"החולה אמר 'סבתא שלי עבדה אצל היטלר, אני תומך בישראל'"

"אם תנסה להיכנס למרפאה גרמנית טיפוסית בלי תור, יעיפו אותך לקיבינימט", אומר ד"ר גל גולדשטיין, שהקים את המרפאה הישראלית בברלין לפני כשש שנים, ומנצח עליה מאז. "הרבה פעמים אתה נכנס פה למרפאות, ומתקבל עם פרצוף זעוף של 'מה באת בכלל? מה אתה מפריע'. לא אצלנו. אנחנו נותנים את הזמן והיחס. נגיד ומתקשר מישהו ואומר 'כואבת לי הבטן, אני מבקש לראות רופא'. אומרים לו כבר בטלפון: 'בוא עכשיו', והם מתעלפים מהתשובה הזו, הגרמנים", הוא מבהיר. "הם לא מבינים מה זאת אומרת 'בוא עכשיו'?'. הם לא מכירים דבר כזה".

המרפאה של ד"ר גולדשטיין נמצאת לא רחוק מכיכר נולנדורפלאץ, מרחק הליכה קצרה מכיכר פוטסדאם והרייכסטאג. האזור הזה תמיד נחשב לאחד הפינות הססגוניות והבוהמייניות של העיר. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, היה האזור הזה למרכז של הקהילה הלהט"בית בעיר, והוא נותר כזה עד היום. בשנות ה-70, כשבלב העיר עוד הייתה חומה, דייוויד בואי עשה כאן מוזיקה והשתכר בברים.

בתוך כל האירופאיות הזו פועל אי מזרח-תיכוני, כזה שמזכיר יותר את סניף קופת החולים השכונתי שלכם. כזה שאם אתה נכנס לתוכו תיתקל בשילוט בשפת הקודש, גם מענה טלפוני תקבל בעברית ואפילו מיילים. "לא מעט מהצוות המקומי שלנו היום כבר דובר עברית", מוסיף ד"ר גולדשטיין. "לחלקם אפילו אין זיקה לישראל, והם לומדים את השפה במטרה לתת את השירות בעברית".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"ללטף מטופל שבוכה, לפנות אליו ב'אחי'"

את מהפכת השירות הזו מקדם ד"ר גולדשטיין במסגרת חלומו שהתגשם על מרפאה ישראלית, אבל היא כוללת גם את מה שיש מי שיראה כשכונתיות. "אחד הדברים החשובים זו האווירה המשפחתית בין אנשי הצוות לבין המטופלים. ללטף מטופל שבוכה, או לתת לו איזה חיבוק. מי שדובר גרמנית יודע שכאן יש שפה מאוד פורמלית, בכלל, ובעיקר במערכת הרפואה. אתה פונה למטופל ב'אדוני' או 'גבירתי'. אנחנו פונים אל המטופלים ברמה של 'אחי', ולא מתנסים בשפה הגרמנית הגבוהה", הוא מוסיף. "הם מוקסמים מזה שכולם מדברים בגובה העיניים, וכולם נחמדים אליהם ומחייכים, ולא יושבים עם הפרצוף הגרמני הזעוף".

למה בכלל להקים מרפאה דוברת עברית בגרמניה?
"גם אני לא יכול לסבול את הגרמניות, ומספר הישראלים פה ענקי, הצורך בדובר או דוברי עברית אדיר. באים אליי ישראלים שחיים לא רק בברלין, אלא גם בערים אחרות בגרמניה - כי הם לא מקבלים את השירות או שהם לא מסוגלים לדבר גרמנית כי הם חדשים בעיר או משהו כזה. חלק מהמטופלים הם כבר דור שני או שלישי שבא אלינו. המרפאה נפתחה במטרה חד-משמעית: להיות מרפאה ישראלית בברלין. בברלין יש המון מרפאות, המון רופאים, אבל לא הייתה אף פעם מרפאה שהגדירה את עצמה כישראלית, שזה קהל היעד שלה".

