"הרצפה התמוטטה וכמעט נפלתי לבור של השירותים": הטרנד הישראלי בגיל השלישי

"אני זוכרת שנסעתי לשדה בדרך להודו ופחדתי, ממש שקשקתי. כל מה שאמרו לי פתאום קפץ לי לראש. אם הייתי יכולה לבטל הייתי מבטלת באותו רגע, אבל כמובן שנסעתי", משחזרת דליה וייס, בת 82 מתל אביב, את הרגע שבו הכול התחיל. היא לא נתנה לפחד לעצור אותה, אז לפני כ-40 שנה, ומאז היא לא עוצרת. "איך שנחתי נסעתי למומבאי – שדווקא זאת העיר הקשה מכולן – הרגשתי שטוב לי שם. זה היה הספתח, ומכאן נפתח התיאבון".

התיאבון הזה, כך נראה, מדבק. גם דבורה מבת ים, מרצה ומטיילת, לא מבינה מה גורם לאנשים להרים גבה. "חברות אומרות לי שאני מגזימה כי הרבה פעמים טסתי לבד. הן אומרות שהן כבר לא עושות את זה בלי בעל או טיול מאורגן. אני פשוט צוחקת, הן מפסידות. התאווה לנסיעות היא טירוף פנימי, זה לא עניין של גיל", היא מסבירה בחיוך.

אל החבורה הזו מצטרפת דליה מאירי (75) מיובלים. היא פסלת שמשלבת בין עבודת האבן שלה למסעות חובקי עולם. כשהיא לא מטיילת בגפה או עם בעלה, היא גם מדריכה של קבוצות טיולים בארץ ובעולם – אסיה, אירופה, ומרכז אמריקה. דליה מאירי לא יוצאת לשטח בלי הכנה מדוקדקת: "לפני כל טיול שאני מדריכה אני מטיילת שם עם בעלי כמה חודשים רציניים בשביל ללמוד את המקום ורק אז אני מחליטה שאני בשלה לצאת להדרכה".

שלוש הנשים האלו לא לבד. יותר ויותר ישראלים בגיל השלישי מטיילים בחו"ל, ולא פעם בוחרים ביעדים לא שגרתיים ואפילו אקזוטיים ומאתגרים. "אנשים בני 70 היום זה לא בני 70 של פעם", אומרת טלי נוי, סמנכ"לית אסטרטגיה ושיווק של איסתא. "וחברות פותחות מסלולים מיוחדים לגיל הזה, שיש לו גם כסף וגם זמן. אפילו ההורים שלי טסים השבוע לארבעה שבועות לטור דה פראנס אחרי שלא עשו את זה מגיל 21. הם עושים מסלולים מטורפים ומשמעותיים, זה לא 'סוף שבוע בדובאי'. אחרי מה שאנחנו עוברים פה בשנים האחרונות, לעשות טיול ספארי נראה לי קל", היא צוחקת.

בנוסף, מדגישה נוי כי הטיולים הללו, למרות היותם "מאוד יקרים" נתפסים לעיתים כמשתלמים לאור יוקר המחיה בארץ: "יש לנו לקוח נושק לשמונים שכבר פעם שנייה עושה קרוז של ארבעה חודשים סביב הגלובוס, מקומות שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם. כל קרוז כזה עולה 50 אלף דולר, אבל הוא אמר שזה יותר זול מלהיות אותה תקופה בארץ, והוא כבר חוסך לפעם שלישית".

ואכן, דליה וייס, דבורה רוטברט ודליה מאירי מנפצות כל סטיגמה ומסמנות וי על יעדים שרוב הצעירים יכולים רק לחלום עליהם. אחת חורשת ג'ונגלים לבדה עם תרמיל; השנייה חיה בתוך עלילות הספרים שהיא קוראת, והולכת בנעלי גיבוריה בברזיל ובווייטנאם, והשלישית מוצאת את עצמה בלב מהפכות עקובות מדם, ולא מפסיקה לחזור לאותם מקומות בדיוק.

