"לא יודעת איך להיות אימא לילד מת": יערה לומדת להיפרד מבנה אורי שנפל ברצועה

בספטמבר 2023 בילתה משפחת כהן-איכילוב מהמושב נווה ירק חופשה משפחתית באיי יוון. החיים היפים על החוף ובסמטאות הציוריות השתקפו היטב דרך חשבון האינסטגרם של אם המשפחה, יערה איכילוב. הכול נראה והרגיש מאוד אופטימי, אורי הבן הבכור רק סיים את הבגרויות זמן קצר קודם, הגיוס לצה"ל עמד בפתח. אורי מתכנן להתנדב ליהל"ם, הסיירת המובחרת של ההנדסה הקרבית. שירות קליל יחסית עומד בפניו חשבו כולם. חודש אחר כך והכול מתחיל להתפרק.

ב-6 ביוני 2025 הכול התפרק. בשעת בוקר מוקדמת פרץ כוח יהל"ם, ובו גם אורי, לשכונת בני סוהילה שבאזור ח'אן יונס יחד עם כוח של מגלן, כחלק מפעולה יזומה של אוגדה 98 באזור דרום הרצועה. הפעולה באה בעקבות אחד השבועות רוויי הדמים ביותר שחווה צה"ל מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. אורי וחבריו חדרו לתוך מתחם השליטה של חמאס, שכבר נכבש על ידי צה"ל זמן לא רב קודם. בשלב הזה של הלחימה צה"ל כבר התבסס במרחב הזה, אך מחבלי חמאס עדיין היו נוכחים בשטח, גם אם במספרים קטנים, ובקלות יחסית היה ניתן לצפות את פעילות כוחות צה"ל.

בדיעבד התברר כי השטח היה ממולכד. מטען חבלה רב עוצמה הופעל על הכוח של אורי בשעה ששהה באחד ממבני המתחם וחלק מהמבנה קרס. סמ"ר אורי יהונתן כהן ז"ל נהרג במקום. הוא היה רק בן 20. יחד איתו נהרגו באותה תקרית שלושה לוחמים נוספים: יואב רוור, בן 19 משדה ורבורג; חן גרוס, בן 33 מגן יאשיה; ותום רוטשטיין, בן 23 מרמת גן.

עד אז החיים הטובים היו הקטע של יערה. חשבון האינסטגרם הפעיל מאוד שלה מתמצת זאת היטב - אוכל טוב, אלכוהול, חברים, ספורט והרבה בריאות שמקדמת יערה, נטורופתית ויועצת תזונה. יום לפני שאורי נפל, ב-5 ביוני 2025 היא מצולמת מחויכת במיוחד, על מזרן היוגה שלה.

הפוסט הבא, יומיים אחר כך הוא כבר מודעת אבל. יום קודם אורי נפל בקרב בעזה. היום כשמדברים איתה על הפוסט ההוא, היא מתקשה לעכל, לא בטוחה בזמנים. פשוט לא מצליחה לתפוס את כל מה שקרה רגע לפני שחייה השתנו.

"חיים אחרים, עולם שנגמר ונחתך"

דבר אחד בכל זאת לא השתנה גם אחרי שהנורא מכל קרה: איכילוב הייתה ועודנה משתמשת נלהבת של אינסטגרם, ולא רק כדי לקדם את העסק שלה, או כדי לתעד רגע משפחתי יפה. באופן טבעי היא המשיכה גם אחרי שאורי נפל, אלא שמאז נהפך העמוד שלה ברשת החברתית ליומן שכול שמספק תיעוד גרפי ובכל זאת מעמיק, ובעיקר יוצא דופן, לאופן שבו מתנהל שכול טרי בשנת האבל הראשונה.

את מסוגלת לזכור את האישה הזאת ששוכבת על מזרן היוגה, בפוסט שפרסמת לפני האסון?
"לא. לא. זה ממש עולם אחר, חיים אחרים, משהו אחר, שום קשר. יש קווים באישיות שהם שזורים, הם בגוף, הם עוברים לאורך השנים. קווים באישיות, נשארים. זה לא אישה אחרת, כמו יקום אחר, חיים אחרים, עולם אחר שנגמר, נחתך, נגמר, ומתחיל עולם חדש. מה שמאוד מורגש הוא שהיום אין אושר. אתה לא תראה אותי מאושרת. אתה תראה רגעים שאני נהנית, רגעים שאני מחייכת, צוחקת, שנחמד לי, אבל אין רגעים של אושר. אני לא יכולה לדמיין להתרגש ממשהו או לצפות למשהו. כאילו שזה נמחק מהמערכת".

