מרוץ החימוש בעיצומו: הלקח שישראל חייבת ליישם לקראת המלחמה הבאה – והאתגר החדש

באחד הדיונים הדרמטיים שהתנהלו אי-אז בשנת 2007 אצל ראש הממשלה אהוד אולמרט נדרשו אנשי חיל האוויר להעביר מסר אחד ברור: "תחושת הדחיפות"; איך משכנעים את הממשלה שעכשיו צריך לקנות מטוסי קרב חדשים? איך גורמים לכך שמקבלי ההחלטות יבינו את גודל ההחלטה שמתקבלת עכשיו, שפירותיה ייקצרו בעוד עשור – אבל אם לא תתקבל עכשיו, לא יהיה לישראל מה שתצטרך, כאשר תצטרך?

ההחלטות שהתקבלו או לא התקבלו אז, כשחיל האוויר רצה את מטוסי ה-F35 החדשים, הן שהכריעו במידה רבה את היכולות שהפגין החיל בשמי איראן כמעט 20 שנה אחר כך. אלה קיבועי הזמן שבהם צריך לעבוד אם מתכננים קדימה – תכנון אסטרטגי ארוך טווח. וזו חובה כשמדובר בבניין הכוח האווירי של צה"ל, שהוא תעודת הביטוח של מדינת ישראל.

בימים אלה ממש חיל האוויר מתכנן ומסתכל קדימה, צופה במידה רבה את העתיד ואת הצרכים החדשים שיאפשרו לו עליונות אווירית ושליטה בשמי המזרח התיכון. הוא עושה זאת על בסיס לקחי המערכה הכפולה נגד איראן והמלחמה הרב-זירתית שעוד לא הסתיימה ולפי התובנות שהוא מפיק מהן.

ואם יש משהו שברור כבר כעת, הרי הוא שלחיל האוויר חסרים מטוסים וטייסים. בניין הכוח של החיל הוא תהליך רב-שנתי מורכב, המבוסס על תפיסת הביטחון של ישראל: הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה. מכיוון שחיל האוויר הוא "הזרוע האסטרטגית" של מדינת ישראל, בניין הכוח שלו מיועד לתת מענה לאיומים במעגלים שונים – מהמעגל הראשון (רצועת עזה, לבנון וסוריה) ועד למעגל השלישי (איראן ומדינות מרוחקות).

מחמקנים ל"משאיות תחמושת מעופפות": רשימת הרכש

תהליך בניית הכוח נחלק לכמה צירים מרכזיים, ועמוד השדרה של חיל האוויר הוא מטוסי הקרב לצד שילוב בין פלטפורמות דור חמישי מתקדמות ובין מטוסי קו ראשון ותיקים אך משודרגים:

• מטוסי ה-F35I ("אדיר"): ישראל ממשיכה לקלוט ולבסס את מערך מטוסי החמקן מהדור החמישי (נכון להיום מדובר על שלוש טייסות מתוכננות, כ-50 מטוסים ורכש עתידי מתוכנן להרחבה). ה"אדיר" מעניק יכולת חדירה של מערכות הגנה אווירית מתקדמות, איסוף מודיעין בזמן אמת ותקיפה במעגל שלישי.

• מטוסי ה-F15IA (דור 4.5): כחלק מתהליך הרכש ארוך הטווח, חיל האוויר פועל להצטיידות בדגם מתקדם של ה-F15 (המבוסס על ה-F15EX האמריקני). מטוס זה מיועד לשמש "משאית תחמושת" בעלת כושר נשיאה עצום של חימוש כבד ומדויק לטווחים רחוקים.

• השבחת מערך ה-F16I ("סופה") וה-F15I ("רעם"): שדרוג מתמיד של מערכות האוויוניקה, הלוחמה האלקטרונית (ל"א) והמכ"ם כדי להשאירן רלוונטיות מול איומים מודרניים.

רק באחרונה הוחלט לקנות עוד טייסת F35 ובכך להגדיל את מספר מטוסי החמקן למאה, עוד שתי טייסות F15IA, שחלקם יחליפו מטוסי F15 שמתקרבים לגיל 50, ולעמוד על 75 מטוסי F15 מבצעיים. עוד מחזיק חיל האוויר כ-100 מטוסי F16 מדגם "סופה".

"גרף העייפות" של הטייסים והנתון החשוב

אבל למשוואה הזו נכנס רכיב קריטי, אם רוצים עוד טייסים: בחיל האוויר הישראלי, יחס המטוס-טייס (היחס שבין מספר המטוסים המבצעיים ובין מספר אנשי צוות האוויר הזמינים להטסתם) הוא אחד מנתוני הליבה המגדירים את כושרו המבצעי של החיל במלחמה ואת אורך הנשימה שלו.

