"בתור אישה אתה מרוויח יותר": גברים במעגל הזנות מדברים

בגיל 14 יצא אביב (שם בדוי) מהארון. ילד שגדל בבית מסורתי, הרחק ממרכז הארץ. הוא מספר שעד אז הוריו "ידעו ולא ידעו". אחרי ארבע שנים, ביום הולדתו ה-18, התקשר אליו אביו ואמר לו שייקח את הדברים שלו מהבית. "אל תחזור יותר. אין לך מה לחפש יותר בבית".

"שנים לפני זה, תמיד היו מלחמות. היו קוראים לי 'השקרן הפתולוגי' כי כל הזמן הייתי צריך לשקר איפה אני נמצא, ותמיד הייתי בורח, תמיד הייתי נוסע לתל אביב, תמיד היו לי כל מיני אקסים גדולים ממני שלקחו אותי לבילויים. אז הוא נתן לי את הדחיפה הזאת, ואני חיבקתי את זה ואמרתי יאללה – הוא נתן את האו-קיי לעוף משם? אז בוא נעוף".

בתוך כמה חודשים הגיע לתל אביב, שם גר אצל חברים. אחת מהם הייתה חשפנית שעבדה במועדון מוכר. "היא הייתה בגילי והתחברנו ממש", אומר אביב. "היא לקחה אותי למועדון. עכשיו, אני הומו בכלל, מה לי ולזה? אז זה היה כמו טיול. והיו שם שטרות שלהם שאתה קונה – כל שטר 20 שקל, וכל שטר זה ריקוד. היא הביאה לי סטיפה של השטרות שלהם, ושם התחילה אצלי ההבנה של יחסי התן וקח. פתאום קלטתי שוואללה, אם אתה נראה טוב אז אתה יכול לעשות מזה כסף".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

דרך מכר שהפך לבן זוג פגש אביב חבורה אחרת, שהפכה למעין משפחה. סמים וזנות היו בני בית במשפחה הזו. "זו הייתה תקופה שממש רק התחלתי להכיר את הסמים, והייתי מעשן מלא, ופתאום הכרתי גם את הסמים הקצת יותר רציניים. ולאט-לאט משהו בתודעה התחיל להתנרמל גם בכל ההבנה הזו של הזנות".

"ארבעה ימים עם לקוח אחד, 40 אלף שקל"

הפעם הראשונה שלו קרתה די במקרה. "עבדתי כמלצר במסעדת שף, והייתי עושה ארגזים של כסף. וכבר התחלתי להיות קצת יותר בוגר בנראות, התחלתי להיראות טוב יותר, הייתי מתאמן, משקיע בעצמי, גם הייתה לי דירה משל עצמי. יום אחד בגריינדר (אפליקציית היכרויות לקהילה הגאה) מישהו שלח לי הודעה ושאל אותי אם אני רוצה לעשות 3,000 שקל, ואם אני מוכן לבוא לאיזו דירה. אמרתי, מה אכפת לי? אני אבוא, בכיף".

הקשר עם הלקוח הפך קבוע. הוא היה מארגן אורגיות של סמים וסקס, ואביב תפס בהן מקום מרכזי. "אני הייתי דואג להביא את הגברים, ממודעות, מאתרים שהם כמו אפליקציות היכרויות – רק של שירותי מין. בגלל שאף פעם לא הייתה בעיה של תקציב, הוא היה תמיד משלם בכמויות ותמיד היו מלא מלא סמים, אז כולם תמיד היו באים".

המפנה הבא בחייו הגיעה בעקבות חברה טרנסית. "היא אהבה את הקסם שלי ואת העובדה שאני חוצפן. היא כל הזמן הייתה אומרת לי, 'את יכולה להיות אישה, לכי קחי הורמונים, אתה יכול לעשות הרבה יותר כסף בזה'. ותמיד צחקנו על זה. וככה בפעם הראשונה הייתה לי מודעה כאישה.

"היו לי תקופות שהייתי מרגיש שלא כל כך הולך לי טוב עם גברים, אז הייתי צריך את המיניות עם הסטרייטים. הייתי מתחפש לאישה ועובד בזה, כי זה מלא כסף. גבר זה לא כמו אישה: כגבר הייתי עושה שעה-שעתיים עם איזה זוג, מקבל 2,000 דולר, חוזר הביתה. משהו כזה. כאישה היה יכול להיות לי בינג' עם לקוח אחד למשך ארבעה ימים, הוא היה נותן לי 40 אלף שקל".

