המפגש המתוח של הסטי"ל בלב ים והתוכנית המסוכנת של ארדואן

התרגיל שהיה עלול להפוך לאירוע חמור: ספינת טילים של חיל הים, שהייתה בהפלגה סמוך לקפריסין, כמעט נקלעה לעימות עם ספינות מלחמה של חיל הים הטורקי. זה קרה לפני כמה שבועות במסגרת תרגיל שעורך החיל כחלק משיתוף הפעולה הגובר עם ציי חילות הים של קפריסין ויוון. במהלך ההפלגה במקום שנקרא "תעלת קפריסין" ממערב לאי, התקרבו לפתע במהירות ארבע משחתות טורקיות עד למרחק של מאות מטרים בלבד מכלי השיט הישראלי.

המתח לא נפתר ברגע. זמן יקר עבר עד שהן הפסיקו את הליווי והתרחקו בהפגנתיות. אין זו הפעם הראשונה שכלי שיט של חיל הים הישראלי נקלעים למפגשים מתוחים עם ספינות מלחמה טורקיות במזרח הים התיכון, והמסקנה ברורה: משהו כאן הולך ומשתנה לנגד עינינו.

התקריות האלה מביאות את ישראל להסתכל על טורקיה כעל בעלת פוטנציאל להפוך ליריב. חיל הים הטורקי בונה בשנים האחרונות יכולת לחימה בים התיכון ומגדיל את הצי שלו. המהלכים הללו מתחברים לדוקטרינה חדשה שהגדיר ארדואן – "המולדת הכחולה" (Mavi Vatan). מדובר בתפיסה אסטרטגית, ביטחונית וגיאו-פוליטית מרכזית של אנקרה, המגדירה מחדש את תביעותיה הריבוניות ואת עוצמתה בימים המקיפים אותה: הים השחור, הים האגאי והים התיכון.

מה מחפש ארדואן בים

"המולדת הכחולה" היא שינוי תפיסה מהותי – מעבר מתפיסה צבאית מסורתית, שמתרכזת בהגנת גבולות יבשה, לאסטרטגיה אקטיבית של הקרנת עוצמה ימית על שטח ימי עצום.

התוכנית תובעת עבור טורקיה ריבונות וזכויות כלכליות בלעדיות: כך היא מערערת על הגבולות הקיימים ומתנגדת נחרצות לפרשנות היוונית והקפריסאית של גבולות המים הכלכליים. לפי "המולדת הכחולה", לאיים יווניים הסמוכים לחופי טורקיה (כמו קסטלוריזו או רודוס) אין זכאות למדף יבשתי מלא – כלומר אזור כלכלי בחלק הרדוד יותר של המים – שכן הדבר "חונק" את גישת טורקיה לים התיכון. נוסף על כך, התוכנית הגרנדיוזית מעניקה גיבוי חוקי וצבאי לחיפושי נפט וגז טבעי שטורקיה מבצעת באזורים שנויים במחלוקת במזרח הים התיכון.

המטרה המוצהרת היא למצב את אנקרה כמעצמה ימית דומיננטית, שמסוגלת לאבטח נתיבי סחר ולהשפיע על מוקדים אסטרטגיים רחוקים יותר כמו מרחב ים סוף ("הים האדום") ומפרץ עדן.

יישום התוכנית בשנים האחרונות הוביל למתיחויות בין-לאומיות חריפות. כדי לקדם את המהלך חתמה טורקיה על הסכם עם לוב. הסכם זה יצר "מסדרון" ימי טורקי-לובי החוצה למעשה את המים הכלכליים שיוון טוענת לבעלות עליהם. הדבר עורר זעם רב ביוון, בקפריסין, במצרים ובאיחוד האירופי.

"המולדת הכחולה" הפכה לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הלאומני והאסטרטגי של הנהגת טורקיה ומערכת הביטחון שלה. עם זאת, רמת האכיפה שלה בשטח דינמית: בתקופות שבהן אנקרה מעוניינת ב"איפוס היחסים" ובהרגעה דיפלומטית עם מדינות האזור (למשל יוון, מצרים או ישראל), הטון סביב התוכנית מתרכך – אך העקרונות הבסיסיים שלה עומדים בעינם כתוכנית מגירה אסטרטגית ארוכת טווח.

