"חיכיתי למוות": החילוץ בטנדר של חמאס, האובדן בסג'עייה – וסגירת המעגל

"בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי שאפגוש במחבלים בצומת ליד הבית", משחזר סגן-ניצב דורון אלוני את בוקר 7 באוקטובר. כשהאזעקות פילחו את השקט של החג באופקים, אלוני, אז מפקד היחידה המרכזית של משטרת מרחב לכיש, הבין מיד שאין מדובר ב"עוד סבב". הוא יצא מביתו, ובמרחק 300 מטר בלבד משם נתקל בשני טנדרים ובהם מחבלי חמאס. זה היה תחילתו של יום ארוך ומדמם, שישנה את חייו לנצח. "עוד דיווח מגיע, ועוד אזעקה. הבנתי מיד שמשהו חריג קורה", הוא מספר.

סנ"צ אלוני חלף בין זירה לזירה, תחת אש בלתי פוסקת. הוא ראה רכבים מחוררים מכדורים ועשרות אזרחים מבוהלים. באחד הרחובות הוא הבחין בזוג שרכב על קורקינטים חשמליים היישר אל התופת. "אמרתי להם, 'סעו לכיוון השני ותפסו מחסה'", הוא משחזר. רק שנתיים אחר כך, באירוע לזכר אחד מהשוטרים שנפלו באותו יום, תיגש אליו אישה שלא הכיר ותודה לו בדמעות: "רק עכשיו יצא לי להגיד מה שאני מחזיקה בבטן שנתיים". היא הייתה אחת מהאנשים שהוא הזהיר ולמעשה הציל. "לפעמים לוקח זמן להבין מה קרה שם", הוא אומר ונאנח.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אבל באותן שעות רטט הלב של דורון, יחד עם הטלפון שבכיסו. בנו הגדול ערן היה בבית, בטוח, אבל הבן השני עמית היה בפסטיבל נובה. "אני מדבר איתו בלחש", הוא מספר. "הוא אומר שיורים עליו. ואני בכלל לא ידעתי איפה זה הנובה".

המארב שאליו נקלעו, והחילוץ בטנדר המחבלים

הגורל הפגיש את אלוני עם רכב קרקל שבו נסעו קצין מודיעין ושלושה שוטרים. אלוני עלה לרכב. "ידעתי רק דבר אחד – שהבן שלי בנובה, ושאני עושה הכול כדי להגיע אליו".

כשהקרקל נסע על ציר 234 מחבל ירה לכיוונו כשהוא עומד בסמוך לטנדר טיוטה. נהג הקרקל קיבל פקודה לדרוס את המחבל. ברגע שהקרקל התנגש בטנדר של המחבלים, סטה הקרקל לתעלה שממנה לא הצליח הנהג לצאת. באותו הרגע נפתחה על יושבי הקרקל, בהם סנ"צ אלוני, אש תופת של מחבלים, ירי נק"ל ורימונים. "חיכיתי למוות", אומר דורון בכנות. "אמרתי לעצמי, אם אני הולך, אני לוקח איתי מישהו. זה הכול".

בשלב הזה היה אלוני כבר פצוע ביד וברגל מירי ורסיסים של רימון ולא היה יכול לזוז בתוך הקרקל. שאר השוטרים יצאו מהקרקל ללחימה עם המחבלים. אחד מהם נהרג. אלוני בשלב זה היה עדיין פצוע בתוך הקרקל. קצין מג"ב שהיה איתם נפצע גם הוא מירי ברגל והנהג נפצע בידו מהירי. שניים מהשוטרים המשיכו בלחימה כרבע שעה, עד שבשלב מסוים אחד מהשוטרים זיהה את הטנדר של חמאס עם מפתחות בסוויץ'.

