"אמרו לי 'פה זה לא אפריקה, שהנשים עם הכול בחוץ'": טיטי איינאו מגיבה על סערת ההנקה

"נולדתי באתיופיה וגדלתי שם עד גיל 12. שם אין מטרנות ואין תחליף לחלב אם. כל מה שראיתי שם זה שנשים מניקות תינוקות בכל מקום. זה נוף ילדותי, אני לא מכירה משהו אחר", מסבירה טיטי פרנקל איינאו את תפיסת העולם שעומדת מאחורי הסערה שהיא חוללה ברשת.

הכול התחיל כשמלכת היופי בדימוס שיתפה בסוף השבוע שעבר בעמוד האינסטגרם שלה סרטון חמוד שבו היא מניקה את בנה בן חצי השנה, עוז, בתחנת אוטובוס ובסופר. ותחת הכותרת "תרגישי חופשי להניק איפה שבא לך" קידמה הנקה במרחב הציבורי. התגובות המכוערות כמובן לא איחרו לבוא.

הסרטון הזה, שיש מי שחושב שהוא פרובוקטיבי, מתלבש טוב על האישיות של טיטי. אישה שתמיד הביעה את דעתה, בלי לחשוב יותר מדי איך יגיבו. הדוגמנית היפהפייה, שפרצה לחיינו בסערה ב-2013 כשהוכתרה כמלכת היופי הראשונה בת העדה האתיופית, אף פעם לא חששה להשתמש בכוחה כדי להילחם למען מה שהאמינה בו. כך היה במחאת בני העדה האתיופית, וכך גם עכשיו - גם כשהיא מקדמת את החופש של נשים להניק בכל מקום, וגם כשהיא נלחמת למען היימנוט קסאו, הילדה בת ה-11 שנעלמה מביתה במרכז הקליטה בצפת לפני שנתיים ואיש לא יודע מה עלה בגורלה.

"אני יודעת שיש לי כוח, ואני רוצה להשתמש בו", אומרת טיטי על המאבק למען היימנוט הקטנה. "אני רוצה להיות הקול של המשפחה הזו, אני רוצה להשפיע, כשאני פונה לגורם משטרתי או פוליטי, אני רוצה לנצל את הקול שלי לדברים שחשובים לי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"לא נוח לכם? אל תסתכלו"

טיטי שחוגגת בעוד ימים ספורים 35 אביבים נשואה לאיש העסקים צחי פרנקל, ולשניים שני ילדים: דוריאן בן ה-3.5 ועוז בן חצי השנה. לפרנקל שני ילדים נוספים מנישואים קודמים. טיטי נוהגת לשתף בעמוד האינסטגרם לא רק את חיי הזוהר אלא גם את אתגרי האימהות. כך עשתה גם במהלך ההיריון וגם לאחר שילדה את בנה דוריאן. כבר אז, כשהיה בן חודשים ספורים, פרסמה פוסט חשוף, מלווה בתמונה חושפנית שלה מניקה, ושיתפה בקשיים שהיא חווה.

"היה לי ברור שברגע שאני אהיה אימא אני אניק, אם זה ילך טוב", היא משתפת. "הימים הראשונים לא פשוטים, כי כואב לך. יש נשים שזה עובד להן, ויש נשים שמנסות וזה לא עובד, וזה בסדר. מבחינתי זה היה לגמרי נוף ילדותי והבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות".

"להעלות תמונות שלך עם ביקיני זה סבבה, אבל אני לא יכולה להניק את הבן שלי. באיזה עולם זה מסתדר?"

ואיך אנשים מגיבים כשאת מניקה בפומבי? היו הרבה אנשים שלא אהבו את הסרטון שלך.
"יש תגובות כן. אבל דבר ראשון צריך להפריד ולהבין - אני כאישה לא מעוניינת שאנשים יסתכלו על השדיים שלי, לא משנה מי. אין אישה שמעוניינת שיראו אותה בזמן שהיא מניקה ומאכילה את הילד שלה. אבל יש את המציאות. הסרטון שעשיתי לא נולד ממקום של להתריס או להתסיס, אבל הוא משדר מציאות. אם אני בקניות בסופר והילד שלי לא רגוע או אם הוא רעב - אני ארים אותו ואני אניק אותו. זאת בחירה של אנשים מסביב אם להסתכל או לא... לא תמיד יש חדרי הנקה ולא תמיד אני גם רוצה ללכת לשם, כי אני לא אחפש באמצע הקניון או סופר ללכת לצד השני ולשבת שם. אני לא בעונש".