בשבועות הראשונים יערה לא הייתה מסוגלת לפרסם דבר ברשת ונעזרה באלינוער, אחותה שפרסמה דברים בשמה בחשבון האישי שלה ותייגה את יערה. רק 19 ימים אחרי האסון הגיע הפוסט הראשון. מה שהניע אותה לכתוב את הפוסט הזה הייתה תקרית נוספת ברצועת עזה. יום קודם פורסם על שישה חיילים נוספים שנהרגו. גם הם, כמו אורי, לוחמי הנדסה. היו אלה החיילים הראשונים שנפלו אחרי אורי שלה. והיא הרגישה צורך עז לכתוב.

25.6.25

"דווקא הלילה ישנתי לא רע…"

"זה כל כך מרסק, עם כל התהליך הזה שדופקים בדלת ואתה מקבל את המכה של החיים שלך, ומה קורה אחר כך", היא משחזרת. "ופתאום אני קמה בבוקר לידיעה על שישה חיילים שנפלו. אני לא מאמינה שעוד אנשים כמוני הולכים לעבור את הדבר הנורא הזה. הלב שלי נגמר עוד פעם מזה שעוד אנשים חווים את זה. ואז כתבתי כמה זה נורא".

****

22.7.25

"הילד שלי יצא מהבית לצבא…"

מרגע שמסתיימת השבעה, מתנהלת דממת אלחוט שמופרת מעת לעת על ידי ציוני דרך. אחד מהם, קשה וכאוב במיוחד קורה כשיום אחד מגיעים חיילים ודופקים בדלת, כמו ביום הנוראי ההוא, והפעם הם באים עם ארגזים כחולים שמכילים חיים שלמים.

"אני חושבת שהארגזים זה במקום השני אחרי דפיקה בדלת מבחינת הכאב", היא אומרת. "גם יום ההולדת הראשון של אורי אחרי שנפל היה כואב באותה מידה. ועכשיו יש לי בחדר השינה שלו שלושה ארגזים כחולים הם גבוהים, בגובה של בן אדם כמעט, והם עומדים במרכז החדר. זה מה שנשאר מהילד שלי, זה כל מה שנשאר ממנו. עכשיו זה עומד כמו פיל בחדר. אי אפשר להוציא את זה מהבית ואי אפשר לראות את זה. החדר שלו הוא הראשון במסדרון, אז כל מי שעובר רואה את הארגזים. לפעמים אני סוגרת את הדלת כדי שלא לראות את זה. אבל בחדר של דן וניר (אחיו הצעירים של אורי ז"ל - י"כ) הדלתות פתוחות, וגם החדר שלי. אז למה שהחדר של אורי יהיה סגור? אז אני פותחת. ואולי דן וניר עוברים והלב שלהם לא עומד בזה כי זה נורא קשה. אז אני עוד פעם סוגרת. אבל זה לא הוגן, למה הדלת שלו צריכה להיות סגורה. זה המשחק מאז שהארגזים הגיעו ועד עכשיו, כי עוד לא פרקנו אותם. וזה מטורף".

"לא חייבים לקבל את הארגזים האלה. יש הורים שבכלל לא רוצים את זה. כשהתקשרו ושאלו אם להביא את הארגזים היה לי ברור שכן. יש שם קבלה, היא אוצר בשבילי, הקבלה המצ'וקמקת הזו שהייתה אצלו. אני ממש רציתי לראות הכול כבר הייתי בטירוף. ואיך שזה הגיע, הקצינות שמות את הארגזים בדיוק במקום שהתיישבתי בו כשדפקו לי בדלת והודיעו לי. אני הרגשתי את הרגישות שלהם בכל פריט ופריט של אורי, הכול היה מסודר, מנוילן, סגור כמו שצריך, מדהים באיזו רגישות נוגעים בחפצים שלו. אני מוציאה חולצה ומכנסיים שהוא לבש והכין לי את זה לכביסה, אבל זה עוד לא כובס. אני פותחת שקית, מריחה, ואתה מריח את הריח שלו. אבל אין ילד. זה דיסוננס מטורף. הגוף מרגיש שהוא משתגע מזה שעומדות פה הנעליים, והוא לא פה".