"התחלנו מאוד בקטן", משחזר ד"ר גולדשטיין את הימים הראשונים של המרפאה שלו. "הייתי רק עם עוד שלושה דוברי עברית במרפאה, שעזרו לי בניהול ובטיפול. המרפאה, בגדול, נותנת שירות לכולם, אבל המוטו הוא ישראלי". המרפאה נפתחה באפריל 2020, בתזמון פשוט מופלא ממש בראשית מגפת הקורונה. כיום מונה המרפאה צוות של כ-25 עובדים, הכולל 6 רופאים מומחים ומתמחים, מתוכם שני ישראלים, ומשרתת מדי יום למעלה מ-300 מטופלים.

המקום פועל במודל היברידי המשלב רפואת משפחה פנימית עם שירותי מוקד לרפואה דחופה, ומציע מעטפת טיפולית מלאה תחת קורת גג אחת: החל משירותי מעבדה, בדיקות דם וא.ק.ג המבוצעים במקום מיד לאחר הביקור אצל הרופא, ועד פרוצדורות חירום כמו מתן עירויים ותפרים. המרפאה פועלת כעסק עצמאי אך עובדת מול כל חברות הביטוח הגרמניות, שהן למעשה המקבילה המקומית לקופות החולים.

"נעים לדעת שאתה בטוח ובעיקר רצוי"

"(במרפאה גרמנית) כל דבר שהוא לא אולטרה-דחוף, צריך לקבוע לו תור, וזה יכול להיות לעוד חודש, חודשיים, שלושה. גל עושה משהו יוצא דופן מהבחינה הזו. הוא עם ראש פתוח יותר מהסביבה, כדי להבין מה הצרכים של האנשים", מאשר רואי אמוץ, מטופל שבמשך 13 שנותיו בעיר הספיק לצבור מספיק תורים לרופא כדי להשוות את המקום למה שהמערכת המקומית ה"רגילה" יודעת להציע. "אפשר להגיע לשם בלי תור, וזה מאוד מדליק בנוף הברלינאי והגרמני. זה חלק ממה שעושה אותה אולי כל כך אטרקטיבית להמון אנשים. ויש שם אחלה צוות, כמובן. וגם יש להם הרבה יותר גמישות ממה שאני רואה פה במקומות אחרים. זו נהיית בעיה רצינית להגיע למרפאות כאן".

אמוץ, מוזיקאי יליד ירושלים, מבהיר שהדבר הכי אטרקטיבי במרפאה הוא היחס המזמין. "זה נעים לשמוע עברית ולדעת, במיוחד בזמנים האלו שהם מאוד מורכבים מבחינת התפיסה של ישראל וישראלים בחו"ל, שאתה בטוח ובעיקר רצוי", הוא ממשיך. "אתה רצוי בכל מקום, אבל כן, לשמוע ולתקשר בעברית זה תמיד נחמד. בתור מישהו שגדל בארץ זה נעים, זה כיף, יש בזה הקלה".

"זה צמח למרפאה רב-לאומית"

ד"ר גולדשטיין מבהיר כי המרפאה לא מציעה רק שירות בעברית, אלא גם באנגלית - עוד דבר נדיר בנוף של עולם הבריאות הגרמני. "הרבה מרפאות גרמניות לא מציעות את זה בכלל, וכך גם התחילו להגיע אליי כל מיני עובדים שלא ציפיתי להעסיק", מספר גולדשטיין. "יש פליט סורי שעובד אצלי כאח, ושהוא מעריץ גדול של ישראל וטוען שישראל הצילה את סוריה. הוא עוזר לנו בכל מה שצריך בערבית, אם יש מטופלים דוברי ערבית", הוא מוסיף. "אני דובר גם הונגרית (גולדשטיין למד רפואה בהונגריה - י"כ), אז יש גם הונגרים שמגיעים, ואנחנו נותנים להם שירות בשפת האם שלהם".