"כל הכסף הלך. מי הלקוחות? כולם"

הסיפור של אביב נע בגלים. בין גבר לאישה. בין עבודה כמלצר או שליח בוולט לעבודה בזנות או אצל סוחר סמים. "כל הכסף שעשיתי אז, הכול היה הולך. סמים, בגדים, מסיבות. הזמנתי ברשת במאות אלפי שקלים בכמה שנים. בסכומי עתק. הייתי מזמין הכול – בגדים, הלבשה תחתונה כשהייתי עובד כאישה, חומרי סיכה, צעצועי מין ללקוחות. הכול. הייתי מזמין אוכל ארבע פעמים ביום, אבל מי היה אוכל בכלל? סתם, שפע שפע שפע. החיים בתל אביב היו בהילוך כל כך גבוה שאתה כל הזמן רוצה להיראות, אתה כל הזמן רוצה לשבת במסעדות, אתה אף פעם לא רוצה להחסיר מעצמך. אתה רוצה שיהיה לך סיגריות, אתה רוצה להיות מוסנף, אתה רוצה תמיד שתהיה לך שקית בכיס. אתה תמיד בתוך הסיפור הזה".

הלקוחות, הוא משחזר, היו "כולם. אם אנחנו מדברים על האפיזודה כ'מתלבשת', אז זה היו רופאים, והיו צעירים מאוד, והיו ילדים גם בני 17 שהיו מאוד סקרנים. וכשהייתי עובד כגבר אלה היו הומואים מבוגרים, עשירים, או זוגות שרצו לצרף, או כאלה שמאוד אהבו את הלוק, או כאלה שסתם בפעם הראשונה רצו, או כאלה שקשה להם למצוא מיניות בחוץ ומוכנים לשלם".

גם כלפי פנים, עבור אביב, אלה היו שנים של גלים. בין התמכרות לניסיונות גמילה. בין מסיבה שלא נגמרת לדאון שאחריה. "סבלתי", הוא אומר. "ניצלו אותי, השתמשו בי. אתה מבין שהבן אדם שמגיע אליך רוצה בסך הכול תשומת לב – אבל זה לא באמת נכון. הלקוחות גם חכמים, והם יכולים לנצל אותך בכל מיני דברים, והיו מנצלים אותי. היו בורחים לי לקוחות, והיו מרביצים לי. והיו... לא יודע להגיד אם היו אונסים אותי, אבל כשאתה מקיים יחסי מין עם מישהו שאתה לא באמת רוצה, זה סוג של אונס רגשי".

הדאון הזה הגיע עד כדי ניסיונות התאבדות. "הרגשתי ממש לבד בעולם, וזה היה ממש כואב", אומר אביב על הניסיון האחרון, לפני כשנתיים, באמצעות בליעת כדורים. "אי אפשר להיות מאושר כשכל היום משתמשים לך בגוף, שהגוף שלך הוא כל הזמן כלי לסיפוק של גברים אחרים, שאתה לא אוהב אותם, שאתה כבר מתחיל לשנוא אותם".

"הייתי מכור לכל כך הרבה דברים במקביל"

מה שבסופו של דבר הצליח להוציא את אביב מהעולם הזה היה 7 באוקטובר. הוא עזב את העיר הגדולה והחל לשקם את הקשר עם הוריו ושאר משפחתו. "כשאתה בזנות הרבה שנים, במיוחד כשאתה עושה אותה בדמות שהיא לא אתה, אתה מבין שאתה מאוד רוצה להתרחק מעצמך כבן אדם. ואתה מחפש לברוח.

"כל הזמן הייתי בהרגשה שאף אחד לא רוצה אותי, שההורים שלי לא רוצים אותי. עוד השריטה הזאת מגיל 18, משיחת הטלפון ההיא. והבנתי שבעצם השימוש בסמים, והזנות, והרצון להיכנס לדמות מסוימת, והרצון לברוח, לברוח למין – הייתי מכור לכל כך הרבה דברים במקביל, פשוט להכול – כל דבר שהייתי עושה הייתי פשוט מכור אליו. וכשחזרתי להיות בקשר עם המשפחה שלי, הבנתי שכבר אין לי יותר ממה לברוח".

