"חיית הברזל" שמתפוצצת בשדה הקרב: כך צה"ל משנה את פניו

בשעת צוהריים חמה, בתוך האנגר בבסיס די אלמוני בתוככי מחנה דורי (תל השומר), קולות הריתוך לא נפסקים. שמו הרשמי הוא מרכז השיקום והאחזקה (מש"א 7000), ובאופן מעשי מדובר ביחידה האחראית להרכבה, לתיקון ולשיפוץ של כלי רכב קרביים משוריינים (רק"ם).

טנק מפורק עומד בצד אחד של ההאנגר העצום, נגמ"ש פגוע עובר תיקון בצד השני, ובמרכז – שורת נגמ"שי M-113 ישנים, כאלה שבמשך שנים נחשבו לגרוטאות חסרות ערך מבצעי, עוברים "לידה מחדש". הפעם הם לא חוזרים לשדה הקרב ככלי רכב רגילים. הם חוזרים כרובוטים.

"אנחנו קוראים לזה להפוך אשפה לזהב", מחייך רב-סרן א', ראש מדור המערכות הרובוטיות בחטיבה הטכנולוגית ליבשה (חט"ל), בריאיון למגזין N12. "עוד מאסון הנגמ"שים ב'צוק איתן' ב-2014 אמרו שבכלים האלה כבר לא משתמשים לנהיגה מאוישת. ואז שאלנו את עצמנו, איך הופכים אותם למשהו אחר לגמרי".

מה שנולד בתוך סדנאות מש"א הוא לא עוד גימיק טכנולוגי, אלא אחד השינויים הדרמטיים ביותר שעבר צה"ל מתחילת מלחמת חרבות ברזל: מעבר מ"צבא שמשתמש ברובוטים" – לצבא שמתחיל לבנות תפיסת לחימה רובוטית שלמה. אומנם השימוש ברובוטים ובכלים קרקעיים לא מאוישים אינו חדש לצה"ל, בעיקר ביחידות עילית ובצוותי יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) שפועלים במנהרות, ואף היו בעבר פרויקטים שלא הוכתרו בהצלחה – אבל המלחמה האחרונה שינתה את נקודת האיזון.

דווקא מתקפת הפתע של 7 באוקטובר, שהמחישה את מגבלות ההסתמכות הבלעדית על טכנולוגיה, דחפה אותה קדימה. בצה"ל הבינו שרובוטיקה אינה יכולה להחליף לוחמים, אבל כן יכולה להפחית את הסיכון לחייהם, להיכנס ראשונה למרחבים ממולכדים, לבצע משימות מסוכנות ולהעניק יתרון מבצעי בשדה קרב מורכב. התוצאה הייתה קפיצת מדרגה דרמטית בהיקף השימוש, בתחכום ובתפוצה של רובוטים בשדה הקרב – ממערכות בוטיק של יחידות מיוחדות לכלים שמופעלים כיום בהיקפים רחבים בידי הכוחות המתמרנים עצמם.

בפברואר נחשף כי הרמטכ"ל אייל זמיר החליט להקים בצה"ל חיל רובוטים כחלק מלקחי 7 באוקטובר. מאחורי ההחלטה עומדת הבנה עמוקה: שדה הקרב השתנה והטכנולוגיה הבשילה. המחסור בכוח אדם, האיומים במנהרות, מטעני הענק, רחפני ה-FPV (שמנווטים דרך משקפי מציאות מדומה) והלחימה בשטח בנוי – כולם דוחפים את צה"ל לעולם שבו עוד ועוד משימות יעברו מכלים מאוישים לכלי אוטונומיים או נשלטים מרחוק. והמהפכה הזאת כבר כאן.

"הלוחמים לא נכנסים לפני הרובוט"

במלחמה האחרונה הפעיל צה"ל אלפי כלים רובוטיים – באוויר, בים, על הקרקע ומתחת לפני הקרקע. חלקם מבצעים משימות לוגיסטיות, אחרים סורקים מנהרות, חלקם מפנים צירים תחת אש, ואחרים כבר משתתפים בפעילות התקפית של ממש. ועדיין, בימים שבהם לוחמים ממשיכים לחרף נפשם ואף לשלם בחייהם במלחמה בשלוש גזרות, חשוב לומר: עדיין לא נמצא תחליף ללוחם שבקצה, וגם כמות הרובוטים והכלים האוטונומיים רחוקה מאוד מלענות על כל הצרכים המבצעיים של צה"ל. המהפכה הזו רק בחיתוליה.

כבר בחודש נובמבר סיפר לנו סגן מפקד יחידת רפאים (היחידה הרב-ממדית, 888) כי אם מלחמת חרבות ברזל הפכה את הרחפנים לפריט חובה כמעט בכל כוח לוחם, "המערכה הבאה תהיה שייכת לרובוטיקה הקרבית". לדבריו, "השאיפה היא להפוך גם את הכלים הללו מאירוע מסובך ליכולות פשוטות, זולות ונפוצות שיינתנו לכל גדוד".

לפני חמש שנים, מספר רס"ן א', עדיין הייתה הרובוטיקה הקרקעית בצה"ל "יכולת בוטיק" – משהו ששמור לניסויים קטנים, פרויקטים נקודתיים ויחידות מיוחדות. "זה הבדל של שמיים וארץ", הוא אומר. "הפריצה האמיתית קרתה במלחמה. פתאום הלוחמים הבינו שזה לא איזה גאדג'ט מגניב – זה משהו שמציל חיים".

צירוף המילים הזה נשמע שוב ושוב לאורך הסיור במש"א: מציל חיים. נגמ"שים בלתי מאוישים שנעים לפני הכוחות. דחפורי D9 רובוטיים שפועלים בצירים ממולכדים. רובוטים קטנים שנשלחים לנטרל מטענים במקום חבלנים. כל אחד מהם נועד לבצע פעולה אחת פשוטה: לגרום לכך שהלוחם לא יהיה הראשון שנכנס.

"חיית הברזל" שמתפוצצת בשדה הקרב

אחת המערכות המרכזיות שמובילות את המהפכה הזאת היא "חיית הברזל" – ערכה שפותחה במסגרת פרויקט של מפא"ת, החטיבה הטכנולוגית ליבשה והתעשיות הביטחוניות, ומאפשרת להפוך כלי רק"ם קיימים לנשלטים מרחוק, כלומר לאוטונומיים למחצה. באמצעות הערכה הזאת הופכים נגמ"שים ישנים, שחלקם כבר יצאו מכלל שירות מבצעי מאויש, לכלים רובוטיים שמסוגלים להוביל חומרי נפץ, לפרוץ צירים ולבצע משימות בתוך אזורי לחימה מבלי לסכן לוחמים בשר ודם.

"פעם היו אומרים 'אין מצב שרובוט ילך לפני לוחמים'", אומר רס"ן א'. "היום יש מפקדים שלא נכנסים לפני שהם מכניסים את הרובוט". ובכל זאת, הכלים עצמם רחוקים מאוד מלהזכיר סצנה מסרט מדע בדיוני. מי שלא בקיא בפרטים עלול לחשוב שמדובר בעוד נגמ"ש צה"לי רגיל: גוף פלדה אפור ומסיבי, זחלים כבדים ושכבות מיגון. רק במבט מקרוב מתחילים להבחין במצלמות, בחיישנים ובמערכות השליטה מרחוק שמותקנות עליו מכל כיוון. בפנים כבר אין צוות לוחמים, ואפילו נהג אין. הנגמ"ש, מוטען בכמויות גדולות של חומר נפץ, מופעל מרחוק, קילומטרים משם.

השליטה מתבצעת מעמדת הפעלה קטנה וניידת: מסכים, אנטנות, ג'ויסטיק. "זה בכוונה", מסביר רס"ן א'. "רצינו שההפעלה תהיה הכי פשוטה שיש. שהלוחם לא יצטרך עכשיו ללמוד מערכות מורכבות". בהתחלה, מספרים בצה"ל, היו הטווחים מוגבלים מאוד. "במלחמה הגענו לטווח של כמה קילומטרים בודדים", הוא אומר. "ואז הוספנו יכולות חדשות, ובתוך שבועות הגענו לעשרות ומאות קילומטרים".

מאחורי הקלעים פועלת שרשרת עצומה של חברות וגופי פיתוח: אלביט מערכות מספקת מערכות הידראוליות לשליטה בכלי, חברות רובוטיקה ישראליות מפתחות מערכות בקרה וחישה, והתעשייה האווירית שותפה בפיתוחים האוטונומיים הכבדים יותר.

"עובדים פה שישי, שבת, לילה"

רס"ן י', מפקדת בית המלאכה, מפקחת על עשרות העובדים שמתרוצצים סביב הכלים שלפנינו. רובם עובדי צה"ל בכלל, כלומר אזרחים. חלקם כבר עשרות שנים במערכת. "אנשים חושבים תמיד על לובשי המדים", היא אומרת. "אבל פה, יותר מ-90% מהאנשים הם עובדי צה"ל. אנשים שבאים לפה גם בשישי, גם בשבת, נשארים עד הלילה כי הם מבינים מה המשמעות של הכלים האלה".

המש"א, מרכז השיקום והאחזקה של צה"ל, הפך מתחילת המלחמה למעין פס ייצור של רובוטי ענק. "כל שבוע יוצאים מפה עוד כלים", היא אומרת. "אנחנו לוקחים נגמ"שים שכבר לא מצליחים להתניע, עושים להם הסבה, ובתוך שבוע-שבועיים מוציאים אותם מחדש כרובוטיים".

הקצב עלה בצורה חדה. אם בעבר יוצרו כמויות קטנות בלבד, היום מדובר כבר במערך של ממש. "בשנה שעברה ייצרנו 40", מספר מפקד המש"א. "השנה אנחנו אמורים להגיע ל-65, וזה רק עולה". הדרישה מהשטח, הוא אומר, אדירה. והשטח, כך נדמה, מחזיר מהר מאוד פידבק.

"לרובוט אין אימא שצריך לדפוק לה על הדלת"

אחד הסיפורים שנחרטו אצל אנשי הרובוטיקה התרחש במהלך פעילות כוחות הנדסה בעזה. גדוד מסוים היה צריך לנוע בציר חשוד. רגע לפני כניסת הכוחות החליט המ"פ לשלוח קדימה את דחפור ה"פנדה" – D9 רובוטי ולא מאויש. על הציר הוטמן מטען של 100 קילו. "הפעילו את המטען", משחזר רס"ן א'. "הדחפור לא נשאר שלם. ואם היו עוברים שם לוחמים – אני לא יודע מי היה יוצא מזה".

ה"פנדה", שפותח בשיתוף התעשייה האווירית, הוא אחד הכלים המרשימים ביותר שנכנסו למלחמה. דחפור D9 במשקל עשרות טונות, שמסוגל לפעול ללא נהג: לפרוץ צירים, לפנות מכשולים, להרוס מבנים ולפעול בשטח ממולכד – כל זאת בזמן שהמפעיל יושב לו הרחק מאחור.

מלחמת הרובוטיקה הראשונה

אבל אלה לא רק דחפורים. גם רובוטי החבלה הקטנים, כמו רונ"י (רובוט נישא ייעודי), הפכו לחלק בלתי נפרד מהלחימה. הרובוטים נכנסים למנהרות, מסלקים פצצות ומטענים, חוקרים אותן במצלמות וחיישנים ומפיקים מודיעין. "המטען התפוצץ על הרובוט ולא על בן אדם", נזכר רס"ן א' באחד המקרים הראשונים בתחילת התמרון בעזה. "ואז אתה מבין – עשינו משהו שבאמת שומר על הלוחמים". ואז הוא מוסיף משפט שאנשי הרובוטיקה בצה"ל חוזרים עליו: "לרובוט אין אימא שצריך לדפוק לה על הדלת".

מאחורי השינוי הזה עומדת גם קפיצה טכנולוגית עצומה. הבינה המלאכותית, מערכות החישה, היכולות האוטונומיות והמעבר לטכנולוגיות אזרחיות זולות ונגישות – כולם שינו את כללי המשחק. "אנחנו לוקחים דברים אזרחיים לחלוטין ו'ממלטרים' אותם", אומר רס"ן א'. "לוקחים את הגאדג'ט הכי פשוט בעולם והופכים אותו ליכולת צבאית".

המלחמה באוקראינה רק חיזקה בצה"ל את התחושה שהעתיד כבר כאן. אם בתחילת הפלישה של רוסיה לשכנתה עוד התפעל העולם מ"רחפני החתונות" הקטנים שעצרו שיירות טנקים, הרי שב-2026 האוקראינים כבר מפעילים תשלובות רובוטיות שלמות. באחד האירועים שסימנו נקודת מפנה בלוחמה המודרנית חשף נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כי כוחותיו כבשו מוצב רוסי ללא חיילים על הקרקע: רובוט אוקראיני מסוג TW7-62 לכד שלושה חיילים רוסים – מה שנחשב למקרה הראשון בהיסטוריה שבו רובוט לוכד חייל אויב חי.

בשלושת החודשים האחרונים בלבד ביצעה אוקראינה יותר מ-20 אלף פעולות מבצעיות באמצעות רובוטים. זה כבר לא רחפן בודד או כלי ניסיוני, אלא מערך לחימה שלם: רחפני תצפית שממפים מטרות, רובוטים מתאבדים שפורצים מכשולים, רובוטים חמושים במקלעים שמטהרים שטח, רחפנים שמפנים פצועים ומערכות אוטונומיות שמספקות אש כבדה. מאחורי כל זה פועלות מערכות בינה מלאכותית מתקדמות, ראייה ממוחשבת ותשתיות ענן שמאפשרות להפעיל רובוטים גם תחת אש כבדה.

"אני הייתי נפעם", מודה רס"ן א' כשהוא מדבר על התיעודים של כיבוש המוצב הרוסי. "מצד אחד אתה אומר 'וואו, איך הם הצליחו לעשות את זה', ומצד שני אתה מבין שזה כבר לא מדע בדיוני. זה קורה".

ראש מנהלת ה-AI והאוטונומיה במפא"ת ירון שריג כבר הצהיר כי מלחמת חרבות ברזל היא "מלחמת הרובוטיקה הראשונה". לדבריו, בשדה הקרב שולבו "עשרות אלפי כלים, מלהקות רחפנים ועד צוותי רובוטיקה קרקעית מתמרנת". וזה לא נעצר ביבשה.

הרחפן שמצניח דם לשדה הקרב

בקצה אחר לגמרי של המהפכה הזאת, בתוך ענף תעצומות של חיל הרפואה, עובדים על רובוטיקה מסוג אחר. לא כזאת שמחסלת מחבלים, אלא כזאת שמצילה את חיי הפצועים.

רס"ן ד"ר שרון עוגן, ראש תחום המחקר, הפיתוח והחדשנות בחיל הרפואה, מתאר מציאות שבה הצורך להעביר מנות דם במהירות ללוחמים פצועים הפכה לבעיה מבצעית של ממש. "במלחמה הבנו שטיפול בדימום ומתן דם בשטח מצילים חיים", הוא אומר. "וזה באמת הוריד משמעותית את שיעורי התמותה". אבל הכנסת דם לעומק השטח מחייבת שיירות לוגיסטיות שנעות תחת אש. וכך נולד רעיון אחר: רחפן ה"אדמדם" מצניח מנות דם ישירות ללוחמים.

עדיין המערכת בשלבי ניסוי, אבל הרעיון פשוט וגאוני: רחפן צבאי נושא מנות דם בקירור, מגיע לאזור הלחימה – ומצניח אותן באמצעות מצנח חכם שנפתח בדיוק בגובה הנכון. "זה לא רק הרחפן", מסביר עוגן. "צריך גם לוודא שהדם עצמו לא נפגע מההצנחה".

במקביל מפתחים בחיל הרפואה ובמשרד הביטחון מערכת שליטה ובקרה (שו"ב) רפואית – רשת שתאפשר לעקוב בזמן אמת אחרי מצבם של פצועים, משדה הקרב ועד בית החולים. "עד היום הרבה מזה היה בדיווחי קשר", מסביר ד', קצין טכנולוגיות רפואיות במנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת). "אנחנו רוצים ליצור רצף מידע אחד – מהרופא בשטח ועד חדר הטראומה".

המשמעות המבצעית עצומה: לדעת בזמן אמת אם צריך להזניק עוד מסוקים, איזה צוות רפואי להכין בבית החולים, ואיך לתעדף פצועים באירוע רב-נפגעים. וגם כאן, כמו בעולם הרובוטיקה הקרקעית, הגבול בין טכנולוגיה אזרחית לצבאית הולך ומיטשטש.

הקסדה שמנסה לרפא את הזיכרונות

אבל מהפכת הטכנולוגיה של צה"ל לא נעצרת רק ברק"ם, ברחפנים ובכלים אוטונומיים. בזמן שבמש"א מפתחים רובוטים שמקדימים את הלוחמים – בחיל הרפואה מנסים להשתמש בבינה המלאכותית כדי להתמודד עם מה שהמלחמה עושה ללוחמים עצמם.

בחדר קטן ושקט, הרחק מהרעש של סדנאות הפלדה והזחלים, חיילים יושבים מול מסך ולראשם קסדת נוירו-פידבק שמחוברת למחשב. על המסך מופיעה סיטואציה מלחיצה: חדר המתנה כאוטי, אנשים צועקים, עומס ורעש. המטרה של הלוחם פשוטה – להרגיע את עצמו. אם הוא מצליח, הדמויות שעל המסך נרגעות ומתיישבות. אם לא, הכאוס חוזר.

במובן מסוים, גם כאן מדובר בעוד ניסיון להרחיק את הלוחם מהסכנה. אלא שהפעם שדה הקרב נמצא בתוך הראש. "הכובע שמונח על הראש מתרגם את האותות במוח למחשב", מסביר עוגן. "ה-AI יודע לזהות אם המטופל מצליח להוריד את רמות הסטרס שלו בזמן אמת, ונותן לו פידבק מיידי".

מערכת הנוירו-פידבק, שפועלת במרכז תעצומות מאז המלחמה, היא חלק מניסיון רחב יותר של צה"ל להכניס טכנולוגיות מתקדמות גם לעולם בריאות הנפש. יותר מ-800 חיילים כבר טופלו במרכז, שנחשב ככל הנראה למרפאת הפוסט-טראומה העמוסה בישראל. בחיל הרפואה מדגישים שהמטרה איננה להחליף טיפול פסיכולוגי – אלא לתת ללוחמים כלי נוסף להתמודד עם פלאשבקים, חרדה ועוררות קיצונית.

"זה החלום הרטוב שלי"

למרות כל ההתקדמות, אנשי הרובוטיקה בצה"ל מדברים בזהירות. אף אחד מהם לא מוכן להתחייב מתי בדיוק נראה כוחות רובוטיים אוטונומיים לגמרי מסתערים לבד על יעד. אבל כששואלים את רס"ן א' אם בעתיד יהיו כלים בלתי מאוישים שיבצעו משימות התקפיות מלאות, הוא מחייך. "זה החלום הרטוב שלי", הוא אומר. הטכנולוגיה, לדבריו, כבר כמעט שם.

החזון של צה"ל, לפחות לפי שעה, הוא אחר: שילוב בין לוחמים ובין רובוטים. לא להחליף את האדם אלא להפחית את הסיכון לחייו. "אני קם בבוקר בשביל להביא ללוחמים כמה שיותר אמצעים רובוטיים", אומר הקצין, "כדי שהם יבצעו את המשימה במינימום סיכון".

ובינתיים, בתוך ההאנגרים של מש"א, המהפכה נמשכת. עוד נגמ"ש נכנס להסבה. עוד מצלמה מותקנת, עוד מערכת שליטה נבדקת ועוד רובוט יוצא לשטח. ובזמן שעדיין מתווכחים בחוץ אם מדובר במדע בדיוני, הטכנולוגיה מוכיחה שהיא כבר כמה צעדים קדימה.

כל הפרטים והתיעודים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.