"ככה הגיעו עובדים וגם מטופלים, ולאט-לאט זה צמח למרפאה רב-לאומית עם המון שפות זרות. אבל הנתח העיקרי שלנו, עדיין, וזה גם הפוקוס מבחינתי - היא העברית. הגרמנים המקומיים אינם קהל היעד המרכזי שלנו - מי שנולד פה יכול ללכת לכל רופא והוא יבין אותו בלי בעיה. מי שצריך אותנו כמרפאה הם אלו שאינם דוברי גרמנית".

אבל בנוסף למטופלים מהגרים, וכאלו יש רבים - גם גרמנים אסלים התחילו במהרה להגיע עם הברונכיטיס שלהם כדי לקבל מרשם ותשומת לב. תרבות השירות השונה למדי בין שתי המדינות קוסמת לרבים מהם. "חלק מהגרמנים מתלהבים מהשירות שאנחנו מציעים, אבל גם אהדה לישראל מביאה אותם לפה. הם גילו שיש רופא ישראלי-יהודי שגם דובר גרמנית ושאפשר לבוא אליו. בהתחלה זה היה 'תשמע, סבתא שלי עבדה אצל היטלר, ואני, כמובן תומך בישראל'. זה קורה על בסיס ממש יומי, וזה התגלגל עד להבעת צער וכאב אחרי 7 באוקטובר - הגיעו כמויות של גרמנים שבאו להביע הזדהות עם ישראל. חלקם כמטופלים, אבל חלקם באו במיוחד כדי לדבר איתי ולהביע הזדהות עם ישראל".

"היום ברלין כבר לא אטרקטיבית"

ד"ר גולדשטיין מתפקד מתוקף תפקידו הייחודי כמעין רופא קהילה, וככזה כנראה שמעטים האנשים שמכירים את הקהילה הישראלית בברלין כמוהו. "כשאני הגעתי לפה, ב-2011, הייתי עוד יחסית בין הראשונים פה", הוא מספר. "אנשים הגיעו לפה בהתחלה בגלל המחירים, הקוטג' והלחם, כל אלה שחשבו שברלין זולה. היום ברלין כבר לא אטרקטיבית. אנשים מגיעים לפה בעיקר בגלל שזו עיר פתוחה. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, פחות או יותר, בעיר הזו. אז אנשים באים לפה לנסות את המזל. אני יכול להגיד שראיתי לפחות מאות שהגיעו לפה, לא הסתדרו וחזרו לארץ".

גם מטופלים שבוחרים לחזור לארץ מגיעים כמובן להיפרד מהמרפאה, כיאה לאווירה המשפחתית והחמימה של המקום. "חלקם גם חוזרים אחר כך לברלין, היו לי כבר כמה מקרים כאלה", אומר ד"ר גולדשטיין. "יש לי מטופל שהגיע לברלין בערך שנתיים אחריי והוא בא לאחרונה לומר שהוא חוזר לארץ. עד היום אני בקשר איתו. בכל פעם שהוא אצל רופא המשפחה שלו בארץ, הוא שולח לי הודעת וואטסאפ כדי לשאול אותי מה אני חושב - האם הרופא שלו צודק או לא צודק. יש לא מעט סיפורים כאלה. אלה אנשים שאני רואה ומכיר שנים. בגלל שאנחנו נמצאים בחו"ל, אז מתייעצים איתך גם על הרבה דברים - על ענייני הגירה, עבודה ומקצוע ושואלים אם אני מכיר מישהו בארץ, אם אני יכול לעזור פה, או שם. זה יותר מסתם לבוא לרופא לקבל פתק מחלה או איזה אקמול".