"כשפרשתי אמרתי 'זה הטיול של אחרי צבא'"

בהוסטלים של סין או קירגיזסטן דליה וייס לא נראית כמו המטיילת הטיפוסית, אבל היא תרמילאית בנשמה שטבעה את חותמה בכ-60 יעדים שונים, לא כולל יעדים שחזרה אליהם יותר מפעם אחת. הכול התחיל לפני כארבעה עשורים, כמעט במקרה. "אני עוסקת באומנות, ציירת, טיילת ומספרת חוויות מסע דרך הרצאות. הטיולים שלי התחילו בערך בגיל 50 לאחר שהתגרשתי, וזהו, יצאתי לחרוש את העולם".

מה שהצית את הדמיון שלה היו הסיפורים ששמעה במקום עבודתה לשעבר, חברת תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ). "היו שם יועצים ומהנדסים שעובדים במדינות נכשלות, והייתי שומעת הרבה סיפורים שהציתו לי את הדמיון. לפני זה נסעתי הרבה לאירופה, את זה אני לא מחשיבה בכלל, אבל אז יום בהיר אחד החלטתי – אני נוסעת להודו".

וייס נזכרת בתגובות הסביבה כשהחליטה לצאת למסע, יש שיגידו באיחור של כמה עשרות שנים. "כולם אמרו 'מה איבדת שם? למה את נוסעת? יש שם עוני, לכלוך'. בכל זאת החלטתי לנסוע". מאז אותה נסיעה, היא הפכה את הנדודים לדרך חיים. "אחר כך נסעתי להונג קונג וסינגפור ותאילנד, ואיפה לא: מרכז אמריקה, דרום אמריקה, מרכז אסיה – קירגיזסטן, קזחסטן. כל שנה אני נוסעת לחודשיים. לפעמים שתי מדינות ולפעמים מדינה אחת. למשל בהודו הייתי שבע פעמים, כי היא עצומה. בסין הייתי, אם אני מחברת הכול ביחד, שנה וחצי. זו לא מדינה שעושים סיבוב וגומרים אותה. הזמן הכי ארוך שהייתי בחו"ל ברצף היה ארבעה חודשים בסין. כשהפסקתי לעבוד ופרשתי אמרתי 'עכשיו זה טיול של אחרי צבא'".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הסתובבו עם מצ'טות ברחובות ותקפו"

בעוד שאנשים רבים יוצאים מהארץ בשביל לקחת הפסקה מהאקשן, דליה מאירי מצאה את עצמה לא פעם בלב הסערה דווקא מחוץ לגבולות המדינה. הטיולים המודרכים שלה אורכים כשבועיים, אבל המסעות הפרטיים שלה בדרך כלל אורכים כחודשיים. "כשאני נוסעת למקום מסוים אני מחפשת להיות כמה שיותר במקום עצמו ולהכיר כמה שיותר מקומיים. אנחנו ישנים בהוסטלים, אני אחפש הוסטל עם תנאים סבירים אבל מעבר לזה לא אכפת לי", היא מספרת.

הזיכרון הדרמטי ביותר שלה מגיע ממצרים: "יצא לי להדריך טיול של קבוצה במהפכה ב-2011, שאז לא רק אני הייתי בבעיה, אלא הייתי צריכה לחלץ את האנשים החוצה ולהחזיר אותם הביתה". מאירי נזכרת כי "בהתחלה היינו במדבר המערבי בסהרה, וכשהתקרבנו לקהיר התחילו הבעיות. אפשר להגיד שכל אחד במצרים עשה מה שהוא רוצה. אנשים הסתובבו ברחובות עם מצ'טות ותקפו אנשים. אנחנו חיכינו בתחנת הרכבת גיזה, שהיא גם מטרו ויש שמה גשרים עליים. אנשים עמדו על הגשרים והתחילו לירות עלינו, זו הייתה אנרכיה מוחלטת".

