ישראל חייבת הסכם חדש עם ארה"ב – לפני שהברז ייסגר

בשבוע שעבר ביקרנו בוושינגטון. אף שארה"ב בעיצומה של מלחמה עם איראן, הרבה מאוד קשב בבירת ארה"ב הופנה להיערכות לפגישת הנשיא דונלד טראמפ עם עמיתו הסיני שי ג'ינפינג – פגישה בסימן התחרות האסטרטגית על הדומיננטיות הגלובלית במאה ה-21 בין וושינגטון לבייג'ינג, אשר במרכזה יחסי הסחר בין המדינות והתחרות הטכנולוגית ביניהן. נושא נוסף שעלה בשיחות בוושינגטון עם ידידיה הטובים ביותר של ישראל: המשבר ביחס הציבור האמריקני לישראל מעמיק. מדובר בחזית אנטי-ישראלית שמחברת בין השמאל הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית למחנה הבדלני במפלגה הרפובליקנית. ככל שיורדים בשכבות הגיל, כך תופעה זו מתפשטת גם לחלקים מתונים במפלגות. התופעה צורמת יותר דווקא לאור שיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים בין המדינות במלחמה נגד איראן והתרומה הישראלית המשמעותית והמרשימה ללחימה המשותפת.

שלוש ההתפתחויות הללו אינן עומדות בפני עצמן. הן מצביעות על צורך חיוני ודחוף במהלך אסטרטגי חדש: שדרוג מודל היחסים בין ישראל לארה"ב ושינויו. מדובר במעבר ממודל של פטרון – מדינת חסות ביטחונית שמקבלת סיוע – למודל של שותפות טכנולוגית עמוקה שתחזק, תעמיק ותחסן את היחסים באמצעות תרומה ישראלית לארה"ב במאבקה מול סין. מסיבה זו השקנו בוושינגטון יוזמה, שגובשה ביחד עם יותר מ-50 בכירים מישראל ומארה"ב, להקים ברית טכנולוגית בין המדינות, שתיתן מענה לאתגר הישראלי ותשדרג את היחסים עם השותפה החשובה ביותר של ישראל.

במשך עשרות שנים התבססה הברית בין המדינות על העקרונות הבאים: ארה"ב מעניקה לישראל סיוע כלכלי וביטחוני כדי לחזקה מול מגוון איומים סביבה ולאפשר לה לקבל עליה סיכונים במסגרת תהליכים מדיניים. בעשורים האחרונים הצטמצם המודל הזה כמעט לחלוטין לסיוע הביטחוני בהיקף של 3.3 מיליארד דולר בשנה ולהגנה האמריקנית במועצת הביטחון של האו"ם. זה היה מודל נכון לתקופה שבה הייתה ישראל מדינה מוקפת אויבים, שהתקשתה לשאת לבדה בעול הכלכלי והביטחוני.

אלא שישראל של 2026 איננה ישראל של שנות ה-70 או ה-90 של המאה הקודמת. ישראל היא היום מדינה חזקה, מעצמה אזורית עם עוצמות צבאיות, כלכליות וטכנולוגיות. מעבר לכך, היא מחזיקה בנכסים אסטרטגיים שיכולים לסייע לארה"ב במאבק החשוב ביותר מבחינתה במאה ה-21: התחרות הטכנולוגית עם סין.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

המלחמה נגד איראן המחישה באופן חד את הנכסיות הביטחונית של ירושלים עבור וושינגטון: ישראל סיפקה יכולות מודיעיניות, מבצעיות וטכנולוגיות שהפכו אותה לשותפה אסטרטגית הנלחמת תוך הפגנת ביצועים מרשימים עם המעצמה החזקה בעולם להשגת מטרות המלחמה. לכוחות הישראליים והאמריקניים היה חלק שווה בהתקפה ובהגנה, ותרומת ישראל להצלת חיילים אמריקנים השתוותה לתרומה האמריקנית להגנה על תושבי ישראל. לא היה גורם רשמי שפגשנו שלא הביע את הערכתו לתרומה הישראלית במלחמה ושלא חזר על הגדרת הפנטגון את ישראל: "בעלת ברית שהיא מודל לחיקוי".

אך מחוץ לממסד הביטחוני ולסביבת הנשיא טראמפ מתפתחת חזית אנטי-ישראלית דו-מפלגתית בארה"ב, המציגה את ישראל כמי שגררה את הנשיא האמריקני לעימות אזורי לצורך קידום שאיפותיה באמצעות כוח צבאי. גם גורמים אמריקניים שמבינים כי מדובר בטענה מופרכת לחלוטין מודים כי מדובר בקמפיין אפקטיבי מאוד, במיוחד בקרב צעירים בשתי המפלגות.

זו בדיוק הסיבה שישראל חייבת להציע לארה"ב סיפור חדש. לא עוד מערכת יחסים המבוססת בעיקר על אינטרסים ביטחוניים או על מחויבות היסטורית, אלא שותפות שמניבה ערך אסטרטגי ישיר לאינטרסי-על של שתי המדינות. ירושלים צריכה לקדם מודל יחסים חדש – ישראל-ארה"ב 2.0: לא קבלת סיוע אלא שותפות; לא רק ביטחון אלא טכנולוגיה; לא רק טנקים ומטוסים אלא גם בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, שבבים, אנרגיה, חומרים קריטיים וביו-קונברג'נס (שילוב של הנדסה, תוכנה ובינה מלאכותית עם ביולוגיה).