"אני אניק איפה שנוח לי ולתינוק שלי. אם לסובבים זה לא נעים - שלא יסתכלו", היא ממשיכה. "בחירה שלכם אם להסתכל או לא. ברור שאני רוצה להסתיר את עצמי עם חיתול או חולצה, אבל יש גם את הרצונות של הילד. עכשיו הייתי בבית קפה, ניסיתי להניק עם חיתול והוא לא רצה. יש נשים שהחזה שלהן גדול וקשה להסתיר אותו ויש מקרים שהתינוק לא רוצה את החיתול שעליו, כי חם לו. זה קורה כשהם ילדים גדולים יותר".

"בגיל שישה חודשים הוא כבר מסתובב כי הוא שומע רעשים", טיטי מדגימה, "אין לי באמת שליטה על זה. אני לא מעוניינת לחשוף את עצמי, אבל יש רצונות ויש את המציאות עצמה".

אילו ביקורות קיבלת?
"אמרו לי דברים בסגנון 'למה להניק בכל מקום ?' ו'למה להניק אותו, הוא כבר אוכל אוכל?'. האוכל הכי טוב זה מהטבע וזה חלב אם. אני בעד שכל אימא תעשה מה שטוב לה ומה שנוח לה. כי לפני הכול הבריאות של האימא הכי חשובה וכשטוב לאימא טוב לילד".

"אלוהים ברא את גוף האישה"

כמו כל אימא ישראלית, גם טיטי מספרת על ההתמודדות הלא פשוטה עם הביקורת של הסביבה. "בילד הראשון נורא נלחצתי מההערות", היא נזכרת. "אמרו לי על זה שהנקתי ש'הוא יהיה תלותי ולא ירצה ללכת לגן'. עכשיו כל ילד תמיד ירצה את אימא שלו, את חום הגוף שלה, שתהיה קרובה אליו. אז זה לא נכון להגיד את זה. אבל כשאת אימא בפעם הראשונה זה מערער אותך. את חושבת 'אולי אני עושה משהו שהוא לא טוב'".

"אבל אני יודעת שהנקה היא הדבר הכי טבעי בעולם", היא מסבירה מה חיזק אותה מול הביקורת החיצונית. "אני יודעת שאני מעניקה לו את הכי טוב בעולם, ואני לא מבינה איך זה הפך לשלילי ולמה אנשים מעירים לנשים שמניקות בציבור".

אבל התפיסה שהייתה ברורה לטיטי בצורה כל כך אינטואיטיבית, גרמה לתגובות זועמות ולא פרופורציונליות. "עזבי את הגברים שיש להם בעיה וצריכים לעשות בדק בית", היא אומרת. "אלוהים ברא את גוף האישה, הציצי לא נולד לענג את הגבר, אלא להניק את הילדים שלנו. בסופו של דבר מי שרואה את זה כדבר מיני, צריך לבדוק את עצמו".

אלא שהתלונות לא הגיעו רק מצד גברים. "יש נשים שמגיבות שמקדמות אג'נדה גברית", היא אומרת בצער, "שהנקה וציצי זה משהו מגעיל ודוחה".

טיטי מודה שחלק מהביקורת גלש לפסים גזעניים ממש: "אמרו לי 'פה זה לא אפריקה, שנשים עם חזה בחוץ', שנשים לא יכולות להסתובב ככה. להעלות תמונות שלך עם ביקיני זה סבבה, אבל אני לא יכולה להניק את הבן שלי. באיזה עולם זה מסתדר?".

"הנקה גם מצריכה המון ויתורים", היא משתפת. "אם אני רוצה לצאת או שיש לי עבודה, אני צריכה לקחת איתי משאבות, והשאיבה היא גם עבודה, אני צריכה לדאוג לו לארוחות ושנשאר לי מספיק חלב".

כמו אצל כל אם מניקה, היא מספרת שכל יציאה אצלה הופכת למבצע מורכב: "אני לא יוצאת סתם ככה מהבית, אני לוקחת איתי בית שלם. אני לוקחת משאבות, בקבוקים, אני בודקת איפה אפשר לקרר את החלב. זו עבודה. ובנוסף יש גם הערות מהצד".

"אל תעירו לי", היא חוזרת ומבקשת. "זה כל הזמן מפתיע אותי מחדש כמה אין הבנה לנושא ההנקה. מאוד הופתעתי גם בלידה השנייה מהבורות ומהביקורת. אני לא מבינה את זה".

"המשפחה לא מעודכנת"

טיטי התייתמה מאביה בגיל שנתיים ולאחר מכן נפטרה ממחלה קשה גם אימה. כשהייתה בת 12 היא עלתה לישראל עם אחיה יילק והשניים עברו לגור עם סבתם בנתניה. לדבריה בשל היתמות והקשיים שחוותה היא פיתחה רגישות גדולה לנושאים חברתיים. "כל מה שקורה כאן בחברה נוגע אליי", היא אומרת "עליתי ללא הורים, חוויתי את כל הקשיים שאפשר לחוות כעולה במדינה, הייתי אישה שלא ממש היה לה קול, כי מי שעולה חדש וצריך להתרגל למדינה חדשה הרבה פעמים מרגיש שאין לו קול".

"עברתי בכל צומת בחיי את כל הקשיים של החברה הישראלית", היא משתפת, "גדלתי בפנימיה, שירתי בצבא, הייתי קצינה. אני באמת פועלת למען ישראל ולמען החברה הישראלית. אני יודעת מה זה שלא רואים אותך, שאין לך קול. לא נהייתי מפורסמת ביום אחד. חוויתי קשיים שעיצבו אותי וזה הפך להיות האג'נדה שלי, ומי שאני, ואני פועלת מתוך הקשיים שלי, כדי שאחרים יידעו שיש להם קול ושיש מישהו שרואה אותם".

מהסיבות האלה התגייסה טיטי יחד עם מטה החטופים למאבק למען היימנוט קסאו וביום רביעי היא תשתתף בצעדה ובעצרת שתתקיים לאחר מכן למען הצלתה של היימנוט. "אנחנו דורשים שהמשטרה תקים צוות חקירה לנושא, כי שנתיים לא קרה כלום", היא אומרת בכעס ומספרת שהיא מגיעה לוועדות הכנסת כדי לדרוש את התקדמות החקירה בנושא.

בדצמבר העבירה המשטרה את התיק ללהב 433, אך בינתיים ללא תוצאות. "כשילדה נעלמת כל דקה היא קריטית והתיק שוכב שם ואין שום התקדמות. היו כל מיני הודעות על התקדמות, אבל המשפחה לא מעודכנת. "הם מקבלים את המידע לגבי ההתפתחויות מהחקירה דרך החדשות", היא אומרת בכעס. "אנחנו רוצים שהשב"כ יצטרפו לתמונה - הם לא שם - הם שללו שזה אירוע לאומני".

מה היו לדעתך הטעויות שנעשו בחקירה הראשונית?
"השעות הראשונות של ההיעלמות שלה, השעות הקריטיות - שם הייתה הטעות. לקח מעל 24 שעות להעלות מסוק לאוויר, ובכלל כל ההתנהלות של המשטרה בתיק הזה בהתחלה הייתה מחפירה. כשהפצ"רית נעלמה, ישר העלו מסוק לאוויר. אצל היימנוט לקח יותר מ-24 שעות. 15 דקות מהמצלמה במרכז הקליטה נמחקו ואין לנו מידע מי מחק ולמה נמחק".

טיטי משוכנעת שהיימנוט נחטפה. "מי שלקח אותה ידע איך להיכנס למקום הזה ואיך להוציא אותה", היא אומרת בכאב. "במרכז הקליטה היא לא נמצאה. אנחנו בטוחים שהיא נחטפה. המשטרה לא מצליחה להוכיח את החטיפה שלה, אז הם מגדירים אותה כנעדרת. אבל זה לא נכון, מישהו לקח אותה".

איפה זה מתחבר אלייך? למה החלטת להתגייס למאבק הזה?
"הצטרפתי לזה כאימא. איך ככה יום אחד ילדה פשוט נעלמת והחוטפים שלה מסתובבים חופשי? מה מונע מהם לחטוף ילד אחר, אם היא לא נמצאה כל כך הרבה זמן?".

"לא יודעת איפה הילדה שלה מעל 800 יום"

היא מספרת שהיא מלווה את משפחתה של היימנוט. "הם עלו לישראל מתוך ציונות", היא אומרת כבת לעדה האתיופית, "תמיד חלמנו לעלות לישראל, ולגדל את הילדים שלנו כאן בביטחון, וזה מה שהמשפחה קיוותה לו. בסיוטים הכי גדולים שלהם הם לא דמיינו שהם יגיעו לפה והיא תיחטף".

באיזה מצב המשפחה שלה היום?
"אימא שלה לא יודעת איפה הילדה שלה מעל 800 ימים, זאת סיטואציה שהיא בלתי נתפסת לכל הורה. בשנתיים האחרונות יש גם מלחמות, היא רצה עם כל הילדים שלה למרחב מוגן - ויש עוד ילדה שהיא לא יודעת מי שומר עליה. מי נותן לה אוכל. והיא לא יכולה לשמוח, כי חסרה לה ילדה. איך אפשר להתמודד עם סיטואציה כזו? בני המשפחה בחוסר אונים והם רוצים שכל זה יהיה מאחוריהם".

לדבריה המשפחה נשארה במרכז הקליטה מתוך תקווה שהיימנוט תשוב לשם יום אחד: "הם נמצאים שם והם היחידים שנשארו שם, כי זה המקום האחרון שהילדה מכירה, והם גם אומרים שאם למישהו שהם מכירים יש מידע זו הכתובת שהם יידעו להגיע אליה. האחים שלה נשארו שם לבד, החברים שלהם התקדמו הלאה - והם נתקעו. סגרו שם את מרכז הקליטה. הם היחידים שנשארו שם".

"אני רוצה להאמין שלא היה קשר בין אופן החקירה לזה שהיא ילדה אתיופית", היא מוסיפה. "מי שחטף אותה, חטף אותה כי היא בת לעולים חדשים, ממשפחה מוחלשת שיש לה המון אתגרים. המשטרה מתייחסת כי יש לחץ ציבורי, אבל קשה לי שלא לתהות לגבי זה שההתנהלות סביב זה הייתה מאוד לקויה".

"חלק בי יודע מה היא מרגישה", היא אומרת כמי שגדלה ללא הורים. "ההגנה שלך היא כשבאופן טבעי ההורים שלך לידך, וכשאין לך אותם, אני מכירה את הכאב הזה. אני מנסה לדמיין מה היא מרגישה ומי לקח אותה. אני גם דואגת לילדים שלי ולעתיד שלי כאן, כי אני לא יודעת מי חטף אותה, אולי זאת רשת של סחר בילדים".

טיטי גם מדברת על החיבור בין אימה של היימנוט באנצ'י לאימהות החטופים. "בעצרת יום ההולדת שלה הכרתי את עופרי ביבס", היא אומרת. "חשבנו איך אפשר לשלב בין אימהות החטופים לבינה. כי האדם היחיד שמבין מה היא עוברת זה אימהות החטופים ועשינו חיבור מדהים שהם נרתמו למענה.

"אחת האימהות אמרה 'אני ידעתי מי לקח את הילדים שלנו והם ידעו שהם נמצאים בידי חמאס, אבל תחשבי שבנצ'י לא יודעת מי לקח את הילדה שלה ואיפה היא נמצאת' - וזה אחד המשפטים שנותנים לך להבין עם מה היא מתמודדת. זאת לא רק הידיעה שהילדה שלה חטופה - אלא גם שהיא לא יודעת עליה כלום. זאת אי-ודאות מטורפת.

"אנחנו מבקשים שהציבור יצטרף למאבק של היימנוט, ושיעזור לנו ללחוץ כמה שיותר על הגורמים הרלוונטיים. הכוח של המדינה שלנו זה בעם הזה. לגייס כסף לקסדות ללוחמים, לפתוח נקודות מזון לחיילים, לצאת למאבק למען החטופים. צריך שכולם יתגייסו ואז אני יודעת שיקימו עבורה צוות חקירה מיוחד".

ולסיום יש לה גם מסר לאימהות: "אל תקשיבו לרעשי הרקע, אתן עושות הכי טוב למען הילד שלכן - כל אימא מה שהיא יכולה".

הצעדה להצלת היימנוט תצא ביום רביעי (24 ביוני) בשעה 18:00 מתחנת הרכבת סבידור בתל אביב. ניתן לתרום למאבק בקישור