נתונים מדויקים ומעודכנים בשטח הזה מסווגים כסוד מדינה, אך על פי מחקרים של מכוני מחקר ביטחוניים בעולם (כמו IISS או RAND Corporation), בחיל האוויר הישראלי היחס ההיסטורי והמבצעי במערך הקרב נע סביב 1.5 עד 2 צוותי אוויר לכל מטוס (ובטייסות מסוימות או בתקופות מתח הנתון גבוה מעט יותר). לשם השוואה: בחיל האוויר האמריקני או בצבאות נאט"ו היחס לרוב נמוך יותר ונע סביב 1.25 עד 1.3 טייסים למטוס במערך הקרב.

הסיבה שחיל האוויר מחזיק "עודף" של אנשי צוות אוויר נעוצה בתפיסת ההפעלה שלו: רציפות מבצעית ו"סבב מטוסים" מהיר. בזמן לחימה בעצימות גבוהה, חיל האוויר הישראלי מפעיל את המטוסים שלו מסביב לשעון. מטוס קרב יכול לנחות, לעבור חימוש מחדש, תדלוק ובדיקה טכנית קלה בתוך דקות אחדות – ולהמריא מיד שוב. האדם, לעומת זאת, זקוק למנוחה, לתחקיר, לתדרוך, לשינה ולאוכל. כדי שהמטוס לא "ייעצר" בגלל עייפות הטייס, מחליפים את צוות האוויר בעוד המטוס נשאר ברצף פעילות.

במלחמה ממושכת, כמו המלחמות עם איראן, ביצעו הטייסים כמה גיחות ביום. יחס גבוה מאפשר לנהל "גרף עייפות" נכון, לחלק את העומס ולמנוע טעויות אנוש קריטיות הנגרמות מחוסר שינה ומלחץ מתמשך. ואכן, ראינו שבימים הראשונים נאלצו טייסים להשתמש בכדורים ממריצים כדי להתמודד עם העייפות. חיל האוויר הישראלי מעדיף שהמגבלה בזמן מלחמה תהיה מספר ה"ברזילים" (המטוסים) והחימוש, ולא הזמינות או העייפות של האנשים שמטיסים אותם. המודל הזה מבטיח מיצוי מקסימלי של כל פלטפורמה שעל מסלול ההמראה.

ואם יידרשו בחיל האוויר להגדיל את מספר הטייסים, ההחלטה תקרין מיד על מערך ההחזקה של החיל. ניהול טייסת קרב בחיל האוויר הישראלי הוא אירוע כלכלי ולוגיסטי עצום: טייסת אינה רק קבוצה של מטוסים וטייסים, אלא "מפעל" עצמאי הפועל 24/7. עלויות ההחזקה וכוח האדם מורכבות משילוב של שעות טיסה, כוח אדם טכנולוגי ענף ותשתיות מתוחכמות.

ההחלטות נדחו – וזה מתפוצץ לנו בפנים

כדי לאפשר פעולה עצמאית וממושכת במרחקים של אלפי קילומטרים מגבולות ישראל נסמך חיל האוויר על מטוסי תדלוק. אפשר לומר שכל יכולתו ההתקפית באיראן נשענה במערכה האחרונה על מאות מטוסי תדלוק אמריקניים שהגיעו לאזור במיוחד. צי מטוסי התדלוק של חיל האוויר מיושן מאוד, בן יותר מ-50 שנים, ומספר המטוסים מצומצם ממש. הנושא הזה הפך לצוואר בקבוק קריטי ביכולות הספיקה – המאסה של המטוסים שיוצאים לכל גל תקיפות.

בימים הקרובים ינחת בישראל הראשון בששת מטוסי התדלוק החדישים (KC-46A, "פגסוס") מתוצרת בואינג, שזכו לשם "גדעון". רכש מטוסי התדלוק החדשים מבואינג יחליף את מטוסי ה"ראם" (בואינג 707) המיושנים. מטוסי הפגסוס חיוניים להארכת טווח הטיסה של מטוסי הקרב למשימות אסטרטגיות. המטוסים האלה מגיעים באיחור רב מאוד של כמעט חמש שנים: זה קרה כי ברגע הקריטי לא התקבלו בממשלת ישראל ובוועדת השרים להצטיידות ההחלטות הנכונות. מה שחשבו שניתן לדחות, כי נושאים אחרים היו חשובים אולי יותר באותה העת, מתפוצץ לנו בפנים כעת.

כל המערך נבנה כדי שהחימוש יגיע בזמן ליעדו. במערכה האחרונה הוטלו כ-90 אלף חימושים בעזה, 25 אלף פצצות באיראן וכ-50 אלף בלבנון. אלה מספרים דמיוניים ממש. הלקח הגדול ביותר הוא שאת הפצצות צריך כאן, במחסנים בישראל: לקנות מבעוד מועד, לא לחכות לרגע האחרון ולא להיות תלויים ברצונן של ממשלות זרות – אחרת ברגע האמת לא יהיה לנו האמל"ח הדרוש, דבר שמשפיע מיד ובחדות על אורך הנשימה של צה"ל בלחימה. ההחלטה הנדרשת היא לא רק לקנות בחוץ (בעיקר מארה"ב), אלא גם לייצר כאן, ובכמויות גדולות. מדובר בחימוש מדויק וארוך טווח, בין היתר של מערכות ניווט חסינות ל"א (לוחמה אלקטרונית).

