במרתף עם קודן: המבצע להסתרת משפחה במסדרונות בית החולים

השעה עשר בערב, יום חמישי, בחדר המיון של המרכז הרפואי שמיר ("אסף הרופא") מתקבלת ידיעה על תאונת דרכים. שני פצועים כבר נמצאים בדרך. המאבטחים בכניסה, בגיבוי קב"ט בית החולים, לא לוקחים סיכונים - אפילו שזו רק תאונת דרכים הפעם - ובוחרים ליישם נוהל שנקבע זה מכבר: התריס בכניסה לאולם ההמתנה יורד למטה. שני המאבטחים נעמדים בדלת הצדדית הקטנה ומאפשרים את הכניסה למקום רק למי שלא נראה חשוד.

"אנחנו תמיד מקבלים הודעה מהמשטרה כשיש אירוע ירי", מסבירה סיגלית אהרון, פקידת הקבלה. "באופן מיידי הביטחון סוגר את התריס. אנחנו בהיכון לקבל מהאנשים את המידע, הפרטים האישיים. כי הם בדרך כלל באים לבד, לא עם אמבולנס. מורידים והולכים. כמה דקות אחרי זה אתה כבר רואה פה צרחות ובלגן. היו שנים שהיינו צריכות להתכופף פה מתחת לדלפק. אבל היום נראה לי שהם קצת חוששים כי היס"מ התחיל להגיע הנה".

"אחרת הם ישברו את בית החולים", מסבירה אהרון את החשיבות ברגע שבו האלימות שבחוץ חודרת אל תוך בית החולים ומופנית נגד הצוותים הרפואיים וצוותי העזר. מתוך הניסיון הבינו שחייבים את השער הזה. אהרון ושאר חברותיה בקבלה הן אלו שעומדות ממש בחזית, פשוטו כמשמעו, של ההתמודדות עם גלי האלימות שחווה החברה הישראלית: הן הראשונות, מלבד צוותי החירום, שנפגשות עם האלימות הזו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בחברה הערבית נרשם בשנה שעברה, 2025, שיא מדאיג במספר הנרצחים - 252 אזרחים ואזרחיות ערבים איבדו את חייהם, זינוק של 10% מהשנה הקודמת. 309 ישראלים נרצחו במהלך השנה שעברה. עם זאת, במשטרה טוענים כי שיעורי הפשיעה בארץ בירידה והיקף המעצרים זינק.

"אנחנו בהלם, זו החברה שלנו!"

האלימות גם הצליחה למרבה הטרגדיה לחדור מבעד למסך הזכוכית ממש אל עולמן שלהם. כשלפני כחודש קולגה שלהם, סוזי ינר-סרנגה, נרצחה בדריסת מכונית בידי בעלה לשעבר, הוא ניסה לאחר מכן לשים קץ לחייו.

ינר-סרנגה עבדה במחלקת דיאליזה בביה"ח. החיבור הלא צפוי עם אנשי הקבלה התרחש ממש לאחרונה, בזמן מבצע "שאגת הארי", כשבית החולים ברובו נדחס לפעול מתחת לקרקע, בשטח החניון. דלפק הקבלה התמקם סמוך לשטח שיועד למחלקת דיאליזה. "40 יום אכלנו ושתינו יחד. צחקנו יחד. היא הייתה מביאה אלינו מטופלים שלה. אישה עם לב ענק. אנחנו מכירות אותה מרמלה. הבנות שלה היו באות לפה עם הנכדים", נזכרת אהרון.

"עובדת שלנו! אחת מאיתנו! האלימות הזו גוברת בצורה מזעזעת", אומרת שלי אדרי, שחולקת עם אהרון את משמרת הערב בדלפק. "זה בכל המגזרים, בכל הגילים. היא הייתה כמעט בת 70, סבתא. לא דמיינו בכלל. כשהיא ירדה מהאמבולנס. אנחנו מסתכלים על המיטה ואנחנו בהלם. זו החברה שלנו!"