השיחה עם אביב מתקיימת בביתו. כבר לא בתל אביב. הוא רק בן 30, עובד במשרה חלקית ומקבל קצבת נכות נפשית מהמוסד לביטוח לאומי. "אני חושב שאם לא היה ביטוח לאומי, הייתי גר ברחוב", הוא אומר. "ממש ככה. הם ראו מישהו פצוע. בסוף הייתי ילד עזוב ופצוע שרודף אחרי כסף דרך מין, והם ראו את זה".

חשוב לו להזכיר גם את עמותת "לא עומדות מנגד", שסייעה לו כלכלית בתקופות הקשות יותר. אבל מעל הכול, הוא אומר, נמצאת אימו. "גיליתי אותה לאורך השנים מחדש, בתור בן אדם בוגר לבן אדם בוגר, והיא לימדה אותי הרבה מאוד על ענווה ועל צניעות ועל להסתפק במועט".

נכנסים לזנות בגיל 12 וסובלים מאלימות

קא-רין צרפתי רועי-שפירא היא מנהלת שלוחת מרפאת לוינסקי בבאר שבע, שמסייעת לגברים ונשים בזנות. השלוחה פועלת במסגרת האגודה לבריאות הציבור ומטפלת בכ-200 איש, כשליש מהם גברים. "אנחנו רואים דפוס, שקיים גם אצל נשים: יש איזושהי מציאות חיים מאוד מורכבת שמובילה אותם או לדרות רחוב או לעוני, ומשם לזנות", היא אומרת. "בקרב קהילת הלהט"ב ישנם צעירים המגיעים מקהילות ומציבורים סגורים, שחלקם גם חוו התעללות או פגיעה על רקע נטייתם המינית או זהותם המגדרית. במקרים מסוימים חשיפת הנטייה המינית מובילה לדחייה משפחתית וקהילתית ואף להוצאה מהבית".

"אצל גברים גיל הכניסה הממוצע לזנות נמוך יותר, 12–13. אלינו הם מגיעים יותר מאוחר, כי הקבלה אצלנו היא מגיל 18. בדרום לצערי אין מענה חוץ מאיתנו ומבית אחד באשדוד. לכן מגיעים מכל האזור – מאילת, מהפזורה, מדימונה, מאופקים, מאשקלון, מקיבוצים ומיישובים חרדיים".

העוסקות בתחום מדברות גם על מצבה הרגיש במיוחד של החברה הערבית. "עבור חלק מהגברים באוכלוסייה הזו הזנות היא גם דרך לממש זהות מינית", אומרת שפירא. "לעיתים מדובר בשילוב של עוני, הזנחה ורצון לחיות כהומו בתוך קהילה סגורה מאוד. חלק אחר הם גברים ערבים שנשואים לנשים ומנהלים חיים כפולים. וכדי לנהל את החיים הכפולים האלה, למימוש הזהות המינית הם נאלצים גם לעסוק בזנות עם גברים אחרים". לדבריה, "כ-95% מהאנשים בזנות הם נפגעי גילוי עריות או אלימות מינית בתוך המשפחה. זה נתון חשוב מאוד שמסליל המון אנשים לעולם הזנות והאלימות המינית. גם נשים וגם גברים".

ד"ר נעמה גולדברג, מנכ"לית "לא עומדות מנגד", מדגישה: "המין אצל גברים הוא הרבה פעמים לצורך הישרדות. הרבה נעזרים בנו מהאוכלוסייה הפלסטינית, או ערבים שברחו מכפרים, וזה אשכרה מין כדי לשרוד. ואם הוא צעיר, אז יש זאבים מבוגרים שינצלו אותו. ואותו דבר יכול להיות גם לבחור חרדי, ששם זו לא סכנת חיים אבל זה נידוי חברתי מטורף. וגם פה המין יהיה הישרדותי, פשוט כדי להתקיים".

"אחת לשבוע אנחנו מתכנסות להחליט למי לחלק את מעט הכסף שברשותנו", אומרת גולדברג. "הסיפורים של גברים חוזרים על עצמם: 'בסכנת חיים', 'ברח מהכפר', 'ישן ברחוב', 'עובר בין גברים', 'עבר פגיעות מיניות'. אף פעם לא 'בן למשפחה מבוססת שעבר ילדות מאושרת והגיע לשם במקרה'".