****

29.7.25

"לרגעים נופלת ההבנה שלעולם לא אראה את אורי…"

"הייתי בים. זו הייתה הצלה שלי פחות או יותר", היא חוזרת לרגע שבו נולד הפוסט. "כשאתה עולה למעלה מהחוף אתה רואה את כל הים פרוס. זה אמצע היום, אין הרבה אנשים, ואני זוכרת שאני הולכת. אני הולכת ורואה את כל הים פרוס לפניי, כחול, והשמיים כחולים. ואמרתי לעצמי, 'את הזויה, מה עובר לך בראש, תתאפסי'. כי מה שחשבתי זה לעבור על כל מספרי הטלפון ששמורים לי, כי יש מלא, ולחפש מישהו אחד שיחזיר לי את אורי. זה מה שרציתי לעשות. אולי אני מכירה מישהו שיכול לארגן, שיש לו קומבינות, פרוטקציות, רעיונות, יצירתיות, שיכול לארגן ולהחזיר את אורי. עכשיו, אני בן אדם נורמלי, אני לא איזה מעופפת. רציתי להתאפס ולהסתכל על כל הכחול הזה, והבנתי שאורי לא פה, ואין מישהו שיכול לעשות את זה. אבל רגע לפני, נשבעת לך, זה מה שרציתי לעשות. חוסר הבנה שהוא לא חוזר יותר. אני מנסה לחשוב, 'או-קיי, מתי הוא ייכנס?'. כי אין מצב שהוא לא בחיים, זה לא יכול להיות, זה לא קיים. זו הרגשה שהיא מאוד-מאוד מוחשית ואמיתית. הים מביא איתו המון כאב. לשם הלכתי כל פעם שממש התפרקתי".

****
האינסטגרם, כבר אמרנו, הוא עבורה דרך חיים, ובשנת האבל הזו במידה רבה גם צינור חמצן ודרך לתווך את הטרגדיה הנוראית לעולם, ובמידה לא קטנה גם עבור עצמה. לכן זה אולי לא מאוד מפתיע שכשיוצאים מהיקום האינסטגרמי ומנסים לדבר על אורי האיש, הילד, שמעבר לדמות שניבטת מכל פוסט - משהו בשפה של יערה נעשה ישיר מאוד, כמעט אגבי, חף מכל כאב או טקסיות. כאילו שרק הביטוי הוויראלי ברשתות מאפשר לה לבטא את מה שבלב.

"בטח כולם אומרים את זה, זה נשמע לא אמין", מספרת אימו על אורי, באותה ישירות. "אני נחשפת עכשיו לעוד ועוד. ואני יודעת שכולם אומרים את זה על הילדים שלהם, אבל הוא היה ילד סבבה. תמיד, האמת, זורם, מסתדר, מחייך, מקליל את העניינים, לא מתעסק בשטויות, לא מתעסק בדברים רעים, רואה הכול טוב, ומלא בחיוכים. לעתיד לא היו לו יותר מדי תוכניות. הוא די חי את היום. אבל היה לו טוב. מה שהוא עשה, הוא עשה ואהב, והסתדר. הוא מאוד אהב כדורגל, וזה היה החיים שלו. הוא החליט שהוא מתגייס לקרבי, אז הוא עזב את הכדורגל. את כל הזמן ככה השקיע בחברים, והיה לו מעגל חברתי ענק. והייתה לו גם בת זוג, את נגה. והוא היה איתה מלא. זו הייתה אהבה יוצאת דופן וחברות מדהימה. הייתה לו סביבה תומכת. היה לו טוב.

"הוא היה תלמיד אחלה. כימיה, ביולוגיה, מתמטיקה, ציונים גבוהים. אבל הוא לא למד, כי הוא היה בכדורגל כל הזמן. ואני זוכרת ביום ההורים האחרון שהמורה שלו אמרה לו, 'אורי, תקשיב, אבל את הפינה הזאת תסגור', הוא לא הגיש איזה עבודה או משהו. ואז הוא חייך אליה, עם גומות החן שלו, ואז היא אמרה לי בנוכחותו, 'תקשיבי, אורי, גם אם יש איזה עניין, הוא מחייך, מסתכל, ואין מורה שיכול אפילו לעמוד בפני זה'".

****

9.9.25

"שלושה חודשים והכאב גדול. הגוף שבור מהכמיהה לגעת בילד שלי…"

15.9.25

"אני לא יודעת איך להיות אימא לילד מת…"

בניגוד מוחלט לפוסט הקודם, יערה מסמנת את הפוסטים האלה כרגע של ריאליזציה מוחלטת. אפילו קצת קרה משהו. הריאליזציה הנוראה הזו כופה עליה לעצב מחדש את האימהות שלה. זה היה נכון בשנה הזו, הראשונה, וזה ימשיך להיות נכון גם בעתיד לבוא.