מאירי משחזרת איך הדריכה את הקבוצה באותם רגעים מפחידים: "הנחיתי את הקבוצה להסתתר מאחורי העמודים בתחנה ולא נפגענו. אני חושבת שכולם היו דרוכים מספיק בשביל להקשיב להוראות שלי שהם לא הספיקו ממש לפחד. כולנו ניסינו לעשות את מה שהיה נכון לאותו הרגע. אני לא יודעת איך לא פחדתי. כשאתה נכנס לסיטואציה אז אתה מתפקד. במקרה הספציפי הזה אפילו לא הייתה אזהרת מסע, בגלל שכולם חשבו שאצל מובארק זה לא יקרה. איכשהו בסוף הגענו בסוף לשדה התעופה ואל על החזירו אותנו הביתה".

אדם מן השורה היה אולי נמנע מלחזור למצרים, אבל דליה מאירי חזרה שוב ושוב. "חזרתי המון פעמים אחר כך, אני מתה עליה", היא מתוודה. "ממש לפני 7 באוקטובר הדרכתי חמש קבוצות במצרים, אחת אחרי השנייה, והאמת שהייתי צריכה לצאת לטיול בפעם השישית ממש ב-6 באוקטובר ואיכשהו יצא שמישהו החליף אותי. למרבה הצער הקבוצה שלו הותקפה באלכסנדריה ושלושה אנשים נהרגו". מאירי מבהירה כי "כששמעתי על המקרה ישר חשבתי על המדריך, לשמחתי לא קרה לו כלום אבל זה היה קשה. אני מעדיפה לא לחשוב מה היה קורה אם אני הייתי שם, אבל כבר הייתי בסיטואציות, אי אפשר לצפות את הפעולות שלהם".

"אני תמיד חושבת מנסיעה לנסיעה"

עבור דבורה רוטברט, אימא לשניים וסבתא לארבעה, הטיול הוא לא רק מעבר גיאוגרפי, אלא כניסה לתוך עולם דמיוני שהופך למציאות. "זה משהו שחלמתי עליו מגיל אפס, כי אני קראתי ספרים בגיל מאוד צעיר. חלק מהספרים היו ספרי הרפתקאות ונסיעות וכבר אז ידעתי שאני רוצה לטייל בעולם", היא מספרת. "אני תמיד חושבת מנסיעה לנסיעה". דבורה מציינת שהטיולים הפכו עבורה גם למקצוע, היא מנחה מופעים של מוזיקת עולם, ומעבירה הרצאות על תרבויות שונות, שמשלבות צילומים, מוזיקה וקטעי וידיאו מטיוליה.

היא מקפידה על הפרדה מוחלטת בין חייה העשירים, לבין הגדרות גיל כרונולוגיות. שיטת הטיול של דבורה ייחודית: היא לא קוראת מדריכי טיולים סטנדרטיים, אלא רומנים. "הטיולים שלי הם בעיקר בעקבות ספרים שאני קוראת. לדוגמה קראתי ספר ששמו 'האי של ארטורו', של אלזה מורנטה. אמרתי לעצמי 'אני חייבת להיות במקום הזה'. כשהייתי בנאפולי שאלתי איזה נהג מונית מה דעתו שאני אסע לשם. הוא אמר 'אוי, איזה מקום נהדר, זה אי דייגים אמיתי'. לקחנו ספינה והפלגנו לשם. זה היה משהו מדהים, הדבר האמיתי. כל הזמן שהייתי שם, דמיינתי את הספר".

כך היא הגיעה גם לצ'ילה בעקבות פבלו נרודה, ולפורטוגל בעקבות ז'וזה סאראמאגו. "רציתי לראות את המנזר מ'דברי ימי מנזר'. כשאני נוסעת אני לוקחת איתי את הספר וקוראת אותו פעם נוספת, ואז אני ממש חיה גם במקום וגם בספר".