"זו לא בחירה, העולם עשה אותי ככה"

סיוון (שם בדוי), טרנסית שעובדת בזנות, היא דוגמה חיה לכך. היא בת 30, אך סיפורה מתחיל בגיל 8, כילד שגדל ביישוב ערבי. "היה אדם שאנס אותי. הלכתי אליו עם עוד ילדים כדי ללמוד, ושם זה קרה. כשסיפרתי להורים שאני עוברת משהו, הם הענישו אותי על כך שדיברתי. הייתי קשורה ליד המיטה כמעט 20 יום, בלי אוכל".

"עברתי מלא התעללויות", היא ממשיכה. לדבריה, רק כעשור לאחר מכן, בעקבות אירוע שקרה לאדם שפגע בה, העזה להתעמת עם משפחתה – אלא שהם בתגובה הכו אותה כמעט עד מוות. בהמשך עזבה את הבית ועברה למקלט חירום.

"משם הגעתי למחלקה פסיכיאטרית סגורה. ניסיתי להתאבד כמה פעמים, ותפסו אותי ברגע האחרון. לצערי. אף בן אדם לא רוצה לחיות את מה שחייתי. גם אני בעצמי. זה שאני נושמת לא אומר כלום. אני כלום, שום דבר. אפילו אבן שזרוקה על הרצפה שווה יותר ממני". כשעברה למקלט, נכנסה לראשונה לזנות מתוך מצוקה כלכלית. "זה היה כדי לאכול", היא אומרת. "קניתי פאה והתחלתי לעבוד". בהמשך החלה לקחת הורמונים נשיים, אך לא עברה התאמה מגדרית מלאה.

הטרנסיות הן אוכלוסייה נפרדת, בעלת מאפיינים וצרכים שונים מאלו של הגברים שעוסקים בזנות. ובכל זאת, סיפורה של סיוון מלמד גם על הדרך שעוברים גברים שמגיעים למקום הזה. "גבר שנכנס לזנות – זה לא מבחירה. למה רציתי לשנות את עצמי? כי אני לא אוהבת את עצמי. לא נולדתי עם רצון להיות אישה. אני רציתי להיות איך שאני. אבל אנשים עשו אותי ככה. העולם עשה אותי ככה".

"אנחנו מדינה שמלאה בגברים בזנות"

בשלב מסוים, לדבריה, גילו אנשים מעברה שהיא עובדת בזנות, ואף ירו לעבר הדירה שלה. "זה סיפור מורכב. גבר שהפך לזונה מכר את כל החיים שלו. זה מעגל שאנחנו לא יכולים לצאת ממנו בכלל. וזו תרבות שמגיעה מהדת שלנו, המוסלמית. שאם אנחנו במעמד של גיי, לסבית, טרנסית – אז המעמד היחיד שלנו זה מוות. אין לנו מעמד אחר". סיוון ברחה לאזור אחר בארץ. הריאיון עימה נערך בתיווך אשת מקצוע שמלווה אותה במשך שנים ומכירה את סיפורה. כדי שלא לסכנה טושטשו פרטים מזהים, בין היתר מקום מגוריה בעבר ובהווה.

"אני רק רוצה לחיות טוב, בכבוד, לצאת מהזנות", היא אומרת. "להפסיק את האונס היום-יומי. לא בא לי. אחרי גמירה של גבר, להסתכל בעיניים, אף בן אדם לא בא לי", היא אומרת ונחנקת מבכי. "זה כל יום שבירה. נשבעת לך, אני לא החלטתי להיות ככה. לא רציתי. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי וידעתי שאני זונה. אנחנו מדינה שמלאה בגברים בזנות. ואני מבינה שהם לא החליטו את זה. החיים עשו אותם ככה, זה לא קל", היא ממשיכה. "לא קל להגיד לגבר 'וואללה, אתה זונה'. אני מדברת עליי, אני רואה את עצמי במראה עם הפאה, ואומרת לעצמי 'וואו, את זונה'. תחשוב על זה ותבין כמה זה קשה".

