"למה את לובשת את המדים של אבא?": אשת המילואימניק שהחליטה לעלות לגזרה - שבה בעלה נורה בראשו

סרן במיל' רוני רפלד בלוט הספיקה להיות אשת מילואימניק ליומיים בלבד - לפני שנהפכה לאשת פצוע. בעלה, פיצי ("אפילו בכתובה השם שלו מופיע כך"), מפקד צוות בחפ"ק מפקד חטיבה 300, נפצע קשה מאוד מכדור שחדר לראשו בגזרת גבול הלבנון ב-9 באוקטובר 2023, יומיים בלבד אחרי היום הנורא ההוא. בתקרית הזו נהרג גם אחד מפקודיו.

"כשהגעתי לבית החולים, כשהודיעו לי שפיצי נפצע, השומר בכניסה שואל אותי: 'את לפצועים או להרוגים?'", היא נזכרת. "ושם, ברגע הזה, קלטתי שאני בצומת. שאין לי בחירה אם אני לפצועים או להרוגים, אבל אם אני עכשיו לפצועים - מה אני עושה עם זה?"

בזמן הזה המשפחה נקלעה לסחרור סביב תהליך השיקום הסיזיפי והממושך של פיצי. "הוא חזר אחרי חודש מבית החולים ואני הפכתי להיות אחות סיעודית. תפקיד שאני לוקחת בשתי ידיים. בבית בזמנו יש לנו שלושה ילדים שהיו צריכים להתרגל לאבא פצוע ואיך מתנהלים בבית כזה".

"אימא, כשתיפצעי נבקר אותך בבית החולים?"

"אחרי שהודיעו לי, הייתי מאוד 'תפעולית', הישרדותית", היא שחזרה בספר "לוחמות" שיצא לאחרונה. "התקלחתי לאט. לקחתי את הזמן. חשבתי שאם זאת המקלחת הנורמלית האחרונה שתהיה לי בזמן הקרוב, אז לפחות שהיא תהיה מקלחת כמו שצריך. אחר כך קראתי לכל ילד לחדר השינה כדי לספר להם אחד־אחד.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הקטן שלי, איתי, היה אז בן שנתיים. עליתי על מדים, ואז הוא מסתכל ועושה לי: 'אימא, למה את לובשת את הבגדים של אבא?' זה היה חמוד, ואז הוא המשיך ושאל אותי: 'תגידי, אימא - כשאת תיפצעי, גם אותך נבוא לבקר בבית החולים?' וזה כבר היה קצת בוקס לבטן. הם שלחו אבא גיבור למילואים, בסדר? וקיבלו חזרה אבא בכיסא גלגלים. כל האבות חזרו אחרי לא משנה כמה חודשים, בשעות החשוכות של הלילה, הם לא זכו לזה. זה אולי קלישאתי, אבל אני באתי לתת להם את החזון שעוד יבואו ימים טובים. אני אתן להם חוויה מתקנת".

"רק אחרי משהו כמו כמעט חמישה חודשים של שיקום מאוד אינטנסיבי, פיצי חזר לעצמאות. וכשחזרתי יום אחד הביתה, זה היה נראה לי הזוי ששנינו ביחד בבית, בזמן שבחוץ מלחמה מאוד עצימה. זה קורה בפברואר 2024, ואני אמרתי לו: 'פיצי, אין מצב שבבית הזה אין מישהו שמשרת במילואים'. קוראים לו פיצי כי הוא הקטן מבין שמונה, ובתקופת המלחמה היו שישה אחים מגויסים. התקשרתי לכל אחד מהאחים וביקשתי שייקח אותי למילואים עד שבסוף אחד הסכים, ומהיותי פעם מ"פ ב'חוות השומר' הפכתי להיות קמב"צית בצנחנים".

"לא הכרתי איך חמ"ל נראה בכלל"

שני בני הזוג החליפו תפקידים. שנה שלמה הייתה רפלד בלוט קמב"צית ושירתה באותה גזרה שבה נפצע בעלה, בגבול הלבנון. בזמן שפיצי, עדיין תחת השפעת הפציעה שלו, מטפל בבית בשלושת הילדים. אומנם מאחוריה שירות צבאי שכלל תפקידי פיקוד וקצונה. אבל היא, שמעולם לא עברה טירונות קרבית, מצאה את עצמה בחסות הבלגן הרגיל המאפיין מלחמה בחזית, נתונה לאתגרים שכנראה מעולם לא חשבה שיהיו מנת חלקה.