"יש פוסטים של נפילת אסימון. זה מין משחק כזה. יש בעיה גדולה, כי אני אימא במהות שלי, פתאום נעלם הילד ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. עשרים שנה אני מכינה לו אוכל ואוספת מהרכבת, מחזירה לרכבת, מכבסת. הייתה לו יום הולדת, אז מכינה את הבלונים כמו כל שנה ואופה עוגה. זה נלקח ממני, המהות של חיי. זה שהוא מת זה לא אומר שאני כבר לא אימא שלו ואני ממש מוצאת את עצמי מתחבטת מה אני עושה עם זה. אז בהתחלה הייתי נוסעת אליו לבית העלמין קונה אוכל שהוא אוהב ושמה שם, על המצבה. הכי רציתי להביא סטייק לשם, כי הוא נורא אוהב בשר, אבל הוא קבור במושב ויש חיות ורק שלא יבואו עליו כל מיני תנים, זה מה שחסר לי. אבל קניתי את העוגיות והסוכריות שהוא אוהב. אני באה עם הפלייליסט שלו ומשמיעה לו על הקבר. אני לא מאמינה בחיים שאחרי המוות, אבל עכשיו אני כבר לא יודעת במה אני מאמינה. אני צמחונית בעיקרון, אבל הינה, אכלתי המבורגר, כי אורי אוהב בשר. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אז אני אוכלת בשבילו. אני מנסה למצוא עד היום דרך איך אני ממשיכה להיות אימא שלו. אני לא יודעת מה הוא אוהב, מה כואב לו, מה לא, אולי אני באה יותר מדי, אולי פחות. אז אני מנחשת ומתחילה ללמוד".

****

31.10.25

"מסתכלת בתמונה שלך שוב ושוב ושוב…"

כמו אותם ארגזים כחולים כמה חודשים קודם, כשהגיעו אליה אנשי צה"ל ארבעה וחצי חודשים אחרי נפילת אורי עם דיסק און קי שהכיל את טביעת האצבע שהותיר אורי בעת הגיוס בבקו"ם, זה יצר בחייה של יערה עוד רגע של טלטלה. "אין דבר הזוי מזה. יש רגעים שהם נורא מוחשיים, אולי כי זה דברים שהם יותר פיזיים כאלה, כמו כשהייתי בשורה, כשנסעתי לשם להיפרד מאורי, ופתאום ראיתי איזה פיסת עור שלו או טביעת אצבע. אלו דברים שהם נורא מוחשיים, ואתה מבין שבסוף מבן אדם, זה מה שנשאר. היה שם מטען רב עוצמה, ומאורי וחבריו שנהרגו באותה תקרית לא נשאר הרבה. כשהייתי ב'שורה' והדבר היחיד שנשאר מאורי והסכימו להראות לי זה פיסת לחי, זה היה נורא. היום אני יכולה להגיד לך שזה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים שלי, התעקשתי לנסוע לשם, למרות שהם לא רצו, ולראות את זה. זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי".

"דיברתי עם אם שכולה, שהבן שלה נהרג ב-7 באוקטובר, והוא היה שלם כשהם באו להיפרד ממנו. סיפרתי לה שניהלתי שיחה שלמה עם האלה בשורה, שממש ניסו לשכנע אותי לוותר. היא הייתה מופתעת ושאלה אם זה לא היה נורא, 'את לא מעדיפה לזכור אותו שלם?' אבל אני זכיתי, אולי זו לא המילה הכי טובה. אבל הייתה לי האפשרות לגעת בו בפעם האחרונה, ללטף את הלחי שלו ולנשק אותו ולהרגיש אותו. זו סגירת מעגל רצינית. אני הבאתי את אורי לעולם, ואני מתחילה לראות באמת שהוא כבר לא פה. אתה יודע, זה כמו ללדת, רק הפוך".

28.1.26

"בתוך הארגזים הכחולים הגיעו חולצה ומכנסיים…"

"יש פחד נורא גדול כשהימים עוברים, מתחילים לשכוח", היא מספרת. "נגיד, אני פתאום לא כל כך זוכרת אותו אומר 'אימא'. שזה נורא. מתחילים לשכוח פרטים, החושים מתחילים להשתבש. הריח זה משהו שהוא מאוד משמעותי. בשירותים ובמקלחת יש פח אשפה, והוא זרק שם תרופה לדלקת בעין, ואני לא מסוגלת לזרוק את זה. מגבונים, תרופות, מגבת, סדינים, כל מיני דברים כאלו. צריך להתקדם, אי אפשר להשאיר פח ולא לזרוק 16 שנים. אז גם הריח שלו, אני אשכח את הריח עוד מעט. עכשיו אני עוד זוכרת, כי עוד נשאר לי קצת. הם ארזו את זה כל כך טוב, אז בכוונה אני באה, פותחת את השקית של החולצות ומסניפה אותו. אני מקציבה לי זמן, ממש לוקחת שכטה, סוגרת מהר-מהר, טוב-טוב-טוב, ומכניסה. מתקמצנת על זה ברמות קשות. רק שהריח לא ילך לאיבוד, אבל גם זה ייגמר מתישהו".