ההזדמנות לכך כבר נמצאת על השולחן. מזכר ההבנות הנוכחי על הסיוע האמריקני צפוי להסתיים ב-2028. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע בעבר – ושוב השבוע – כי ישראל צריכה להיגמל מהסיוע הביטחוני, וייתכן שבטווח הארוך זהו יעד נכון. אך לאחר המלחמה נגד איראן, ובוודאי אם תבחר ארה"ב בעתיד לצמצם את נוכחותה במזרח התיכון או להגיע לידי הסכם חדש עם טהראן, יש היגיון בשימור הסיוע הצבאי לעשור נוסף – לא רק בשל תרומתו לתקציב צה"ל, אלא משום שהוא הפך לסמל למחויבות האמריקנית לביטחוננו. הפסקה חדה שלו עלולה להתפרש באזור כערעור מחויבות זו.

הממסד הביטחוני האמריקני וממשל טראמפ ראו את התרומה הישירה לאינטרס ביטחוני עליון של ארה"ב כאשר מטוסי ה-F35 וה-F15 שנרכשו בכספי הסיוע נלחמו באופן מרשים – כנף לכנף עם חיל האוויר, הצי והמארינס האמריקניים. אך מעבר לאסטרטגיה הביטחונית – לפי הערכותינו ב"מיינד ישראל", התרומה הישירה לכלכלה האמריקנית מהסיוע הביטחוני גדולה לפחות פי ארבעה מגובה הסיוע עצמו. למעשה, גם במודל הנוכחי מדובר הרבה פחות ב"סיוע לישראל" ויותר בהשקעה אמריקנית באקוסיסטם ביטחוני-טכנולוגי משותף.

לכן השקנו בוושינגטון השבוע יוזמה משותפת עם מכון המחקר SCSP שייסדו הנרי קיסינג'ר המנוח ומנכ"ל גוגל לשעבר אריק שמידט. היוזמה קוראת לבנות תהליך הדרגתי כפול: צמצום מדורג של הסיוע הישיר לישראל, ובמקביל בניית שותפות טכנולוגית רחבת היקף. בצד הביטחוני, המשמעות היא השקעה משותפת בטכנולוגיות הגנה עתידיות והשתלבות ישראלית בתוכנית "כיפת הזהב" להגנת ארה"ב.

בצד האזרחי, מדובר בהקצאת משאבים על בסיס שוויוני לקרן משותפת, בהיקף של מיליארד דולר בשנה במשך עשור, שתתמקד בפיתוח הטכנולוגיות האסטרטגיות ביותר של העתיד. אין זו הוצאה – אלא השקעה, השקעה שתמשוך הון פרטי עצום, תחזק את היתרון הטכנולוגי של שתי המדינות ותשיא תשואה אסטרטגית וכלכלית ניכרת, הרבה מעבר לזו שמניב כיום הסיוע הביטחוני לבדו.

הפרויקטים המרכזיים שעלו בדיונים שקיימו הצוותים הישראליים והאמריקניים כוללים הקמת מפעל לשבבים מתקדמים, שכיום קיים רק בטייוואן; הזנקת היכולות של המדינות בסייבר באמצעות בינה מלאכותית; מאמץ משותף לייצור ולעיבוד של חומרים קריטיים המשמשים את המגזר הטכנולוגי ונשלטים בעיקר בידי סין; פיתוח הובלה במחשוב הקוונטי ובפיתוח טכנולוגיות היתוך להפקת אנרגיה – יכולות שיבטיחו עצמאות אסטרטגית לשתי המדינות ומנופים משמעותיים בזירה העולמית.

גם ליהודי ארה"ב תפקיד מרכזי במהלך כזה. מעבר להשקעה בפרויקט שייטיב עם שתי המדינות, מדובר ביצירת חזון משותף חדש ליהודי ישראל וארה"ב – חזון של "תיקון עולם" באמצעות חדשנות וטכנולוגיה ישראליות. לא עוד שיח שמתרכז רק באיומים ובמלחמות, אלא גם ביצירה, במדע ובבניית עתיד משותף.

מזכר ההבנות שנחתם ב-2006 עסק במטוסים. מזכר ההבנות הבא צריך לעסוק בבינה מלאכותית. זהו המהלך שיכול לעגן מחדש את האינטרס המשותף בין ישראל לארה"ב, להציב את ירושלים לצד וושינגטון במאבק הטכנולוגי עם סין, ולפתוח עידן חדש של שיתוף פעולה בין ממשלות, אקדמיה, מגזר פרטי וחברה אזרחית. אין זו רק התאמה לאתגרי המאה ה-21. זו התאמה למעמדה של ישראל במאה ה-21.

>>> האלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL

>>> ד"ר אבנר גולוב מכהן כסגן נשיא MIND ISRAEL, כיהן כמחזיק תיק ארה"ב במטה לביטחון לאומי (מל"ל)