"קודם כול אני בדרגה יותר גבוהה ממנו, אז זה חשוב, אני מבקשת שתכתוב את זה", אומרת בשעשוע רפלד בלוט. "לא הכרתי את הדבר הזה, לא הכרתי איך חמ"ל נראה בכלל, איך מנהלים אירוע מבצעי. הייתי בלחץ אדיר. אני זוכרת שפיצי אמר לי: 'רוני, את תהיי מעולה בזה'. הוא הסביר שניהלתי עכשיו אופרציה בתור אימא, של בית שמתמודד עם פציעה קשה. שהכול קטן עליי. 'אז מה זה להיות עכשיו קמב"צית בחטיבה? את תלמדי איך לעשות את זה ואת תעשי את זה טוב'. זו הייתה ברכת הדרך מצידו".

אין קצת קנאה? הוא לא הספיק לעשות את המילואים שלו.
"אתה יכול לכתוב באותיות של קידוש לבנה שזה לא מושג שיש לנו בבית. הלכנו למין סיור מקדים בשבילי, לבקר את אח של פיצי במילואים ולראות איך החטיבה עובדת. הייתי מאוד לחוצה לקראת זה. והדבר הראשון שפיצי אמר לי זה 'רוני, לכי על זה, את תהיי מעולה בזה'. ומאז אנחנו עושים מה שנקרא 'החלפות' כל הזמן: פיצי חזר למילואים, וכשהוא חוזר אני יוצאת, וכן הלאה".

"מתחת לעשן הפגזים הייתה ממש מהפכה"

סיפורה של רפלד בלוט הוא אחד מתוך עשרים סיפורים הנכללים בספר "לוחמות", ספרה של הסופרת אילה דקל, שיצא מוקדם יותר השנה. את המחצית השנייה של שנת 2025 בילתה דקל - המשמשת כראש בינ"ה, הישיבה החילונית בתל אביב - בראיונות עם עשרים לוחמות שחוו את המלחמה הנוכחית מקרוב, בעיקר במילואים או בשירות קבע, כדי ליצור מעין גרסה נשית ל"שיח לוחמים" - הספר המפורסם שיצא בעקבות מלחמת ששת הימים, ומהווה עד היום אבן דרך משמעותית בהתפתחות השיח הצבאי בישראל.

"כל מילואימניקית שהגעתי אליה אמרה לי 'אין לי באמת סיפור', ואז נתנה לי טלפונים של נשים שעשו יותר: היו קרביות יותר, היו רציניות יותר, והן 'יותר ממנה'", משחזרת דקל. "גם הרופאה בת 53 שעברה את כל הגבולות, הייתה בעזה, בלבנון, בסוריה עם הצנחנים, אמרה לי אחרי שהיא קראה את הספר: 'הוא ממש יפה, אבל למה אותי הכנסת פנימה?'. יש פה איזה עניין, שלא בקלות נשים מספרות על עצמן וגם לוקחות בעלות על הסיפור שלהן. מה שאפשר לראות נורא-נורא חזק זה שבמלחמה הנוכחית, מתחת לעשן הפגזים הייתה ממש מהפכה, מהפכה של נשים לוחמות".

"כמעט כל אחת בספר הייתה צריכה להתאמץ, להתעקש כדי להתגייס ולהיות במקום הזה - גם במובן הזה של להתעקש להיות במילואים. לרוב הנשים הלוחמות לא היו להן גדודי מילואים סדירים לפני. גם בגדוד 'ברדלס' וכל אלה (הגדודים המעורבים הסדירים - י"כ) הן היו צריכות להקים גדודי מילואים, פלוגות מילואים חדשות, או להסתפח לכל מיני, הרבה התחילו כקמב"ציות, כמו רוני, ורק אחר כך חזרו להיות לוחמות בשטח".

