בוריס שטונדה, שנפצע אנושות באירוע שבו נהרגו 4 לוחמים ברצועה, היה צריך ללמוד ללכת - וכעבור שנה כבר כבש את הר הקילימנג'רו. "אני הקטוע היחיד שעשה את זה בעולם", הוא מצהיר בגאווה. כעת הוא סיים גם את תחרות חצי איש הברזל המפרכת בוולנסיה. "הגוף מסוגל הרבה מעבר למה שחושבים - הוכחתי שהקושי נמצא רק בראש"
פורסם: | עודכן:
בוריס שטונדה נפצע אנושות במלחמת חרבות ברזל, באסון בבית חאנון שבו נהרגו ארבעה לוחמים ונפצעו ארבעה נוספים. "הפציעה התרחשה בכניסה למנהרה בצפון רצועת עזה. מטען של 13 קילו התפוצץ, באירוע הזה נהרגו ארבעה ועוד ארבעה יצאו עם פציעות אנושות, כולם קטועים", הוא מספר.
שטונדה עבר עשרות ניתוחים, הורדם והונשם 9 ימים ורגלו נקטעה ממעל הברך - אך כל זה לא הפריע לו להגיע להישגים מטורפים שקשים גם לאנשים רגילים. לאחרונה הוא התמודד בתחרות חצי איש הברזל בוולנסיה, תוך שהוא מנצח לא מעט ספורטאים "רגילים". בריאיון מיוחד הוא מספר הכול על השנים האחרונות.
19 ניתוחים ב-68 ימי אשפוז
"מי שהוציא אותנו מהמנהרה הם חברים מהפלוגה ששמעו את הפיצוץ", ממשיך שטונדה בשחזור האירוע הקשה. "הם הוציאו אותנו מהמקום והעניקו לנו טיפול ראשוני. קיבלתי חמש מנות דם, מורפיום, קטמין, כל דבר שיפחית את הכאב". במהלך אשפוז בן 68 ימים הוא עבר 19 ניתוחים שונים והיה תשעה ימים מורדם ומונשם.
היית בהכרה?
"קמתי לראשונה מההרדמה אחרי חמישה ימים, וגילו שיש לי זיהום במערכת הדם, אז הרדימו אותי שוב. אתה לא מבין איך אפשר לחיות עם זה. אתה אומלל, סיעודי. עוזרים לך להתקלח, אתה מחובר ל-1,000 צינורות. בסרט הכי רע שיש בחיים. בכאב הנוראי הזה אתה רק חושב על למות, אתה לא מבין איך אפשר לחיות עם הכאב הזה. צריך להבין שאחרי הפציעה אספו אותי בחלקים ואז חיברו כמו לגו. קשה לחשוב על לחיות ככה".
סיפרת שארבעה מחברי הצוות שלך נהרגו. יש תחושה של 'למה אני חי והם לא'?
"בוודאי. כבר ברגע שקמתי מההרדמה הרגשתי משהו שנקרא 'אשמת השורד' - למה אני שרדתי והוא נהרג. קשה להסביר את התחושה הזאת, שהיינו עשרה לוחמים וכל אחד יצא עם גורל אחר שמגדיר אותו בצורה אחרת. כמובן שהמשפחות של ההרוגים בחיים לא יגידו לי משהו כזה. אני בקשר עם המשפחות, ואנחנו מחזקים אחד את השני, מדברים הרבה".
פרסומת
מהמצב הלא פשוט הזה הגיע בוריס באופן מפתיע דווקא לספורט. "מהאשפוז עברתי לשיקום של חצי שנה בתל השומר. למדתי להתחיל ללכת", הוא מספר. "מזה גדלתי וגדלתי, והבנתי שאני רוצה לאתגר את עצמי ולעשות ספורט אתגרי". הוא טס לאיסלנד ועשה שם טרקים קטנים, ובעקבות זאת התאהב ברעיון לעשות את הבלתי אפשרי. "ממש אהבתי את זה והצבתי לי יעד לא-אפשרי לטפס את הקילימנג'רו, מאז טיפסתי אותו פעמיים. אני הקטוע היחיד שעשה את זה בעולם", הוא מתגאה. "קיבלתי את הפרותזה רק אחרי חצי שנה, ו-8 חודשים אחרי שקיבלתי אותה טיפסתי בפעם הראשונה".
"סיפוק שאי אפשר לתאר"
מאז שקם מהמיטה בבית החולים, הפצוע האנוש "שחובר כמו לגו" רשם הישגים ענקיים: טיפס על הקילימנג'רו פעמיים, השתתף במרוצי חצי-מרתון בישראל ובעולם, וממש בסוף השבוע הוא חזר מההישג האחרון שלו - חצי איש הברזל בוולנסיה. מדובר במרוץ שבו המתחרים שוחים 1.9 קילומטר, רוכבים 90 ק"מ על אופניים ומסיימים בחצי מרתון ריצה.
פרסומת
אחרי טיפוסי ההרים, היעד ה"לא-אפשרי" הבא של בוריס היה לעשות את אתגר איש הברזל. "למדתי את הנושא, לא ידעתי לשחות ולרוץ, בטח לא עם פרותזה. התחלתי מאפס, אבל ממש אהבתי את זה", הוא אומר. "טסתי לארצות הברית ועשיתי פרותזה מיוחדת לרכיבה וריצה, לפני זה רכבתי עם רגל אחת מרחקים עצומים, 100 קילומטר לפעמים. עכשיו בוולנסיה התחריתי מול אנשים רגילים ועקפתי כמעט 1,000 איש רגילים".
תספר לי על ההרגשה ברגע שסיימת את התחרות?
"הרגשתי סיפוק שאי אפשר לתאר. אמרתי לעצמי כמה שהגוף והראש זה לא אותו דבר. אנשים לא מבינים כמה אני נלחם בראש כדי להזיז את הגוף. הוכחתי לדעתי שהגוף האנושי מסוגל הרבה מעבר למה שחושבים. כאדם בלי רגל אני יכול להגיד שהקושי נמצא רק בראש".
מהשיקום לחופה: "זה הרגיש נכון"
אבל מתברר שלא רק התחרויות והספורט העסיקו את שטונדה בשנים האחרונות. בתוך הפציעה, המאבק על החיים, השיקום ולאחר מכן אימונים בלתי נגמרים ותחרויות - שטונדה גם הכיר את אנה, כיום אשתו, ובתוך שנה וחצי מההיכרות הם הספיקו להתארס ולהתחתן. "כשעליתי לארץ עם המשפחה בשנת 2009 גרנו במעלות וגם היא גרה שם וככה הכרנו לראשונה, אבל לא היה בינינו כלום", הוא נזכר בהיכרות הראשונית ביניהם.
פרסומת
"לא היינו בקשר מאז שגרנו במעלות, אבל ברגע שנפצעתי היא שמעה את זה והחליטה לבוא לבקר אותי", ממשיך שטונדה. "אני חושב שבהתחלה זה היה סתם חברי, אבל מהר מאוד הביקורים הפכו לביקורים על בסיס שבועי וזה הפך למשהו רומנטי".
איך חושבים בכלל על קשר רומנטי במצב שהיית בו?
"האמת שזו שאלת מיליון הדולר. באמת איך מישהו יכול לחשוב על משהו רומנטי ומערכת יחסים וזוגיות, כשהוא במיטה בבית חולים ונלחם על החיים שלו? כל החיים חלפו לי מול העיניים. אבל איתה זה הרגיש לי נכון. הרגשתי שאם יש בחורה שמוכנה להיות איתי כשכל כך רע לי, כשאני במינוס 100 שלי, ולא מפריע לה איך שאני נראה ומה שקורה מסביב - אז הכול בסדר. אמרתי כנראה שזאת הבחורה שלי. אחרי שנה וחודש התארסנו, ואחרי שנה וחצי התחתנו".
היא תומכת בך עם הספורט והתחרויות?
"בוודאי. בהתחלה כמובן זה היה קצת קשה, כי האימונים והתחרויות גוזלים המון זמן. הלו"זים מטורפים. הכנה לכאלה תחרויות זה דבר מאוד תובעני. אימונים על גבי אימונים, שעות על גבי שעות ואין לזה סוף. אבל היום היא שם תמיד בשבילי. היא באה איתי לתחרויות, סובלת את כל השיגעונות שלי, מעודדת, צורחת, מתרגשת ובוכה בשבילי. אנחנו מתכננים ורוצים להקים משפחה ובית - חד משמעית".
פרסומת
אחרי מה שקרה לך, כשיבואו הילדים, הם יילכו לצבא?
"כמובן. להיות ישראלי מבחינתי, חלק מהזהות, זה ללכת לצבא ולמלא את החובות האזרחיים שלך. לא משנה מה לעשות בצבא, העיקר להתגייס. חשוב לתרום. אני שומע את אלה שאומרים 'נמות ולא נתגייס', ואני כמובן לא מסכים עם אמירות כאלה. לא צריך להיות גאון גיאופוליטי, ואנחנו רואים מה שקורה בעולם וכמה אויבים פשוט רוצים להשמיד אותנו - אין לנו אפשרות אלא להיות מאוחדים, להתגייס ולתרום. אין לנו פרווילגיה שלא להתגייס".
בוריס מרגיש שהפציעה יצרה לו "גורל אחר", והוא בהחלט לא בטוח שהיה מוותר על הפציעה ועל הגורל הזה בשביל לחזור למצב הקודם - עם שתי רגליים. "ברור שהייתי רוצה שתחזור לי הרגל, אבל אני לא בטוח שהייתי חוזר אחורה ומבקש לא להיפצע", הוא מודה. "בסוף, בזכות הפציעה הזאת הכרתי את אשתי וקרו לי כל כך הרבה דברים חיוביים. למדתי להאמין בעצמי בכל בוקר ושכל יום הוא ניצחון".
בספורט, מה היעד הבא?
"באוקטובר הקרוב קיבלתי מקום באליפות העולם באיירון מן, עם אנשים רגילים. אני אתחרה מול האנשים החזקים בעולם והפעם זה יהיה מרחק כפול - 4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ולקינוח מרתון מלא. אני קם ומתאמן כל יום בשביל הדבר הזה".
מצאתם טעות לשון?