"אני בבגדים חצי-אזרחיים, לבוש בחולצת חאקי קצרה ומכנסי צבא, בתוך טנדר של מחבלים", מתאר אלוני. "פחדנו שיירו עלינו מהכוחות שלנו". הם נסעו בתוך התופת של כביש 232, תחת מטר של אש, עד שהטנדר נפגע ונעצר סמוך לנחל הבשור. הם המתינו שם, מדממים, ומעליהם חג מסוק צה"ל, שלא ידע מי נמצא למטה. לבסוף נשכב אחד השוטרים על הקרקע בידיים מורמות. המסוק הבין ועזב.

לוחם מג"ב ושוטר מרהט, הגיעו לחלץ את אלוני ויושבי הקרקל לאחר כ-45 דקות, הם העלו אותם לרכב, אך לא מצאו את הדרך למקום בטוח. בשלב הזה הגיעה השיירה המחלצת, ובראשה עמד סנ"צ יקיר מעודי, אז סגן ראש זרוע יישובי הדרום במג"ב. "ראינו אותם כמו מלאכים", אומר סנ"צ אלוני, וקולו מתרכך לשבריר שנייה. "לא האמנו שזה יגיע".

בדרך לזירה עמד סנ"צ מעודי בפני דילמה קשה. הלוחמים שלו היו פרוסים בכל יישובי העוטף, ואחת מהם הייתה שוטרת שלו, שעבדה בשכר במסיבת נובה – ונפצעה. יקיר התחיל לנסוע לכיוון המסיבה, וקרא בדרך בקשר: "מי נמצא באזור אופקים?" אחד מחבריו הקרובים עלה מולו בקשר ואמר שהוא נוסע לכיוון. כמה דקות אחר כך נשמעו צעקות בקשר: "300 מחבלים מסביבי, אל תגיעו לכאן".

"זה היה חשבון גורלי"

יקיר ניצב בצומת דרכים, פשוטו כמשמעו: האם לפנות ימינה לכיוון השוטרת שלו במתחם נובה או שמאלה לכיוון חבר הילדות, שמעדכן על מאות מחבלים? "עשיתי חשבון גורלי", הוא משחזר. "ידעתי שבעלה של השוטרת שלי, קצין לוחם, נמצא בשטח והוא ידאג לה. אז פניתי שמאלה". כשהגיע לשטח ראה אדם רחב ובולט, לבוש חאקי, שוכב מדמם. הוא לא שאל שאלות, שלף חוסם עורקים, חבש את רגלו של הפצוע והעלה אותו לאמבולנס. "חשבתי שזה חייל שחילצו מאיזה בסיס", הוא אומר היום, ודורון משיב בחיוך: "חייל קצת גדול".

אחרי פינוי הפצועים מהזירה המשיכו יקיר ואנשיו אל שטח מסיבת נובה. "רכבים שרופים, צעקות בקשר, לוחמים שלי שנהרגו, דיווחים קשים. ירי מכל כיוון", הוא מתאר. "היו לי דילמות בזמן אמת – אם אני עוצר ונלחם עם החבר'ה, אני מאבד את הקיבוצים. אם אני ממשיך – אולי מציל יותר חיים", הוא מוסיף.

הסיוט שהתגשם: "דפקו על הדלת"

סנ"צ אלוני אושפז בבית החולים סורוקה, עבר סדרת ניתוחים והחל בשיקום. עמית, בנו שחולץ מנובה, חזר הביתה, והמשפחה ניסתה לחזור לנשום לרווחה.

ואולם ב-12 בדצמבר 2023 הגיעה מכה נוספת, וכואבת עוד יותר. ערן אלוני ז"ל, בנו בן ה-19 וחובש קרבי בגולני, נפל בקרב בסג'עייה. ערן נכנס תחת אש לתוך בית כדי לחלץ את מפקדו הפצוע, הבין שהמפקד נהרג, וחזר שוב פנימה כדי למנוע את חטיפת הגופה. שם נפצע אנושות.