שתי המלחמות עם איראן בשנתיים האחרונות היו תקופות קשות במיוחד עבורה. במלחמה הקודמת לא היה לה בית. "לא הסכימו להכניס אותי למקלטים. יורקים עליי רק בגלל איך שאני נראית", היא אומרת. היום יש לה דירה, אך גם הפעם נאלצה לריב עם השכנים כדי להיכנס למקלט. ברוב הפעמים פשוט ויתרה.

"בגלל שאני מאופרת, שאני לא טובה להם בעיניים. הם הרחיקו ממני את הילדים שלהם". זו לא הבעיה היחידה. "תחשוב שעכשיו אתה עם לקוח ויש אזעקה – איך תצא מהבית? צריך להתלבש, להוריד את האיפור, איך יוצאים כשיש לך בקושי עשר דקות? נפל רסיס ליד הבית שלי, ואף אחד לא שאל עליי. אף אחד לא דיבר איתי. אני רואה שכנים דופקים על הדלתות אחד של השני – חוץ מהבית שלי. למה?"

לדברי ד"ר גולדברג, המלחמה החריפה מאוד את המצוקה. "הייתה עלייה עצומה בפניות לקו הסיוע שלנו, גם מצד גברים וגם נשים. הבקשות היו בעיקר לתווי מזון, נסיעות בתחבורה ציבורית וסיוע בשכירות. לאוכלוסיות שוליים אין רזרבות נפשיות וכלכליות: כולנו מוטרדים מהמצב הכלכלי בגלל המלחמה, אבל הם מוטרדים יותר. נניח למשל שהתחלת תהליך שיקום, ועכשיו הבוס הוציא אותך לחל"ת בגלל המלחמה – אין רזרבות. כולנו גם מרגישים חרדה, אז הם מרגישים עוד יותר, כי אין רזרבות נפשיות. הכול במצב הישרדותי, וכל דבר הוא טריגרי ומאיים".

מחסום הבושה – והנתון הלא הגיוני

מאיה קוגן, מנהלת מרכז הסיוע "רואים שקוף" לגברים בזנות, מתארת את אוכלוסיית הגברים בזנות כמגוונת: "יש כאן הכול – ספרדים ואשכנזים, דתיים, חרדים, דתל"שים, מתנחלים ושמאלנים. באמת כל הספקטרום. יש מי שבאו מבתים קשים מאוד, ויש גם כאלה שגדלו בבתים טובים. יש כאן ערבים, בדואים ודרוזים".

משרד הרווחה מפעיל באמצעות עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון) את התוכנית "הלב", עם מרכזים בתל אביב ובחיפה, המסייעת לצעירים בזנות עד גיל 21. לצד זאת פועלים שירותים כמו מרפאת לוינסקי ושלוחתה בדרום, המסייעים גם לבגירים. מרכז "רואים שקוף" בתל אביב והוסטל באזור שרון, המופעלים על ידי עמותת קשת עבור משרד הרווחה, הם המסגרות היחידות המיועדות לגברים בוגרים בזנות, ומתמחים באוכלוסייה הזו. עם זאת, פתרון חירום ייעודי לגברים בזנות – שכולל מענה מיידי ולינה – עדיין אינו קיים. במשרד הרווחה מקווים לצאת בחודשים הקרובים למכרז להפעלת מסגרת כזו.

גם שפירא וגם קוגן מדגישות את מרכיב הבושה וההסתרה. "אף אישה לא תגיד שהיא גאה להיות בזנות", אומרת קוגן. "אבל לנשים בדרך כלל קל יותר להודות בכך. כשפתחתי את המרכז חלמתי על קבוצות טיפוליות, אבל עבור גברים בזנות המסגרת הקבוצתית קשה מאוד. הם מתקשים להיחשף זה מול זה. החשש הוא שיידעו עליהם, 'שיהיה לו משהו נגדי'".

ההסתרה מקשה גם להעריך את היקף התופעה. סקר שנערך לפני עשור עבור משרדי הרווחה וביטחון הפנים העריך כי בישראל 11–12 אלף אנשים בזנות, מתוכם כ-550 גברים בלבד. אנשי המקצוע והטיפול ששוחחו עם "שומרים" מסכימים כי מדובר בהערכת חסר משמעותית, אך לא ידעו להעריך מה המספר האמיתי. גם גורם ממשלתי המעורב בתחום הודה כי לאיש אין מושג מה היקף התופעה האמיתי.

