"היו לי לבטים לגבי הטקס": הדרך של פרופ' דינה בן יהודה למשואה

רגע לפני שהיא תעלה להשיא משואה, הבטן של פרופסור דינה בן יהודה עוד קצת מתהפכת, ולא בגלל שהיא סובלת מפחד קהל. "כל היסודי והתיכון, אז אני הייתי זאת שהייתה מקריאה 'על מגש הכסף' ביום הזיכרון, אז היו לי שנים של חזרות".

אבל הטקס הממלכתי שהיא כל כך אוהבת הפך בשנים האחרונות לפוליטי ובמיוחד השנה, מה שגרם לה לפקפק אם תיקח בו חלק - למרות שלאיש אין ספק שלאור ההישגים שלה אין ראויה ממנה.

"אני חייבת להגיד שהרגשות המעורבים שהיו לי לפני אפילו התעצמו היום, אבל קיבלתי החלטה ואני שלמה איתה. הטקס הזה הוא באמת כל כך חשוב לעם ישראל שאין לי את הזכות בכלל לחשוב אחרת", היא מסבירה.

"לא באופי שלנו להוציא את הכול החוצה"

כמה ימים קודם פגשנו אותה בבית עם המשפחה, בסיטואציה לא שגרתית, ולא רק בגלל השם של בתה הצעירה - בבת, "בבת עיני".

למה באמת בבת?
"זה הוא אחראי על זה", היא עונה ומצביעה על בעלה אריה, שמסביר: "יש 'הבן יקיר לי', אין לי בנים, אז היא בבת עיני".

"בואו נדבר על זה - מה שמוזר זה שהסכמתם שייכנסו לכם לבית עם מצלמות, אני לא האמנתי", מעירה הבת הקצינה אור, ודינה משיבה: "לא באופי שלנו להוציא את הכול החוצה".

אור: "אנחנו רוצים להודות לך שהפגשת אותנו בסיטואציה הזאת, ככה באמצע שבוע, וגם כשהילדים לא כאן ויש אור בחוץ - הישג מרשים מאוד".

האור זה בגלל מי? מי מגיע מאוחר?

"תמיד היא", עונה הבת שיר ומצביעה על אימה, והאב מוסיף: "אני גם לפעמים מופיע בחשכה אבל היא גם יוצאת בחשכה, אני יוצא באור", והבנות מסכימות: "אין ספק שהיא מנצחת, תמיד".

"המראיינים צחקו, אבל אני האמנתי"

בגיל 72, כשרוב הקולגות שלה כבר מזמן יצאו לפנסיה, פרופ' דינה בן יהודה לא מפסיקה לעבוד. היא יוצאת מהבית כל יום בחמש בבוקר וחוזרת הרבה אחרי השקיעה, מנהלת את האגף ההמטולוגי בהדסה עין כרם, מטפלת בחולים, מובילה מחקרים ובמקביל מלמדת בבתי הספר לרפואה באוניברסיטה העברית ובמכון ויצמן.

לא בא לך לנוח קצת?
"כמו פולניה טובה, אני כבר אנוח בקבר. לא, אני נהנית מאוד ממה שאני עושה - אני אוהבת לטפל בחולים ולגדל את דור העתיד של הרופאים לרפואה שונה לגמרי ממה שאנחנו עשינו, ואלו שני דברים שמריצים אותי קדימה".

את ההחלטה להיות רופאה קיבלה בגיל צעיר מאוד, אחרי שאחיה הגדול צביקה שהיה רק בן 7 הלך לעולמו ממחלת הסרטן. "כשבאתי לריאיונות לבית הספר לרפואה אז שאלו אותי למה אני רוצה להיות רופאה, ואמרתי שאני רוצה למצוא תרופה לסרטן. המראיינים צחקו, חשבתי לעצמי שהם בטח חשבו 'עוד אחת, כמו מלכות היופי שאומרות שיביאו שלום לעולם', אבל אני באמת האמנתי בזה ואני ממשיכה להאמין בזה ואני עובדת על זה".

במידה מסוימת את גם מצליחה.
"כן".

עד היום חלק גדול מהזמן שלה מוקדש למחקרים ולניסויים פורצי דרך למציאת טיפול ממוקד בסרטן.

אם אתם מגלים את המחלה היום לצביקה ז"ל, זה היה נגמר אחרת?
"כן. אני חושבת שהיום היה לו סיכוי גבוה ביותר לחיות. הרפואה התקדמה בצורה מטאורית מאז".