"חילצת את האנשים מהשמורה"

"תמיד אני נוסעת לבדי", מספרת דליה וייס. "מבחינתי אין מושלם כמו לטייל לבד. יש כמובן שני צדדים למטבע, יש גם קשיים. אי אפשר להתעלם מזה. אנשים שואלים אותי: 'איך יש לך אומץ? איך את יודעת לאן לנסוע ולאן ללכת?'. אין לי בעיה עם אומץ, כי אני הרפתקנית מטבעי ואני מכינה הרבה שיעורי בית לפני כל נסיעה. אני לומדת המון, אני לומדת את המדינה חודשים. נסעתי למשל ברכבת הטרנס-סיבירית ממוסקווה, שזה הקו הארוך ביותר בעולם – 10 ימים מקצה לקצה אם לא יורדים בדרך. אבל אני ירדתי אחרי ארבעה ימים בסיביר לשלושה שבועות, טיילתי בכל האזור והמשכתי עד בייג'ינג, היה מדהים".

היא לא זקוקה לשפה כדי להסתדר בשבטים מרוחקים. "אני מטיילת בלי שפה. בקולומביה נסעתי לאיזו עיירה, והיה צריך לטפס על הר תלול עד למעלה, וחשכו עיניי. בקושי יכולתי לסחוב, אבל אז ראיתי חבורה של נערים מקומיים. עם סימני ידיים ביקשתי שיעזרו לי לסחוב את התרמיל למעלה. היה נער נחמד שסחב לי את התרמיל ואפילו עזר לי למצוא מלון. בבנין, במאלי, בבורקינה פאסו – בשבטים אין שפה, אז אני משתמשת בשפת הידיים והסימנים וזה מסתדר. ברור שזה עובד, עובדה שאני נוסעת וחוזרת".

למרות הגיל, וייס סוחבת את הציוד על הגב ולא מאפשרת לעצמה הקלות. "עם תרמיל כמו הצעירים, אני תרמילאית לכל דבר. בשנים האחרונות קניתי סוג של תרמיל שיש לו גלגלים למטה, 'לבלבל את האויב' מה שנקרא. יש גם ידית שאפשר לשלוף אותה".

מאירי, מדגישה שסכנות הן חלק מהעסק: "מקרים קורים כל הזמן. פעם אחת כשהדרכתי בטורקיה נכנסנו לאיזה שמורה באזור הרי הפונטוס וירד שלג כבד, והיה צריך לחלץ את האנשים החוצה מהשמורה. לא היה בשמורה שום אמצעים להתגונן מהשלג, ואיכשהו יצאנו עם איזה טרקטור והוא התהפך. במהלך הטיולים היו כל מיני אירועים שהיו יכולים להיגמר רע מאוד, ולמזלי לא יצא לי שאיבדתי מישהו. אבל גם בארץ יש סכנות, אפשר להגיד שזה חלק מהחיים שלנו".

היא גם מחפשת את האווירה המקומית בכל מחיר: "אני מאוד שמחה אם יוצא לי להיות במקום שיש בו חג או קרנבל. בדיוק חזרתי מווייטנאם וקמבודיה וזכינו שבדיוק בטיול שלנו היה החג הכי חשוב של וייטנאם וגם של סין שזה חג הטט (Tet) שזה ראש השנה הירחי. מעבר לזה שהכול נורא מקושט, יש אווירה לא סתם חגיגית, אפילו קצת משתגעת ברחובות".

"אכלנו קליפות בננה והתקלחנו בחצר"

דבורה מעדיפה לצרף למסע את בן זוגה. "אני דווקא אוהבת שיש לי עם מי לחלוק חוויות, אבל צריך שיהיה גם פתיחות לשנות את התוכניות באמצע. לדוגמה היינו בברזיל ומישהו פנה אלינו ואמר 'יש פה בית של חבר של סלבדור דאלי, אתם רוצים לבקר אצלו?'. 'בוודאי שאנחנו רוצים' השבתי. ואני מגיעה לבית מהמם עם ארוחה מהממת, עם מקלחת בחצר, משהו שבאמת רק אפשר לחלום עליו. הוא היה אומן בעצמו והבית היה מלא יצירות אומנות. הדרך לבית הייתה דרך חולית, אפילו לא היה כביש. העובדת שלו הכינה לנו ארוחה על קליפות של בננה והתקלחנו בחצר, ואיזה ילד קטן טיפס על עץ להוריד לנו פירות. היינו שם עד הערב, ויתרנו על כל מה שתכננו לעשות באותו יום".