כעת המצב הופך למורכב עוד יותר. טורקיה כבר מנסה להגביר את מעורבותה בסוריה (וישראל עד כה הצליחה למנוע הצבת כוחות טורקיים ומערכות הגנה אווירית וכטב"מים מתוצרת טורקיה במדינה השכנה), אלא שעכשיו היא בוחנת זאת גם בים, ולא רק ביבשה.

המהלכים האלה, שהתווספו למשימות הקלסיות של זרוע הים הישראלית – שמירת נתיבי השיט, הגנת החופים, הגנה על המים הכלכליים וסיוע ללחימה ביבשה מן הים – מצריכים בניית תפיסה ימית ישראלית חדשה וכוללת; תפיסה שתבטיח תנאים להשגת יעדים לאומיים, בזמן שזירות חדשות נפתחות בים סוף (עם תימן) ובמפרץ הפרסי (איראן). נזכיר, כל זאת מתרחש כאשר חיל הים הישראלי קטן באופן ניכר מהצי הטורקי.

בחיל הים הטורקי 50 אלף חיילים, 12 צוללות (והוא בונה כעת עוד 6 במספנות מקומיות על בסיס ידע גרמני), 9 קורבטות (אוניות לחימה קטנות המצוידות בנשק נגד מטוסים וצוללות, ומשמשות לסיור, לליווי ולאבטחה), 17 פריגטות (ספינות ליווי הדומות למשחתת קטנה, המגינות על כלי שיט מפני צוללות), 30 נחתות, נושאת כטב"מים, 11 שולות מוקשים, 26 ספינות סיור, 30 מסוקים ימיים, 30 כטב"מים ימיים ו-10 מטוסי סיור ימי.

מולו חיל הים הישראלי מחזיק ב-15 סטי"לים, 6 צוללות ו-37 כלי בט"ש קטנים.

אז מה עושים כדי לצמצם את פער המספרים? במספנות ישראל בונים את ספינות הטילים החדשות של חיל הים מדגם "רשף", שאמורות להחליף את ה"ניריות" הוותיקות. כל הניריות למעט שתיים ישודרגו ויישארו עוד שנים קדימה בחיל הים.

שינוי התפיסה המתבקש יכתיב כלי שיט ורסטיליים, יכולת התאמה של חימוש וחיישנים רבים לכל משימה – איסוף מודיעין, תמונת מצב ימית, יבשתית ואווירית ויכולת שיגור כטב"מים וטילים לטווחים שונים. המשימה היא בנייה של הכוח הימי ככוח משימה מעורב ומגוון – סטי"לים, סיור וצוללות יחד שיפעלו כ"ערכה" בכל טווח, ולצידן אוניות לאספקה לוגיסטית ולנשיאת כוחות. ההנחה בחיל הים, כפי שהגדיר זאת מפקדה האלוף אייל הראל: "אנחנו יכולים למצוא עצמנו בשנים הקרובות בעימות לא רק בסוריה אלא גם מול טורקיה". עלותה של תוכנית ההצטיידות ובניית הכוח הזו מוערכת בכ-20 מיליארד דולר על פני העשור הבא.

לנוכח דוקטרינת "המולדת הכחולה" והתחזקות העוצמה הימית של טורקיה, ישראל אינה פועלת לבדה. לאורך השנים האחרונות, ובאופן מואץ ביותר, בנתה ישראל ציר אסטרטגי נגדי ומובהק במזרח הים התיכון. ההיערכות הישראלית מתבססת על שלושה נדבכים עיקריים: ברית צבאית-מבצעית, שיתוף פעולה אנרגטי וגיבוי ממעצמה.

הברית הצבאית המשולשת – ישראל–יוון–קפריסין – היא הבלם המרכזי והישיר ביותר לנוכח שאיפות הטורקים בים. שלוש המדינות מיסדו מערכת יחסים ביטחונית הדוקה, הכוללת –

• תוכניות עבודה צבאיות משותפות: צה"ל חתום על תוכניות עבודה אסטרטגיות שנתיות עם צבאות יוון וקפריסין. מדובר על אימונים משותפים, החלפת מודיעין ושיח אסטרטגי קבוע.

• שיתוף פעולה באוויר ובים: מפקד חיל האוויר מקיים פגישות משולשות קבועות עם עמיתיו ביוון ובקפריסין. המטרה היא להבטיח את חופש הפעולה במרחב האווירי והימי של מזרח הים התיכון, תוך תרגול של פריסת מערכות הגנה אווירית ושיתוף הערכות מודיעין.