מה לא מספיק השתנה?
"אני חושבת שמה שאנחנו מאבדים עם הזמן, עם הרפואה המאוד מודרנית ומתקדמת, זה את החמלה. הרבה פעמים כשאני עדיין שמה סטטוסקופ על הלב של החולה ואני בודקת לו את הדופק ביד השנייה, אז הסטודנטים אומרים לי 'בן יהודה, יש אפליקציה, לא צריך להתקרב כל כך לחולה'. ואני מסבירה להם שכשאני שמה את הסטטוסקופ על הלב ונוגעת לו ביד, אני לא רק מקשיבה לאוושות ולפעימות, אני מקשיבה לו. מבחן הקבלה שלי למתמחים בהמטולוגיה היה מבחן הדמעות: מי שלא בכה אף פעם במהלך השהות שלו במחלקה כסטאז'ר, לא התקבל להתמחות".

חמלה זה דבר שאפשר ללמד?
"יש כרגע הרבה מאמרים בספרות שאומרים שכן, אנחנו הולכים להקים במכון ויצמן מרכז מצוינות של מחקר ושל קליניקה ושל הכשרת סטודנטים ושל מנהלים במערכת הבריאות בכיוון הזה של חמלה".

הווידוי מול הבנות: "הייתי אימא חסרה"

בן זוגה כבר 40 שנה הוא הפרופסור אריה בן יהודה, רופא בכיר בעצמו, ולזוג שלוש בנות: הבכורה, דוקטור שיר שבת, רופאת שיקום בכירה בהדסה הר הצופים; אור, סא"ל בצה"ל, לשעבר מג"דית קרקל; ובבת, מוזיקאית ויוצרת וקלינאית תקשורת. מי ששילם את המחיר על הקריירה התובענית של ההורים היו בעיקר הבנות כשהיו צעירות.

"אני תמיד נותנת את הדוגמה הזו - אני מסיימת חוג בשמונה בערב ולפעמים מחכה שעה שמישהו יבוא לאסוף אותי ומסבירה לעצמי שכנראה הם מצילים עוד חולה עכשיו", נזכרת אור. "אני אגיד יחד עם זאת שכשהם איתנו אז הם היו איתנו, וזה בא לידי ביטוי בלטייל בכל הארץ, ולאהוב אותה דרך הרגליים ולהכיר אותה".

ובבת מוסיפה: "חלקנו אותם עם עוד הרבה אנשים, כי הטיפול שלהם כל כך מסור שלפעמים זה הרגיש שהם לא שייכים רק לנו אבל זו נראית לי הקרבה שהבנו בשלב מסוים ששווה לעשות כי זה באמת הציל הרבה אנשים".

באיזה שלב הבנתם? אני מניח שבתור ילדה קטנה זה היה לא פשוט.
בבת: "לא פשוט. בטח - מי עושה איתי שיעורים בתורה? לא תמיד היה לי עם מי לעשות. בחשבון אבא (עזר), אבל בעשר בלילה".

שיר: "אני זוכרת שהם היו באמת מאוד מאוד זמינים למטופלים וביפרים מצפצפים, תקופה של הביפרים - לא אלה שמתפוצצים - אתה מחפש מהר בטלפון ומתקשר, גם באמצע הלילה. אני ממש זוכרת שיחות כאלה שהמטופלים היו מתקשרים באמצע הלילה להגיד שכואב להם, לא בשביל להגיד 'עכשיו אני עובר אירוע מוחי או לבבי', והם תמיד היו מאוד סבלניים כלפי כל דבר. גם אם הם היו פחות נוכחים, הם תמיד היו זמינים. אימא תמיד הייתה עונה לי לטלפון: גם אם היא הייתה אומרת לי 'אני באמצע החייאה, אני אתקשר אליך אחר כך', היא הייתה מתקשרת אחר כך".

דינה: "אני כל הזמן הייתי עם רגשות האשמה האלה, שאני לא מספיק איתן, ואני הייתי אימא חסרה. אני זוכרת שהיו חולים שהיו מביאים למתנות בשביל הילדות והיו כותבים להן 'תודה רבה שאתם נותנות את אימא שלכן'".

כשאת מסתכלת על זה בדיעבד, יש דברים שהיית עושה אחרת?
"אין לי געגוע וחשבון נפש עם מה שקרה. אני עם הפנים קדימה, ובסוף גם יש את מבחן התוצאה: גידלנו שלוש בנות שאנחנו מאוד מאוד מאוד גאים בהן".

עם רגל שבורה בין חיילים פצועים והרוגים

וסיבות לגאווה לא חסר: שלושתן הקימו משפחות ופיתחו קריירות מרשימות. שיר שהלכה בעקבות הוריה לעולם הרפואה; בבת שהיא מוזיקאית ויוצרת וגם מטפלת שמתמחה בשפה ודיבור; ואור שהקריירה הצבאית-קרבית שלה כבר הביאה אותה לא אחת לכותרות.

ב-7 באוקטובר סא"ל בן יהודה ניהלה את הקרב מחוץ למוצב סופה והצילה עשרות חיילים. תשע שנים קודם היא קיבלה צל"ש אחרי היתקלות עם מחבלים בגבול סיני, שבמהלכה גם נפצעה. ולפחות במובן הזה גם היא הלכה בעקבות אימא שלה: כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, פרופסור דינה בן יהודה - אז סרן דינה זלץ - הייתה קצינת ח"ן צעירה בחטיבת שריון שהוצבה בסיני. בימים האלה עוד לא היה גוף מסודר בצבא שהיה בקשר עם משפחות של חיילים שנפגעו בחזית, והיא קיבלה מהמפקד שלה את המשימה.

"אמנון רשף המח"ט אמר לי 'דינה, אנחנו יוצאים להילחם ואת תהיי צריכה להיות אחראית על הפצועים, על ההרוגים - זאת תהיה מלחמה קשה", היא משחזרת. הצצה לדרמה שקרתה במציאות הכאוטית של המלחמה קיבלנו בסדרה "שעת נעילה". הדמות של דפנה, ששיחקה ג'וי ריגר, מבוססת בחלקה על דמותה של דינה. בצה"ל של 1973 היא הייתה מערך נפגעים של אישה אחת ונסעה לאסוף מידע בבתי החולים וביחידות בחזית, לעיתים תחת אש. אחר כך היא הגיעה למשפחות, שגם אם קיבלו בשורות קשות - לפחות נגאלו מחוסר הוודאות.

"עשיתי דברים בשביל לעזור, בשביל להקל קצת על מה שקורה, ובעיקר עזרתי בלאתר את הנעדרים באיזושהי דרך. הימים היו ימים שלא נתנו לאנשי צבא להיכנס, היה כעס נוראי בציבור - גם על הפוליטיקאים אבל גם על אנשי הצבא, ואני הייתי צריכה לבוא ולהודיע". היא המשיכה גם אחרי שהייתה אמורה כבר להשתחרר. תוך כדי היא נפצעה, אבל לא הפסיקה לעבוד גם עם רגל אחת בגבס. על התפקוד שלה במלחמה ואחריה קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל, אך היא מצטנעת: "אני לא חושבת שצריך להגזים פה באיזושהי גבורה אמיתית שהייתה פה. ממש לא".

את לא הרגשת שעשית משהו יוצא דופן?
"לא ממש. ולא הרגשתי שאני גיבורה. ואני מרגישה שאור גיבורה".

אור: "אני מרגישה שאני עושה את מה שמצפים ממני לעשות. היא עשתה משהו שאף אחד לא ציפה - אותה דינה זלץ, שאני מסתכלת עליה היום ומבחינתי זו ילדה, מחליטה בתושייה מטורפת תוך כדי מלחמה לעשות משהו ולהמציא אותו יש מאין ואת כל זה היא עושה עם רגל שבורה ומחליטה שהיא עוברת בכל הבתים: בבית אחד שלא מכניס אותה במשך שלושה ימים, היא יושבת פשוט ומחכה שם כשהיא בגשם עם רגל שבורה. מבחינתי היא לוחמת לכל דבר".

כשעלתה הסדרה "שעת נעילה" זיהית את עצמך בתוך הדבר הזה?
דינה: "לא הייתי מסוגלת לראות את הסדרה הזאת".

לא סקרן אותך לראות?
דינה: "לא, לא רציתי לראות. לא חזרתי אף פעם לסיני, אף פעם לא הייתי בסיני אחרי המלחמה, זה קשה מאוד".

"לא צריכות יותר להוכיח את עצמנו"

מה את אומרת למי שחושב שנשים לא צריכות להיות בחזית?
דינה: "קודם כול, כבר יש מעט מאוד דברים שנשים באמת לא יכולות לעשות, אבל אני גם אומרת לו שאנחנו במצוקה נוראית של לוחמים, שיש פה 50% מהאוכלוסייה שהן נשים, שיש היום יותר ויותר נשים שמוכנות לשאת בעול וצריך לחבק אותן. כבר אנחנו לא צריכות יותר להוכיח את עצמנו, כבר יש עובדות בשטח, ואם יש להם בעיה לפתור את הבעיה הזאת - שייקחו כמה נשים חכמות שיסבירו להם איך פותרים את הבעיה".