וייס נזכרת בשלל החוויות הצבעוניות שאליהן נחשפה, חוויות שהיו מאיימות על רבים אחרים. "אם אני מתחילה אני כמו בור ללא תחתית, זה נורא מעניין". היא מספרת על המסע המפרך בעיר טימבוקטו שבמאלי, בשולי מדבר סהרה, אליו יצאה עם תושב מקומי. "הייתי בת 70 בערך ורכבתי יומיים על גב גמל עד שהגענו לכפר עם סוכה אחת", היא מספרת, "בלילה היה חושך מצרים, קולות של חיות וקור כלבים. זה היה מפחיד. באותו רגע זה יכול להיות קשה ומפרך, אבל בסך הכול זאת חוויה אדירה".

"בהודו שכרתי רכב ומדריך ונסענו לשבטים בג'ונגל", היא ממשיכה בשחזור מסעותיה. "הגענו לשבט שנחשב אלים, ורציתי לראות את הריקודים שלהם בלילה. היינו צריכים לישון שם במחסן. המדריכים נסעו להביא אוכל והשאירו אותי לבד. הם נתנו לי 'שברייה' (סכין) ליתר ביטחון. ישבתי על המדרגות בחושך, ושמעתי צרחות של קופים וקולות של חיות. הייתי בטוחה שנמר הולך לטרוף אותי ושקשקתי מפחד עד שהם חזרו".

וייס מסבירה את הסוד שלפיו היא מטיילת: "בבייג'ינג הכרתי שני בחורים מהארץ בני 50, ולאחד מהם הייתה משרוקית על הצוואר למקרה שירגיש סכנה. בכלל לא הבנתי את זה. אני חושבת שכל עוד את לא מפחדת, את לא מונעת מעצמך את החוויות האלה. אני לא משדרת פחד".

"עכשיו אני רוצה לנסוע לסנגל"

גם דבורה חוותה רגעים של התמזגות תרבותית. "נסעתי לפסטיבל מדהים, פסטיבל צוענים בסנט מרי דה לה מר בצרפת ורקדתי איתם. יש לי אפילו וידאו שחברים צילמו ורקדתי עם הצוענים. כל העיירה הייתה מלאה להקות של צוענים שהגיעו מכל העולם". היא לא מפחדת לנסות לתקשר גם כשהשפה מגומגמת. "אני אוהבת לדבר עם מקומיים. אני דוברת ספרדית, יידיש, צרפתית ויוונית. אני מדברת עם כולם עם טעויות ושגיאות, אבל העיקר זה לתקשר. יש לי חברים מכל העולם שאנחנו בקשר רציף איתם. החברים בזקינטוס הזמינו אותנו להתארח אצלם ללא תשלום בזמן האינתיפאדה בארץ, כי החדשות בחוץ תמיד נראות נוראיות יותר. מאז אנחנו חוזרים אליהם כמעט כל שנה, אפילו מוזמנים לחתונות ואירועים".

"הכי מטורף – נסעתי לפולינזיה הצרפתית, לטהיטי, בעקבות היומן של הצייר פול גוגן", נזכרת דבורה. "קראתי את היומן וסימנתי מה אני רוצה לראות. אז היינו בהונג קונג אצל הבן שלי, ומשם טסנו לאוקלנד ומשם לפולינזיה הצרפתית. היינו שם שבועיים בשלושה איים – בטהיטי, בבורה בורה שהוא באמת יפה כמו בסיפורים, ועוד אי. זה באמת גן עדן. כשאת עולה לטיסה הדיילות נעלמות ופתאום הן חוזרות בתלבושות צבעוניות של טהיטי עם עגילי פנינה, ואז את באמת מבינה שאת בדרך לגן עדן. הן מחליפות את מדי הדיילת ולובשות פראו צבעוני", אומרת בחיוך.

"הייתי לפחות ב-50 מדינות", היא ממשיכה. "יש לנו מפה שאנחנו תוקעים בה סיכות כשמגיעים לכל מקום. יש הרבה סיכות, אבל לא מספיק". היא מתארת שלכל יבשת יש את הקסם שלה: "הייתי בכל היבשות. בדרום אמריקה אני מאוד אוהבת את ברזיל וצ'ילה. נסעתי לשם בעקבות סופרת צ'יליאנית והשירים של פבלו נרודה, שיש לו שלושה בתים שם. באירופה הרומן הראשון שלי היה עם ספרד, אבל עכשיו אני מנהלת רומן עם איטליה ויוון. במזרח הייתי במקאו, שזה שילוב מרתק של סין ופורטוגל. הייתי גם בניו זילנד, ונעזרתי בספר של אשתו של שגריר ישראל ביפן. באוסטרליה הייתי רק בסידני ובבריסביין, יש לי עוד הרבה מה לעשות שם. הייתי גם במרוקו, אבל עכשיו אני רוצה לראות את אפריקה האמיתית בסנגל".

"יוצא הרבה יותר זול מהחיים בישראל"

וייס מנפצת את המיתוס שטיול כזה דורש הון עתק. "כולם חושבים שזה עולה המון, אבל זה ממש לא. כשאני פה בבית יש לי הוצאות על אוכל ודלק, כשאני שם אני נוסעת לחורים והמלונות והאוכל עולים גרוש וחצי. אני ישנה בהוסטלים ואפילו באוהל. המטרה היא להתוודע לשבטים ולתרבות, אז המלון לא מעניין אותי. זה יוצא הרבה יותר זול מהחיים בישראל. מה שיקר זה הטיסות, ואת זה אני עושה בתשלומים ולפעמים אפילו השכרתי את הדירה שלי לחודשיים ואז זה בכלל כיסה עלויות".

"למזלי בן הזוג שלי עוזר במימון משמעותית", מסבירה דבורה. "אני בכלל לא יודעת מחירים. כשאימא שלי הכירה אותו היא לא שמחה שהוא אוהב לטייל, היא חשבה שאולי הוא ירגיע אותי מלטייל, אבל איתו אני לא נרגעת. יש לנו דברים משותפים, והוא פתוח לזה שאני רוצה לראות מקומות שקראתי עליהם בספרים והוא יושב לבנות את המסלולים".

מאירי מבהירה שהעניין הוא סדר עדיפויות: "מכיוון שהטיולים והפסלים זה מקום ראשון בסדר העדיפויות שלנו, אז את מה שאנחנו מרוויחים אנחנו מוציאים על פיסול וטיולים. אבל כיוון שאנחנו מאוד צנועים, אז יחסית הטיולים שלנו זולים, אבל אני לא עושה חשבון". היא מספרת שגם כשהם בארץ, הנדודים לא פוסקים. "אנחנו לאורך כל השנה יוצאים נגיד לפחות פעם בשבועיים או שלושה שבועות לכמה ימים לנגב, ועושים מסלולים בנגב או במדבר יהודה וישנים בשטח באוהל", אומרת מאירי. "אם מזג האוויר קשה אז נישן באוטו או אם אנחנו ממש בבעיה ננסה למצוא איזה חדר זול".

המשפחה, בכל מקרה, כבר למדה לקבל את השיגעון. וייס מספרת בחיוך: "הם כבר רגילים. פעם לקחתי את שתי הנכדות שלי לשלושה שבועות לווייטנאם וסין והן ראו שזה בסדר. הנכדים חושבים שזה מגניב, אומרים 'איזו סבתא'". "הבנים שלי לא חושבים שהם יכולים לשנות לי או להחליט לי, אבל הם כן רוצים לדעת איפה אני", מוסיפה מאירי.

דבורה מסכמת את הגישה ששומרת עליהן צעירות. "התאווה לנסיעות היא טירוף פנימי, זה לא עניין של גיל". ודליה וייס, שרואה בטיולים את מפעל חייה, חותמת בסיפוק: "אני יכולה למות כבר בשקט, עשיתי את שלי".