• הקמת כוח תגובה מהיר: הציר הביטחוני מקדם הקמה של כוח תגובה מהיר (בגודל חטיבה, כ-2,500 לוחמים בשילוב מטוסי F35) שנועד לתת מענה לאיומים משותפים במרחב הימי.

"משולש האנרגיה" ופורום הגז (EastMed) – התשובה הכלכלית-אסטרטגית לחסימה הימית שטורקיה ניסתה ליצור (למשל באמצעות ההסכם שלה עם לוב) היא הפיכת מזרח הים התיכון למרחב אנרגטי מאוחד:

• פורום הגז של מזרח הים התיכון: ישראל, מצרים, יוון, קפריסין ומדינות נוספות הקימו חוג רשמי שמטרתו לתאם את הפקת הגז הטבעי ממאגרי האזור (כמו לווייתן הישראלי ואפרודיטה הקפריסאי) ואת יצואו ישירות לאירופה, תוך עקיפת טורקיה ובידודה מהסדרי האנרגיה האזוריים.

• קישוריות בתשתית ובחשמל: המדינות מקדמות פרויקטים של תשתיות פיזיות, ובראשם כבל החשמל התת-ימי הגדול בעולם (Great Sea Interconnector), שנועד לחבר את רשתות החשמל של ישראל, קפריסין ויוון לאירופה, ומספק לירושלים גיבוי וביטחון אנרגטי.

הגיבוי האמריקני – ישראל והשותפות ההלניות השכילו לרתום את ארצות הברית לצלע הרביעית והמגבה של הברית הזו, במה שמכונה "פורום 3+‏1" (ישראל, יוון, קפריסין + ארה"ב).

במסגרת פורום זה השיקו המדינות את "מרכז האנרגיה של מזרח הים התיכון" (EMEC) בארה"ב, והן מקדמות בריתות ייעודיות להגנת סייבר על תשתיות אנרגיה קריטיות בים. הנוכחות האמריקנית בפורום מעניקה לציר הישראלי–יווני–קפריסאי מטרייה פוליטית וביטחונית כבדת משקל בצל הלחצים הטורקיים.

בשורה התחתונה: בעוד שטורקיה מנסה להקרין עוצמה חד-צדדית דרך הים, ישראל נערכת באמצעות רשת בריתות רב-שכבתית (צבאית, אנרגטית וטכנולוגית) שהופכת את הים התיכון למרחב מוגן עבורה ועבור בעלות בריתה הקרובות ביותר.

ובהסתכלות רחבה, נדרש מענה בתחומים שלא נראו הכרחיים לפני המלחמה, וכאלה הנובעים מתחרות למידה אינטנסיבית בין צה"ל לגורמי האיומים. כעת נדרש לחשוב על בניין הכוח כעל מערכה בפני עצמה, תפקידו לא רק להזין את הפעלת הכוח אלא גם למלא מקום לא מבוטל בהרתעת האויב.

היבט אחר של בניין הכוח הוא האינטראקציה המתמשכת עם האויב. בניין כוח אינו רק תהליך פנימי; הוא חלק ממערכת יחסים דינמית. כאשר ישראל מפתחת יכולת חדשה או משנה את מבנה הכוח שלה, האויב מגיב. לעיתים הוא מנסה לפתח יכולת נגדית, ולעיתים הוא משנה את תפיסת הפעולה שלו.

הליך זה יוצר מעין "תחרות למידה". כל צד מנסה להבין את האחר, להקדימו ולמצוא נקודות חולשה. ככל שהחיכוך בין הצדדים גדול יותר, כך גם קצב הלמידה עולה. לכן בניין כוח חייב להיות גמיש. אין הוא יכול להסתמך על פתרון אחד בלבד, הוא חייב לשלב מגוון יכולות שיאפשרו הסתגלות למציאות משתנה.

יש חשיבות רבה לשותפויות בין-לאומיות. ישראל פועלת בתוך מערכת בין-לאומית מורכבת, והקשרים עם מדינות ידידות מספקים עומק נוסף. סיוע, שיתוף פעולה תעשייתי וגישה לטכנולוגיות מתקדמות יכולים להגדיל את מרחב הפעולה של המדינה.

כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.