"550 הוא מספר לא הגיוני, גם אז", אומרת שפירא. "בעשור האחרון אנחנו רואים עלייה בפניות. אם ייערך היום סקר במרפאות והמענים לזנות גברים, סביר שהמספר לפחות שילש את עצמו. אנחנו מקבלים הצפות של פניות. כל שבוע אני מקבלת ארבעה-שישה מטופלים חדשים. זה הולך וגדל. זו תופעה".

המודעות מתפרסמות בקבוצות בטלגרם: "מחפש נתמך"

אם בעבר עיקר הזנות התקיימה ברחוב, כיום הזירה המרכזית היא הרשת. "יש אתרים ייעודיים", אומרת שפירא, "אבל זה קורה גם ברשתות החברתיות הרגילות. מפרסמים תמונות באינסטגרם – ומשם מגיעות הפניות. פחות דרך אתרים שנראים כמו 'תפריט' שאתה בוחר מישהו".

"זה קורה בכל מקום", משתפת קוגן. "רחוב, דירות, מלונות, סמטאות וגם אונליין". זירה בולטת נוספת היא טלגרם, שם פועלות קבוצות עם אלפי חברים. המונח "זנות" מוחלף ב"תמיכה". הצעות כמו "תומך נדיב מחפש בחור חלק או בחורה בתשלום", או "מי צעיר עד 20 נתמך למפגש ערב בפ"ת? (2000 שקל במזומן)", נזרקות לחלל הצ'אט בחופשיות. "הזנות שינתה את פניה", מוסיפה גולדברג. "כבר ב-2011 דובר על ירידה בזנות הרחוב – היום הרחוב הוא הטלפון. יש בזה יתרונות וחסרונות: כי הרחוב נורא, ומצד שני קשה לסייע ככה, והדיגיטל נגיש לצעירים ולצעירות".

בניגוד לזנות נשים, אצל גברים נדיר למצוא סרסורים. "הם פחות מסרסרים, ויותר מתאגדים יחד. זה לא ברמת העבריינות שאחד מהם יקים מכון ויחזיק שם גברים", מתארת שפירא. קוגן מוסיפה פרשנות אחרת: "זה גם קשור לדימוי הגברי – שליטה, עצמאות. קשה להם שמישהו 'ינהל' אותם. יש מקרי סרסרות, אבל הם נדירים מאוד".

לדבריה, אותה תפיסה גברית מסורתית מסבירה גם את ההשתקה: "כשאנחנו מדברות על גברים בזנות, יש סטיגמות וסטריאוטיפים שמאוד חשוב לנפץ אותם. מאוד קשה לחברה בכללי, אבל במיוחד לחברה בישראל, לקבל את העובדה שיש גברים בזנות. זה מאוד פוגע בנרטיב של הגבריות, של מיהו הגבר בכלל ומיהו הגבר הישראלי. במיוחד עכשיו – המלחמה, הלוחם, המילואימניק... יש פחד לראות גבר כחלש, כפגיע, כמנוצל. אבל המציאות מורכבת יותר, וזה בסדר, ומותר לגבר להיות חלש, פגוע, עצוב, כואב, בוכה, ולבקש עזרה. וכן, יש גברים בזנות, והם מנוצלים".

הנזקים, מדגישים אנשי המקצוע, חמורים ומתמשכים. החל מנזקים פיזיים – מחלות מין, תקיפות אלימות, נגעים באיברי המין ובפי הטבעת – וכלה בנזקים פסיכולוגיים ורגשיים. "אין גבולות, אתה הפקר, אתה אובייקט, ורואים את זה בדברים הכי קטנים", אומרת קוגן. "יש הפקרות טוטלית שמכניסה אותם שוב ושוב ללופ של סיכון". הפגיעה מתבטאת גם בקשרים בין-אישיים. "כשאנחנו מנסים לעזור להם להשתלב בעבודה, למשל בבית קפה, עולים פחדים קיצוניים: שהמנהל ייגע בהם, שלקוח יבקש יותר מקפה. העולם נתפס כלא בטוח, והאדם רואה את עצמו כאובייקט בלבד".