בהלוויה הצבאית באופקים עמד האב ששרד את התופת ב-7 באוקטובר מול הקבר הפתוח של בנו. "ערני שלי, אהוב ליבי", ספד בקול שבור. "אומנם אתה גיבור ישראל, אבל קודם גיבור של משפחת אלוני. באותה שבת נסעתי לחלץ את אחיך. אני רוצה לבקש ממך סליחה, ערן, שאותך לא יכולתי להציל". הוא סיפר בלוויה על החשש של המשפחה מהרגע הזה, שהתממש לבסוף. "אנחנו ישנים בקושי בלילות, כל הזמן חולמים שמישהו דופק על הדלת. חודש וחצי של סיוטים. הלילה הסיוט התממש ודפקו על הדלת".

"אתה פרח שרק החל לצמוח", המשיך אלוני בהספד לבנו. "ילד עם ערכים, עם אהבת מדינה. טיילת מגיל 16, הכרת את הארץ, התכוננת לצבא מנטלית ופיזית. לקחת מחברת ורשמת יעדים ומשימות. השגת הרבה, אבל 19 שנים זה לא מספיק".

השכול הוביל את דורון להחלטה לעזוב את השירות המבצעי ולעבור להדרכה. "תפקיד מבצעי דורש 200%, לא 50%. אני שליח של הבן שלי שנהרג. הוא האמין בעשייה עם ערך". כך הוא הגיע לקורס פיקוד ומטה (פו"ם) כמפקד צוות, בלי לדעת שבתוך הצוות שלו יושב האיש שקשר את חוסם העורקים לרגלו כשהקליעים מסביב שורקים.

סגירת המעגל ומתנת הפרידה

במשך שבועות הם ישבו יחד בכיתה בקורס, דורון ויקיר, בלי לדעת על הקשר המדמם ביניהם. אחת ממשימות הקורס הייתה כתיבת מאמר שינתח אירוע מבצעי ודילמה פיקודית. הגילוי היה כשמעודי כתב מאמר על הדילמה הפיקודית שלו מבוקר שמחת תורה – הצומת, ימינה או שמאלה. דורון קרא את המאמר בבית והרגיש שהתיאור זורק אותו בחזרה לתקרית באשכול. "לא ידעתי מי הולך לקרוא את המאמר", משחזר יקיר. "מבחינתי דורון היה עוד קצין כחול. לא ידעתי מה הוא עשה ב-7 באוקטובר, לא ידעתי על ערן".

באותו סוף שבוע קרא דורון את המאמר שכתב יקיר בבית. "התרכזתי בו במיוחד", הוא אומר. "ואז הבנתי שהסיפור הזה קשור אליי אישית". ביום ראשון פנה דורון ליקיר וסיפר לו על התחושות שעלו לו בעת קריאת המאמר. "ואז נפל לי האסימון", אומר יקיר. "יש מצב שלבשת מכנסי חאקי וחולצה ירוקה?" הוא שאל בשיחה ביניהם. "כן", השיב דורון. "היה לך חוסם עורקים על הרגל?" המשיך יקיר. "כן", ענה דורון. "אז זה שלי. תחזיר לי אותו", אמר יקיר בקור רוח. דורון נדהם. "זכרתי מג"בניק תימני ששם לי חוסם עורקים. יותר מזה לא זכרתי כלום", הוא אמר בחיוך.

לפני סיום הקורס העניק מעודי מתנה פרידה לדורון: עץ בונסאי מסוג אלון שנשתל בשנת 2004 – שנת הולדתו של ערן ז"ל. האלון, סמלה של גולני, צומח עכשיו בבית משפחת אלוני. "צריך לטפל בו בקפדנות, והוא מחזיק מעמד", אומר דורון. הסיפור של דורון ויקיר הוא סיפורה של מדינה שלמה – שרשרת של גבורה, אובדן וסגירות מעגל בלתי אפשריות. "דברים לא קורים סתם", מסכם יקיר. "שום דבר לא במקרה".