"היא הייתה מלאך, זה האירוע הכי קשה שעברתי בחיים שלי"

כשיוצאים לדרך עם ליאור רז, לא תמיד אפשר לדעת אם אנחנו איתו או עם דורון קביליו, הדמות שהוא כותב ומגלם בפאודה. ואולי הם בכלל אותו בן אדם.

אתם אחד, אתה ודורון?
"תקשיב, אנשים מתבלבלים, קוראים לי דורון כל הזמן. בכל מקום, גם בחו"ל. צרפתים, אמריקנים".

מה שבטוח הוא שגם החיים של ליאור נראים כאילו נכתבו בידי תסריטאי: לוחם קשוח בדובדבן, שחקן עם קריירה שלא התרוממה - עד שהגיעה פאודה והפכה אותו לסופרסטאר.

השבוע חזרנו עם ליאור אל הפוסט-טראומה שהוא סוחב שנים, על בת הזוג שאיבד בפיגוע והרגע שבו עזב את סט הצילומים ב-7 באוקטובר, ומצא את עצמו עם אקדח מחלץ משפחות. חזרנו גם לפציעה בעזה של החבר עידן עמדי - ואיך זה מרגיש להיות השחקן הישראלי הכי מוכר בעולם, מלבד אולי גל גדות.

הכי רחוק מהשטיחים האדומים

אנחנו יוצאים יחד לצפון בג'יפ ישן, הכי רחוק מהשטיחים האדומים. מנסים להבין יחד איפה בכל זאת מתחיל ליאור ומסתיים דורון. "הג'יפ הזה, לחם ביום כיפור, אני אומר לו. "מה זה 'גבעת חלפון אינה עונה'?", הוא צוחק.

למה אתה מביא אותנו לפה? לצפון?
"אני חושב שהמקום הזה קצת נשכח. מאז 7 באוקטובר הם במלחמה כל הזמן. זה חבל ארץ שהמערכת נטשה אותו, ולי חשוב מאוד לשים אותם מול הפרצוף של כולם, שנראה את המחיר שהם משלמים על זה שהם נמצאים שם בשבילנו".

אנחנו יוצאים לדרך, נוסעים בתוך הנופים היפים. פסטורליית מלחמה. "נעשה עצירה אצל טובה, אימא של מתן", ליאור אומר. "מתן עבד בפאודה בהפקה. בחור מדהים. הוא אהב מאוד אופנועים, אגב, תמיד אומרים שאלוהים לוקח את הטובים, הוא באמת לוקח את הטובים. מתן גר פה באודם, ברמת הגולן. חמוד, מתוק, בן אדם טוב לב.

כשהתחילה המלחמה הוא פשוט נכנס לעזה ונכנס שם לאיזה מסגד. בתוך המסגד היה מטען ממולכד, והוא פשוט חטף ונהרג במקום. ומה שעוד יותר מטורף, שהאח שלו פצוע. הוא נפצע לפני שבועיים בליטני".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"אתה חלק ממתן, הבן שלי", אומרת לו טובה, אימו של מתן מאיר ז"ל, כשאנחנו נפגשים.

ליאור: "נכון, הוא חלק ממני. הוא כל הזמן איתנו, כל הזמן. עם האופנועים, כל הזמן".

טובה: "כמה הוא אוהב את האופנועים האלה. כן, הוא אהב אתכם", היא אומרת ומראה את התמונה של בנה: "כל בוקר אני אומרת לו: 'בוקר טוב, מתן', 'לילה טוב, מתן', כל היום".

ליאור רז: "טובי בנינו. את יודעת שכדי שאני לא אסע כל פעם מהדרום הביתה על אופנוע אחרי יום צילום, מתן היה לוקח את האופנוע שלי ומחזיר אותו למוחרת. פעם אחת הוא בא בבוקר, והוא היה נורא מבואס. שאלתי אותו: 'למה אתה מבואס?', הוא אמר: 'אני החלקתי עם האופנוע שלך'. אמרתי לו: 'או-קיי, הכול בסדר'.והוא לא הצליח להתגבר על הדבר הזה. אמרתי לו: 'אבל הכול בסדר, זה קורה'".

כמה זמן עבר מאז שמתן נפל?
טובה: "שנתיים וארבעה חודשים".

"ולפני שבועיים עוד בן שלך נפצע.
טובה: "דור. הוא נפצע לפני שבועיים וחצי. זה נשמע אולי קלישאתי כזה, אבל כל אחד מחויב למדינה הזאת. זה לא הילד הפרטי שלי. הוא של כולם. אני בתפיסה שכולנו אחים. זה קרה, זה נפל עלינו במקרה ויחד עם זה אני אומרת שכל אדם הוא בפני עצמו. זאת אומרת, אם דור הלך ורצה ללכת, מי אני שאני אגיד לו לא? זה שלו. כל אחד חי בזכות עצמו, גם אני".

"שיהיו לנו שמחות", אומרת טובה כשאנחנו נפרדים. "ושנמשיך בכל הכוח, לא לוותר. אנחנו לא מוותרים על המדינה שלנו". "אמן", עונה לה ליאור.

הייתה לך איזה לחלוחית בעין, אני שואל אותו אחרי שאנחנו נפרדים מטובה. "כן, אני לא כזה קשוח. אני יכול להיות מאוד-מאוד רגיש לסביבה, וכאב של אימא ואובדן ושכול. אנחנו הורים. זה משוגע מה שהם עוברים. זה קורע לב".

"אשתי כותבת סדרה עלינו"

אנחנו יושבים לדוג ואני שואל אותו על אשתו, גם היא בתעשייה. "אשתי כותבת, היא הייתה שחקנית הרבה שנים. עכשיו היא כותבת סדרה עלינו בעצם", הוא משתף.

מה זה עלינו?
"אשתי המדהימה. התחתנה עם מישהו שעובד במשרד פרסום, שמנמן, שוכב על הספר רוב היום, והתעוררה עם כוכב בין-לאומי. המעבר הזה, אנחנו לא התכוננו אליו, לא אני וגם לא היא. אז הסדרה שלה מדברת על זה, על מה זה להיות היא בתוך העולם הזה.

"אתה יודע, גרנו בלוס אנג'לס. היינו במסיבות הכי-הכי. פגשנו את האנשים הכי-הכי. פגשנו את המלך צ'ארלס. כל מיני דברים כאלה שאנחנו לא התכוננו אליהם. אני ממעלה אדומים, היא מגבעתיים, אף אחד לא הכין אותנו להיפגש עם המלך צ'ארלס עם טוקסידו ושמלת ערב".

יש לך ארבעה ילדים. איך הם מגיבים להצלחה?
"זה לא פשוט להיות בן של מישהו שהוא מפורסם ומדברים עליו. אבל הם גיבורים. והם מבינים שהמחיר גם הביא איתו הרבה שגשוג והרבה שמחה ועוד דברים שאני מאפשר להם. אנחנו חווים דברים ביחד".

"אני לא מרגיש דוגמן"

ליאור רז. שחקן, תסריטאי, יוצר, מפיק, פרזנטור. הוא כבר מזמן לא רק פאודה. הסדרה שיצר יחד עם אבי יששכרוף נמכרה לנטפליקס והזניקה את הקריירה שלו לגבהים שלא העז לדמיין. יחד עם יששכרוף הוא הקים חברת הפקות בין-לאומית שיצרה את הסדרות "היט אנד ראן" ו"רוחות הרפאים של ביירות", ונמכרה בכ-50 מיליון דולר. בהמשך הפך גם לפרזנטור מבוקש, וקיבל תפקיד בגלדיאטור 2 של רידלי סקוט ותפקיד לצידו של דסטין הופמן הגדול בסרט "המכוון". הוא בהחלט יכול לסמן לעצמו שעשה את זה.

חווית הצלחה ענקית בגיל מאוחר. אתה לא בראד פיט או-קיי? והפכת לסמל מין, שנשים מעריצות ורודפות אחריו.
"אני לא מצליח להבין את זה עד היום, את הדבר הזה. תכף אני אשאל אותך את אותה שאלה, דני. איך זה פתאום, באמצע החיים שלך, הפכת לסמל מין? תראה, אני לא עד הסוף מבין את זה. אני שמח שאנשים מאוד אוהבים אותי".

איזה תגובות אתה מקבל?
"וואו, נכנסתי לארה"ב ובהגירה בשדה התעופה חשבתי שהשוטרת שם היא... שאני נראה לה חשוד. ואז היא מסתכלת עליי ואומרת לי 'תגיד, מתי העונה של פאודה יוצאת?' וכל השוטרים שם, 'דורון, דורון, דורון דורון'".

"לא יודע, אני לא מרגיש דוגמן, אני לא חלמתי להיות מפורסם אז אני מקבל את זה באהבה, בצניעות", הוא אומר. "אתה יודע, תמיד יש לי את השיעור של אורי מלמיליאן. אורי מלמיליאן, כשאני הייתי צעיר, בן 11, הערצתי אותו בירושלים. והייתי מחכה במרכז כלל שהוא אולי יעבור. ופעם אחת הוא הגיע, וכל כך נאלמתי דום, לא הצלחתי להגיד לו מילה מרוב שהתרגשתי. והוא בא, ושם לי יד על הכתף ושאל אותי 'מה שלומך?', ו'מה נשמע?', והסתכל עליי.

"ואני, היום עם הפרסום שלי, אני כל פעם, יש לי את השיעור של אורי מלמיליאן. אם מישהו בא אליי ומבקש ממני תמונה, או מישהו רוצה לשאול אותי, או להגיד לי משהו, אני תמיד מנסה להיות אורי מלמיליאן בשביל הילד הזה שהייתי שם בן 11".

"היא הייתה מלאך"

העונה הראשונה של פאודה הוקדשה לחברתו אירס אזולאי ז"ל. "היא הייתה בת זוג שלי, היא נרצחה בפיגוע", הוא אומר בכאב. "אנחנו הכרנו כשהיינו בני 16. איריס הייתה הנערה, לדעתי, הכי יפה בירושלים. באמת. הייתה איזה מין מלאך כזה באמצע הכול. והיינו ביחד שלוש שנים מדהימות. כשהייתה בת 19, אני הייתי בן 19, היא יצאה מהבית שלה בשכונת בקעה בירושלים. והגיע מחבל פלסטיני. הוא דקר אותה למוות. זה האירוע הכי קשה שעברתי בחיים שלי. והנצחנו את איריס בעונה הראשונה של פאודה".

זה גם היה חלק מהטיפול שלך להיפרד ממנה בעצם?
"כן, תראה. אני לא דיברתי עליה אף פעם. לא עם החברים, לא עם המשפחה. זה היה פצע כזה שלא רציתי לדבר איתו, החלטתי שאני לא פותח אותו. בעקבות פאודה, הפצעים נרפאו".

"הנהג צרח והתחנן"

לצד האובדן של איריס, מסתתר גם פצע עמוק אחר, שנשאר איתו מהשירות הצבאי כמסתערב.

לקח לך הרבה שנים להבין שאתה בפוסט-טראומה.
"כן. לא ידעתי שיש לי פוסט-טראומה. אני פשוט חייתי, כי חשבתי שככה כולם חיים, עם לבל אחד של מחשבה רגילה, שבה אנחנו מדברים, ועוד לבל שני של הישרדות, שעוד שנייה מגיעים מחבלים, עוד שנייה הם באים לרצוח אותי ואותך".

במה זה התבטא ביום-יום?
"פעם אחת נסעתי עם המשפחה שלי, ונסעה מולי משאית, והיא פשוט חצתה את הקו הלבן, קו ההפרדה, ונסעה מולי וכמעט התנגשה בי. ואני חתכתי הצידה, אתה יודע, באינסטינקט. ופתאום אני הרגשתי שרצו להרוג את המשפחה שלי. שהיה פה ניסיון לרצח".

"עכשיו אני לא יודע מה האיש הזה עבר. נהיה לי פשוט וילון שחור שנפל. סובבתי את האוטו, והילדים שלי באוטו ואשתי באוטו, ואני לא שומע את הצעקות שלהם בכלל. אני קופץ ויוצא מהאוטו, ואני מטפס לו על המשאית ואני בא להרוג אותו. והוא, כל כך התחנן, הוא צרח: 'לא היה לי בלמים, לא היה לי בלמים'. ופתאום הבנתי שאני שומע את הילדים שלי בוכים.

"זה היה אירוע מאוד קשה מבחינתי. מאוד-מאוד קשה. הבנתי שאני בחוסר שליטה בגלל הדבר הזה".

מה אשתך אמרה?
"לאשתי היה מאוד קשה עם זה. אף אחד לא יכול להבין את זה. את ה... מ-0 ל-100. אתה יודע, ביחידה היה לנו דבר כזה שקוראים לו סוויץ'. שאתה צריך לעבור מלהיות מאזרח תמים בתוך השטחים, בקסבה, פתאום אתה הופך לחייל שיש לו סוויץ' במוח, והוא רץ לעבר המטרה.

"אצלנו כל עימות צריך להסתיים בהכרעה. עכשיו, אתה לא יכול להתעמת עם אשתך, או עם חבר שלך, כשהרצון שלך הוא להכריע אותו. אז אתה נמנע מראש מעימותים.

"אני נרפאתי. הפוסט-טראומה שלי מאחוריי. אני מפחד שאם זה כל כך השפיע עליי הדבר הזה, אז איך זה ישפיע על כל הדור הזה? דור שנלחם, שלוש שנים כבר. במקומות הרבה יותר קשים מאשר אנחנו נלחמנו".

"היא חשבה שהיא בפאודה"

ב-7 באוקטובר הוא היה בחו"ל. ב-8 באוקטובר הוא חזר לארץ. "הייתי כמה שעות בבית והתחלתי להרגיש כאילו אני כמו אריה בכלוב, ולא ידעתי מה לעשות. ושמעתי ש'אחים לנשק', יש להם חפ"ק בבית קמה".

כבר יום אחרי, היה להם חפ"ק, אלו שקוראים להם בוגדים?
"כן קוראים להם בוגדים. אתה מבין איך הכול מתהפך לפי נרטיב שאנשים אחרים בוחרים לתת לנו".

"המדינה הייתה משותקת", הוא משחזר, "אחים לנשק קמו, ויצרו בעצם בבית קמה חפ"ק. אתה עומד בחלון, נותנים לך פתק, משפחת ככה וככה, בשעה כך וכך, ונמצאים במקום זה וזה, עם הכתובת הזאת, ולך תחלץ אותם. אני נוסע לשדרות המופגזת. אתה יודע, אתה נוסע ועל הכביש נופלים טילים. זה היה ממש אזור מלחמה.

מחבלים הסתובבו בשטח?
"כן אתה הולך עם אקדח שלוף, מחכה להיתקל. ואני דופק שם בדלת, ואני עם האקדח בחוץ, פותחת איזו אישה, מסתכלת עליי, ואומרת לי, 'דורון?' ואני כאילו, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. אמרתי לה, לא, 'איזה דורון? זה לא'. ואז הבנתי שהיא חושבת שהיא באיזה פאודה. נכנסנו לאוטו, ותוך כדי נסיעה גם, הם ביקשו סלפי, והיה משהו נורא מביך".

הכול משתלב, החיים והסדרה. ופתאום עידן עמדי, השחקן שלכם, נפצע בעזה.

"נכון. היה אירוע מאוד קשה. אני הייתי בחו"ל, הייתי בצילומים של 'גלדיאטור' במלטה, ומודיעים לי. פתאום מתחילים להתקשר אליי, כתבים מאצלכם. אז חזרתי גם מהר לארץ".

איזה עידן אתה רואה?
"זה היה עידן מפורק. ואני זוכר שאני הבאתי לו את הקפה הראשון שהוא שתה. ואני אמרתי, אם הוא שתה את הקפה השחור, זה סימן שהוא יהיה בסדר, הוא מספיק חזק. והוא באמת התגלה כגיבור".

זה אחד העוגנים של פאודה, והוא החליט שהוא לוקח הפסקה.
"נכון, לנו זה מאוד קשה. אבל אתה חייב כחבר, קודם כול, לכבד את ההחלטה הזאת. ועידן בא אלינו, הוא בא לבקר אותנו בסצנה אחת העונה הזאת, והוא ימשיך איתנו בהמשך".

"הרבה מהסדרה זה נקמה"

גם בעונה החדשה של פאודה, החמישית, שמשודרת בימים אלו ב-YES, המציאות הכתיבה את העלילה. "לפני 7 באוקטובר התחלנו לחשוב על רעיונות אחרים, כתבנו דברים אחרים", הוא משתף. "אחרי 7 באוקטובר, שמנו הכול בצד, והחלטנו לכתוב מחדש את העונה. עכשיו תחשוב שהתחלנו לכתוב אותה כשיש חטופים עוד.

"לפני שנה וחצי התחלנו לכתוב את הסדרה, והסדרה מתרחשת היום. היינו צריכים לדמיין איפה נהיה היום. האם החטופים חוזרים? איפה נמצאים הנוח'בות?".

חשבתם על נקמה?
"הרבה מהסדרה זה נקמה. הרבה. עד שזה מסתבך, והופך לדברים אחרים. אבל זה מתחיל בנקמה. מי שאנס, רצח וביתר גופות של נשים וגברים, מגיע לו למות".

בוא נדבר על רותם סלע. איך זה היה להיות איתה במסע בסדרה אוףרוד? היא פחות רגילה לתנאים יותר קשוחים?
"היא בסוף הייתה מאוד קשוחה. היא לא ידעה לנהוג בג'יפ ובסוף היא נהגה במקומות מאוד מאוד קשים. היא עברה דברים מאוד לא פשוטים. אנחנו כולנו בהתחלה חששנו, אבל היא הפריכה את כל החששות שלנו".

"אנחנו קוראים לזה 'מלחמת הפסקת האש'"

אנחנו מסיימים את המסע שלנו אצל ניסן זאבי, חבר קיבוץ כפר גלעדי, מייסד תנועת "הביתה - חוזרים לגליל".

פה כשיורים את הנ"ט זה מכוון לתוך הפרצוף?
ניסן: "זה יכול להיות בתוך סלון של בית. אנחנו התמודדנו פה עם שרפה שפרצה אתמול מרחפני נפץ, מאה מטר מפה, בתוך שטח ישראל. אנחנו קוראים לזה 'מלחמת הפסקת האש'. אנחנו כאן חיים בתוך מלחמה, ויש ניסיון להשתיק את הדבר הזה, ואנחנו נלחמים בזה".

במקום שבו נפל לא מזמן טיל ולא התפוצץ המרחק בין אסון לנס כל כך דק. תוך כדי שאנחנו מדברים יש טילים באוויר, יירוטים. ואנחנו נכנסים לבונקר. "היה פה מגדל של חיזבאללה. צופה לכל היישובים", מספר ליאור על הביקור הקודם שלו במקום.

איך חיים ככה? עם משפחה?
ניסן: "תראה, זו שאלה ש... ואני אחד שיודע לדבר ואני נתקע פה. כי זה אירוע לא פשוט. כשאנחנו מתחילים לאבד את התשובות לילדים שלנו, לשאלות של הילדים שלנו, זה אירוע לא פשוט. הרבה שואלים אותי חברים מהמרכז, 'תגידי למה אתה גר פה? למה אתה גר פה? אתה לא חייב לגור פה'. בסוף אנחנו פה כי זה הבית שלנו, ומה שמחזיק אותנו פה זה הרוח שלנו.

"ועובדה שאפילו הביקור הזה שלכם פה ממלא אצלנו את הרוח. בסוף ההתיישבות פה צריכה קודם כול רוח".

בסוף אחרי כל הפיצוצים בהוליווד והדרמות על המסך, ליאור רז הוא סיפור ישראלי מאוד, ואולי זה סוד הקסם שלו. "אני אומר לכל מדינת ישראל 'תעלו לפה לבקר את האנשים האלה. תבואו, זה מאוד מאוד חשוב'", מדגיש ליאור ומסכם: "אני הרבה פעמים מסתובב בעולם ושואלים אותי מה יהיה. אני אומר שאני מחנך את הילדים שלי שחייב להיות טוב, אחרת אין לנו מה לעשות פה. קצת קל לאבד את התקווה עכשיו, אבל אי אפשר להיות עם בלי תקווה.

"אנחנו כל כך הרבה שנים בסטרס, במלחמה, ומה האנשים רוצים? אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לקום בבוקר ולחיות, ללכת לעבודה, לדעת שאתה מטופל, שאוהבים אותך, שהמשפחה שלך לידך, שהממשלה שלך תומכת בך, עושה את המקסימום בשבילך. וזהו. זה מה שאתה רוצה בכל מקום בעולם. זה יקרה, זה עוד יקרה פה. תיגמר המלחמה ויהיה בסדר".

תחקיר: מאי פכט