על כך צריך להוסיף את מערך הכטב"מים של חיל האוויר, מערך שהוא מהמובילים בעולם, חלק קריטי בכל פעילות מבצעית: כטב"מים אספו מודיעין ותקפו בעזה, בדרום לבנון, בסוריה ובביירות בירת לבנון בכל יום. המערך הזה צומח ויצמח עוד יותר: כבר היום יותר מ-30% מכלי הטיס בחיל האוויר הם כלים לא מאוישים.

בנוגע למסוקי הקרב – האפאצ'י מדגם "פתן" ו"שרף" – הנחיצות שלהם בהגנת גבולות ובסיוע קרוב לכוחות הקרקע הפכה דרמטית בלחימה. חיל האוויר נערך בימים אלה לרכוש 12 מסוקים חדשים, ואם ינוהל הנושא נכון בין משרד הביטחון למשרד האוצר ולאמריקנים, הם יגיעו לכאן בעוד ארבע שנים – וזה קצה גבול היכולת מבחינת החזקת המסוקים הקיימים. גם מסוקי התובלה הגדולים "פרא", מחליפי היסעור הוותיק, בדרך: רכישתם אושרה באיחור, אבל העיקר שנמצא ה"סלוט" במפעלי לוקהיד מרטין בארה"ב להרכיבם לקראת הגעת הראשון מ-12 המסוקים בעוד פחות משנה לארץ.

משקל האחריות ומרוץ החימוש הפנימי

ראינו מה קורה כשפוליטיקה והתנהלות דחיינית של ממשלה מביאות את ישראל להגיע במערכה הכי דרמטית שלה נגד איראן למחסור במיירטי "חץ". היערכות נכונה של בניית מערכת הגנה אווירית רב-שכבתית והיכולת לייצר בעצמנו מיירטים בקצב מהיר הן תנאי לכניסה לכל מערכה בעתיד, במיוחד עכשיו, משנוסף אתגר חדש – הרחפנים, ובפרט רחפני הנפץ.

וזה רק האתגר הנוגע לחיל האוויר: צבא היבשה הוא מערכת עצומה נוספת שתמיד סבלה מחוסר. הנושא כולו מצריך עכשיו חשיבה מחודשת – מה וכמה צריך כדי לתמרן במקביל בכמה גזרות תוך מתן מענה באש ומיגון מתאים ללוחמים? מהפכת הרק"ם (רכב קרבי משוריין) הממוגן היטב והאצת קווי הייצור, עצמאות באש, רחפנים וחימוש מדויק, הנדסה קרבית ושיקום מערך הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי), וארגון מחדש והקמת אוגדות וחטיבות חדשות – כל אלה רק חלק מסוגיות המפתח.

צבא היבשה מנהל "מרוץ חימוש" פנימי לנוכח השחיקה הלוגיסטית של הכלים, שצברו מיליוני קילומטרים מבצעיים. האתגר הגדול ביותר של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) הוא להספיק לשקם, לתקן ולייצר כלים חדשים בקצב מהיר מספיק כדי לשמור על מוכנות מלאה למערכות הבאות.

האתגר הגדול בבניית הכוח הוא התמודדות קבועה עם הגבלות התקציב (לצד מימוש כספי הסיוע האמריקני, וההבנה שלא ניתן לשרוד לאורך זמן בלי הסיוע של הממשל בארה"ב), קצב ייצור ואספקה של התעשיות הביטחוניות בארץ ובעולם – והצורך לשמור על עליונות טכנולוגית איכותית בצל התעצמות צבאות ומדינות באזור.

ולכן מערכת הביטחון, ובראשה חיל האוויר, נדרשת לתכנן עשור קדימה: אם רוצים ליהנות מיכולת צריך לתכנן, להזמין ולהטמיע אותה מבעוד מועד. אין ארוחות חינם – מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. זו אחריות עצומה של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון: היכולת להסביר לראש הממשלה את אותה "תחושת דחיפות". מה שנראה רחוק ועתידי, ורלוונטי "רק בעוד עשר שנים", יפגוש אותנו בסופו של דבר לא מוכנים – במיוחד נוכח העובדה שהמערכה הרב-זירתית לא תיעלם בשנים הקרובות.

ישראל צריכה לשאול את עצמה אל מול כל אתגר בעתיד: מה היא רוצה להשיג? איך ניתן להשיגו, ומה המחיר? תכנון קדימה הוא לא המלצה בלבד, זו חובה אם רוצים להצליח – ואין ברירה אלא להצליח.

כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.