גולדשטיין מספר שיש גם רבים שבאים אליו להתייעץ גם על אנטישמיות שבה הם נתקלים, במקומות עבודה או במחאות ברחוב: "אתה רואה את כל ההפגנות שהיו פה, ובהחלט יש מקומות שלא נעים להסתובב בהם בתור ישראלי. אז כן, זה מערער אותך. אצלנו במרפאה היו לי בסך הכול אולי שני מקרים של אנשים שנכנסו, גילו שילוט בעברית, והיה להם מה להגיד על זה. לא נתקלנו במשהו מעבר לזה. אבל שבועיים אחרי 7 באוקטובר כבר היו ההפגנות הראשונות בברלין. קראו לזה 'יום שישי השחור'. להגיד לך שלא שקשקנו מפחד? לא ידענו מה יהיה והמליצו לכל העסקים הישראלים להיות סגורים באותו יום. אנחנו לא יכולנו לעשות את זה בתור מרפאה, וגם פניתי בזמנו למשטרה כדי לבקש עזרה. המשטרה פה לא הבינה על מה אני מדבר בכלל, הם לא הבינו מה אני רוצה מהם".

אותו יום שבת טראומטי זכור היטב גם אצל ד"ר גולדשטיין, וזה היום היחיד מאז שהמרפאה הוקמה שבו לא היו במקום ישראלים בכלל. "גם אני לא הייתי באותו יום במרפאה, כי הייתי דבוק לטלוויזיה כמו כולם. למוחרת, יום ראשון, היינו סגורים. כשפתחנו את המרפאה, זה היה בלי ספק היום שאני הכי אזכור בקריירה שלי כרופא. ראיתי 136 מטופלים ישראלים באותו יום - והיו רק ישראלים. כולם באו עם חרדה, פאניקה, דיכאון, וכולם בכו לי בחדר", הוא נזכר. "זה היה היום היחיד בקריירה שעבדתי בו כפסיכולוג ולא כרופא. לא היה מטופל אחד עם דלקת ריאות, נגיד. כולם היו בחרדות, וכולם עם אותו סיפור. לאחד רצחו את הדודה, לשני יש קרוב משפחה או חבר שנרצח. וכולם ישבו שם יחד. זה היה היום היחיד שכשחזרתי הביתה פשוט קרסתי מבכי, ותאמין לי שראיתי מספיק דברים כשעבדתי בחדרי מיון".

"בגרמניה רואים אותנו כסמל לקדמה"

ב-6 שנותיה עברו דרך המרפאה שלל רופאים ישראלים, רובם ככולם למדו רפואה במדינות שונות באירופה. חלק מהם חזרו לארץ, וכיום הצטמצם הצוות הישראלי לשני רופאים. גם ד"ר מור שחם, הרופאה הישראלית הנוספת במקום, זוכרת היטב את 7 באוקטובר: "הגיעו גם ישראלים שחיים פה שאולי לא מיהרו ללכת עד אז ללכת לרופא, ופתאום מצאו בזה גם עניין נפשי לשתף מישהו ולקבל עזרה. אם זה בייעוץ שינה או כדורי הרגעה".

ד"ר שחם, שעובדת במרפאה במשך כשנה, הגיעה למרפאה לפני כמה שנים בכלל כמטופלת. "איך שהגעתי לברלין ישר חיפשתי רופאים ישראלים, גם כדי להתייעץ איתם וגם חשבתי שזה יהיה נחמד אם יש רופא שאפשר לדבר איתו בשפה שלי. ככה הגעתי לגל בתור מטופלת, ובתור בן אדם צעיר לא היו לי הרבה דרישות - הייתי צריכה בעיקר שיחתום לי על אישורי מחלה לעבודה וחיסונים, דברים כאלה. ברגע שהחלטתי שאני רוצה לעבור לרפואת משפחה חיפשתי וישר חשבתי על המרפאה כאן".

המטרה במרפאה היא להעסיק כמה שיותר ישראלים. "עכשיו מצטרפת עוד מתמחה ישראלית, שזה ירחיב את הספקטרום של העברית במרפאה", אומרת ד"ר שחם, ומציינת שיש ימים שבהם במרפאה נמצאים 100% ישראלים. "זה קורה גם עם תיירים ישראלים שנמצאים כאן וצריכים מענה רפואי. בגדול, רוב היום אני מדברת עברית".

גל העלה לאחרונה מחשבות על חזרה לארץ. מה המצב אצלך?
"אני עוד מתמחה, אז אצלי זה מורכב יותר. אבל גם אצלי המחשבה לחזור רק הולכת ומתחזקת. אני יודעת שלהיות רופאת משפחה בקופת חולים בארץ לא נשמע כזה להיט, אבל גם פה זה לא ממש להיט. אם אני צריכה לבחור בין שתי אפשרויות - גרמניה או ישראל - אז ישראל. יש תחושה שהמערכת הרפואית פה היא די בקריסה, בתי חולים נסגרים, יש פה המון בתי חולים, אבל הם לא מצליחים לעמוד בקצב. לתחושתי, קל יותר למצוא מומחים טובים בארץ מאשר פה. פה אתה צריך לדעת איפה לחפש".

ממש תעודת כבוד למערכת הבריאות הישראלית.
"לגמרי. ואתה מעריך את זה רק כשאתה מתרחק מהארץ. התפיסה של הישראלים על גרמניה מבוססת על היקים שהכירו, כלומר על היהודים הגרמנים, ולכן בתפיסה שלנו גרמניה זה מסודר ומאורגן, והכול עובד כמו שצריך. ובתכל'ס, לפחות ברפואה, זו מדינת עולם שלישי - הכול בניירות, צריך לבקש אישור כדי לדבר עם בית חולים אחר, כדי לקבל פרטים על המטופל. הכול ממש כמה צעדים אחורה. הגעתי לבית חולים וביקשתי מהם לראות מידע על מטופל, אז אמרו 'את צריכה לשלוח פקס' - וזה קרה השנה. בגרמניה. אמרתי להם 'איך זה יכול להיות? בישראל אתה יכול להיכנס באינטרנט ולהסתכל'. ענו לי 'מה את רוצה? זה ישראל'. המעניין הוא שהם דווקא רואים אותנו כסמל לקידמה. דווקא הפוך ממה שחושבים".

"רציתי לעבוד עם קהל ישראלי"

גולדשטיין תמיד ידע שהוא רוצה להיות רופא. האחראי לכך הוא אביו שעבד כטכנאי של ציוד רפואי מתקדם. "אני עם החלום הזה מגיל שלוש, לפחות. הייתי מתלווה אליו בזמנו בכל מיני בתי חולים והתלהבתי שם מהכול ולראות רופא זה היה וואו. ההשראה הגדולה שדחפה אותי לכיוון בזמנו היה רופא הילדים שלי, שכבר נפטר. כבר אז אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות רופא כמותו. הייתי בטח בן חמש כשנכנסתי לחדר ניתוח באילת, בבית החולים יוספטל. בתור ילד לראות חדר ניתוח אמיתי פעם ראשונה זה היה וואו. התלהבתי בטירוף. מאז היה לי ברור לחלוטין שאין לי מקצוע אחר. אני גם לא חושב שהייתי מסוגל לעשות משהו אחר בחיים שלי. אני לא מוכשר בכלום, חוץ מרפואה".

הוא בכלל חלם להיות קרדיולוג. כסטודנט הוא בילה את חופשות הקיץ במחלקה הקרדיולוגית של בית החולים מאיר בכפר סבא, עיר הולדתו. "אבל אז הבנתי שאני צריך יותר את האקשן, את האדרנלין", הוא מבהיר. "תוך כדי ההתמחות בקרדיולוגיה, הסבב של רפואת החירום והמיון פשוט עשה לי כיף. אז עברתי לרפואה פנימית, והשתדלתי כמה שיותר להעביר את הזמן שלי בחדר מיון ופחות במחלקות".

הרעיון להקים מרפאה הגיע בזמן שגולדשטיין התנדב במרפאה לרפואת משפחה. "התחלתי, פעם בשבוע, לקבל ישראלים - ורק ישראלים - במרפאה שעבדתי בה. ולאט-לאט זה התגלגל", הוא משחזר. "ב-2020 קיבלתי רישיון והייתה לי אפשרות לפתוח מרפאה. התלבטתי, כי אני מאוד אוהב את רפואת החירום, ורפואת משפחה היה בשבילי כאילו הורדת הילוך. אבל פשוט נורא רציתי לעבוד עם קהל ישראלי ופחות עם קהל גרמני".

אז השאלה המתבקשת היא: למה אתה עדיין שם כל השנים?
"אתה יודע, זה התחיל להתגלגל. אמרתי שאני אעשה פה את ההתמחות ו'נתקעתי פה'. היום, כשזו כבר מרפאה שלי ועסק שלי, זה לא כזה פשוט לסגור ולנטוש. וגם לא נעים לי לנטוש את כל הישראלים. כבר דיברתי עם כמה אנשים על האפשרות שאסגור ואחזור לארץ, כולם אמרו שאסור לי לעשות דבר כזה, כי אשאיר אותם פה לבד. אני רואה בזה סוג של שליחות, לעזור לישראלים, לנסות גם לקרב אנשים אחרים שאינם ישראלים לישראל או ליהדות".

בריחת המוחות - והתחלופה במרפאה

גולדשטיין מספר כי "יש לי כמעט על בסיס שבועי רופא או רופאה שבאים להתארח אצלנו במרפאה כי הם רוצים לרדת מהארץ. יש המון פניות. אז אולי נמצא איזה מחליף". החזרה שלו ארצה כנראה קרובה כעת יותר מתמיד, אבל חלק גדול מזמנו, הוא משתף, מוקדש כעת למי שמבקשים לעשות את הדרך ההפוכה, וישנם רבים כאלו. בריחת המוחות מישראל, שהואצה משמעותית בשנים האחרונות, מורגשת בתחום הרפואה יותר מאשר בכל תחום אחר. וברלין כידוע, הייתה תמיד אבן שואבת עבור ישראלים בכל הגילים.

כתבת אולפן שישי על נטישת הרופאים, מ-2024:

"אני מדבר על רופאים מכל הסוגים (ששוקלים לעבור לברלין - י"כ), החל מכאלה שרק עכשיו סיימו ללמוד רפואה ועד מנהלי מחלקות. עשרות, אם לא מאות, מיילים, טלפונים והודעות וואטסאפ של 'מה אתה חושב?', 'איך גרמניה?'. חלקם רופאים שהם לא ילדים, עם דרגות מאוד גבוהות וניסיון מדהים ברפואה. אני גם רואה את זה במתמחים שבאים אלינו. עכשיו יש לנו שתי מתמחות ישראליות. יש עוד ועוד רופאים שמגיעים לכאן".

מעבר לרופאים, ד"ר גולדשטיין מאפיין את הישראלים בברלין עם דגש על "הדור השלישי". לדבריו, "מרגישים את זה חד וחלק. אנשים בני 60 פלוס שעוזבים את ישראל ומגיעים לפה. מצד שני, אחרי 7 באוקטובר אני גם רואה כמות לא גדולה, אבל קיימת, של ישראלים שחוזרים לארץ".

לטבח ולמלחמה יש תפקיד גם בהרהורים של גולדשטיין בעצמו על חזרה לארץ. "אתה מגלה שאנשים שהיו במשך שנים אצלך, לא באים יותר. ואלו אנשים שהגיעו על בסיס קבוע, ואתה תוהה מה איתם? ואז אתה קצת מסתכל באינסטגרם ומגלה פוסטים נגד ישראל. זה מעלה מחשבות וזה כן משהו שזעזע אותי. 7 באוקטובר כן דחף אותי לזרז את תהליכי החזרה לארץ. אני לא יודע להגיד לך אם זה יקרה בעוד חמש שנים או שנתיים או עשר, אבל מהיום הראשון שנחתתי פה, אמרתי 'אני לא רוצה להיקבר בגרמניה'".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv