"היא הייתה שם": אבי עלה לגג בכיסא גלגלים וקפץ אל מותו

אזהרה: התוכן עוסק בנושאים נפשיים רגישים ובהם התאבדות. אם אתם או מישהו בסביבתכם עלול להגיע למצב דומה, אנא מהרו לפנות לעזרה.

זה קרה בערב אחד בדצמבר 2018. שלמה, אבא של אבי (שם בדוי, כמו כל שמות בני המשפחה בסיפור), קיבל טלפון מרופא בבית חולים: "אתה שמעת מהבן שלך? הוא בשערי צדק'". הידיים של שלמה רעדו על ההגה כל הדרך לירושלים. הוא הגיע לבית החולים ראשון, נעמד בכניסה למיון, והעיניים שלו חיפשו סימן - רמז שיגיד לו אם הבן שלו בחיים. "חיפשתי שלט 'כניסה לכהנים אסורה' כי אם אין כניסה לכהנים, יש נפטר. לא ראיתי את השלט אז אמרתי שיש תקווה, יש תקווה". שלמה לא היה מסוגל להיכנס לשם לבד. אז הוא נשאר בחוץ וחיכה למשפחה. רק כשאשתו אורלי והילדים הגיעו, הם נכנסו ביחד פנימה, בחרדה. היישר לכאוס של המיון.

"נכנסתי וצעקתי, איפה הבן שלי? איפה הבן שלי? צרחות אימים והמיון מפוצץ", נזכרת אורלי, ושלמה מוסיף: "ואז באו רופאים ואחיות ומובילים אותנו לחדר צדדי. הם ישר פתחו בזה ש'הבן שלכם, לא היה לו שום סיכוי מהקומה העשירית, והוא לא בין החיים'. צעקות אימים - התקרה של בית החולים התרוממה מהצווחות, מהבכי, ושופכים עלינו מים מהבקבוקים. זה פטיש חמשת אלפים טונות על הראש, אתה יודע שזהו - אין דרך חזרה".

המוות של אבי היכה בתדהמה את כל מי שהכיר אותו. זו אולי נשמעת כמו קלישאה אבל במקרה של אבי, אף אחד לא האמין שזה יקרה. הוא היה בחור צעיר, בן 32. הנדסאי בניין מצטיין, מוקף בחברים, "הנסיך" של המשפחה. והחברים הכי טובים שלו, הסבא והסבתא, המשפחה המורחבת - אף אחד לא ידע שמשהו לא בסדר.

"בוודאות הייתה איתו מישהי שם"

במשך חודשים אימו אורלי ניהלה מבצע הסתרה מורכב. כל טלפון נענה בתירוץ אחר: "הוא בחו"ל", "הוא לא מרגיש טוב", "הוא בדיוק יצא מהבית". הכול כדי לשמור על התדמית המושלמת של אבי, הכול מתוך אמונה אימהית שזה רק עניין של זמן עד שהסיוט הזה ייגמר והוא יחזור לעצמו. "הייתי בטוחה שהוא יחלים, שאף אחד לא חייב לדעת מזה, הוא גם לא רצה שאף אחד לא ידע איפה הוא", היא מסבירה.

אבל בלווייה, מעל הקבר הפתוח, הסוד כבר לא יכול היה להישמר. שלמה עמד שם, מוקף במאות אנשים המומים, והבין שכבר אי אפשר לשקר. "ואני סיפרתי את כל מה שהיה, עם בכי, וככה נודע להם, לאנשים, מה שקרה". כך נודע לאנשים שבמשך תקופה ארוכה, אבי היה מאושפז לסירוגין במוסדות פסיכיאטריים - שזה גם לא היה ניסיון ההתאבדות הראשון שלו. בניסיון הקודם הוא ריסק את שתי הרגליים שלו, ומאז התנייד בכיסא גלגלים. אחרי הניסיון ההוא אבי התאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית חולים בירושלים, ומשם - מהמקום שאמור להיות הכי שמור ומוגן - אבי, על כיסא הגלגלים, איכשהו הצליח לצאת ולקפוץ אל מותו.

לכולם, כולל להורים שלו, היו סימני שאלה על היממה האחרונה בחייו - עד שלשבעה נכנס עובד של מד"א שהיה בזירה. "הוא התחיל להגיד 'הייתה איתו מישהי, אנחנו לא יודעים מי זאת, אבל בוודאות הייתה איתו מישהי באותו רגע", משחזרת ליאור, אחותו של אבי. המשטרה, בית החולים - אף גורם רשמי לא סיפק תשובות. ומיד כשהם קמו מהשבעה, המשפחה של אבי קיבלה החלטה: אם אף אחד לא יספר לנו מה קרה, אנחנו נגלה לבד.

היעד הראשון היה ברור: לחזור למקום שהבטיח לשמור על אבי - ונכשל. וליאור מדגישה: "ממש באותו היום שקמנו מהשבעה נסענו לבית חולים וממש כמו בלשים התחלנו לצלם את כל המצלמות, כדי שנוכל לבקש את התיעוד, ממש כמו בלשים. ניסינו לבדוק אילו אחיות היו באותו יום, איזו משמרת הייתה באותו שעה". בזמן שהם הסתובבו במחלקה, פתאום ניגשה אליהם אחת המטופלות ואמרה: "הבחורה שהייתה עם אבי כשהוא התאבד - זו לא סתם מישהי, זו מטופלת אחרת מהמחלקה".

"סוגרים את התיק, יש הרבה מתאבדים"

"הרופא במחלקה רק אמר 'מה שאנחנו יכולים להגיד שאנחנו מצרים על המקרה', הוא די נפנף אותנו", מציינת ליאור. מתוסכלים, הם המשיכו לתחנת המשטרה בירושלים. "יושבת חוקרת בלבוש אזרחי ואומרת לנו 'תשמעו, אנחנו משתתפים בצערכם, ורק שתדעו שאנחנו החלטנו לסגור את התיק', ככה היא אומרת לי", נזכר שלמה בכאב. "שאלתי למה? היא אומרת 'יש הרבה מתאבדים'".

בשלב הזה החקירה עדיין הייתה פתוחה אבל לשלמה היה מובן שמבחינת החוקרים, אין פה הרבה סימני שאלה. "אמרתי לה 'תשמעי, אבל זו לא התאבדות שגרתית. הוא היה על כיסא גלגלים. הוא לא היה יכול להתאבד בכוחות עצמו. מישהו או מישהי - לא ידענו מי עדיין - סייע לו'. אחר כך אמרתי 'טוב, או-קיי. אני הולך לעשות עכשיו עבודת תחקיר. מה שאתם לא עשיתם'". מה שהתחיל מניסיון שלו לקבל תשובות הפך מאותו רגע לפרויקט חייו של שלמה, מסע שהתחיל בבוקר שאחרי השבעה, ונמשך שנים אחר כך.

המטרה הראשונה הייתה ברורה - למצוא את אותה בחורה מסתורית ולהבין את החלק שלה בפאזל. שלמה נסע קודם כול לזירת האירוע - לבניין שממנו אבי קפץ אל מותו, וזה לא נעצר שם: הוא הקליט עדים, הוא הציף את המשטרה במכתבים, הוא עשה המון רעש, הפך שולחנות - הכול בשביל להבין מה קרה שם באותו יום. "ואז חזרנו למשטרה ואמרתי 'ככה וככה וככה וככה קרה וקוראים לה ככה וככה והיא עשתה כך וכך ואתם לא תסגרו את התיק הזה - חקרתי, יש פה סיוע למתאבד'".

מ"חוויית גן עדן" - לנפילה שלא עצרה

ההורים של אבי מתארים אותו בתור מלך העולם. אדם שהיה לו הכול. שהיה מוכשר בהכול, שהיה אהוב על כולם, צ'ארמר ומגנט של אנשים. גם האחיות הקטנות שלו מדברות עליו בתור מודל לחיקוי. כשליאור מספרת עליו - העיניים שלה ממש נוצצות מהערצה: "היינו אנשי סוד אחד של השנייה. אם היה לי בן זוג הוא הראשון שהיה יודע ושהייתי מתייעצת איתו, כמו כותל כזה. כשאני מדברת עליו אני מחייכת".

אחרי הצבא אבי הלך ללמוד הנדסאות בניין, סיים בהצטיינות, ובמשך שנה שלמה עבד על פרויקט הדגל שלו - לבנות לעצמו, בעצמו, בית מאפס, ממש ליד הבית של ההורים. האחיות של אבי וההורים שלו - כולם שמים את האצבע על רגע אחד בזמן, הטיול לקולומביה. זה היה אמור להיות בסך הכול טיול של 3 שבועות עם חברים, אבל אבי לא חזר ממנו אותו בן אדם. הוא נחת בארץ, חזר הביתה, אבל משהו בעיניים שלו כבה.

שלמה: "הוא היה בדאון - 'לא טוב לי. אני לא יודע מה עובר עליי, רע לי'. לא הבנו". אבי לא הסכים לומר מה קרה לו. שלמה ניסה לתקן את המצב: הוא הציע לו לטוס שוב, לתאילנד, להתאוורר. ואבי טס לתאילנד - ואפילו שלח להם תמונות שלו מחויך, עם איגואנות על הכתפיים או צולל בים. ולרגע היה נדמה שהכול עבר. עד שהגיע יום הטיסה חזרה לארץ. "בדיעבד הוא סיפר שהיה לו התקף חרדה בנמל התעופה בתאילנד בדרך חזור, שהוא ממש פחד לחזור, לעלות למטוס, והוא לא הבין מה קורה", משתפת ליאור.

כשאבי הגיע הביתה משדה התעופה, שלמה ראה עליו שמשהו לא בסדר. ליאור שכרה אז דירת יחיד בירושלים, אז היא הציעה לאבי לבוא אליה, לנקות את הראש. בתוך כמה שעות הוא כבר דפק אצלה בדלת: "הוא בא מפורק. זה היה מבהיל". אבי עבר לגור אצל ליאור לחודשיים בדירת הסטודנטים הקטנה שלה בירושלים. שם, בשקט, הוא סיפר לראשונה מה באמת קרה לו בטיול לקולומביה: "הם היו במסיבה והם לקחו אמדי, והוא סיפר גם איך הוא הרגיש כשהוא לקח את זה. הוא אמר 'אתה מרגיש בגן עדן', באותו זמן כשהוא היה תחת ההשפעה הזאת זה היה טירוף. כבר שם, יום אחר כך הייתה נפילה מטורפת באנרגיות, בכוחות, הנפילה הייתה ממש קשה אחרי זה".

משם, אבי אמר לה, הנפילה לא עצרה - למרות שהוא לא נגע שוב בסמים. אבי וליאור הפכו אז לשותפי סוד. היא שמרה עליו אצלה בבית, ונשבעה לעשות הכול כדי לעזור לו. הלילות בדירה הפכו לסיוט מתמשך: אבי היה נכנס להתקפי חרדה ודורש מליאור שתיקח אותו מיד לחדר המיון. היא מצאה את עצמה פתאום בתפקיד המטפלת של אבי.

"הוא צרח לי בטלפון 'אני מת'"

ועדיין - באותה תקופה, המילה "התאבדות" לא הייתה על השולחן. להפך. אבי היה אחוז אימה מהמוות. הוא לא רצה למות, הוא פחד למות. הוא עשה הכול כדי לחזור לעצמו, עד שבאמצע יום עבודה, ליאור קיבלה מאבי טלפון. "הוא פתאום אמר לי 'אני מת', הוא ממש צרח לי את זה בטלפון שהוא ממש מת, 'זהו, אין אותי, אני פשוט מת'. ואני בעצמי נכנסתי להתקף חרדה באותו יום. מהר נסעתי מהעבודה שלי לדירה וכל הדרך אני בטוחה שאני מגיעה לדירה ושאני לא אראה אותו בחיים. וואי, אני מדברת על זה והלב שלי על 200 כי אני נזכרת באותו יום, זה היה נורא. מתוך כל ההתקפים שחוויתי איתו, אותו יום זה היה ממש נקודת מפנה". היא נהגה הביתה רועדת, מכינה את עצמה לגרוע מכול. כשהגיעה - אבי היה שם, בחיים. אבל ליאור כבר הרגישה שזה נהיה גדול עליה והרימה טלפון לאבא שלה וביקשה עזרה.

מהדירה הקטנה של ליאור אבי חזר לגור אצל ההורים, ליחידת הדיור שבנה לעצמו פעם. הוא ביקש מליאור לבוא איתו, לגור איתו שם, והיא הסכימה. וככה במשך שבועיים, הם חילקו משמרות - שלמה העביר עם אבי את הימים, וליאור העבירה איתו את הערבים. ובשבועיים האלה הם ניסו למצוא פתרונות: לקחו אותו לפסיכיאטרים, ניסו להתאים לו כדורים, עד כמה שיכלו - ניסו לטפל בו בבית, להציל אותו. הניסיונות האלה היו לא פשוטים: הם כללו התמודדות יום-יומית עם דילמות שהם בכלל לא יכלו לדמיין, שלא היה להם את הידע המקצועי כדי לפתור.

"ואז יום אחד בחמש לפנות בוקר, הוא מעיר אותנו ואומר 'אבא, אימא, אם אתם לא רוצים לאבד את הבן שלכם, בואו תיקחו אותי לכפר שאול, לבית חולים פסיכיאטרי", נזכר שלמה, והאם אורלי הגיבה: "אבי, מה לך ולזה? מה פתאום, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. אתה? אתה הכי רחוק מהדבר הזה". אבל אבי התעקש, וההורים כל כך נבהלו מההתקף שלו, שהחליטו לא לקחת סיכון. הם לקחו אותו למוסד פסיכיאטרי - לכפר שאול - והוא אושפז במחלקה סגורה.

למה לדעתך הוא רצה להתאשפז כל כך?
ליאור: "נראה לי שהוא הרגיש כבר שזה נוזל לנו בין הידיים, בתור משפחה רגילה שלא מהעולם הזה. ואני חושבת שהוא רצה וביקש את זה יותר בשבילנו, פחות בשבילו". חשוב לציין: בכל התקופה של אבי בכפר שאול לא ניתנה אבחנה מדויקת למצב שלו, איזו כותרת שאומרת ממה הוא סובל. קראתי עדויות של רופאים שטיפלו באבי ודיברתי עם רופאים נוספים על המצב שלו - הסיפור על הסמים היה על השולחן, אבל רופאים העריכו שיכול להיות שהסמים הביאו להתפרצות של משהו שהיה שם עוד קודם. מה שבטוח - היה שם מרכיב של דיכאון.

לאט-לאט אבי התאקלם במחלקה. המשפחה שלו ביקרה אותו כל יום. הוא עבר בדיקות של רופאים, וניסיונות לייצב את המצב שלו עם תרופות, והמצב שלו עם הזמן באמת התייצב. הוא אפילו הורשה לצאת להתאוורר במהלך היום ולחזור חזרה למחלקה. אחרי בערך חודש וחצי בכפר שאול הרופאים החליטו שאבי יכול להשתחרר סופית. ביום השחרור מבית החולים הוא מציע לליאור שיישבו שניהם במסעדה, לחגוג: "זיכרונות מהעבר, צוחקים, מדברים. ממש שיחה כיפית, נהניתי מאותו יום. רק שלא ידעתי מה יהיה יום אחרי זה".

למוחרת, ליאור קיבלה מאימא שלה צילום מסך של הודעה שאבי שלח:

"הורים, אחים, משפחה, חברים, חברות יקרים, אני נפרד מהחיים בצער, בתסכול, בכאב אחרי הרבה חודשים של סבל, מצטער על אובדני'".

רגע אחרי שאבי שלח את ההודעה הזו, הוא קפץ מגשר גבוה בירושלים. כולם היו בהיסטריה, המומים. הם היו בטוחים שאיבדו אותו - אך אז התקשרו לשלמה ובישרו לו שאבי שרד את הנפילה ושהוא בחיים, בהכרה. "הגענו לבית החולים, היינו בהלם, בשוק. ראינו אותו פצוע בראש והרגל שלו שבורה, מרוסקת לחלוטין", משחזר שלמה. "כולי רעדתי והרגתי את עצמי מבכי, ולא האמנתי מה זה הסיטואציה הנוראית הזאת", משתפת אורלי. "חיבקתי אותו ונישקתי אותו ואמרתי לו 'אתה לא תלך לשום מקום, אתה מבין? לשום מקום. איך אתה עושה לי דבר כזה? אתה הרגת אותי, גרמת לי ל-50 התקפי לב'".

"הוא אמר לאבא 'אתה תעזור לי למות'"

אבי נכנס מיד לניתוח בשתי הרגליים - ואז הועבר לבית חולים אחר, לשיקום במחלקת אורטופדיה. אבל זה לא היה אשפוז רגיל. כי אחרי ניסיון ההתאבדות שלו, בית החולים לא לקח סיכון: הוצמד לאבי מאבטח 24/7 - שומר שתפקידו לוודא שאבי לא מנסה לפגוע בעצמו שוב. אחרי חודש של שיקום פיזי, כשהמצב התייצב, אבי הועבר למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה באותו בית חולים, כדי לטפל בנפש.

"אני הייתי מאוד רגועה. כי זה בית חולים ממש טוב בעיניי, גם שמחתי מזה שזו מחלקה סגורה, אבא שלי היה קורא לזה כספת - הוא בכספת", מוסיפה ליאור. כשהדלתות הכפולות של המחלקה הסגורה - אותה "כספת" - ננעלו מאחוריו, כולם יכלו לנשום לרווחה שאבי מוגן. אצל אורלי, אימא שלו, הרווחה הגיעה עם תקווה: היא האמינה שהאירוע הטראומתי הזה, הקפיצה והפציעה, זעזעו את אבי עד כדיכך שגרמו לו להבין את גודל הטעות - גרמו לו לבחור בחיים. מבחינתה, השאלה לא הייתה אם הוא יחלים, אלא רק מתי: "ידעתי שיש לו שמחת חיים, שהוא היה בגג העולם, שהיה לו הכול. כל הזמן הוא אמר לי 'אני רוצה לחזור למה שהייתי, אני רוצה להחלים'".

אורלי הגיעה למסקנה הזו כי אלו השיחות שאבי ניהל איתה אז - על החלמה, על חזרה לחיים, על העתיד, על הנחישות שלו להבריא. אבל בעצם במקביל עם כל אחד מבני המשפחה אבי ניהל שיחות אחרות. לכל אחד אבי הציג גרסה אחרת של המצב, ושל הכוונות שלו. "עם אימא שלי זה היה נורא רגיש ו'אל תדאגי, אימא, יהיה לי בסדר, אני ארגיש טוב, אני עובד על זה", מגלה ליאור. "עם אחותי הקטנה הוא היה מאוד-מאוד מגונן עליה, הגוזל הקטן של הבית, היה מדבר איתה בעדינות. איתי הוא היה שופך חופשי כמו כשגרנו ביחד, אבל עם אבא שלי זה באמת היה 'אני רוצה למות ואתה תעזור לי'".

ושלמה מאשר: "אני לא יודע מה הוא אמר להם כי איתי הוא שוב חזר ודיבר על אובדנות ו'לסיים את זה בצורה מכובדת לא כמו שניסיתי בפעם הקודמת שזה לא הצליח', ואמר שיש המתות חסד בשווייץ. אמרתי לו - על גופתי המתה. זה לא יקרה. הוא כבר לא חפץ בחיים. הוא רצה לסיים אותם".

"רצה לחיות והיא לא נתנה לו"

שלמה הבין שהבן שלו נחוש לסיים את חייו. ועם ההבנה הזאת, גם ה"כספת" לא הרגיעה אותו. בראש שלמה הריץ תרחישים בלי הפסקה: הוא הסתכל על אבי בכיסא הגלגלים, בתוך המחלקה הסגורה, ודמיין איך הוא בכל זאת מערים על כולם. הפחד הזה גרם לשלמה לפעול. הוא ישב לכתוב מכתב לרופאים במחלקה הפסיכיאטרית: "הודעתי שהמצב שלו הוא קשה מאוד, אובדני, אני לא יודע מה הוא מספר לכם שהוא רוצה להחלים אבל זו לא האמת, את האמת הוא מספר לי. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה לא לשחרר אותו, לא ליום ולא לשעה, לא לרגע, בשום מצב ובשום תנאי".

"לא השארנו את זה בתיבת הדואר ולא בתא של הרופא ולא של הפסיכיאטר הראשי. אמרתי נפגוש אותם, שזה לא ייפול שם בין הכיסאות ולא ימצאו את זה ולא יקראו את זה ברצינות. חיכינו שעתיים עד שהרופא מתפנה, נכנסנו, והוא קורא וקורא וקורא וקורא ואומר 'שלמה, אתה יודע לנסח יפה מאוד, אבל זה מכתב מיותר'. אמרתי לו, למה מיותר? הוא אומר 'כי אנחנו יודעים שהוא אובדני, לכן הוא פה, לכן הוא נעול, אפילו במרפסת העישון סורגים מכל כיוון. הוא מוגן פה'. אמרתי לו אתה בטוח? הוא אומר לי 100%. אמרתי לו - תושיט לי את היד, דוקטור, החיים של הבן שלי ביד שלך. שחרור שווה מוות. זו המשוואה. זו המשוואה, אין אחרת. אמר לי 'תהיה רגוע, אדוני, תהיה רגוע' והלכנו, אבל הוא (אבי) כבר תכנן".

קצת יותר משבוע אחר כך - אבי הצליח לחמוק מהמחלקה. הוא קפץ אל מותו מהקומה ה-10 של בניין ברחוב יפו בירושלים. רק אחרי השבעה, כשהמשפחה ניסתה לחבר את החלקים, הם גילו שלאבי הייתה שותפה. מטופלת מהמחלקה. ברגע שהמשפחה של אבי קיבלה את הטלפון שלו מהמשטרה, ברגע שהם עברו על ההודעות מיום האירוע - הם גם גילו מי זו הייתה.

"היא במעשה שלה עקרה ממנו את הסיכוי שלו להחלים", חורץ שלמה, ואורלי מודה: "הנשמה שלי יוצאת, אני לא יכולה להבין איך הוא הכיר אותה, ואיך זה קרה, איך הגורל התגלגל, בצורה כזאת אכזרית. כי הילד הזה רצה לחיות והיא לא נתנה לו, היא פשוט גדעה את החיים שלו בלי לתת לו את האפשרות להחלים. ואני בטוחה שהוא היה מחלים. בטוחה".

בסופו של דבר, על הגג ברחוב יפו, היו רק שני אנשים. אבי - שאיבד את חייו, והמטופלת מהמחלקה - שנשארה כאן כדי לספר את הסיפור. אבי קרא לה "השותפה", מי שהיתה שם איתו ברגעים האחרונים, שהפכה ממאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית ל"מסייעת" להתאבדות שלו. הלחץ של המשפחה עבד: פחות מחודשיים אחרי האירוע היא, נטע, הגיעה לחקירה השנייה שלה במשטרה. "מכניסים אותי לחקירה ואני אומרת לו שאני לא מרגישה טוב, שאני לא מספיק מחוברת".

מהבית המפורק - לפיגוע ולאשפוז: הסיפור של נטע

הייתי חייבת לפגוש אותה. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בבית קפה בירושלים, בלי מיקרופונים ועם תגבורת: נטע, בת 31 מאזור ירושלים, הגיעה עם אחת מעורכות הדין שליוו אותה במשפט. לא ידעתי למה לצפות. עד לאותו רגע נטע הייתה עבורי ערמה של ניירת משפטית אבל אז היא נכנסה בדלת, והדבר הראשון שתפס אותי היו הגומות שלה. גומות שמדגישות איזה חן שיש בה, קסם, משהו ילדי, שכמעט לא מסתדר עם כמה שהיא נראית חזקה וחסונה פיזית.

כשהתחלנו להיפגש גיליתי שיש לנטע "ימים טובים יותר" שבהם היא חדה, אנרגטית, מדברת בשטף. ויש גם ימים אחרים, שבהם היא נוכחת-לא נוכחת: היא עייפה, ממלמלת, כאילו נעלמת לי תוך כדי השיחה. לפעמים באמצע משפט היא פשוט מתנתקת. היה לה קשה להשיב לשאלות שלי. לחזור אחורה ולשחזר את הרגעים שאני מתעקשת לחטט בהם: "קשה לי, אני לא עומדת בזה, לא יכולה יותר". חלק מהרגעים מעורפלים בזיכרון שלה, חלקם קשים לשחזור, חלקם מביישים. חלקם כואבים מדי. לקח לנו זמן לבנות אמון. עשינו את זה מאוד בעדינות, ביחד, כדי שתוכלו לשמוע את הסיפור - מהעיניים שלה.

נטע מספרת שהיא הייתה ילדה שמחה, אבל ברקע, בבית, הטונים היו אחרים. היו שם גירושים לא פשוטים של ההורים. היה אח שהתמודד עם מאניה-דיפרסיה. הבית לא תמיד הרגיש כמו מקום יציב. כשהגיע צו הגיוס, נטע סימנה לעצמה מטרה: היא החליטה שהצבא לא יהיה סתם עוד שלב בחיים. הוא יהיה נקודת המפנה שלה. "אמרתי לעצמי שאם אני הולכת לצבא אני הולכת לעשות משהו משמעותי ובאמת הלכתי לבקו"ם ושכנעתי את הקצינה שאני יכולה להיות לוחמת טובה, שאני חושבת שאני פייטרית ויש לי מה לתת בתור לוחמת".

היא התגייסה למג"ב, סיימה את הטירונות כלוחמת והוצבה בירושלים. השנה היא 2014, ימי מבצע "צוק איתן": "הסלמה וזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, פתאום זורקים על צוות שלם בקבוק תבערה והג'יפ נשרף ואנחנו קופצים כי אנחנו בתוך הרכב וזורקים עלינו אבנים ואתה מתחיל להבין שזה לא צחוק, הכול כזה מהיר, בהפתעה, כל פיגוע היה בהפתעה".

מישהי ששירתה עם נטע נדקרה. קצין שהיא מכירה נדרס. מהר מאוד הפחד הפך לחלק מהשגרה שלה כל הזמן. ויום אחד, בדרך לבסיס, היא מצאה את עצמה בתוך סיוט. מחבל דהר עם הרכב לעבר אנשים שחיכו לרכבת הקלה בגבעת התחמושת. "הרכבת נעצרת, אני יוצאת, אנשים צורחים לי 'המחבל שם', אני רואה עגלה זרוקה על הרצפה עם איזו אימא ותינוק, אומרים לי 'המחבל שם', אני רואה את המאבטח מתחיל לרוץ אחריו, יורה לו בגלגלים של הרכב ואנחנו ביחד רצים אחרי המחבל, הוא הספיק לפניי לתת לו כדור ואני עומדת מול המחבל ומרחיקה אנשים - ואף אחד לא יודע שאני אפילו באירוע, כי אני בדרך לבסיס".

בעגלה הזאת שנטע מתארת שכבה התינוקת שנרצחה בפיגוע. יחד איתה נרצחה גם עולה חדשה מאקוודור. שבעה אנשים נוספים נפצעו. "לא היה זמן לעבד את האירועים. זה היה מאירוע לאירוע. פשוט פעלנו", היא מסבירה. נטע שירתה שלוש שנים כלוחמת מג"ב. שלוש שנים של דריכות וסטרס ופחד. ואז היא השתחררה, עבדה קצת באבטחה וטסה לטיול הגדול. מיד אחרי שהיא חזרה לארץ, המצב הנפשי של נטע התחיל להתערער.

"לא רציתי להיות נטל, לא מצאתי פתרון"

"פתאום הפחדים מתחילים לצוף. אני מרגישה שאני בסכנה כל הזמן. היו לי התקפי זעם. יכולה לשבור כוס על הקיר. הייתי מקיאה, רואה את עצמי במראה ואומרת - וואלה, ירדתי 17 קילו. אין לילות, בכלל אני לא ישנה. ואני אפילו מתקשה להתקלח במצב כזה - אני אפילו לא רוצה להתמודד לבד, להיות במקלחת. חרדה, חרדה קיומית כזאת".

באותה תקופה גם התחילו אצלה הרגעים האלה, שאני ראיתי בעצמי בפגישות שלנו. רגעים שבהם הגוף שלה אולי נוכח בחדר, אבל העיניים שלה מספרות שהיא במקום אחר לגמרי. "אני חושבת שהניתוקים הם בשביל לא להרגיש את הפחד, את הכאב, את הבלבול - כמו קהות רגשית, כמו מסך".

זה כמובן לא השפיע רק עליה. כמו המשפחה של אבי - גם המשפחה של נטע עמדה מול המצב שלה חסרת אונים. הם ראו אותה דועכת ולא ידעו מה לעשות. חמישה חודשים היא העבירה ככה. בהסתגרות בבית של אבא שלה. והמצב רק הלך והחמיר. התקפי חרדה קשים, פלאשבקים מהשירות, לילות לבנים בלי שינה, התקפי זעם בלתי נשלטים. היא חיה בתחושה תמידית של סכנה ופחד משתק. אבל הפחד הכי גדול שלה היה מהרגע שבו כולם הולכים והיא נשארת לבד עם המחשבות. "מה המחשבות אומרות? אני לא רוצה לחיות ככה. עם הפחדים האלה, והחרדה, וזה שאני לא מצליחה לסדר את המוח. ואז עלו לי מחשבות של אולי אני צריכה לסיים את החיים, אולי לא מגיע לי לחיות ככה".

בתוך הראש שלה נטע מתארת מאבק: "היו תמיד שני קולות. גדלתי בבית דתי, בבית ספר דתי, במוסדות דתיים - אני יודעת שלהתאבד זה לא פתרון, זה אסור. יש לי משפחה אוהבת, ואני לא אעשה להם את זה, ויש בי צד שאומר, אני לא רוצה להיות נטל, אני לא מוצאת פתרון, אני לא מצליחה לחשוב על הפתרון אפילו. המוח שלי כמו מת כזה, כמו המכשיר שבודק את הלב? קו ישר".

יום אחד, היא הסתובבה ברחוב יפו בירושלים, עברה ליד בניין גבוה - והרגישה דחף לעלות: "הדחף היה אולי גם להתנתק, לא רק בשביל ללכת לסיים את החיים - לעזוב רגע, תעזבו אותי, אני עולה ואני יורדת, מדברת עם אלוהים, מתקשרת לחבר שהיה כל הזמן לצידי, והוא בא ולוקח אותי".

"לא האמנתי שהכאב הזה יחלוף"

נטע חזרה לגג הזה עוד כמה פעמים כי הגג הזה ברחוב יפו נתן לה מענה לשני הקולות המסוכסכים בתוכה: לקול שרצה למות - הגג סיפק פתרון פרקטי. בניין גבוה, קשה לשרוד קפיצה משם. אבל הוא נתן מענה גם לקול השני, הקול שחיפש אוויר, שרצה להיות קרוב לשמיים, לדבר עם אלוהים. מקום שאפשר לבחור בו בחיים - ואז לרדת למטה. עד שהיא הרגישה שהאיזון הזה הולך ומתערער, שהמחשבות האובדניות חונקות אותה: "אני אומרת למשפחה שלי - בואו נעשה צעד, אתם רוצים אותי בחיים? בואו נמצא טיפול או שזה ייגמר חס ושלום לא טוב".

כמו ההורים של אבי - גם ההורים של נטע הבינו שאי אפשר לחכות יותר. הם לקחו אותה לאשפוז, בהסכמה, במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בירושלים. נטע חתמה על הטפסים ונכנסה פנימה, אבל לא ממש הצליחה להסביר מה עובר עליה. וגם לא חשבה שזה באמת ישנה משהו: "אין אמונה שהמשבר של הנפש יעבור, שהכאב הזה יחלוף, שאני אבין בכלל מה אני מרגישה".

אז למה ללכת להתאשפז?
"כדי לא למות".

בין הכדורים, והפגישות עם הרופאים, הייתה גם הרבה בדידות. נטע הסתכלה מסביב על המטופלים האחרים במחלקה והרגישה שהיא פשוט לא שייכת. "מנסים לעשות לי בחנות, אז אני אומרת 'אולי יש לי סכיזופרניה, אולי יש לי מאניה-דיפרסיה, יש לי אח בבית שיש לו מאניה-דיפרסיה, אז אולי גם אני'. הסכיזופרניה קצת יותר התחבר לי במובן של אני פה ולא פה. לא מבינה את המציאות".

היא לא סתם חוזרת שוב ושוב על כך שהיא לא הבינה את המציאות: הדוחות הרפואיים מאותה תקופה מספרים את אותו דבר - הפסיכולוגים והפסיכיאטרים לא יודעים לסמן את הסיבה המדויקת, אבל מזהים אצל נטע "הנמכה קוגנטיבית משמעותית", פגיעה בבוחן המציאות. הם מתארים מישהי שהמחשבה שלה השתבשה, ששכחה איך לבצע פעולות בסיסיות, גם כאלו שעשתה בעבר. ומבחינת נטע היא הרגישה שאין דרך חזרה, שהיא בחיים לא תחזור להיות מי שהייתה.

"הוא היה בדיוק כמוני"

בתוך כל הבדידות הזאת, כשהיא מרגישה הכי שונה וזרה וחלשה - הופיע אבי, שהגיע למחלקה אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלו. וזה השלב בסיפור שנטע הכי מתקשה לדבר עליו. כשנטע ראתה את אבי בפעם הראשונה, גם היא ראתה באבי את מה שראו בו כולם - מגנט של אנשים. במיוחד בתוך הבדידות במחלקה, אבי הרגיש לה כמו חבל הצלה. לא עוד מטופל, אלא מישהו שאפשר לדבר איתו. מישהו שיבין. "ידעתי שהוא ניסה להתאבד, אמרתי 'טוב, בטח אנחנו באותו מצב ככה, בטח הוא יבין את הכאב שלי - כמו שלי כואב גם לו כואב', הרגשתי שיש עוד מישהו שהוא איתי בספינה".

אבי היה מבוגר ממנה בשמונה שנים. נטע סיפרה שהוא דיבר לעניין, שהם מצאו נושאי שיחה משותפים, ושכמו שהמשפחה שלו תיארה אותו - הוא אדם שידע להקשיב. "הוא היה כמו אוזן קשבת, סמכתי עליו". היו להם כל מיני דברים במשותף, למשל זה שלאף אחד מהם לא הייתה כותרת פסיכיאטרית ברורה, איזו משבצת "קלאסית" - הם היו לא פה ולא שם. "הוא היה בדיוק כמוני, לא ידעו להגדיר את זה. שנינו היינו תלושים כזה. היינו יושבים ומעשנים במקום ללכת להיכנס לפעילויות".

שם - בשיחות שניהלו בפינת העישון - הם ריכלו על הצוות, החליפו רשמים על התרופות, השוו מינונים, דיברו על תופעות לוואי. "תנו לנו את אותו הכדור, אני זוכרת שהיה אומר לי 'אל תקחי את הכדורים האלה, הם סתם עושים עלייך ניסויים, את לא תדעי, זה לא יוציא אותך מהבעיה'. זו חברות של ייאוש שיש לי עם מי ליפול. שאני לא לבד נופלת עכשיו, שאני לא ארגיש לבד". בין התלונות על הצוות והייאוש, היו גם שיחות על החיים. על איך נראה העתיד: "הוא היה אומר לי שאני צעירה ושאני צריכה ללמוד משהו ושאני אצא מזה. הוא היה נותן לי נקודות של אור. הייתי מנסה לעודד אותו בגלל האמונה, הייתי אומרת לו 'אנחנו נצא מזה בעזרת האמונה וזה זמני'".

"בואי נצא מהמחלקה ותקחי אותי לשם"

גם הנושא של המוות היה נוכח בשיחות שלהם. נטע ידעה למה אבי שם. היא ידעה שכיסא גלגלים הוא תוצאה של ניסיון לסיים את חייו. מה שהיא לא לגמרי הבינה זה את רמת הנחישות שלו לנסות שוב. המצב הנפשי שלה היה שברירי, והוא - לרוב - שמר את הקלפים קרוב לחזה. נטע שיערה שגם בתוכו מתחוללת מלחמה בין אותם שני קולות. שהוא אולי רוצה למות, אבל גם - כמוה - רוצה לחיות. "חשבתי שגם לו יש אותם. לא באמת ידעתי מה עובר לו בראש".

באחת השיחות ביניהם, נטע שיתפה אותו בסוד שלה. היא סיפרה לאבי על מקום המפלט הפרטי שלה - המקום שנתן לה אוויר. הגג ההוא, ברחוב יפו: "סיפרתי לו את זה כסיפור אקראי כזה שהייתי עולה לאיזה גג ורוצה לסיים את החיים והוא היה פשוט מקשיב. יום אחד הוא אומר לי 'אז בואי נצא מהמחלקה ותקחי אותי לשם'". מאותו רגע הגג הפך ליעד. הם התחילו לתכנן את היציאה. אבל - וזה החלק המתעתע בסיפור הזה - המטרה של התוכנית לא הייתה קבועה. היא השתנתה כל הזמן, בהתאם למצב הרוח באותו יום. לפעמים זה נשמע כמעט כמו פנטזיה של בני נוער, הרפתקה: "אולי נצא לשתות מהמחלקה, נלך, נברח, נצא, נשתה, נחזור - ולא ממקום של 'בוא נתאבד'".

אבל לצד הפנטזיה הזאת, כבר מההתחלה, הייתה מונחת על השולחן עוד אפשרות. קודרת הרבה יותר. לצאת מהמחלקה, להגיע לגג, להתחבק - ולקפוץ ביחד. "לכתוב מכתב למשפחה ונסיים את זה יפה ויהיה לנו אחד את השני לסיים את זה. היה את זה". גם אם המטרה הסופית לא הייתה מוחלטת, הם קבעו תאריך: יום ראשון, 16 בדצמבר. את השבוע שלפני כן אבי הקדיש להכנת הקרקע. ביום רביעי הוא כבר ניסח טיוטה של מכתב פרידה למשפחה, ושלח לנטע לקרוא.

ואז אבי עבר לאתגר הלוגיסטי. וזה היה החלק הכי מסובך בתוכנית: איך בורחים מ"הכספת"? איך עוקפים את השומרים, את הרופאים, את המשפחות? ואיך עושים את כל זה כששניהם מטופלים במחלקה - והוא מרותק לכיסא גלגלים, עם גבס על שתי הרגליים? כדי שזה יעבוד, נטע, במובן מסוים, תצטרך להיות הרגליים שלו וזה היה אפשרי. כי בניגוד לאבי, שהיה באשפוז סגור ולא יכול היה לצאת, נטע הייתה באשפוז פתוח ויצאה לסופי שבוע בבית. אז ביום חמישי אבי אמר לה: "צאי לבית וכשתחזרי תבואי תקחי אותי ונלך לגג".

ואת מהצד שלך?
"זורמת איתו. לא חושבת יותר מדי".

סיפור הכיסוי - והטעות במחלקה שאפשרה את היציאה

הסיכום היה פשוט: נטע יוצאת הביתה לסופ"ש, וביום ראשון חוזרת לאסוף אותו מבית החולים אבל כדי לצאת מהמחלקה, אבי היה צריך סיפור כיסוי. ביום חמישי הוא אמר לרופאים שכואבת לו השן והוא צריך את הרופא הפרטי שלו, בירושלים. הרופאים אישרו את היציאה אבל הציבו תנאי: היציאה תהיה בליווי הורים בלבד. ביום שישי כשאבא שלו, שלמה, הגיע לבקר, אבי סיפר לו על רופא השיניים, ביקש כסף מזומן לטיפול, ובעצם מכר לו שקר הפוך. "הוא אומר לי 'אבא, אתה יכול לתת לי 400 שקל לרופא שיניים? אמרתי לו 'רופא שיניים? יש פה רופא שיניים בבית החולים'. הוא אומר לי 'אבל אני רוצה לטפל בחוץ'. אמרתי לו 'טוב, אני אבוא איתך. אני אשלם'. אז הוא אומר לי 'לא, יבוא איתי מלווה מבית החולים. למה להטריח אותך?' האמנתי לו, נתתי לו".

אבי אמר לרופאים שאבא שלו ילווה אותו - ולאבא שלו שלמה שילווה אותו מישהו מבית החולים. הסופ"ש עבר כשנטע בבית ואבי במחלקה. ומכאן המסמכים המשפטיים כבר מספרים את הסיפור כולו. אין מחלוקת משמעותית על העובדות: בבוקר יום ראשון, 16 בדצמבר, נטע קיבלה הודעה: "בוקר טוב שותפה". בשיחה ביניהם מאוחר יותר באותו יום, נטע הבטיחה לאבי שהיא הולכת איתו. או לפה - או לשם. לא משנה מה עושים - אם בוחרים לקפוץ ואם בוחרים לבלות על הגג ולחזור למחלקה - הם יעשו את זה ביחד.

במקביל לשיחות עם נטע, הרופא של אבי חתם על אישור היציאה וכותב 'מאושרת יציאה לטיפול שיניים בליווי'. אבל הפרט הכי חשוב הושמט מהדף: לא היה כתוב שם מי המלווה. טעות שהפכה לכרטיס היציאה של אבי, שישב וחיכה לנטע. לפניהם היה עוד מכשול אחד ברור: נטע היא מטופלת. היא אומנם הודיעה שתאחר לחזור למחלקה, אבל הפרצוף שלה מן הסתם מוכר שם. אין שום סיכוי שייתנו לה להוציא את אבי כמלווה. הם היו חייבים מישהו מבחוץ שיתחזה למלווה האחראי.

ואז, בצירוף מקרים, נטע נתקלה במישהו שהכירה. נקרא לו עומאר - גם כן שם בדוי. הוא עבד באחת המסעדות במתחם בית החולים. נטע הכירה אותו מגלגול אחר - הם עבדו יחד באולם אירועים כשהיא הייתה רק בת 16. ברגע שראתה אותו, היא זיהתה את ההזדמנות. נטע ניגשה אליו וביקשה טובה. בהתחלה, עומאר היסס. אבל נטע ואבי לא ויתרו. אחרי מסע שכנועים, עומאר הסכים מבלי להבין את המשמעות האמיתית של מה שהוא עומד לעשות. נטע עלתה עם עומאר לקומה של המחלקה, כיוונה אותו לדלת, ונעצרה במסדרון, המתינה מאחור. עומאר צלצל בפעמון. הדלת נפתחה, וההצגה התחילה: האחות בחנה מקרוב את אישור היציאה של אבי. הייתה שם חתימת רופא, עם אישור לצאת עם מלווה - והיא לא חשדה בכלום. בלי שאיש יעצור אותם, אבי ועומאר יצאו מהכספת. עומאר גלגל את הכסא של אבי עד לנטע שחיכתה במסדרון סמוך - והלך לדרכו. נטע ואבי נשארו לבד.

"נשבעת לי שלא תעשה שום דבר"

השלב הראשון - והמורכב מכולם - עבר בהצלחה. הם היו בחוץ. הם יצאו משערי בית החולים, ועלו על מונית למרכז העיר. "ואז אנחנו הולכים, עוצרים בתחנת דלק, שותים קפה עם מאפה". בתוך המונית, משהו השתנה. ככל שהם התקרבו למרכז העיר, האדרנלין של הבריחה התחיל להתפוגג - ואת המקום שלו תפסה תחושה אחרת. נטע התחילה להתחרט: "אמרתי שאני לא רוצה לעשות את זה. גם אם במחלקה היינו אומרים 'נעלה לגג, אני אחזיק לך את היד, אתה תחזיק לי את היד, נעשה את זה', אמרתי לו שאני פשוט לא רוצה לעלות לגג".

היא מבקשת מאבי לעצור, לבטל הכול. היא מנסה להסיט את המונית למקום אחר לגמרי אבל אבי התעקש. הוא אמר לנטע: "כבר ברחנו מהמחלקה. בואי לפחות נעלה לגג. להתאוורר, לראות נוף, לשתות משהו". ונטע משחזרת: "אני אומרת לו 'אני לא עולה'. אז הוא אומר לי 'אנחנו עולים - אל תדאגי, אני איתך, אני נשבע לך, נעשה כוסית, אמרת שיש נוף, כמו שאמרתי לך יושבים ויורדים'". בסוף נטע נשברה. הם ירדו מהמונית ברחוב יפו, ונטע עזרה לו לצאת. הבניין עצמו נמצא ממש בצמוד לאחת מתחנות הרכבת הקלה בירושלים. הרחוב סואן, מלא באנשים, בתנועה. אבי ונטע נכנס למעלית, ועלו עד לקומה העשירית - הקומה הגבוהה ביותר.

כשהם יצאו מהמעלית, רגע לפני הגג, חיכה להם עוד מכשול פיזי אחד: שלוש מדרגות. נטע פנתה לשני בחורים שהיו שם וביקשה את עזרתם. אחד הרים את אבי, השני את הכיסא - ועזרו להם להגיע ליעד. אבי ונטע התמקמו על הגג. את הגג כולו מקיפה גדר מברזל וכשמתקרבים אליה, ומסתכלים למטה, לרחוב הסואן - יש את התחושה הזאת בגוף, שילוב של פרפרים ודחף להיצמד לקרקע.

נטע מיקמה את הכיסא על הגג. ואז אבי הוציא מזומן מהכיס ושלח אותה למשימה הבאה: "תרדי לקיוסק, תביאי לנו וודקה. בדיוק כמו שדיברנו". לפני שהיא ירדה למטה, נטע עצרה והרחיקה את אבי עם כיסא הגלגלים מהגדר. והיא עשתה עוד משהו - פנתה לאנשים שהיו שם על הגג וביקשה מהם לשים עליו עין, רק לכמה דקות עד שתחזור. "אז אני אפילו מסתכלת עליו ואומרת לו 'אתה נשבעת לי שלא תעשה שום דבר'. הוא עונה 'אל תדאגי', מביא לי כסף. אני משאירה את התיק שלי ואת הג'קט, אני יורדת להביא לנו שתייה". היא ירדה במעלית, נכנסה לקיוסק, לקחה מהמדף בקבוק וודקה ורד בול. היא ניגשה לקופה, הוציאה את הכסף, שילמה. "ואז שמעתי בום. והבנתי שהוא קפץ".

מעדה - לנאשמת

אבי לא שרד את הנפילה. נטע רצה החוצה מהקיוסק אל הרחוב וראתה אותו מוטל שם, על המדרכה. "אני מאבדת את זה, נבהלת מאוד, מרגישה רע - למה עזבתי אותו? למה עשיתי את זה? איך האמנתי לו? איך הקשבתי לו? כעסתי עליו - איך שיקרת עליי. לבד, מרגישה לבד". נטע עמדה שם, רעדה, צרחה לכל עבר: "הוא קפץ, הוא קפץ". היא בכלל לא הבינה איך זה קרה. איך הוא הצליח לעבור את הגדר ולקפוץ? היא התקשרה לאבא שלה, מבוהלת, ואמרה לו שתי מילים שירדפו אותה אחר כך: "אני אשמה". והיא נזכרת: "אני צועקת לו 'אני לא מאמינה, אבא, אני לא מאמינה'".

המקום התמלא בכוחות הצלה ומשטרה, ומשם נטע נלקחה לתחנת המשטרה למסור עדות, לתאר מה קרה. איך אבי מת. החקירה הראשונה הסתיימה כשנטע בגדר עדה לאירוע, לא חשודה. משם היא חזרה למחלקה בבית החולים, העבירה שם את הלילה עם כדורי הרגעה. הסיפור הטרגי הזה היה יכול להסתיים גם כאן, אבל אז הגיעה החקירה העצמאית של שלמה, אבא של אבי - שהתעקש להשאיר את התיק הזה פתוח. "אם לא הייתה משתפת איתו פעולה, ולא היה מישהו אחר שעוזר לו לשים קץ לחייו, אז הוא היה מנסה להתמודד עם המחלה. ואולי בעזרת הרפואה היו מצליחים להתגבר על המחלה שלו", טוען האב.

חודש וחצי אחרי ההתאבדות של אבי, נטע זומנה לחקירה נוספת. ושם, בחדר החקירות, הסטטוס שלה השתנה. היא הפכה מ"עדה" ל"חשודה". ממישהי שזקוקה לעזרה ולסיוע נפשי למישהי שחשודה בסיוע להתאבדות, עבריינית פוטנציאלית. זמן קצר לאחר מכן הוגש נגדה כתב אישום. העבירה: סיוע או שידול להתאבדות, לפי סעיף 302 לחוק העונשין. "הרגשתי שעשיתי איזו שטות, אמרתי לך, מעשה קונדס - יצאתי מהמחלקה, דיברנו על למות, מה זה סיוע? זה להגיד לבן אדם 'בוא, אני אקח אותך, אני אדחוף אותך ואתה תמות'".

מכאן התחיל קרב של עורכי דין, על הנרטיב. נטע מצאה עצמה מול מערכת שדרשה שהיא תהיה המורשעת הרביעית בעבירה בתולדות מדינת ישראל. מנגד, עורכי הדין של נטע טענו שאבי הוא זה שהוביל אותה - הם אמרו שוב ושוב ש"הוא היה הראש והיא הייתה הרגליים".

המחלוקת על הסיוע - והצעקות בבית המשפט

התיק של נטע נחת על שולחנה של עו"ד אביה גליקסברג בניטה מפרקליטות מחוז ירושלים. "זה היה התיק הכי מעניין שניהלתי, בפער", היא משחזרת. החשד: סיוע או שידול להתאבדות, עבירה נדירה שהעונש עליה עומד על עד 20 שנות מאסר. בדרך כלל החוק מעניש סיוע לפשע, אך כאן המשוואה אבסורדית: מותר להתאבד, אך אסור לסייע לכך. למרות המחלוקת המשפטית סביב העבירה, אביה החליטה להגיש כתב אישום: "הסיוע פה היה ברף מאוד גבוה".

אל מול התביעה התייצבה עו"ד מוריה ששון מהסנגוריה הציבורית שייצגה את נטע. עבורה, עצם ההעמדה לדין הייתה מופרכת. מוריה הצביעה על כך שבשלב מסוים נטע התחרטה וניסתה לשכנע את אבי לסגת מהרעיון. "איך אפשר להאשים אדם בסיוע למשהו שהוא ניסה למנוע?". מוריה תהתה גם לגבי כשירותה של נטע לעמוד לדין, אך חוות דעת פסיכיאטרית קבעה כי למרות הדיכאון העמוק, נטע אחראית למעשיה וכשירה לעמוד לדין.

מאחורי הדלתות הסגורות בבית המשפט המחוזי בירושלים לא היה אוויר. מבחינת המשפחה של אבי, הסיפור היה פשוט: נטע היא לא קורבן, היא מי שהביאה למותו של הבן שלהם. "הנקודה הכי חשובה שהיא חיה והבן שלי נמצא מתחת לאדמה. לא אכפת לי אם היא חיה טוב, אם היא חיה רע, אם יש לה רגשי אשמה - זה לא מעניין אותי היא חיה, זו הנקודה", אומרת אורלי בזעם. נטע הגיעה לדיונים במצב מאוד שברירי. היא מצאה את עצמה נלחמת בשתי חזיתות - במאבק משפטי מול אישום חמור - ובמאבק רגשי מול האצבע המאשימה של המשפחה. "הם מסתכלים עליי וצורחים, האימא אומרת לי 'רוצחת' ואני גם נהיית חולה, לא ישנה בכלל".

בבית המשפט התנהל קרב על הנרטיב. התביעה הציגה הודעות והקלטות המעידות על תוכנית מגובשת, בעוד ההגנה טענה שנטע הייתה נתונה למניפולציה מצד אבי הכריזמטי. משפט אחד חזר והדהד באולם: "הוא היה המוח, והיא הייתה הרגליים". מוריה טענה כי נטע הייתה לכל היותר קלת דעת, וכי ללא כוונה פלילית ברורה - אין להרשיע בעבירת המתה כה חמורה. ההגנה טענה גם ל"הגנה מן הצדק" בשל מחדלי בית החולים, שצוותו הרפואי אפשר לאבי לצאת ללא ליווי משפחתו - אך לא הועמד לדין למרות רשלנותו.

הראיה החזקה ביותר הגיעה מנטע עצמה: שעות בודדות אחרי שאבי התאבד, בעדות שמסרה במשטרה, החוקר שאל אותה בצורה מפורשת: היה לכם תכנון להתאבד ביחד? ונטע ענתה, כן. היה לכם מקום וזמן ספציפי להתאבד? ונטע, שוב, ענתה - כן. עו"ד ששון טענה שהעדות הזאת בעייתית. היא נגבתה מנטע כשהיתה במצב מעורער, שעות אחרי טראומה נוראית. בלי עורך דין, בלי שהיא בכלל הבינה שהיא חשודה במשהו.

"הוא גרם לי לבחור בחיים"

ביוני 2022 הורשעה נטע בסיוע להתאבדות. למרות חומרת העבירה, בית המשפט המחוזי גזר עליה עונש מפתיע: שישה חודשי עבודות שירות בלבד, קנס ומאסר על תנאי. "אנחנו ביקשנו מאסר בפועל בגלל קדושת החיים", אמרה התובעת, שהופתעה מקלות העונש. מנגד, עו"ד ששון טענה כי חוסר ההלימה בין ההרשעה החמורה לעונש הקל מעיד על כך שההרשעה עצמה שגויה מלכתחילה: "זה קצת הקלה בעונש מחמת הספק".

הסאגה הגיעה לבית המשפט העליון, שם ייצגו את נטע הסנגור המחוזי עו"ד ודים שוב ועו"ד שפרה ויגודה. הדיון חשף מחלוקת עמוקה בין השופטים. אחד השופטים ביקש להחמיר ולהעביר מסר של ערבות הדדית, בעוד שופטת אחרת סברה שיש לזכות את נטע בשל היעדר כוונת סיוע מוכחת. השופט השלישי הכריע את הכף: הוא מתח ביקורת על שיקול הדעת של הפרקליטות בהגשת כתב האישום, אך קבע כי עובדתית נטע אכן סייעה למעשה. ברוב של שניים נגד אחת, ההרשעה והעונש המקל נותרו על כנם. נטע נותרה עם אות הקין של ההרשעה, אך ללא יום אחד מאחורי סורג ובריח.

נטע - כמו המשפחה של אבי - חששה מאוד להתראיין. זה לא בא לה בקלות. היום היא גרה עם אימא שלה, מנסה לסחוב את המשקל של ההרשעה, של האשמה, וגם את המצב הנפשי שלה. מאז שהשתחררה מהצבא ועד שהתחיל המשפט שלה, נטע לא ידעה ממה היא סובלת, מה הכותרת למצב שלה: כיום היא מוכרת כפוסט-טראומטית בעקבות שירותה הצבאית

וזאת הסיבה שנטע הסכימה לספר את הסיפור שלה, למרות שהיא יודעת שהחלק המשפטי כנראה גמור. הריאיון הזה לא ימחק את ההרשעה, ולא ישנה את גזר הדין, אך היא רוצה שהקול שלה יגיע לאוזניים של מתמודדים עם פוסט-טראומה: "לא לוותר על החיים ולא להגיע לקצה. ואם הגעת לקצה, שתדע שיש לך עם מי לדבר. ברגע שרואים אותך, זה כמו אור שמדליק אור וזה מקטין את הכאב. זה לא מעלים את הכאב. זה מסנוור אותו".

כששאלתי את נטע אם היא חושבת על אבי, אם הוא מעסיק אותה, היא חייכה חיוך עצוב. "כן, אני גם מודה לו באיזשהו מקום שהוא גרם לי לבחור בחיים". הרגע הנורא ההוא, שבו היא ראתה את אבי אחרי הנפילה עשה לה סוויץ׳ במוח. משהו בתוכה השתנה. המחשבות על המוות התנפצו אל מול המציאות. המוות שלו הוא זה שגרם לה להחליט אחרת: "אני ככה לא מסיימת, אני נלחמת עם הכאב והנפש הפגומה. אני הולכת מתה בעולם אבל אני הולכת ואני אמצא את הדרך".

והייתה לה עוד סיבה אחת. נטע ידעה שלשבת עם המשפחה של אבי לשיחה זו לא אופציה, אז היא בחרה בדרך אחרת כדי שהמילים שלה יגיעו לאנשים שאיבדו אותו. "החלום שלי הוא שהמשפחה שלו תמחל לי בלב שלם, שתבין שהיה לי איתו חיבור אמיתי וכואב, היה לנו מסע משותף, שהם הבינו שגם שהייתי ילדה בסופו של דבר קצת תמימה".

בחודשים האחרונים ראיתי מקרוב איך סיפור אחד, על גג אחד בירושלים, של אדם ששם קץ לחייו - שינה את החיים של כל כך הרבה אנשים מסביב. מבחינת המשפחה שלו, הסיפור לא באמת נסגר. ספק אם אי פעם ייסגר. כל כך הרבה תהיות נותרו מאז היום ההוא - גם שלוש וחצי שנים אחרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי. מאז המוות של אבי עברו 7 שנים שבהן המשפחה שלו מנסה להתמודד עם חסרונו. האמת היא ששום פסק דין לא יכול למלא את החלל, לרפא את הפוסט-טראומה של נטע או לענות על השאלות שהמשפחה של אבי נשארה איתן.

תודה לד"ר עזגד גולד, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב

מגישה: עדי חצרוני | עורך: רום אטיק | תחקיר והפקה: שירה אראל, דניאל שחר, מתן זמיר, הלה פז | סאונד: יאיר בשן

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של "אחד ביום"

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. אם אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות הפנייה

לסיוע במצבי מצוקה:

ער"ן - עזרה ראשונה נפשית - 1201

סה"ר - סיוע והקשבה ברשת - Sahar.org.il

"בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771, www.path-to-life.org