התמכרות לאלכוהול ומודעות במקומון: "ניסיתי לעשות דווקא, הרגשתי שאני אשם"

רוני (שם בדוי), בשנות ה-50 לחייו, מכיר זאת היטב. הוא גדל במרכז הארץ במשפחה דתית. "בית אלים, בלי רגש. הייתי כנראה ילד עם צרכים רגשיים שהוא לא קיבל אותם, אז הוא חיפש אותם במקומות אחרים", הוא מספר. הפעם הראשונה הייתה בגיל 17, בעקבות מודעה במקומון. רוני החליט לענות לאחת מהן. "אני לא יודע להסביר למה זה עניין אותי. אולי ניסיתי לעשות דברים דווקא, או איזה יצר הרפתקני, לקחת סיכונים. אני זוכר שזה היה דוחה, זה לא היה כיף. אבל היה בזה בשבילי איזו חוויה של שליטה – ניסיתי משהו חדש ונגד הזרם, או נגד מה שמקובל, הרגשה שאולי סוף-סוף אני מרגיש קצת שווה כי רוצים אותי".

בהמשך החל לפרסם מודעות בעצמו. "בכל פעם שהייתי מפרסם מודעה, היו מגיעים כמה אנשים שאיתם הייתי מקיים את מערכת היחסים הזו לאורך זמן", הוא אומר. "אלו לא היו חוויות חד-פעמיות. ובכל פעם שזה טיפה דעך הייתי מפרסם עוד פעם מודעות".

כשעבר ליחידת דיור נפרדת הזנות החריפה, ויחד איתה החל לפתח גם התמכרות קשה לאלכוהול. "אני זוכר שתמיד היה נשמע לי שאני אשם, כי אני זה שיזמתי מודעות, כי אני ביוזמתי הלכתי לאנשים", הוא נזכר. "אבל קרו שם כל כך הרבה דברים שכנראה לא רציתי שיקרו שם, ואלכוהול משתלט על המקום הזה של רגשות האשם, של הבושה, של האשמה. אני מדבר איתך על התמכרות נוראית. מרגע שיוצאים ממני זה לשתות בקבוק, בקבוק וחצי, ולא של בירה. עד שאתה מרוסק".

כך זה נמשך כ-15 שנה. עם תשלומים של 200 עד 1,000 שקל למפגש ושכבות עבות של הסתרה. רק לאחר שעבר לעיר אחרת הצליח להפסיק את הזנות. הוא יצא מהארון, אך לא מההתמכרות. את האלכוהול החליפו הסמים. גם כשהצליח לפתח קשרים זוגיים, הוא המשיך להסתיר את עברו.

רק כעבור עשור נוסף הצליח להיגמל ולפנות לטיפול. במרכז "רואים שקוף" סייעו לו לקבל קצבת נכות בשל הנזקים הנפשיים, והיא שמאפשרת לו לעבוד היום בעצמו בתחום הטיפול במכורים. "עשיתי דרך, אבל אני עדיין מלא התמודדויות", אומר רוני. "גם העבודה שלי היום, שאני באמת אוהב אותה, היא בחצי משרה והשכר הוא נורא נמוך, אבל היא פשוט נותנת לי המון. חזרתי למקום שהתחלתי ממנו".

ובכל זאת הוא מדגיש: "אני מתמודד עם הרבה דברים. זה לא משהו שפושטים וממשיכים הלאה. זה תהליך איטי. עדיין יש לי מנגנון מאוד חזק של ניתוק, של דיסוציאציה, של לא להרגיש. זה לפעמים נשמע כאילו עכשיו הכול בסדר, אז יאללה. אבל אני עדיין משלם מחירים כבדים על התקופה הזו של הזנות, אם זה מבחינת אינטימיות שאני לא יודע ליצור, אם זה מבחינת לסמוך על אנשים, אם זה מבחינה מינית אפילו".

צריכים סיוע?

• מרכז יום וערב "רואים שקוף": 054-7755074
• לא עומדות מנגד, קו הסיוע: 074-7323520; וואטסאפ סיוע: 053-6259137; קו הקשב: 1-800-015050
• מרפאת לוינסקי תל אביב: 050-6249097
• שלוחת מרפאת לוינסקי באר שבע: 050-6242722
• מרפאת "הפרסים", חיפה: 058-4619719 (וואטסאפ). מרכז לאבחון מחלות מין ולטיפול בהן
• מרכז הטיפול העירוני לא.נשים על רצף הזנות, ירושלים: 050-9095682
• הלב 24/7: 054-9973666 (צעירים וצעירות עד גיל 21)