"גם הלוחמות הסדירות ששמרו על הגבולות בכל מיני מקומות, היו צריכות לעשות את הצעד פנימה כדי להיכנס ממש למלחמה. אחת הנשים שמדברות על זה בספר היא אור בן-יהודה, שהיא כבר הייתה מג"ד קרקל בשלב הזה. ועדיין, גם אחרי קרב הגבורה שלה ב-7 באוקטובר, היא לא ציפתה שיקראו לה לחצות גדר. ופתאום חודש אחרי אומרים לה, 'בואי, צריך את הלוחמות שלך בפנים'. אנחנו מורגלים שנשים חוצות גדר, אבל אין לזה תקדים עד המלחמה הנוכחית.

"זה בכלל לא היה מדובר", היא מבהירה. "אחת הסיבות המרכזיות זה העובדה שפשוט היה צורך בלתי נתפס בכוח אדם שלא היה קודם. ואתה יכול לראות היום ש-21% מהכוח הלוחם של צה"ל הן נשים, ושליש מכוח הרפואה. זה לא סתם שהדיונים עכשיו נהיים סביב הפרמדיקית בנמ"ר, בגלל שמלא-מלא רופאות, חובשות ופרמדיקיות שהן עדיין נמצאות במילואים והן לא שוחררו, פשוט כי צריך אותן כל הזמן".

"כתבתי את הראיונות כמו סיפור, הם כתובים כולם מונולוגים בגוף ראשון ובנויים בצורה של סיפור, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, שיש לו קונפליקט, שיש לו התמודדות", היא מסבירה. "זה גם אחד הדברים שגיליתי, שלכל אחת יש איזושהי התמודדות בשטח שהיא צריכה להתגבר עליה כדי לעבור לצעד הבא. זאת אומרת, יש פה מין משוכה שצריך לעבור דרכה, בסדר? כדי להתקדם לצעד הבא, ואולי אפשר להגיד שלוחמת זה גם איזושהי תכונת אופי - זה גם להרים את הראש כשבן הזוג שלך נפצע, זה גם לצאת מתוך עולם ולהרים ולדעת איך את מתקדמת בעולמות אחרים".

"אני זוכרת שפגשתי את קרני, המ"פ של פלוגת הטנקיסטיות (רס"ן קרני גז - י"כ), שהמונולוג שלה הוא הראשון בספר. היא ניהלה קרב גבורה משוגע ב-7 באוקטובר, ואחרי זה גם הייתה קצינת אג"ם של גדוד שריון בתוך עזה כשהבאתי לה את הספר כשהוא יצא לאור, פגשתי אותה מחוץ לאוניברסיטה, והיא סיפרה לי שהיא לומדת קדם-רפואה. לא הבנתי למה קדם-רפואה? אולי הציונים שלה לא היו מספיק טובים? ואז היא סיפרה שכשהיא הייתה בתיכון, היא חשבה שהתקרה של מה שהיא מסוגלת לעשות היא די נמוכה, ובהתאם היו ההשקעה שלה והציונים. בעקבות מה שהיא עשתה בצבא היא הבינה שממש לא, ושהיא יכולה להגיע לכל מקום. עכשיו אז למה לא לכוון הכי גבוה שרק אפשר?"

איך משלבים מילואים והיריון מתקדם

לשירות המילואים הזה, שאליו היא הגיחה בספונטניות, שלא נאמר גם מעט אימפולסיביות, רפלד בלוט יצאה עם משימה נוספת שמתנהלת במקביל, חשובה לא פחות. בקיץ, במהלך הסבב השני של המילואים שלה, רוני ופיצי החליטו להביא לעולם ילדה, לימים אחות לשלושת האחים והאחיות שכבר חוו את הפציעה של אביהם והמילואים של אימם. ככל שמתעמקים בשיחה איתה מבינים שמבחינתה המילואים וההיריון הם שני צדדים לאותו מטבע - ולא רק שהם התנהלו במקביל, אלא שמאחוריהם עומדת אותה נפש אמביציוזית.

"מילואים והיריון ביחד? זו הייתה מחשבה קצת ילדותית, קצת נאיבית", היא מודה במהלך השיחה. "הייתי אז בתחושה כזו שאני הייתי בטוחה שאני הולכת להחזיר את החטופים. כאילו שזה ברור שזה יקרה. ההיריון הוא מההבנה שהחיים ממשיכים אחרי פציעה כזו אז חייבים להביא חיים לעולם - והמילואים, זה ברור, נבעו מהמחשבה שאם פיצי לא יכול להגן על המדינה אז אני אלך ואגן, זו המחשבה הכי 'חמודה' כביכול".