כמה זה מרגיז אותך שהדיון הזה עדיין מתקיים?
אור: "אני לא מנהלת דיון ואני לא מסבירה לאף אחד כי אני לא צריכה להסביר, אנחנו עושות. אגב, כשאומרים ללוחמות 'לא' אז אנחנו עובדות קשה יותר ואנחנו נותנות 200% מעצמנו. המעשים שלנו ידברו והמעשים של הלוחמות ב-7 באוקטובר דיברו וגם אחרי - לא רק הלוחמות אגב, גם התצפיתניות וצוותי רפואה ועוד ועוד באוויר, בים, ביבשה - וזה כאן כדי להישאר, אנחנו נמשיך לעשות הכול כדי להגן על המדינה המופלאה שלנו ועל כל האזרחים שחיים בה, לא משנה מי הם, וזהו". ודינה מסכמת בחיוך: "אני חושבת שאנשים יכולות לעשות הכול אם הן רוצות, יש דברים שאני ארצה לעשות".

"היו לי לבטים מתוך כעס וצער"

השבוע פרופ' בן יהודה קיבלה את הכבוד שמגיע לה בטקס המשואות. בשיחה שצילמנו לפני הטקס שיתפה גם בהתלבטות שקדמה להחלטה להשתתף: "האמת היא שהיו לי לבטים שבאו מתוך הרבה מאוד כעס וכאב וצער שמלווים אותי מ-7 באוקטובר וגם קודם, אבל החלטתי להגיד 'כן' כי הטקס הזה הוא גדול מכל ויכוח פוליטי: הטקס הזה הוא הטקס של עם ישראל, אני לא מייצגת את עצמי ולא את הדעות שלי - אני באה לשם בשביל לכבד את אנשי הרפואה, את אנשי המדע והאקדמיה שעוברים תקופה קשה ביותר ושהקול שלהם צריך להישמע".

"כשאני אגיד 'ולתפארת מדינת ישראל' אני לא אראה למול עיניי שום פוליטיקאי. הראשון שאני אראה זה את האחיין האהוב שלנו איתמר בן יהודה, לוחם גולני שנפל כגיבור ב-7 באוקטובר, ביחד עם עוד כ-1,200 נרצחים. אני אראה מול עיניי את הפצועים, את המשפחות השכולות. אני אראה את מאות אלפי הישראלים שבכלום זמן, מיד כשהכול התחיל, מתוך תחושה של אחריות וחמלה, עזרו אחד לשני - ויותר מזה אני אראה את דור ההמשך שלנו, שהם עולים עלינו ובגדול".

"זה לגיטימי וזה נכון להיות בחילוקי דעות עם הממשלה הזאת ואני עושה את זה כל הזמן, אבל אני גם חושבת שיש רגעים שאנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מחברים את החברה שלנו ביחד. כשאני אבוא לטקס הזה אני לא אבוא לכבד שום שלטון, אני אבוא להצדיע לעם המדהים שיש לנו ואת זה ממש ממש מגיע לנו, ולכן אמרתי 'כן'".

אבל דווקא בגלל הדברים האלה שאת אומרת עכשיו, באמת בשיא הממלכתיות, הרי זאת בדיוק הטענה כלפי מארגני הטקס השנה - שהם מנסים לפורר את הממלכתיות - והשאלה היא אם את לא מרגישה שאולי משתמשים בך כסוג של עלה תאנה.
דינה: "אתה יודע מה, לא אכפת לי מה הם חושבים, לי אכפת מה אני חושבת ומה אני מייצגת שם והמשהו הזה אני רוצה שיישמע בקול ברור וצלול".

אריה: "הטקס הזה נהיה כמו סמל מדינה, בדומה לדגל ולהמנון אז יש גם את הטקס הזה. מי שמתנגד למדיניות הנוכחית היה חושב לוותר על הדגל? לא, הוא גם נושא את אותו דגל אז זה בדיוק אותו דבר".

שיר: "אני חושבת שאחד הדברים שאנחנו ממעטים לעשות בשנים האחרונות בתור העם הזה זה להכיל מורכבות - אנחנו עם מורכב, אנחנו מדינה מורכבת ובתור רופאה אני מכילה את המורכבות הזו כל יום. בגלל שהיא בדיוק ככה מנהלת את החיים שלה, אני רוצה שאימא שלי תביא את זה לשם ואולי זה יביא טוב. אני חושבת שיש בזה יותר עוצמה מאשר לבוא ולהגיד 'אני מחרימה את הטקס הזה לעד, עד שתתחלף הממשלה'".

כמה את אופטימית לגבי מדינת ישראל בשנים הקרובות?
דינה: "תראה, קודם כל אני אופטימית בלי תקנה - אי אפשר להיות אונקולוג ולא להיות אופטימי. יש פה עם באמת בלתי רגיל, עם דור המשך שנותן לי כל כך הרבה אופטימיות - אני מסתכלת על החבר'ה האלה ואני מקשיבה להם בשקיקה, איך הם מדברים על האהבה הזאת למולדת ומה הם מוכנים לעשות בשבילה ובשביל להגן על העם הזה ואני יודעת שזה יהיה בסדר, שאנחנו נהיה בסדר".