים לקחו אותנו אחד-אחד והורידו מעלינו את הבגדים. הם שברו כיסא והרביצו לנו ברגל של הכיסא, במשך שעות"

"פתאום נכנסים אנשים באקדחים שלופים"

חודש וחצי לפני ששחרר הצבא האדום את בודפשט נתפסו גור וחבריו למחתרת. זה היה כשהם העבירו את בית המלאכה מהספרייה של התאגדות הסטודנטים הפשיסטית באוניברסיטה, לשם הצליחו להשיג מפתח בדרך לא דרך – למקום אחר, לאחר שחששו שעלו עליהם. גור רכב על אופניים 10 קילומטרים עם כל הציוד – תעודות, חותמות, אקדחים, פנסים – עד לפרוור מרוחק של בודפשט. אחד מפעילי המחתרת, מיקי לנגר, שגם ייצר פיזית את החותמות, הציע שהם יעבירו את בית המלאכה למחלקת ההנדסה של העירייה, שהייתה אז שוממת.

"עלינו במדרגות עם שש המזוודות, הורדנו את המעילים, התיישבנו, ופתאום דופקים בדלת. נכנסו אנשים באקדחים שלופים", נזכר גור, בתארו את אנשי כיתת הכוננות של המפלגה הפרו-נאצית ההונגרית צלב החץ שהגיעו למקום. "היינו מופתעים. היו לנו אקדחים, אבל הם היו בתוך המעילים שהורדנו על הקולב או בחגורה, ולא יכולנו להגיב. חשבנו שזהו זה".

חברי כיתת הכוננות של המפלגה הפרו-נאצית פתחו את המזוודות וראו בהן את כל הציוד שהחביאו חברי המחתרת. הם החלו להרביץ להם – ולהוליך אותם לעבר בית הסוהר הצבאי המרכזי בבודפשט. "הלכנו בעלטה, שלושה אנשים שסוחבים שש מזוודות כבדות. זו הייתה ההזדמנות שלנו לדבר בשקט בינינו בזמן ששבעת האנשים שומרים עלינו", הוא משחזר.

באותם רגעים הדבר היחיד שעניין אותם, מספר גור, הוא להשמיד כל קשר בינם ובין מקום מגוריהם – כדי שלא יעלו על חבריהם שמתגוררים איתם ושפועלים במסגרת המחתרת. "אני לקחתי את התעודה היחידה שהייתה לי, זו שהעידה על מגורי הקבע שלי, הכנסתי אותה לפה ובלעתי אותה. כך עשו גם החברים שלי. כשהגענו היינו אנשים ללא שם, ללא כתובת, ללא משפחה וגם ללא דת. אומנם הם הבינו שאנחנו 'תפיסה גדולה', אבל הם לא ידעו מי אנחנו באמת", הוא מספר.

לאחר מכן הם הספיקו לעשות פעולת הצלה אחרונה. זה קרה כשהפעילים הפרו-נאצים של מפלגת צלב החץ שפכו את תכולת המזוודות על השולחן וביקשו מהשלושה לסדר את זה. "היו שם הזמנות לתעודות שקיבלנו כבר כמה ימים ולא מילאנו, והיו תמונות עם שמות ששלחו לנו כדי שנכין מהם תעודות. תוך כדי שסידרנו את החותמות, פיזרנו הכול: לקחנו את ההזמנות וזרקנו את המעטפה לפה, את התמונות לשם ואת הרשימה למקום אחר. עשינו הכול כדי שלא יהיה קשר בין תוכן המכתבים ובין השמות הכתובים. הפעולה הזאת הצילה אותנו ואת עשרות האנשים שבשבילם היינו צריכים להכין את התעודות", הוא מספר.

"המשפחה שלי הועברה לאושוויץ ברכבת האחרונה. הקרון שלהם נפתח מול מנגלה. אימי ואחותי עברו לצד החיים, אבי נשלח לקרמטוריום"

"הם רצו להפוך אותי לאפר ואבק"

כשהגיעו לבית הסוהר החלה מסכת העינויים. "הסוהרים לקחו אותנו אחד-אחד והורידו מעלינו את הבגדים. נשארנו רק בתחתונים ובגופייה. הרביצו לנו אחד-אחד, באותו חדר, כשאנחנו חמישה מטרים אחד מהשני", מתאר גור. "הם שברו כיסא והרביצו לנו ברגל של הכיסא, במשך שעות".

בבוקר מת מפצעיו חברו שנתפס איתו, מיקי לנגר. "זה קרה ממש בידיים שלי. הוא לא עמד בזה", אומר גור. החבר השלישי שנתפס איתם, הוא מתאר, סבל מזעזוע מוח ולא הצליח לעמוד. גור התנדב להיות הראשון שהסוהרים יחקרו. זה היה בכיסא חשמלי, ואת הצריבות גור זוכר עד היום.

"המטרה שלהם הייתה לשבור אותי ולהכין אותי לכך שהם יעשו ממני אפר ואבק. הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא איך לשמור על עצמי כדי שאשאר בן אדם. הלשון בחוץ, העיניים זולגות ואני לא שולט בידיים...", הוא נזכר. "החשמול לוקח ממך את כל השליטה בגוף. זו חוויה שגורמת לאובדן צלם אנוש פיזי לחלוטין. רציתי רק לעבור את זה בלי להישבר ובלי למסור מידע שיפגע באחרים".

הסוהרים התלהבו שסוף-סוף הם הצליחו לתפוס בידיהם פעיל מחתרת מתנועת השומר הצעיר. אבל לא משנה מה הם שאלו את גור – אם ענה אם לאו – הם חשמלו אותו. "זה היה רק תירוץ כדי להמשיך לענות אותי".

למרות העינויים היה גור בטוח שחברו שהתגורר איתו באותה דירה – משה אלפן – יציל אותו. הוא רק לא ידע איך. ביום המוחרת כבר נראה שנגמר הסיפור, שגורלם של גור וחבריו נחרץ. יחידה צבאית הגיעה לבית הסוהר, וקצין החל להקריא רשימת שמות מבולבלת – כזו שהבהירה שאין לסוהרים ידע אמיתי מי הוא מי. מי שקראו בשמו – היה צריך לצאת מהשורה, וכפי שהם הבינו, להישלח אל מותו. אף אחד לא יצא מהשורה. עד שהקצין קרא את השם "פרקש רפוש טיבור גרוס". השם שרק חברו של גור, משה אלפן, ידע.

כשהוא מתאר את הרגע הזה, העיניים של גור נוצצות, בין חרושת קמטיו. "יצאתי מהשורה ואמרתי לחברים בקול רם: 'זה ידיו של פיל (הכינוי של משה אלפן – י"י)'". כך, עוד 15 אנשים יצאו מהשורה – והסוהרים הובילו אותם למכונית. התברר כי אלפן הצליח לשחד את הקצינים, על רקע התקרבות הצבא האדום לבודפשט. כך הציל אלפן את חברי המחתרת, במבצע נועז, שבמסגרתו שוחררו בסך הכול 120 חברי מחתרת מבית הסוהר.

העיניים של גור כבר אדומות בשלב הזה, אף שאת הסיפור הזה הוא כבר סיפר עשרות פעמים בעבר. בעיניו זה לא היה רק חילוץ פיזי אלא אישור לערך העליון של המחתרת: "ההבנה שחברים לא עוזבים אחד את השני", הוא משלים. "אנחנו לא עשינו אחד למען השני באופן אישי, אלא עשינו למען הקבוצה ולמען הכלל".

כעבור שלושה שבועות שוחררה בודפשט. גור זוכר שכשהגיעו חיילי הצבא האדום הם הורידו את כל הגברים המקומיים לרחוב והשתמשו בהם ככוח שיזיז את התותחים שלהם ככל שהם מתקדמים. "בכל פעם שהם ירו והתקדמו, קבוצה של 20 גברים הייתה צריכה למשוך ולהזיז את התותח 50 מטר קדימה".

"נמחקנו מההיסטוריה בהונגריה"

ב-1 במאי 1945 קיימה תנועת השומר הצעיר את הוועידה הראשונה שלה שאחרי המלחמה. אחד ממנהיגי המחתרת, רפאל (רפי) בנשלום, העניק לגור, שהיה אז בן 19, מדליית זהב על פועלו במלחמה, והוא צורף להנהגה הראשית של התנועה. באותו טקס ישבה בחורה צעירה, לימים אשתו – נעמי. הם חיו עוד ארבע שנים בהונגריה, גם כאשר המשטר הקומוניסטי אסר את פעילות תנועות הנוער הציוניות והן נאלצו שוב לרדת למחתרת.

ב-1949 פיקד גור על הבריחה של כל תנועות הנוער הציוניות בהונגריה – והוציא לדרך עלייה בלתי חוקית דרך הגבולות, לארץ ישראל. לפני עלותם ארצה הספיקו נעמי וגור להינשא. בישראל הם הביאו לעולם שלוש בנות, והיום יש להם 14 נכדים ונינים.

בארץ הוא למד הנדסה בטכניון. הוא תכנן וביצע פרויקטים הנדסיים בתחום התשתית והבנייה בכל רחבי הארץ, ועבד ב"תה"ל" (תכנון המים לישראל) כמהנדס אזורי של עמק החולה. נעמי אשתו היא פרופסור לפסיכולוגיה. לאורך כל הפעמים שנפגשנו היא מקשיבה לבעלה ומניחה עליו את ידה. גם היא נושקת לגיל מאה, והאהבה ביניהם ניכרת.

מבחינת גור, אפילו שבמשך 40 שנה הוא עושה כל שביכולתו כדי שסיפורה של המחתרת ייחרט בספרי ההיסטוריה, טרם הצליח במשימה. "כשחזרתי להונגריה אחרי 40 שנה נדהמתי לגלות שנמחקנו מההיסטוריה ההונגרית; אפילו השמדת היהודים בקושי מוזכרת שם. גם בארץ המדינה לא מכירה בנו באופן פורמלי כ'מצילים' באותו אופן שהיא מכירה בחסידי אומות העולם. ביד ושם אין פינה שמוקדשת לפעילות שלנו, למרות שהצלנו כ-100 אלף יהודים – היקף הצלה חסר תקדים באירופה".

זו הסיבה שהקים בשנות ה-80 את העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה יחד עם ותיקי המחתרת, שמטרתה להנציח את פועלה של המחתרת. לפני 19 שנה השיא משואה בעצרת הממלכתית בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, בשם המחתרת. אבל מבחינתו – כל עוד תלמידי ישראל לא לומדים על פעילות המחתרת בשואה וההיסטוריונים לא מתעדים אותה – המשימה טרם הושלמה. הוא מקווה שעוד בימי חייו יספיק לראות את השינוי.

לדעתו דווקא עכשיו – אחרי 7 באוקטובר והמבצעים לחילוץ החטופים – יש יותר מקום בדעת הקהל הציבורית לשמוע על סיפור הגבורה של המחתרת. "אנחנו היינו חשופים בצריח. פעלנו ללא צבא וללא מדינה, ידענו שמלבד החברים הקרובים שלנו בתנועה, אין מאחורינו דבר. תחושת השייכות, החברות והמטרות המשותפות הן שחיזקו אותנו במאבק – שבסופו של דבר הצליח. כשאני משווה את זה למצב של החטופים ב-7 באוקטובר, אני רואה דמיון מהותי בערך העליון של הצלת החיים. זוהי הפעם הראשונה שמדינת ישראל משתמשת בכוח צבאי ומסתכנת שלא למען כיבוש טריטוריה או הגנה על הגבולות, אלא עבור הצלת חיים באופן מובהק".

למה אתה מרגיש שזו השליחות שלך?
"כי אין מישהו אחר שיעשה זאת. בדיעבד אני מסביר לעצמי שכשם שקיבלתי אז עליי את התפקיד להצטרף לצוות הנפקת התעודות להצלה, כך קיבלתי את המשימה לשמור על זיכרון המחתרת".

לפני חודשיים, קצת לפני שחגג 100 שנה, ריכז את כל המסמכים שאסף לאורך השנים על פועלה של המחתרת. הוא אסף אלפי מסמכים ותעודות, חותמות, וכל מה שיש לו מאותה התקופה – והעביר למוזיאון לוחמי הגטאות. מכל התיעוד השאיר לעצמו דבר אחד: חותמת אחת ויחידה. "מבחינתי זה נדבק אליי", הוא אומר בחיוך. "שעד יומי האחרון אוכל להראות, שבכל זאת הייתי קשור".