"תרגמתי לה שהבת שלה נהרגה"

קטטות רחוב, סגירת חשבונות של עבריינים, אלימות במשפחה, אובדנות שרק הולכת ומחמירה. נדמה כי אסף הרופא, אולי יותר מאשר כל בית חולים אחר בארץ, "זכה" במנה הגונה למדי מתוך מה שרע בארץ הזו - ורק הולך ונעשה רע יותר. אבל יום חמישי האחרון היה בכל זאת לא שגרתי, כמות הקריאות קטנה בהרבה, מסתבר מכל יום חמישי אחר. ההסבר הנפוץ: זהו יומו השני של חג הקורבן. מנגד, חלק גדול מהצוות המאוד-לא-הומוגני של חדר המיון גם הוא נעדר. גם זו תרומתו של החג.

בהיעדר מקרים דחופים, לאנשי הצוות יש מטען לא קטן לפרוק. סבטלנה שפק מאשדוד חלמה על עבודה בסיעוד עוד בבלארוס. מהחלום הזה צמחה משפחה שלמה של אחים ואחיות. זה לא רק הבן שלה שהלך בעקבותיה ועובד בדיוק כמותה כאח חדר מיון, בביה"ח קפלן: "גם הכלה שלי ואחותה, וגם אימא שלה, אנחנו כולנו אחיות, אני לא יודעת איך זה קרה. לא היו סיפורים בבית שאני מכריחה אותו או דברים כאלה. הוא החליט שהוא רוצה להיות אח, וזהו".

באוגוסט 2025 מילנה בובקובה וקמילה שוקינה, שתי נערות צעירות מראשון לציון, עוד לא בנות 15, קפצו ממגדל היקב בעירן. זאת, על רקע מסכת ההתאכזרות קשה מאוד שחוו השתיים מידי בני גילם שבחרו להיטפל לעולות הטריות שהגיעו לארץ רק חודשים בודדים לפני כן. כמה שבועות קודם כבר ניסו לשים קץ לחייהן והתחרטו. הניסיון השני הצליח רק חלקית: בובקובה נהרגה, שוקינה שרדה אך נפצעה אנושות. למרות שיקום אינטנסיבי היא עדיין לא חזרה ללכת או לדבר עד לרגע זה. הערב ההוא הותיר את שפק המומה גם היום, גם כמעט שנה אחרי.

"הייתי פה ודיברתי עם אימא של מילנה. יצא שהייתי הרוסייה היחידה במשמרת אז תרגמתי לה שהבת שלה נהרגה, וזה היה נורא. כשמגיעות שתי טראומות קשות, זה סיפור. בהתחלה היה בלבול - שתי ילדות רוסיות, מי נהרגה? מי לא נהרגה? ואז באו רופאים וביקשו ממני לתרגם".

"הבנתי מהאימא שהיא ביקשה לאשפז אותה", היא ממשיכה. "אחרי הניסיון הראשון שלהן להתאבד היא הייתה מאושפזת בערך שבוע וחצי-שבועיים, ואז שחררו אותה. ואימא שלה התחננה, זה מה שהיא אמרה לי, בהיסטריה, במיון. אני באה לתרגם את הבשורה, והיא אומרת לי, 'אבל אני ביקשתי! ביקשתי לא לשחרר אותה!'. את כולם זה תפס, המשפט הזה 'אבל אני ביקשתי!'. כי זה היה המשפט הראשון שלה. אני הייתי שם, ראיתי את זה, שמעתי את זה באוזניים שלי. ברגע ששחררו אותה היא ברחה. האימא דיווחה מיד למשטרה. בזמן הזה היא כנראה התקשרה לחברה שלה והן קפצו".

יכול להיות שזה גם קשור למוצא שלהן?
"לא. זה לא קשור לזה שהיא רוסייה, זו המערכת הפסיכיאטרית אצלנו בארץ, זה על הפנים. בארצות הברית למשל, יש להם אפס אחריות, אבל יש להם שם בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים, וזה מה שמציל אותם. החברה הכי טובה שלי, הבן שלה הוא סכיזופרן. הם עברו שבעה מדורי גיהינום. מה הם לא עשו? הוא היה גר ברחוב, והיא אומרת לי: 'אם היה פה משהו פרטי, הייתי משלמת, לא משנה מאיפה אני לוקחת כסף'. כשהוא פעם אחת גנב משהו סגרו אותו בכלא, אז היא אמרה: 'אני לפחות יודעת שהוא באיזושהי מסגרת', אתה מבין לאן זה מגיע?"

כמה מקרים של אובדנות נפוצים כאן במיון?
"אני לא יכולה להגיד בסטטיסטיקה מדויקת, אבל אני לא ראיתי הרבה. פה זה יותר יריות וזה. אנחנו, לפי הסטטיסטיקה, מעל כולם", עונה שפק. "לפני שאת היית פה, לפני 20 שנה. היו מלא פסאודו-התאבדויות כאלה, של גאורגים, ערבים, ערביות, צעירות, כל אלה. היו באים אחרי בליעת כמה כדורים וזה, וגם צעירים", מתערב מיכאל, קולגה שלה, בחדר הצוות של האחים והאחיות. "עכשיו זה נדיר מאוד-מאוד".

נתונים של משרד הבריאות שפורסמו בחודש שעבר מעידים על עלייה בטיפול במצוקות נפשיות ובתרופות להרגעה ונגד דיכאון. הנתונים מעידים גם על מגבה עקבית ויציבה יחסית באובדנות: ב-2025 נרשמו 293 אירועי התאבדות שהגיעו למכון לרפואה משפטית, עלייה קלה מ-2024 שבה זוהו 244 מעשי אובדנות שכאלו אך ירידה בהשוואה לשניים הקודמות.

"בתחילת שנת 2026 נראית ירידה משמעותית במספר מקרי האובדנות, האופיינית לעת מלחמה", הוסיפו - ודיווחו על 59 אירועים בין ינואר למרץ. יש לציין כי לפי ההערכה, האירועים שמגיעים למכון הם כשני שלישים מכלל מעשי האובדנות, כך שהתופעה עצמה רחבה יותר.

"הם מחפים אחד על השני"

"המלחמה בין המשפחות, זה הסיפור הכי קשה פה", מבהירה שפק. "כל שבוע אנחנו מקבלים פה פצועי ירי. אנחנו אזור פנדמי ליריות. הייתי אחראית משמרת במיון כירורגי לפני כמה שנים והביאו בחור. הרופא בדק אותו ואומר לי: 'סווטה, בואי, יש פה משהו מוזר'. אני מתקרבת לבחור ורואה פצע ירי ברגל. אבל לנו המשפחה שלו סיפרה שהוא החליק בכלל באוטובוס. ואז המשפחה שלו התחילה לכעוס עליי, באלימות מופגנת - 'לא, זה לא פצע ירי!' אני כמו מטומטמת מתווכחת איתם. אז אמרתי, 'כן, יכול להיות שהוא...', הבנתי שאני צריכה לשמור גם על עצמי, הם אלימים".

"הם מחפים אחד על השני. הם לא מספרים אף פעם. למשל, כשיש אירוע ירי ויש יותר מפצוע אחד הפרמדיקים לא יודעים מי נגד מי, אז הם לוקחים את כולם ומביאים לבית החולים הכי קרוב. הביאו לפה שני פצועי ירי משתי משפחות יריבות - ואסור שזה יקרה. ברגע שקלטו את זה העבירו משפחה אחת למיון ילדים. ממש הסתרנו אותם בחדר סדציה במיון ילדים, כי הכניסה לשם היא עם קודן. שחררנו את הפצוע שלהם מהר והעברנו אותו לבית חולים אחר. העברנו אותם ככה דרך היציאה האחורית, מהמרתף, סגרנו דלתות שאף אחד לא יראה אותם. ככה הוצאנו אותם בשושו מבית החולים. אתה מבין?"

ואחרי כל זה, עם רקורד של 18 שנות עבודה במיון של "שמיר", היא עדיין מעדיפה את המיון על פני כל מחלקה אחרת, רגועה יותר, שניתן למצוא בבית החולים. "אני עכשיו כבר הפסקתי להיות אחראית משמרת. אני עובדת במיון מהלכים. שם חולים עצמאים, מתהלכים. אז יצאתי מזה. אבל אני אוהבת את האקשן, ובסוף מישהו צריך לעשות את זה. אז אם לא אני, אז מי?"

"מישהו הפיל את הנשק ברחבת הריקודים"

בשונה משפק, שנמצאת בארץ כבר קרוב ל-30 שנה, לד"ר ג'רמי וולסוורת, הרופא האחראי במשמרת הערב, יש ותק קצר הרבה יותר של ישראליות, שלוש שנים בלבד. והוא, שהחל לעבוד רשמית ב"שמיר" רק לפני כשנה, עדיין מצויד במבט מהצד על מה שהחברה הישראלית מזרימה למיון שלו.

הוא בכלל חשב להמשיך לעבוד שם, למרות שמאז שעלה הוא מתגורר במודיעין עם משפחתו. התוכניות השתנו כשבעקבות מבצע "עם כלביא" לא היה יכול להגיע לבית החולים באוהיו שבו עבד אז. מכיוון שבאותה עת היה ב"הסתכלות" באסף הרופא, בית החולים הקרוב לביתו, כדי לקבל רישיון ישראלי - הוא בחר להמשיך כאן. הוא, לדבריו, ממש לא מתחרט. "עד שהתרחשה הפסקת האש הפסדתי עבודה של חודשיים כי לא יכולתי להגיע. אז שמחתי שכבר ביססתי את עצמי פה. אני גם אוהב אתגרים, אוהב ללמוד דברים חדשים. ברגע שהתחלתי, זה נהיה ממכר. זו מערכת שונה מאוד, הרבה יותר מורכבת, לא בהכרח יעילה, אבל בדברים מסוימים טובה יותר".

"אני יודע שהיו פה כמה מקרי ירי מתוקשרים מאוד. למרבה המזל, במשמרות שלי היה לי מזל ולא נתקלתי באלימות קשה מדי", הוא אומר ומתוך הלם התרבות הקל, שהוא מודה שעדיין נוכח בחייו, מפנה את המבט לערוך השוואה בין מולדתו למקום מגוריו הנוכחי. "גדלתי בניו יורק, שהיא מדינה דמוקרטית מאוד עם נטייה שמאלה. שם אין נשק. נסעתי למישיגן, ושם כולם אוהבים ציד. כולם שם מדברים על זה. פה בישראל תמיד חשבתי שיש פיקוח הדוק על נשק. הייתי חושב שאם מגדילים את רישיונות הנשק, כמו שקורה בשנים האחרונות, יגדילו גם את החינוך והאכיפה. אני חושש שחלק מהאלימות בנשק שאנחנו רואים פה נובעת מחוסר אכיפה וחינוך. אני יודע שהרבה אנשים פה מאומנים מהצבא, אז הייתי יכול לחשוב שכבר קיים גוף עם ידע. אבל הייתי בבת מצווה לפני כמה ימים ומישהו הפיל את הנשק שלו באמצע רחבת הריקודים, בטעות. היו שם ילדים. זה כבר לא קשור לעבודה בבית החולים. אני פשוט חושש שמשהו לא טוב קורה כאן".

"חייב לעמוד על שלך, אחרת תהפוך למטרה"

וולסוורת, בראשית שנות הארבעים לחייו, בכלל חשב בהתחלה להיות רופא מרדים. הכי-הכי רחוק מהדרמה של חדר מיון. זה כנראה פחות מתאים למי שאפילו את המכונית שלו מתקן בעצמו וגם את גוף האדם רואה קצת כמכונה שדורשת תיקון. "אני אוהב פרוצדורות, את הפיזיולוגיה והמדע, תרחישים קשים ולעבוד עם הפיזיולוגיה של גוף האדם. עשיתי כמה סבבים של הרדמה והבנתי שזה הולך להיות משעמם-מאוד, אז עברתי לרפואת חירום. אני אוהב את ההתעסקות בפרטים ושהאורות תמיד דולקים, שתמיד יש אקשן. אבל אני גם אוהב את משמרות הלילה, כי יותר שקט פה. זה עוזר לך לנסות לעשות סדר בבלגן, ואתה משתפר בזה עם הזמן".

"בארה"ב אנשים גם לא שמים ידיים על אנשים אחרים, כי כל דבר יכול להיחשב תקיפה. ופה זה לא המצב. אני רואה את זה עם הילדים שלי - הם באים לבית הספר ויש ילדים ששמים ידיים על ילדים אחרים. בארצות הברית המשטרה הייתה ישר מתערבת אם דבר כזה קורה. פה בארץ אני מלמד את הילדים שלי שאם משהו קורה, שייקחו צעד אחורה. הייתי צריך לשנות להם את צורת החשיבה פה. בארץ אתה חייב לעמוד על שלך, אחרת תהפוך למטרה".

וכרופא, מה הכי הפתיע אותך פה?
"אני לא יכול להגיד שראיתי הרבה אלימות במשפחה, באופן מפתיע. אולי זה קשור לאזור. אנחנו לא מרכז תל אביב או ירושלים, ואין פה סצנת ברים גדולה. אז אולי זה קשור לדמוגרפיה של המקרים שאני רואה. ראיתי כמה מקרים של אלימות מינית, אבל לא יותר ממה שראיתי במקומות אחרים מחוץ לישראל. זה לא משהו שמפתיע אותי כרופא חירום. אני מניח שאני די שחוק ממה שכבר ראיתי".

"מכניסים שני דקורים - במי תטפל קודם"?

"אני לא זוכרת תורנות בחודש-חודשיים האחרונים שלא היה לי ירוי או דקור", אומרת ד"ר היא-לי נתיב. "אנחנו רואים גם הרבה אנשים שנפלו מגובה של כמה קומות, תאונות דרכים כאלה ואחרות, אבל מישהו שנדקר או שנורה זה עבודה אחרת לגמרי, פציעות הרבה יותר קשות. למעשה, ברוב התורנויות האחרונות שלי זה המצב. זה הדבר שמשאיר אותי הכי דרוכה בתורנויות. כל שאר הדברים, זה עומס שגרתי עבורנו. אנחנו רגילים לעומס של עבודה, אבל המצב הזה שפתאום מכניסים לך שני דקורים ואתה לא יודע במי לטפל קודם, זה נורא-נורא. זה לא שרק בחודשיים האחרונים פתאום התחילו להגיע אנשים כאלה. העניין הוא ההיקפים".

ד"ר נתיב היא כירורגית כבר שבע שנים ב"שמיר". רגע לפני השעה 23:30, מאוד ערנית יחסית למי שזה עתה סיימה ניתוח של חמש שעות. "רפואית, אם פעם הייתי מקבלת הרבה שירו בהם ברגל או בעכוז, סוג של ירי אזהרה, היום יורים בראש, בחזה, בבטן - יורים במטרה להרוג. אם פעם הייתי מקבלת בעיקר גברים בגילים מסוימים, היום מגיעות אליי נשים, נשים בהיריון, מגיעים אליי ילדים".

יש משהו בפציעות מהסוג הזה שמרגיש אחרת כשאת בחדר ניתוח או בחדר הלם?
"לא, הדבר היחיד שמבחינתי מכתיב את התגובה הוא חומרת הפגיעה. ועדיין יש בזה משהו. לפעמים אני מרגישה שכל הלימודים, כל העבודה הקשה וההכשרה שקיבלתי, מתנקזים לאדם אחד שאולי, אני רוצה להגיד לעצמי, אם היה פה מישהו אחר ולא אני, היה מקבל טיפול פחות טוב. מטופל עם דלקת במעי, אני מניחה שכל רופא יוכל לתת לו אנטיביוטיקה באותה מידה כמוני. מטופל שמגיע פצוע קשה, זה עניין של דקות".

וגם אובדנות, כבר אמרנו, היא עוד אחד מסממני התקופה הזו במערכת הבריאות שלנו. גם כאן נתיב לא יכולה שלא להבחין בהתחזקות מגמה. "האמת שלא היו לי הרבה מקרי PTSD, אבל היה משהו בתקופה הזאת ובמלחמה הזאת, וזה היה בולט במיוחד עכשיו, בעימות עם איראן, שהיו המון ניסיונות אובדניים - מוצלחים יותר או פחות. מדובר באנשים שגם ככה היו בדיכאון ועם נטייה לאובדנות, וכנראה שהמצב מטבע הדברים החמיר מאוד. רואים הרבה פחות ילדים, יותר בני נוער. ולא כאלה שבלעו כמה כדורים וניסו להתאבד, אלא קפיצה, ירי בראש, אנשים שבאמת רצו לגמור. לא רק לאותת שהם זקוקים לעזרה. הינה, רק לפני כמה ימים הייתה לי קפיצה מבניין של שבע-שמונה קומות. בנס, היה איזה גגון שעצר אותה בדרך, היא הגיעה למיון מפורקת לגמרי".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. אם אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות הפנייה

לסיוע במצבי מצוקה:

הקו החם של עמותת ער"ן - עזרה ראשונה נפשית - 1201

סה"ר - סיוע והקשבה ברשת - Sahar.org.il

"בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771, www.path-to-life.org

פנייה יכולה להציל חיים