איך הודעת למפקדים שלך?
"בתחילת ההיריון הייתי בחטיבה 35, היו לי בחילות ואף אחד לא ידע. ואז כשחזרתי לחטיבה שלי, 646, התכוננו לתמרון בלבנון. והייתה היערכות, יום מטווחים וכן הלאה. עליתי על מדים ופשוט לא יכולתי, ליטרלי, לסגור את החולצה. אני זוכרת שאני באה למפקד ואומרת לו: 'אתה שומע? אני בהיריון, ואהיה היום על חצי ב' ברשותך'. וככה בעצם הודעתי להם שאני בהיריון".

ומה הייתה התגובה?
"שמחה גדולה. גם צריך להגיד שהרמ"ט של החטיבה הוא גיסי, אז זה לא רק להודיע למפקד שלך שאת בהיריון, זה להודיע לדוד שהוא הולך להיות דוד. בפעם ה-38 נראה לי. כשחזרתי לחטיבה 35 כבר הגעתי על אזרחי מלא. אתה נכנס לחמ"ל כולך בירוק, ואני נכנסת כולי צבעונית. אמרתי: 'היי, אני על אזרחי מעכשיו'. וכולם אומרים 'היי, איזה יופי, בשעה טובה'. המפקד שלי מסתכל ואומר לי: 'טוב, ספרי לי משהו מעניין'. בקיצור אנשים הבינו שאני בהיריון בדיעבד".

"ברור שיש בחילות, הרגשה על הפנים, ואת לא רוצה להגיד, כדי שלא יגידו שאת לא מתאימה עכשיו לתפקיד. את נמצאת שם שבוע שלם, משמרות לילה ובוקר, את לא רוצה שיחשבו ששיקול הדעת שלך מתפקשש בגלל שאת בהיריון, ויש את השלב הזה שאת 'יוצאת מהארון' ומודיעה, כי את כבר לא יכולה ללבוש את המדים יותר. זה סתם נראה שאת שמנה, אז חשוב שאנשים יבינו למה. אני לא מרגישה שזה שיבש לי, היה טוב שעצרתי כדי לחזור גם הביתה לילדים שלי. אני חושבת שהייתה בזה איזושהי עצירה טובה וחשובה". שירות המילואים של רפלד בלוט נעצר רק בחודש השמיני, כשהעילה הרשמית לפחות הייתה שהחטיבה שלה, שהייתה עד אז מוצבת בגזרה הלבנונית, הועברה לגבול סוריה - שהייתה גזרה חמה יותר באותם ימים.

"אין סיבה שאת כבחורה דתייה לא תעשי"

רפלד בלוט, תושבת צופים, נולדה וגדלה בירושלים, במשפחה דתית-לאומית ("בית של בני עקיבא, קלאסי"). אביה, מג"ד בשירות מילואים, הכניס הביתה את האווירה הצבאית ועד שנולד אחיה הקטן, מצא את עצמו אב לשלוש בנות. "תחשוב שעד שיש לך בן, אתה מתנהג לבנות כמו בנים. אז לי היה ברור שאין שאלה בכלל ושאני אתגייס לצבא, מאוד-מאוד ציפיתי לזה. ובתקופה שלי, כבחורה דתייה, להיות לוחמת בצבא, זה אומר שלא הכרתי אף אחת שעשתה את זה".

האספירציות הצבאיות שלה באותן שנים הסתכמו בחיל החינוך, שאליו התגייסה, ושירתה בבסיס חוות השומר כמפקדת של טירונים טעוני טיפוח. בהמשך גם יצאה לקורס קצינים. "ואני הייתי בטוחה שאני עושה את התפקיד הכי קרבי בעולם, בתור מפקדת, מבחינתי זה היה הטופ של הטופ".

"לפני הצבא אני זוכרת את עצמי מתווכחת עם ילדות אחרות", נזכרת רפלד בלוט. "באיזה זכות את תלכי לעשות שירות לאומי, כשיש אחרות שהולכות לעשות צבא? אם בחור דתי יכול ללכת לעשות צבא, אין שום סיבה שאת כבחורה דתייה לא תעשי. איך את מוכנה לוותר על ההזדמנות הזאת? ואני עדיין הרבה פעמים נקלעת לוויכוחים ילדותיים עם ילדות שהולכות להצהיר (על פטור מטעמי דת, י"כ)".

"במילואים שהיו לי עכשיו, אחרי שילדתי, הלכתי להקליט פודקאסט לחטיבה שלי. בדרך לקחתי איתי את אחת הילדות מהיישוב - נסיעה ארוכה עד שדרות ואתה מגיע כבר לכל מיני שיחות מאוד-מאוד מעניינות. היישוב שלנו דתי ומעורב, דתי וחילוני, אבל אותה ילדה שלקחתי הייתה דתייה. זאת אומרת שהעולם החילוני לא זר לה אבל. ואז אנחנו מדברות על שירות. היא רוצה לעשות שירות לאומי משמעותי, אבל יותר חשוב לה להתחיל לימודים, היא רוצה להיות משהו גדול בעתיד. זו הייתה שיחה ארוכה מאוד שהוציאה ממני הרבה אמוציות. לפני שבועיים, פיצי חזר מבית הכנסת, והוא סיפר שאבא שלה תפס אותו לשיחה. היא החליטה שהיא מתגייסת, והיא רוצה להיות פרמדיקית. זה נראה לי אבסורד שאנשים יכולים לוותר על זה, נשים בפרט".

לא רק ילדים באים לעולם אצל רפלד בלוט. הפודקאסט שלה "עלומות קרב" הוליד מתוכו עשייה משמעותית נוספת שלה תחת מיזם בעל אותו שם, שנועד להשמיע את קולן של נשות פצועי המלחמה. הפרויקט עתיד להתרחב בהמשך ליוזמות נוספות, וכבר עכשיו כולל סדרת-בת שבה בה היא משוחחת, לצד בתה בת ה-10, עם ילדות שאבותיהן נפצעו.

"מה את עושה? את בהיריון"

איך זה להיות עם בחילות בחמ"ל?
"זה נורא. תדמיין, סיטואציה שאני בחמ"ל צריכה לצאת כמה פעמים לשירותים, אז מתאפקת. ייאמר לזכותם של כל מי שסבב סביבי שלרגע אחד לא קיבלתי מבטים מוזרים או משהו. להפך, שמעתי דברים כמו 'איזו ג'דאית ואיזו וונדר וומן וכל הכבוד לך ואיזה מחזק זה'. והייתי הבן אדם הכי צבעוני בחמ"ל, כי הייתי על בגדים אזרחיים, וכולם היו ירוקים. אני חושבת שככל שההיריון התקדם, היה לי עוד יותר יצר אימהי, שבא לידי ביטוי בהסתכלות כל הזמן על החייל בקצה, להבין שהוא ילד של מישהי".

"כשהם חצו את הגבול חזרה, הרגשתי כאילו הילדים חזרו הביתה בשלום"

"חלק מהתפקיד שלי כקמב"צית זה לעבוד לא רק מול הגדודים והחיילים שלי, יש לנו כוחות שמתווספים אלינו, יש לנו כוח של תצפיתנים ותצפיתניות גם, יש לנו כוח של רחפניסטים. הרבה פעמים יש בלגן. והמג"ד זוכר את החיילים שלו, אבל צריך להזכיר לו גם את החיילים מכוחות אחרים. כשיצאו לפעילות כל שעה וידאתי שהם יודעים, והתקשרתי אליהם מדי פעם להגיד להם, 'אל תשכחו, אל תשכחו', כשהם חצו את הגבול חזרה, הרגשתי כאילו הילדים חזרו הביתה בשלום".

היו רגעים של ספק?
"ישבנו באזור נהריה וגעתון, כל הזמן יש אזעקות. ביום הראשון שתפסנו קו, עשינו לנו סיור ציר, היינו על הציר של לבנון. ואני כבר על חצי בטן של היריון. אני לא יכולה לשים עליי אפוד, אני עובדת עם האפוד הקרמי וקסדה ואנחנו נוסעים בשטח, על הגדר. ויש אזעקה, ירי כטב"מים. אני רצה, אני יורדת מההאמר, ואני רצה לתוך המיגונית, ותוך כדי אני אומרת לעצמי, 'פאק, רוני, מה את עושה? את פאקינג בהיריון. מה את עושה? מה קשור עכשיו? מה קשור?' כן, היו שאלות שאני לעצמי הרמתי גבה, ושאלתי את עצמי אם זה רלוונטי".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv