ה"מפלצת הבליסטית" ושאלת הלייזר: אתגרי ההגנה האווירית של ישראל

בימים שלאחר מבצע "שאגת הארי" השקט שחזר לרחובות היה כמעט לא טבעי. אחרי שכל כך הרבה מספרים נזרקו לאוויר, נותרנו בעיקר עם חידה אחת לא פתורה – כמה טילים באמת נשארו למשמרות המהפכה? משחק הניחושים הזה, שמנסה לפצח את המציאות המסתתרת במעבה האדמה, נמשך כעת במלוא עוזו – אבל על דבר אחד המומחים שדיברנו איתם די מיישרים קו: אף אחד לא יודע את התשובה באמת.

לפי דיווח בניו יורק טיימס בשבת, המודיעין האמריקני מעריך כי איראן מחזיקה כעת ב-40% מיכולות הכטב"מים וב-60% ממשגרי הטילים שהיו לה טרם המלחמה. עוד פרסם העיתון כי להערכת גורמי מודיעין אמריקניים, איראן הצליחה לשמר עתודה אסטרטגית של אלפי טילים המוגנים היטב בתוך רשת מנהרות תת-קרקעיות. לפי מכון המחקר IISS (המכון הבין-לאומי ללימודים אסטרטגיים), המאגרים האיראניים מנו עוד ערב המערכה למעלה מ-3,000 טילים בליסטיים, נתון המרמז כי גם אחרי המטחים האחרונים נותר בידי טהראן מלאי בלתי מבוטל. לעומתם, הגרדיאן דיווח כי הערכות מודיעין אירופיות מצביעות על שחיקה דרמטית במלאי המבצעי, שצנח לכמה מאות טילים בודדות עקב הפגיעה במערכי הייצור.

"התשובה האמיתית היא שאף אחד לא יודע. אפשר להעריך שנשארו להם כמה מאות טילים ארוכי טווח. אני חושב שזה לא נאמד באלפים. זה מגיע אולי ל-1,200, אבל אף אחד לא יודע באמת", מבהיר תא"ל (במיל') שחר שוחט, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית. "נניח שהיו להם במנהרה מסוימת 50 טילים. תקפו את פתחי המנהרה ועכשיו היא סגורה, מישהו סופר את ה-50 האלה או לא? הרי בעוד חצי שנה, עם הרבה טרקטורים, אולי יהיה אפשר להוציא אותם משם. אז בוא נגיד שהנתון מעורפל, וכל מספר זוכה. צריכים להיות צנועים וזהירים בידע".

לעומת שוחט, טל ענבר, מומחה לאווירונאוטיקה, חלל וטילים, מעריך את מה שנותר בידי האיראנים במושגי אלפים – לא מאות. "אנחנו יודעים שהמלחמה התחילה באלפי טילים בליסטיים בצד האיראני שמסוגלים להגיע לישראל, ומספר רב של טילים לטווח קצר יותר, שאותם הם ניצלו כדי לתקוף את המדינות הקרובות יותר". ענבר מבהיר: "אף אחד לא יודע את המספר האמיתי, אף אחד גם לא אומר את המספרים האמיתיים. כל פעם אתה משמיד 60%, ועוד 70%, ועוד 80%. בסוף יוצא שנשארו להם רק 500%... בשורה התחתונה, כנראה יש להם יותר מאלף טילים שיכולים להגיע לישראל".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

שתי ה"משפחות" של הארסנל האיראני

כדי לעשות סדר בארסנל האיראני, ענבר – שהוא כיום עמית מחקר בכיר בברית הייעוץ להגנה מטילים (MDAA) בארצות הברית, ולשעבר ראש המרכז לחקר החלל והכטב"מים במכון פישר – מחלק את האיום לשתי משפחות עיקריות, הנבדלות זו מזו בשיטת ההנעה שלהן. המשפחה הראשונה והמוכרת יותר מבוססת על דלק נוזלי, וכוללת בין היתר את הטילים קאדר ועימאד. מדובר בשני טילים לטווח של עד 2,000 ק"מ – עימאד הוא למעשה גרסה מדויקת יותר של הקאדר. לצד אלו, ניצב האיום הכבד יותר – הח'ורמשהר, שהאיראנים לא ירו מעולם באופן רשמי לעבר ישראל עד למערכה הזו. מדובר במפלצת בליסטית שמגיעה ביום רע לטווח של 2,500 ק"מ, וביום טוב אפשר לסחוט ממנה אפילו עוד אלף. השימוש בו הוכח כעת חד-משמעית, הן באמצעות סרטונים שהפיצה טהראן והן לאחר שנאספו שברים ממנו על הקרקע.

המשפחה השנייה, המבוססת על דלק מוצק, נחשבת למאיימת בשל המהירות שבה המערכת מוכנה לשיגור. טילים אלו מתודלקים מראש עוד בשערי המפעל, מה שמקצר דרמטית את זמן החשיפה של המשגרים לאוויר הפתוח. הכוכב הבולט בקטגוריה זו הוא הח'ייבר-שכן, טיל חד-שלבי ששבריו הפכו למראה נפוץ בסוריה וברמת הגולן כשהם נעוצים בקרקע שרופים ושחורים. ענבר מציין כי האיראנים לא חסכו, וירו אותו בנדיבות. לעומתו, הסג'יל, טיל דו-שלבי המגיע לטווח של מעט יותר מ-2,000 ק"מ, כמעט שלא נראה במערכה הזו. למרות החגיגות באיראן סביב פיתוחו, ענבר חושף כי מדובר בטיל בעייתי שכבר מאז חשיפתו ב-2008 סבל מתקלות, לא יוצר בסדרות גדולות ואינו נחשב למוצלח במיוחד.

בניגוד למיתוסים על הכנות ארוכות של 30 או 40 דקות בשטח פתוח לשם תדלוק הטילים, המציאות בשטח שונה לחלוטין. איראן מחזיקה ביכולות תדלוק מתקדמות, כך שהמערכת מוכנה לשיגור עוד במעבה האדמה, והטילים מגיחים החוצה כשהם כבר מתודלקים. "הסיפור שיוצאים החוצה ויש הכנות וזה נמשך חצי שעה – זה לא נכון כבר עשרות שנים", מבהיר ענבר. יוצא דופן מעניין בהקשר הזה הוא הח'ורמשהר הכבד. ענבר מציין כי למרות השתייכותו למשפחת ההנעה הנוזלית, הוא מסוגל להתנהג מבצעית כמעט כמו טיל דלק מוצק. המבנה שלו מאפשר לאחסן אותו כשהוא כבר מלא בנוזלי ההנעה, מה שמקצר את זמן ההכנה למינימום. "גם בעניין המשגרים יש הרבה שטויות", מבהיר ענבר. "נאמר את זה בצורה פשוטה: לא נראה שהמשגרים היו צוואר הבקבוק ביכולת או באי-היכולת של איראן ליצור מטחים כבדים. כלומר, יש להם מספיק משגרים ללחימה של פרק זמן משמעותי".

הלהיט של המערכה

הקלף ששלפו האיראנים במערכה האחרונה הוא טיל המצרר, או "ראש הקרב המתפצל", אם להיצמד להגדרה הרשמית. "המצרר ללא ספק היה כוכב מבחינתם", אומר ענבר. "אומנם ראינו הבהוב של זה ב-2025, אבל נוכחנו עכשיו שרוב הטילים שהם ירו עלינו היו מסוג מצרר. זה בהחלט שינוי באופן הפעלת הכוח שלהם". השאלה שנותרה היא מה עושים עם הצרה הזו. "את הטילים המתפצלים אנחנו מכירים עשרות שנים, ויש סוגים שונים", אומר תת-אלוף (במיל') פיני יונגמן, בעברו בכיר במערך ההגנה האווירית וראש חטיבת ההגנה האווירית של חברת רפאל.

"הטילים נראים אותו דבר כשהם משוגרים או במהלך המעוף שלהם, ואי אפשר להבחין אם זה טיל עם ראש קרב מתפצל או ראש קרב אחוד", מבהיר יונגמן. "רק אחרי שהוא מתפצל אפשר לזהות את סוג הטיל, ורק לעיתים אפשר, אולי על בסיס המודיעין המקדים, לדעת עוד קודם". יונגמן מפרט כי אם מדובר בראש קרב שמתפצל לעשרות רבות של "פצצונות" אז אין מה לעשות, משום שמאוחר מדי ליירט פצצונות כאלה, כל אחת מהן בגודל של רימון יד לכל היותר. הוא מציין כי "הצורך ליירט את הפצצונות האלה לא שהוא לא מעשי, הוא גם לא נכון כלכלית".

"בנוסף יש ראשי קרב שמספר הפצצונות שם הוא קטן יותר, נגיד סדר גודל של 10–15, וכל פצצה יכולה להגיע גם לחמישה ק"ג – מה שכבר עלול לעשות נזק רציני", הוא ממשיך. "גם כשראש הקרב מתפצל לפצצונות כמו במקרה הזה, לא תמיד יש אפשרות במסגרת הזמנים הנתונה להבין שזה מה שקרה וליירט את הפצצונות האלה". יונגמן מוסיף שהמהירות של הפצצונות האלה גדולה מאוד. "זה יכול להגיע ל-5,000 מטר בשנייה. תחשוב שאם הראש מתפצל בגובה של אפילו כ-80 ק"מ, אז כמה שניות לוקח עד שהן מגיעות לקרקע".

יש בכל זאת דרך להתמודדות עם פצצונות מהסוג הזה, הגדול יותר?
"אני לא רוצה בכלל להגיע לנקודה הזאת. אני רוצה שתהיה לי כמות גדולה מספיק של טילי חץ 3, שיירטו אותם בכמויות גדולות עוד לפני שהם מגיעים לשלב הפיצול".

ועם זאת, באופטימיות לא קטנה, רומז יונגמן שבישראל כבר החלו במהלכי פיתוח למערכת משלימה, כזו שתדע לתת מענה לאותם טילי מצרר שהפכו לאימתנו הגדולה בסבב הזה. "באופן עקרוני זה ישים", הוא מבהיר. "כיפת ברזל יודעת ליירט מטרות מהסוג הזה בגובה נמוך. אני מאמין שתפותח יותר ממערכת אחת אחרי המערכה הזאת. אני יכול להגיד לך שיש לי כבר פתרון לזה, אבל אני לא בטוח שאני יכול לשתף אותך".

"חולשה אסטרטגית"

הילה חדד-חמלניק, לשעבר מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה ועוד קודם לכן שותפה בצוות הפיתוח של כיפת ברזל, מסבירה שהבעיה העיקרית שמביאה איתה צרת טילי המצרר היא "חולשה אסטרטגית, בגלל שהוא יוצר הרבה זירות ועלול להעמיס על כל המערכות". היא מבהירה כי "ברור שפה צריך לחשוב מה עושים. הרי לא ניירט את טילי המצרר, ברור שזה לא הפתרון הנכון". לדבריה, "נצטרך למצוא איזון בין ליירט את הטיל ממש גבוה מחוץ לאטמוספרה, אל מול הנזק שהם עושים. צריך להבין אם יש איזה פתרון ביניים שכלול כנראה 'הגבהה' של אחת מהמערכות, או יצירת שיטות יירוט אחרות".

בתור אחת המפתחות של כיפת ברזל מבקשת חדד-חמלניק לנפץ את המחשבה שכיפת ברזל – התחתונה בשכבות מערכת ההגנה הרב-שכבתית שבנתה ישראל בשנים האחרונות – תדע ליירט את הפצצונות בהצלחה. "זה אפילו לא עניין של כלכלת חימושים", היא מבהירה. "אם אתה מוציא מיירט של 'כיפה', אתה מוציא עוד גוף לאוויר, שגם הוא נופל, עוד גורם שיכול לעשות נזק". היא מוסיפה כי "סטטיסטית, בכלל לא בטוח שלהוציא עכשיו מיירטים על כל פצצונת כזו זה יותר בטוח. הקיום של עוד שברי מיירט גם מאריך את הזמן שצריך לשהות במרחב המוגן. ראינו את הפצצונות האלה נופלות לפעמים גם אחרי שבע דקות. עם חלקים של המיירט זה ייקח עוד יותר".

המענה לפצצונות יהיה כנראה גבוה מחוץ לאטמוספרה – כדי שהן יגיעו לקרקע כלא יותר משאריות מתכת חרוכות שאין בהן סכנה – או דווקא הכי למטה, אחרי שהפצצונות מתקרבות לקרקע. יונגמן, שנלהב מאוד מהיכלות של מערך ההגנה האווירית במערכה הזו, מביא לשולחן בחירה מעניינת. גולת הכותרת שלו היא דווקא טילי-העל האמריקניים SM-3 שנתנו גם הם עבודה בסבב הזה. אולי אפילו עוד יתאפשר להשתמש בהם גם נגד איום המצרר. "אלה טילים שמשוגרים לגובה רב מאוד, והתוצאות שלהם מרשימות בצורה בלתי רגילה, כמעט כל טיל פגיעה בול", מסביר יונגמן. "הטילים האלה מאוד יקרים. אני לא יכול לשתף כמה גדול היה החלק של הטילים הללו, אבל אני יכול להגיד שההשתתפות שלהם הייתה פעילה מאוד והאמריקנים פה לא בחלו, למרות המחיר הגבוה".

במה הוא שונה מטילי החץ שלנו?
"הוא מטפס לגובה של מאות רבות של ק"מ. טיל שמגיע מאיראן מגיע מ-1,500 או 2,000 ק"מ, זה גובה רב מאוד. זה הרבה מעבר לאטמוספרה הצפופה, שהיא בגובה של עד 70 קילומטר. פה אנחנו מדברים על יירוטים בגובה של מאות קילומטרים, אפילו 400–500 קילומטר גובה יירוט. חץ 2 לא מגיע לגבהים כאלה, הוא מיירט בקצה האטמוספרה. חץ 3 מיירט בגבהים של מאות קילומטרים, וגם כן מחוץ לאטמוספרה. אבל לא בגבהים של SM-3".

אלא שלא רק הענקים האמריקניים עבדו שעות נוספות בחלל. בזמן שטילי ה-SM-3 נטרלו איומים בגבהים דמיוניים גילה מערך ההגנה הישראלי כי גם הכלים שנועדו במקור למשימות צנועות בהרבה מסוגלים להימתח אל מעבר לקצה. שוחט, עד לאחרונה סמנכ"ל האסטרטגיה והפיתוח העסקי בחטיבת ההגנה האווירית של רפאל, מודה כי בראשית הדרך איש לא חלם שמערכת "קלע דוד" תוכל להיות פעילה במערכה נגד המעגל השלישי. המערכת, שפותחה במקור כדי להתמודד עם טילי שיוט וכלי טיס בלתי מאוישים הטסים נמוך ומתמרנים מצאה עצמה נדרשת להסבה מקצועית מהירה תחת אש.

"כל הזמן משדרגים את המערכות"

שוחט מספר כי במסגרת הפקת הלקחים ממבצע "עם כלביא" ביוני, מצא עצמו ילד הסנדוויץ' של משפחת המיירטים הישראלית "קלע דוד" עובר שורת שדרוגים עמוקים שהעלו אותו לליגה של הגדולים. "בתשעת החודשים האלה רצנו הכי מהר שיכולנו קדימה, גם בהיבט של הגברת ההצטיידות וגם בהיבט של שיפור הלמידה", הוא מסביר. "חלק מהדברים גם פורסמו בתקשורת בצורה גלויה, כמו סדרת ניסויים שנעשתה במערכת קלע דוד, שאפשרה לה לבוא לידי ביטוי בצורה טובה יותר כבר במערכה הזאת. היו שיפורים בכמות, גם שיפורים באיכות וגם הפקת לקחים משותפת עם האמריקנים".

"בראשית הדרך לא חלמו שהן יוכלו להשתתף במערכה של מעגל שלישי", אומר שוחט על "קלע דוד". "והינה הן פתאום משתתפות במערכה ולוקחות חלק פעיל מאוד. מתחו את המערכות האלו הכי רחוק שאפשר, כך שגם אם הן לא נועדו במקור להתמודד עם איומים מהסוג הזה (טילים לטווח ארוך – י"כ) היה להן חלק נכבד וחשוב בהשתתפות במערכה הזאת". אלא שייתכן שאותה מתיחה הייתה כרוכה במחירים כואבים. במוצאי שבת 21 במרץ ספגו, בהפרש של שעתיים זו מזו, גם ערד וגם דימונה פגיעות ישירות של טילים בליסטיים שלא יורטו. כעבור יומיים התפרסם שקלע דוד הייתה המערכת שנבחרה להתמודד עם האיומים הללו, והיא כשלה.

יונגמן – הן במסגרת תפקידיו בחיל האוויר, והן ברפאל – מזוהה בעיקר עם מרכיבי השכבות התחתונות יותר: "כיפת ברזל" ו"קלע דוד". הוא היה מבכירי המפתחים של שתי המערכות האלו. לפני שנתיים אפילו השיא משואה בטקס יום העצמאות. כעת הוא מסתכל לעומקה של האינטגרציה הרב-שכבתית וטוען בתוקף שבניגוד לפרסומים הרשמיים – מערכת "קלע דוד" לא הייתה מעורבת בשני כשלי היירוט. "קלע דוד פותחה כדי לטפל בטילי שיוט ומל"טים, שטסים ממש בגובה נמוך, ושיודעים לתמרן בצורה קיצונית", הוא מסביר. "מאז שהמערכת מבצעית, מ-2017, כל הזמן משדרגים אותה. הטווחים של 'קלע דוד' הם בערך פי 20 משל כיפת ברזל. היא שודרגה ונתנו לה יכולות נוספות עם הזמן, וגם יכולת לטפל בתקופה האחרונה בטילים בליסטיים מאיראן".

יונגמן מדגיש כי המערכת "עושה עבודה פנטסטית, ואי אפשר להטיל איזושהי אשמה". לדבריו, "נכון שהיא לא יועדה לכך במקור, אבל היא עושה עבודה מעולה, בשיתוף עם שאר המערכות. מערכת הביטחון נשענת עליה בצורה מאוד טובה". הוא מוסיף כי "היו במערכה הזו עשרות רבות של יירוטים שבוצעו על ידי 'קלע דוד', ואני אומר חד-משמעית – 'קלע דוד' יירטה ואף הפתיעה לטובה".

"לא קראתי את התחקיר, אבל ברור ש'קלע דוד' היא איזושהי מערכת ביניים שעדיין צריך להחליט מה עושים איתה", אומרת חדד-חמלניק, שבשנים האחרונות, מאז פרשה ממשרד המדע, משמשת מנכ"לית של מונשוט (Moonshot), סטארטאפ בתחום החלל. "צריך להחליט: אם אנחנו מייעדים אותה לטילים הבליסטיים, אז צריך לעשות לה התאמות ספציפיות יותר. צריך לעשות את החישוב מחדש בין השכבות השונות".

אולי במקום ליצור פתרונות ביניים וקומבינות, אפשר פשוט לשפוך כסף ולייצר עוד טילי חץ?
"זה לא קומבינות, אבל חשוב להבין שיש קשר אחד ישיר: כמה שאתה רוצה להגיע גבוה יותר, ככה אתה משלם יותר כסף. ברור שקל יותר להגיד 'בוא ניירט הכול עם חץ והכול יהיה מדהים'. רק מה? זה יהיה אוברקיל מטורף על הכול, כלכלית, כי אז מה הם יעשו? פשוט יירו הרבה יותר, גם כדי לדלל את המאגרים שלנו".

כשאנחנו מדברים על קלע דוד ועל חץ 3, על אילו הפרשי עלויות אנחנו מדברים?
"פי שניים-שלושה בעלויות של כל שיגור".

ה"מכרז" של המערכות

בשלב מסוים בשיחה עם חדד-חמלניק עולה לדיון המילה "פשרה". מילה חביבה מאוד בכל סיטואציה אחרת, אבל מאיימת כשטילים בליסטיים משוגרים לכיוונך. "השאלה היא אם יש תוכנית יירוט באחוזים גבוהים או לא", היא מסבירה. "אנחנו מקבלים יעד מכל מערכות היירוט השונות, ובודקים מי מהמערכות יודעת ליירט בסבירות גבוהה מאוד, אחרי שהיא בנתה באמצעות אלגוריתם תוכנית יירוט. ככל שלמערכת הזולה יותר יש תוכנית יירוט באחוזים גבוהים, כך קרוב לוודאי שהיא תיבחר". הסיבה היא, כמובן, ניהול של כלכלת משאבים. "אני רוצה להוריד מהשולחן את הדיבור שכשאלה תושבי הדרום אז חוסכים, ולא כשמדובר בתושבי המרכז", היא מדגישה. "הרי ניתן לטעון שגם כל פצצות המצרר שנפלו במרכז נפלו בגלל שחסכו חץ 3 שיכול להשמיד אותו, עם הפצצונות שבו, עוד מחוץ לאטמוספרה".

בניסיון להבין איך פועלת המערכת הממוחשבת שמקבלת את ההחלטות באותן דקות שבהן הטיל כבר מעופף לו ברקיע, מתברר חייבים לגבש אסטרטגיית יירוט ומתנהל סוג של מכרז. "כל מערכת עובדת בנפרד וביחד", מבהירה חדד-חמלניק. "יש אותה מערכת שליטה בחיל האוויר, שבה חלק מההחלטות הן אוטומטיות וחלקן אנושיות. המוח של כל אחת מהמערכות מתכנן תוכנית יירוט, וגם יודע לדרג כמה מאתגרת תוכנית היירוט הזאת".

וברגע האמת, כל אחת מהמערכות השונות מגישה את ההצעה שלה ל"מכרז" הזה?
"אפשר לנסח את זה ככה".

ה"צעצוע" החדש שנותר במחסן

במשפחת המיירטים יש חבר נוסף שטרם הזכרנו, צעיר החברים – מערכת הלייזר "אור איתן", שפותחה ברפאל ולפני חודשים נמסרה לחיל האוויר ורשמית הפכה למבצעית. אלא שבמערכה הזו הופתעו רבים להיווכח שה"צעצוע" החדש נשאר לעת עתה במחסן. ענבר מסביר מדוע: "הלייזר לא נועד לטפל באיומים האלה, ולכן בכלל אין מה להזכיר אותו. הלייזר נועד לטפל ברקטות לטווחים קצרים יחסית, לאיומי קסאם ולאיומים שנמצאים באוויר זמן קצר מאוד. שום דבר מזה לא רלוונטי למה שראינו מאיראן".

ענבר מוסיף כי אם למערכת הלייזר היו הצלחות גדולות נגד חיזבאללה, סביר להניח שהתעשיות הביטחוניות היו "חוגגות על זה". הוא מבהיר: "תסיק מזה מה שאתה רוצה. בקיצור, אין מה לחגוג". ענבר גם מדגיש שהלייזר לעולם יהיה גורם משלים, ולא תחליף למערכות היירוט הסטנדרטיות. "לייזר לא יכול לעבוד במקביל על כמה מטרות. הוא חייב לטפל במטרה אחת, ואז לעבור לשנייה ולשלישית. כלומר, הוא עובד באופן טורי ולא באופן מקבילי. זאת מגבלה של טבע הטכנולוגיה", הוא מציין.

האם יש עוד שפנים בשרוול האיראני שאנחנו יודעים היום שיש להם?
ענבר: "בגדול לא. החידוש הגדול הוא הידיעה על ירי שני הטילים לכיוון דייגו גרסיה. כלומר, טווח ירי ארוך פי כמה ממה שהיה ידוע לגבי איראן. מי שמתעסק בנושא הטילים האיראניים לא מופתע מהיכולת העקרונית של איראן לירות גם לטווחים של פי שניים ויותר ממה שהיא יודעת לעשות עכשיו. בקיצור, אין איזה שפן, אין איזה טיל חדש שלא הכרנו, כל הטילים שנורו עלינו הם טילים מוכרים, לא חדשים. האם יש לאיראן באיזה מחסן סודי טיל עוד יותר גדול, עוד יותר ארוך טווח? עקרונית יכול להיות, אבל מצד שני גם לא סביר שלא ישתמשו בו. אם אתה איראן, אחרי כל מה שעברת, למה אתה עוד שומר דבר כזה?"

גם שוחט מצטרף להערכה הזו. "אני לא מעריך שיש להם משהו שובר שוויון שלא ראינו במערכה הזאת", הוא אומר. "מה גם שהמערכה הזאת הביאה אותם לכאלו קצוות שאם היה להם משהו כזה, כבר היה נכון ונדרש מבחינתם להשתמש בו, ועובדה שזה לא קרה".

כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה.